לשיקסות יש שיניים שם למטה!

מזל שאני מקפיד לקרוא את "תכלת". אני שאנן מטבעי ובחיי היומיום אינני מוטרד משאלות שברומו של עולם. מכיוון שכך, אני שמח שעורכי "תכלת" עומדים על המשמר ומתריעים בפני על הסכנות שעומדות בפני העם והמדינה.

בפוסט הקודם עסקתי בדיון הדמוגראפי שהתחולל מעל דפי כתב-העת. יצאתי ממנו בתחושה קשה כי עוד רגע עומדים עלינו הערבים לכלותנו. קשה לי להירדם מאז בלילות, ומדי פעם נדמה לי שאני שומע בכי קנטרני של עוד תינוק פלסטיני שזה עתה נולד, וכבר אברי הרבייה שלו מפותחים לחלוטין. וכאילו שהשואה המתרגשת על העם היהודי בארצו אינה מספיקה, בגיליון החדש של כתב-העת מסתבר שמתחוללת מתחת לאפינו שואה נוספת, שקטה וקטלנית: שואת יהודי העולם. במאמר המערכת כותב אסף שגיב כי "ייתכן שהנזק הנגרם [בגין המשבר הדמוגראפי בתפוצות] לעם ישראל גדול כבר כעת מכל מה שהחיזבאללה או החמאס מסוגלים לעולל".

ומה שנורא בנזק הזה הוא שעם ישראל מעולל אותו לעצמו. לא קוזאקים ולא קלגסים מזנבים בקהילות היהודיות בעולם, אלא הרגש הרומנטי: "הגורם העיקרי להתמעטות מספר היהודים בתפוצות אינו העלייה לישראל אלא נישואי תערובת…". אני קורא את הדברים ומניד ראשי בחוסר-אמון. דבר אחד הוא כאשר הגויים מפגעים בך. אבל שיהודי ייעשה כדבר הזה לשאר יהודי העולם?! עד מתי נשנא את עצמנו?

שגיב מבין את חומרת הבעיה וגודל האבסורד והוא תקיף וחד-משמעי: "…בעיני רבים יש בה [כלומר בתופעת נישואי התערובת] משהו כמעט סימפטי – ובדיוק משום כך צריך להכיר בסכנה האמיתית הטמונה בה להמשך הקיום היהודי בתפוצות, ולטפל בה בנחישות ההולמת". אכן, מילים כדרבנות.

גרוע מכך, זוגות מעורבים בדרך-כלל אינם מקפידים על קיום אורח חיים יהודי, וניסיונותיהם של אחדים ליצור סינתזה בין נצרות ויהדות, בנוסח "כריסמוכה" נועדו מראש לכישלון, משום ש"העקרונות שהם [כלומר כריסמס וחנוכה] מגלמים פשוט אינם מתיישבים זה עם זה: אי אפשר לחגוג את הולדות של התינוק ישו, "בן האלוהים", ובה בעת להנציח את זכרם של החשמונאים, שמסרו את נפשם כדי למחות כל זכר לתרבות האלילית שהכתה שורש בארצם". ואני מוסיף, כל-כך התאמצו החשמונאים למחות כל זכר לתרבות ההלניסטית, שמרוב מאמץ נדבקו להם שמות זרים ומוזרים כמו: יוחנן הורקנוס, אריסטובולוס, אנטיגונוס ואלכסנדר ינאי. זה כמו, אני מאמין, הפלוגות הוותיקות בגולני שמכנות את עצמן "ערבים".

רגע, אני שואל את עצמי תוך כדי קריאה – אם נטפל בבעיית נישואי התערובת, בזמן, בדרך ובמקום שבו נבחר, האם לא יוקיעו אותנו כגזענים? לא מספיק שונאים אותנו בעולם? כאילו קרא את מחשבותיי, נזעק שגיב להרגיע את קוראיו: "לשלילת נישואי תערובת אין דבר וחצי דבר עם גזענות. העם היהודי אינו קיבוץ אנושי הומוגני מבחינה אתנית ומעולם לא שאף להיות כזה…ההתנגדות לנישואי תערובת אינה מבטאת אפוא שאיפה להגן על ייחוד ביולוגי כל שהוא (שאינו קיים, למרות כל השמועות הגורסות אחרת). היא מונעת על ידי הרצון לשמר משהו שונה לחלוטין: מורשת תרבותית". אני חייב להודות שנרגעתי. לרגע חששתי שיש משהו לא-אתי בהתנגדות לזכותם של אנשים להתחתן עם בחירי ליבם, אבל אחרי ששגיב הסביר לי שאין ושבסך הכול מדובר בשמירה על מסורת, כמו שערים מסוימות משמרות בניינים בעלי ערך היסטורי, אמונתי בצדקת הדרך התחדשה, שלא לומר התחזקה.

