כיצד תגיב לרטינותיו של מעריץ הפיקסיז? המדריך השלם.

מסכנים מעריצי הפיקסיז. זו עונת המלפפונים התרבותית וחם ושום דבר מעניין לא קורה, חוץ מאיזה משט, אבל הם לא מתעניינים בספורט ימי. ופתאום הפיקסיז מבטלים! למה זה מגיע לנו?! מה עשינו רע?!

הלום-צער יושב מעריץ הפיקסיז בחדרו החשוך, שם את "דוליטל" בריפיט, ומיד הוא מציע רציונאליזציות שונות ומשונות לאסון שנחת עליו. לטובת קוראי הבלוג אני מציע מדריך לתהליך האבל שעובר על הפיקסיז וכיצד יש להתמודד עימו:

1.     "אבל אני שמאלני!" – דבר אחד טוב יצא מהביטול של הפיקסיז: אמת מידה חדשה לשמאלניות. אם הדבר הכי מטריד שקרה לך השבוע הוא הביטול של הפיקסיז, אתה לא שמאלני.

2.     "זאת צביעות! מה, ארה"ב לא כובשת את עיראק?" – הטיעון הזה מזכיר את הסיפור על האנס ששואל את השוטר שאוסר אותו אם אין לו איזה רוצח לתפוס. מכיוון שנישול ואלימות הם חלק מתהליך ההקמה של כמעט כל ישות מדינתית, כל ביקורת המושמעת על ידי כל אזרח של כל מדינה היא באופן א-פריורי צבועה. אי לכך, שום ביקורת אינה לגיטימית. וזו המטרה של מערך ההסברה הישראלי: לא להתייחס לתוכן הביקורת, אלא להפוך את עצם השמעת הביקורת ללא לגיטימית. כולנו חטאנו וכולנו אשמים, אבל אין פירוש הדבר שאיש אינו צריך לתת דין וחשבון על מעשיו, וגם אם יש בביקורת מוסרית קורט מובנה של צביעות, היא עדיין עדיפה על ניהיליזם, או גרוע מכך, אדישות.     

3.     "זו ענישה קולקטיבית!" – והמצור על עזה הוא לא ענישה קולקטיבית?

3.1. "כן, אבל הפלסטינאים בחרו בחמאס!" לא ממש, ובכל מקרה, האם הישראלים לא בחרו בשרון ונתניהו? לפי הלוגיקה הזו, כל מי שתומך במצור על עזה חייב לתמוך באופן אוטומטי גם בחרם על ישראל.

4.     "החרם לא יעבוד!" – אם המצור הפיזי על עזה עובד, מדוע שמצור תרבותי לא יעבוד? ואם המצור לא עובד, מדוע הוא קיים?

5.     "אנחנו לא דרום-אפריקה!" – נכון, אבל יש נקודות דמיון: המשטר בשטחים, למשל, די דומה לאפרטהייד. המשטר בתוך הקו הירוק יותר ליברלי, ובכל זאת האפליה נגד הלא-יהודים מובנית ומערכתית. בכל מקרה, אין כאן שני משטרים נפרדים, אלא שתי זרועות של שלטון יחיד. האפרטהייד בשטחים אולי אינו נוגע לרוב אזרחי ישראל (זו מטרתו) אבל הם מקיימים אותו ותורמים לו.

6.     "למה שהפיקסיז לא יופיעו בכל זאת אבל יימחו נגד הכיבוש?" זו האופציה הכי גרועה. כך מעריצי הפיקסיז יוכלו לאכול את עוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להתנהג כאילו הם חיים במדינה נורמאלית וגם להרגיש כאילו הם הכניסו לממשלה המרושעת, בלי לעשות שום דבר אפקטיבי.

7.     "אני מחרים את הפיקסיז!" – אירוני, לא?

8.     "אם כבר לבטל – לפחות שייעשו את זה מסיבות אידיאולוגיות ולא יימרחו אותנו" האמת, צודקים מעריצי הפיקסיז.

הביטול של הפיקסיז היה מכוער ושלומיאלי, אבל לפחות הוא הכאיב לכמה אלפי אנשים שבדרך כלל הדבר שהכי מעניין אותם הוא מד הכניסות לבלוג המוזיקה שלהם. אני לא תומך בחרם תרבותי מאורגן, משום שהוא מיד יילכד את שורות הישראלים. אבל חרם לא-רשמי, הוא יכאב הרבה יותר. הוא יכאב משום שהוא בלתי צפוי ומשום שאין איזה ארגון דמוני שאפשר להאשים אותו באנטישמיות וטרוריזם. חישבו על הטרור שיאחז את ההיפסטר אם הוא לא יידע עד הרגע האחרון ממש, האם ההופעה של [שקר כלשהוא] תתקיים. זו הדרך היחידה שבה ההיפסטר יכול להבין, ולו בדרך עקומה, כיצד חיים הלא-אזרחים הפלשתינים. במחי ביטול אחד, הפיקסיז הפכה שוב ללהקה רלוונטית.