שברת – קנית

לבקשתו של יובל אני מצרף את הקישור הזה לאתר האנגלי של "שוברים שתיקה". מעניינות במיוחד התגובות של היהודים האמריקנים; הרטוריקה עצמה די צפויה, אבל הניסיון לאזן בין הומניזם ולאומיות מרתק. בכל מקרה, אנא עזרו להפיץ את הבשורה בקרב חבריכם בניכר.

http://breakingthesilenceexhibit.org/resources

מי בעד חיסול הטרור?

בריאיון שנתן לגדעון לוי ב-1998, אמר אהוד ברק: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". מיד נבהל אהוד ממה שזה הרגע אמר, וסייג: "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". כמובן, המשפט השני מבטל את הרדיקליות של ההצהרה הראשונית, ומכיוון שדומני כי מדובר בניסיון למזער את נזקיו האלקטוראליים של המשפט הראשון אני מעדיף לשים אותו בסוגריים ולהתמקד ברגע שבו החייל מדמיין את עצמו בתור טרוריסט.

לכאורה, מדובר באחת ההצהרות האמיצות שהעז להצהיר פוליטיקאי יהודי ישראלי. אבל הניתוח שאציע להלן ינסה להראות שלא כך היא. כאשר אומר אהוד "הייתי" לאיזה אני הוא מכוון? אהוד ברק היה מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל והחייל המעוטר ביותר בצה"ל. אין ספק, לא בליבי ולא בליבו של ברק, שמדובר בפטריוט גאה וציוני חם. ברק הוא, אם לצטט פרסומת מן הזמן האחרון, "ישראלי אמיתי". כשאהוד מדמיין את עצמו כפלסטינאי, אני מניח שהוא לא חושב על אהוד אחר, שונה לחלוטין, אלא על אותו אהוד ממש, שמוקד ההזדהות שלו הוא הלאום הפלסטינאי ולא זה היהודי. במילים אחרות, כשאהוד אומר "אם הייתי פלסטינאי" צריך לקרוא "אם הייתי סובייקט פלסטינאי טוב, אמיתי", הייתי הופך לטרוריסט.

זו הצהרה מסוכנת. היא מסוכנת משום שהיא מניחה שהסובייקטים הטובים של הלאום הישראלי והפלסטינאי הם לוחמים שמטרתם הרג האחר. אם כך תופס ראש מפלגת השמאל הגדולה בישראל את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אין פלא שהסכסוך הזה מתעקש לא להיגמר. הסולידאריות שמגלה ברק עם הטרוריסט נעשית מובנת יותר, אבל אני רוצה לטעון שדווקא ההבנה הזו למניעי הטרוריסט הפלשתינאי פוגעת בסובייקטיביות של אותו פלשתינאי עצמו.

ההבנה שמפגין המטכ"ליסט כלפי הטרוריסט מזכירה לי את הקלישאה נבובה של השמאל: "אם אתה היית חי כמו שהם חיים, גם אתה היית שונא את ישראל (ולכן רוצה לפגוע בישראלים)". הקלישאה הזו טומנת בחובה יחס פטרנליסטי כלפי הפלסטינאים, שבניגוד לישראלים, התנאים המטריאליים קובעים מראש ולחלוטין את הבחירות המוסריות שהם עושים. במילים אחרות, דווקא ההבנה השמאלנית לבחירותיו של הטרוריסט הופכת אותו לסובייקט פגום, משום שהיא מניחה שהוא חי ביקום דטרמיניסטי שאינו מותיר לו ברירה אמיתית.

הצביעות מאחורי העמדה הזו זורחת ביתר-שאת כאשר מתברר שהשמאלנים שנוהגים לתפוס את הקיום הפלסטינאי כקיום דטרמיניסטי הם בדרך-כלל אותם אנשים שמסרבים לשחק במשחקי-החברה הישראליים, כמו "שירות בשטחים". דהיינו, הם אותם אנשים שמפריכים את המשפט ההופכי "אם היית חי כמו שהם חיים, גם אתה היית שונא את הפלשתינאים (ורוצה לפגוע בהם)". השמאלן הזה הוא תמיד כבר סובייקט מלא, אוטונומי, המסוגל לקבל ולהוציא לפועל החלטות לא נורמטיביות.

אותו שמאלן ייטען כנגדי ש-"ברור לחלוטין שהמצב הפלשתינאי והמצב הישראלי אינם שקולים זה לזה, ואי אפשר לצפות מהפלשתינאי שיתנהג על פי הנורמות הישראליות". אולם הקדם-הנחה הזו היא בדיוק התנאי שמאפשר את היחס הפטרנליסטי כלפי הפלשתינאים ואת התפיסה שלהם כסובייקטים פגומים. היא מכוננת ומשמרת את אותו יחס לא-שקול בין ישראלים ופלשתינאים שהיא מדווחת עליו כמצב אובייקטיבי.

כל עוד הפלשתינאים נתפסים, הן על ידי השמאל והן על ידי הימין, כסובייקטים פגומים וחסרי שיקול דעת, לא יוכל להתקיים שלום בין ישראל ופלשתין. לכן, אם אהוד ברק היה רוצה להפגין סולידאריות אמיתית עם הפלשתינאים, הרי היה עליו לומר "אם הייתי פלשתינאי, לא הייתי מצטרף לארגון טרור", על מנת להדגיש שההצטרפות לארגון הטרור היא לא מהלך שמקודד בגנים של הפלשתינאי ולא מעשה שנכפה עליו על ידי הגניוס הערבי. דווקא מתוך ההדגשה שטרור הוא לא האופציה היחידה שעומדת בפני הפלשתינאי צומחת ההכרה ביכולתו וזכותו לבחור כמו הסובייקט האוטונומי שהינו וראוי שיהיה. אז גם יכול היה אהוד להוסיף בלב שלם כי "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות", משום שברור לו כי הטרוריסט מודע לחלוטין ומקבל על עצמו את ההשלכות של מעשיו.

אם השמאל רוצה ליצור בקרב הציבור הישראלי תפיסה של הפלשתינאים כסובייקטים מלאים ואוטונומיים, הוא חייב לגנות ולהוקיע את הטרור מכל וכל. ההוקעה הזו שונה מהגינוי הימני, שמגנה את הפגיעה ביהודים, אבל אין לו בעיה כללית עם פגיעה בבני לאומים אחרים. הדחייה המוחלטת של השמאל את הטרור הפלשתינאי היא דחייה אוניברסאלית של פגיעה רצחנית בבני אדם באשר הם. בתוך הדחייה הזו מסתתרת ההנחה שהטרוריסטים הפלסטינאים בחרו בדרכם, ויש להם את הזכות והאפשרות לבחור אחרת. היא מכירה בכך שישנם פלשתינאים שבחרו ובוחרים, מדי יום ביומו, בהתנגדות לא-אלימה. היא מכירה גם בזכות ובאפשרות של ישראלים, שגם הם סובייקטים מלאים ואוטונומיים, לא לקחת חלק במלאכת הכיבוש. ההכרה בפלשתינאים כסובייקטים מלאים היא, מניה וביה, הכרה בעוונותיהם ובפשעיהם, כלפי עצמם וכלפי אחרים. היא הכרה בכך שהם לא רק ולא תמיד קורבנות, כלומר בני-אנוש פאסיביים וחסרי יכולת פעולה. הדחייה המוחלטת, השלמה של הטרוריסט היא הצעד הראשון לקראת ההכרה בסובייקטיביות המלאה של הפלשתינאי, ומתוך כך, בזכותו להגדרה ולשלטון עצמי.