"מה משותף לסולו תופים ולמנת-היתר של איימי ווינהאוס? אתה יודע ששניהם עומדים להגיע ואין שום דרך לעצור אותם."
התכוונתי לכתוב פוסט על האתר הזה שמבטיח אייפוד למי שיינחש נכונה את זמן מותה הממשמש ובא של איימי וויינהאוס. מה בכלל מעניין בדף זה שמדיף צחנת עיוורון-כוכבים וציניות נוראה? ובכן, שוו בנפשותיכם שהייתי מקים אתר דומה, רק שבמקום לעקוב אחר איימי וויינהאוס הייתי עוקב אחרי שעון-החול של אחד ישראל ישראלי, רופא שיניים מאשקלון שסרטן ריאות אוכל אותו מבפנים. מיד הייתה קמה צעקה ציבורית איומה, אם לא תביעה משפטית עסיסית. האם ייתכן שישראלי ישראלי נתפס כאנושי יותר מאיימי וויינהאוס? האם יכול להיות שאיימי וויינהאוס היא הומו סאקר?
ואז הית' לדג'ר מת. דווקא היה ממש בטוב-טעם כל תהליך האבל הציבורי. כולם סיפרו על הית' שלהם, ובאיזה סרט הם הבחינו לראשונה שהוא גם כוסון על וגם יודע לשחק, ואיך הוא היה הופך לכוכב הגדול הבא; באמת מאד מכובד היה.
ישנו קשר בין מותה המכוער-לעתיד של ווינהאוס ומותו היפה של לדג'ר, ואני בהחלט לא מתכוון להרגלי הצריכה שלהם. אבל בשביל להנהיר את המשותף בין איימי והית', צריך קודם להסביר מה זה "הומו סאקר".
הומו סאקר הוא דמות חצי מיתולוגית מהמשפט הרומי שעליה נאמר ש-"מותר להורגה אבל אסור להקריב אותה". במה דברים אמורים? הומו סאקר הוא מי שביצע פשע בר-מוות, ולכן לכל אזרח יש זכות להרוג אותו בו במקום, ללא הליך משפטי (המעמד של הומו סאקר הוא עצמו התוצאה והסוף של ההליך המשפטי). מאידך אסור להקריב אותו, דהיינו, למותו אין משמעות פוליטיקו-דתית, ואגמבן מפרש: ההומו סאקר מוקע מתוך המרקם החברתי, הופך מחיה פוליטית, חיה שהפוליס מאצילה עליה את משמעות-חייה, לחיה ביולוגית גרידא, מה שהוא מכנה "חיים חשופים".
אגמבן מאמין שההומו סאקר הוא צורת-הסובייקט שמאפיינת את המודרניות, ומתממשת בפליטים, בגולים ובאסירים שנולדו עקב נדידות העמים והתגבשות מדינות-הלאום של ימינו. הפליט הוא השארית שנותרת אחרי פעולת החשבון הפוליטית. כאשר מביטים בבני האדם דרך הפריזמה הלאומית, מי שהלאום שלו לא לגיטימי נדמה פחות מבן-אנוש, ומי שהוא פחות מבן-אנוש הופך מהר מאד לבן-מוות. את הפלשתינאי מותר לחסל באופן ממוקד, אבל אין צורך להביא למשפט. "בלי בצלם ובלי בג"ץ" קרא לזה הפילוסוף רבין. מי שאין לו זכויות אזרח לא זכאי לזכויות אדם, ולהיפך.
אני חס וחלילה לא טוען שוויינהאוס, שהיא בסך הכל נסיכה יהודיה מפונקת, היא הומו סאקר באותו מובן שמוחמד א-דורה הוא הומו סאקר. מצד שני, דווקא משום שוויינהאוס היא סלב, ולכן, במובנים רבים, יותר מסתם סובייקט, דמה התקשורתי מותר. הזילות האיומה של בחייה הביולוגיים של וויינהאוס היא אך ההמשך הטבעי של ניסיונות השליטה בגופן של כוכבניות צעירות כגון לינדזי, פאריס ובנות מינן. אנחנו עדים כאן לאופן ספציפי של "הפקרה" המונח שבו משתמש אגמבן כדי לציין את התהליך שבו אזרח רגיל הופך להומו סאקר.
כדי להבין את ההפקרה הזו, פניתי לדוגמא החיובית דווקא של טקסי האבל על הית' לדג'ר. אני חושב שהמאפיין החשוב ביותר של השיח על מותו של לדג'ר הוא השוליות של לדג'ר האיש. מתייחסים אל לדג'ר כאל "כוכב", כאל "הג'וקר", כאל "הבטחה"; למעט מאד אנשים יש מה לומר עליו כעל אדם פרטי. זו לא מסקנה מפתיעה, אבל היא מסקנה חשובה. היא מזכירה לנו שיש לסלבז שני גופים: גוף ביולוגי וגוף מטאפיזי. האבל הציבורי על לדג'ר הוא לא אבל על מותו של איש שרובנו לא היכרנו, אלא על הפיכתה של הפרסונה הציבורית שלו לסימולקרה, להעתק שעתה אין לו מקור. אם תרצו, האבל על לדג'ר הוא לא אבל על מעידתו האחרונה של הגוף הביולוגי, אלא על הנכות שהמוות הביולוגי מסב לפרסונה המטאפיזית של הסלב – כול אותם פרסים שלא ייאספו והמשכונים לבאטמן שלא ייעשו. האבל הזה הוא לאו דווקא פחות אותנטי ויותר אינסטרומנטלי מאבל על אדם שהיכרנו גופא, אולם הוא בהחלט אופן-התאבלות מובחן.
במילים אחרות, הסלב הוא היפוכו השלם של ההומו סאקר; אם מה שנותר מההומו סאקר הוא רק החיים הביולוגיים, הרי מה שנותר מהסלב הוא אך ורק קיומו התרבותי. זו הסיבה שהאבל על לדג'ר התרכז במכה הניצחת שמותו של הגוף מסב לקריירת הסרטים, וזו גם הסיבה שמותה הגופני של איימי וויינהאוס מרגיש פחות חמור ממותו של סתם סובייקט. המסקנה העצובה איננה שגם סלבז הם קורבנות – הם לא – אלא שאיש אינו פטור מצילה של הפקרה. גם אופן-הקיום האידיאלי של תרבות המערב העכשווית, הסלבריטאות, הופך את האקזמפלרים שלו מסובייקטים בדידים ופרטיים למעין פארקים לאומיים, קניין ציבורי, שלכל אחד יש זכות שימוש בו וכל אחד מרגיש חופשי לדרוך לו על הדשא. זו אולי לא הפקרה רצחנית – עד שבריטני תמות משיברון-לב, כמובן – אבל היא מציגה את מחירה של תרבות הסלבז, ומזכירה לנו שאיש אינו באמת חסין מהפקרה, ושהמצווה האתית הבסיסית היא לדאוג לכך שאף אחד לא יהפוך לפחות מסובייקט או ליותר מסובייקט, מכיוון שבסופו של דבר, זה היינו הך.
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 