בשלב הזה כבר נדלקתי לגמרי. דמיינתי לעצמי אלו אמצעים ינקוט העם היהודי על מנת למנוע נישואי תערובת: ישנן הדרכים המקובלות כמו אקס-קומיוניקציה, אבל חומרת המצב אינה מתירה שימוש ביד רכה. מיד עלה בדעתי פתרון אחר, תקיף מעט יותר – משמרות צניעות שיפטרלו ברחבי השכונות היהודיות וינתקו מיד כל מגע בלתי נאות בין יהודים וגויים. אבל אז נזכרתי שבימים אלה קשה מאד להבחין בין יהודים ולא-יהודים מכיוון שגם אלה וגם אלה מתלבשים כמו זונות. הפכתי בדבר חזור והפוך, ולבסוף מצאתי פתרון מושלם: מה אם מנהיגי העם היהודי יחייבו כל יהודי ויהודיה לענוד איזה שהוא סימן מייצג, שיבדיל אותם מהנוכריים, איזה סמל שאפשר נניח לענוד על דש המעיל ומיד הוא מזהה אותך כיהודי ומאפשר לעם היהודי לפקח על בניו ביתר קלות? לא רק שמדובר בפתרון פשוט ואלגנטי, הוא אף הוכיח את עצמו בעבר. וכמו כן, יש להנהיג מילת-נשים, על כל צרה שלא תבוא.

אך מה רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי ששגיב לא הציע ולו הצעה קונקרטית אחת באשר לאופי "ההתנגדות לנישואי תערובת". במקום, הוא פנה לכיוון צפוי ונדוש קמעה: ארץ ישראל –

"נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני-עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון…'ישראל היא המקום היחיד המציג "ברירת-מחדל" של קיום עברי-יהודי…שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו'. ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה – דיינו."

במילים אחרות, אם הבנתי את שגיב נכון, ישראל היא האלאמו של העם היהודי. גם אם בכל מקום אחר יתחסל או יתאבד העם, חומות הצביון היהודי של המדינה תשמורנה על יהודי ישראל יהודים. ופתאום הבנתי. הבנתי שהאפרטהייד הוא לא חס וחלילה האופן שבו אליטה שומרת באמצעים אלימים על זכויות היתר שלה ועל תת-הזכויות של מיעוטיה. נהפוך הוא, האפרטהייד היהודי הוא הדרך היחידה שבה יכול המיעוט היהודי להגן על זהותו בפני הג'נוסייד שמחולל בו אחד הצוררים הגדולים ביותר שידעה האנושות: הרצון לבולבול. וכשעל כף המאזניים מונח עצם המשך קיומו של העם היהודי, אז נראה לי שקצת אפליה זה מחיר סביר בהחלט. אחרי הכל, כולם יודעים שאפליה עוד לא הרגה אף אחד.

איך סופרים ערבי?

הוצאת פרדס מציעה חלק ממרכולתה בחינם. צריך אמנם להירשם, אבל הם לא מפציצים אותך בדואר-זבל בתמורה. לא מזמן יצא אצלם גיליון חדש של "סדק" – כתב העת המוביל לענייני הנכבה בארץ. לא כל החומרים בגיליון שווים ברמתם, אבל כדאי לקרוא את הראיון עם שמעון יאיר, חבר המועצה הציבורית לדמוגרפיה. לי זה עשה כאבים בחזה.

למי שמתעצל להירשם אצל הפרדס – וחבל, כי הם מחלקים ספרים בחינם – הנה תעתיק הריאיון באדיבות הגדה השמאלית.

