ככל שאני קורא יותר בלוגים, אני הולך ומשתכנע שהבלוג הוא בסך הכל טוקבק צמוד-קרקע. לכאורה, מדובר בבימה האולטימטיבית: ללא הגבלת מקום, ללא עריכה וקומפלט עם קהל אינטראקטיבי ועירני. ובכל זאת, מעבר למקרים בודדים, אני לא זוכר שנתקלתי בבלוג שהציע פרשנות מעניינת לעולם סביבו; רובם עסקו בווידויים עילגים ו/או בשיפוט אסתטי בנאלי. זאת משום שהמטרה של רוב הבלוגרים היא הנכחה עצמית. הצעתי פעם לבוסים שלי לכתוב על האונטולוגיה של הטוקבק. ההצעה נדחתה על הסף, לא מעט עקב השימוש במונח "אונטולוגיה" (בשלב הזה התחלתי להבין שאם אני רוצה להתפלצן כמו שצריך, אני צריך בלוג משל עצמי). אבל התזה הייתה, בקיצור, שהטוקבק הוא לא מכשיר להעברת ידע; הוא מכשיר לקביעת עובדות בשטח. חיווי הדיעה הוא האמצעי ולא המטרה של הטוקבק; המטרה היא, כמובן, לראות את ההודעה שלך באינטרנט, או במילים אחרות, לקבל אישור אובייקטיבי (מהאחר הגדול, לאלה מאיתנו שאמונים על הז'רגון הלאקאניאני) לעובדת היותנו. זו הסיבה שכל-כך הרבה טוקבקים מסתיימים בהודעה הלאקונית "ללא תוכן". לא ייתכן ספר שיש לו רק שם; לא ייתכן אלבום שיש לו רק עטיפה; לא ייתכן סרט שיש לו רק כותרות פתיחה. זאת משום שכל אלה הם מכשירים להעברת ידע (שיש להם פונקציה של פירסום עצמי, בוודאי), ואילו לטוקבק יש רק תפקיד אחד: לרסס גרפיטי על הקיר של האינטרנט האומר "משה היה פה". פעם רק המוכשרים והשאפתניים יכלו ליצור מוניומנטים לעצמם. האינטרנט מאפשר כמעט לכל אדם להשאיר אחריו ציור-מערות לדורות הבאים. זאת הסיבה שמבחינתי הטוקבק (והבלוג בהשאלה) קשור באופן כל-כך הדוק לריאליטי. הרי מה חשוב באמת בריאליטי: הכישרון, או הנוכחות – אותו סטאר קווליטי חמקמק שרק השופטים הנכבדים של ערוץ 2 יכולים לזהותו (הם עוד יקבלו פוסט משלהם, הממזרים)? כל התופעות הללו מאפשרות לפרולטריון התרבותי להרגיש שהוא נחשב, שיש לו השפעה וכוח. ובזמן שהבלוגרים והדוגמנים מ"הישרדות" בטוחים שהם משנים את דברי הימים, ההחלטות החשובות מתקבלות במקום אחר, על ידי אנשים אחרים. תסלחו לי על המרקסיזם הוולגרי, אבל כל דקת שידור שמוקדשת לקרחת של נינט היא דקת שידור שלא מוקדשת לעובדים הזרים, או לשדרות, או לעזה. זאת הדמוקרטיזציה של התרבות – את פתק ההצבעה מחליף הס.מ.ס.
אי לכך והתאם לזאת, אני מציב לעצמי כמה דיברות שאמורות למנוע מהבלוג הזה להפוך לעוד בלוג. אם אתם שמים לב שאני סוטה מהם ומוכר את נשמתי לתאגידים/כיבוש/פטריארכליה, אתם מוזמנים לזעוק חמס.
1. לא תגיב על אירועים קיקוניים – לא כל אירוע חדשותי הוא חשוב או משפיע, אפילו אם אהוד יערי מפרשן אותו. וגם אם האירוע חשוב לא תמיד יש לי מה להגיד. אנחנו הרי מותרים מהכלבים של פאבלוב, לא?
2. לא תעסוק בחייך הפרטיים – עם כל הכבוד להיותי פתית שלג מיוחד, בסכמה הגדולה של הדברים אני חסר-משמעות, בר-חלוף ולא מעניין, אפילו שראיתי קבצן בדרך לעבודה וזה הביא לי מחשבות נוגות ובכיתי קצת ואחר כך כתבתי שיר קטן. רוצים לקרוא?
3. לא תתקוף אד הומינום – המסקנה הלוגית של סעיף 2.
4. לא תשפוט שיפוט אסתטי – כל אידיוט יכול לחוות דעה על סרט/ספר/דיסק, ורובם אכן עושים את זה.
5. לעולם, אבל לעולם, לא תשתתף במשחקי השרשרת הדביליים של הבלוגוספירה – ראו סעיף 2, וכמו כן, פה זה לא א"ש לילה.
עד היום הבלוגרים עסקו בתיאור העולם; הגיע הזמן שהם ישנו אותו.
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 