זה מזכיר לי את הדיון שהתנהל מעל דפי "תכלת" על חומרתו של האיום הדמוגרפי. זה המאמר שפתח אותו, תוך שהוא טוען שהאיום הדמוגרפי הוא בלון שנופח יתר על המידה. בגיליון שאחר-כך שטף את המערכת מבול של מכתבי קוראים, כולל תגובה מפורטת מאת סרג'יו דלה-פרגולה, שהוא, מסתבר, מומחה גדול לשואות העתידות של העם היהודי. המחלוקת העיקרית בין הניצים הייתה מחלוקת מתודולוגית, דהיינו, כיצד יש לספור את הערבי. ומדוע התנהל הוויכוח? משום שאם האיום הדמוגרפי הוא עובדה בשטח, אז צריך מהר מהר להחזיר שטחים לפני שייווצר פה רוב לא-יהודי. אבל אם האיום לא כל כך איום, אז לא צריך למהר ואולי לא צריך להחזיר. "תכלת" הוא כתב-עת רציני, אבל משום מה, בשום שלב של הדיון לא קם איש ושאל אם הדמוס הערבי הוא בכלל איום. שנית, אני מניח שלא ניתן היה להשיג את תגובתו של הערבי, כי כל הפרופסורים שהשתתפו בדיון היו יהודים (ועולים חדשים-ישנים).

הדוגמאות שעלו כאן מבהירות דבר אחד: עניינה העיקרי של הציונות המדינית הוא ניהול הערבי. כמובן, הציונים מנהלים גם את היהודי, כלומר את עצמם, אבל על מנת שיתאפשר אותו ניהול עצמי, ראשית יש לנהל את הערבי, ולנהל אותו כך שלא יפריע לניהול היהודי העצמי. התנאי לניהול יהודי עצמי הוא ניהול הערבי. כך היה בימי המנדט, כאשר הוקמה כלכלה יהודית נפרדת, כך היה תחת הממשל הצבאי, וכך הווה תחת הכיבוש. כל עוד ישראל היא מדינה יהודית, לא יורשה לפלסטינים לנהל את עצמם. לא ייעלה על הדעת לאפשר להם.

הפרופסורים המכובדים ב"תכלת" ובמועצה הציבורית לדמוגרפיה תורמים את חלקם הצנוע בניהול הערבי. הם סופרים אותו ומציעים למקבלי ההחלטות הצעות כיצד להשאיר אותו בפרוסת העוגה הדמוגרפית שהוקצתה לו. אם רוצים להתחכם, אפשר לומר שהפרופסורים סופרים את הערבי על מנת שאפשר יהיה לא לספור אותו.

אבל יום יבוא וייולד כאן תינוק לא-יהודי אחד יותר מדי. אי אפשר יהיה להמשיך עם הפאסאדה הדמוקרטית. או שמדינת ישראל תהפוך לדמוקרטיה אמיתית, דהיינו מדינת כל אזרחיה, או שהיא תהפוך לדיקטטורה יהודית, משום שזו תהיה הדרך היחידה לשמור על הפריבילגיות היהודיות. זה מה שמונח על  כף המאזניים. התפקיד שלנו הוא למנוע את היווצרותה של דיקטטורה יהודית ולדאוג למעבר בלתי-אלים ככל האפשר לדמוקרטיה ישראלית, ואידך זיל גמור.

רק כדי לסיים  ברוח טובה הנה ציטוט של רות גביזון:

“‘הם רוצים לקבל את כל מה שהם רוצים, בלי לשלם כלום’, קבלה רות גביזון במבט לאחור והוסיפה: ‘אתם רוצים ביטוח לאומי, חינוך ציבורי, בריאות… ומנגד יש מדינה, יש נטל, יש בעיות… תנו כתף! תנו כתף!… אינכם רוצים לתת כתף כי זה “שלכם”, של היהודים. לכו איפוא למקום אחר’”.

“‘חלק גדול מהמצוקה של האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בישראל, לא הנוצרית, נובע מתרבות של משפחות גדולות, מחוסר השכלה ומכוח עבודה בלתי מהימן וכשיר לחיים מודרניים. כל אלה יוצרים עוני, גם ללא אפליה מטעם אתני. מבחינה זו הערבים המוסלמים דומים ליהודים המזרחים שאינם מצליחים לפרוץ את מעגל התרבות הפסיווית, הלא משכילה, הלא מתחרה. זו בעיה תרבותית גדולה כשלעצמה ואצל הערבים נוספה לה עוד בעיה: היותם ערבים’”.