כאפייה דתית

31 במאי 2008

Jean Girard: My name is Jean Girard and I am a racing-car driver just like you except I am from Formula Un. I am the greatest one in the whole world. I have been following your career with great interest, Monsieur Bobby.
Ricky Bobby: I can't understand a word you've said the whole time.
Cal Naughton, Jr.: Did you eat some peanut butter or something?
Ricky Bobby: Yeah, you sound like a dog with peanut butter on the roof of your mouth
Jean Girard: I think what you are hearing is my accent. I am French.
Ricky Bobby: You say you're French?
Jean Girard: Oui.
[sounds like 'We']
Ricky Bobby: We? No, we are not French. We're American, because you're in America, okay? Greatest country on the planet.
Jean Girard: Well, what have you given the world apart from George Bush, Cheerios, and the ThighMaster?
Ricky Bobby: Chinese food?
Cal Naughton, Jr.: Chinese food.
Jean Girard: That's from China.
Ricky Bobby: Pizza.
Jean Girard: Italy.
Cal Naughton, Jr.: Chimichanga.
Jean Girard: Mexico.
Ricky Bobby: Really, smarty-pants? What did French land give us?
Jean Girard: We invented democracy, existentialism, and the ménage à trois.
Cal Naughton, Jr.: Those are three pretty good things.
Ricky Bobby: Hey.
Cal Naughton, Jr.: Well that last one's pretty cool.  

 מתוך: לילות טלדגה, הבלדה על ריקי בובי

בסוף 2005 פורסמו בעיתון דני קריקטורות של הנביא מוחמד. הן גררו אחריהם זעם רב בעולם המוסלמי, כולל הפגנות אלימות, חרמים ואיומים ברצח. התגובה ההיסטרית של מוסלמים כה רבים איששה את מה לא מעט מערביים חושבים על האיסלאם בכל מקרה: מדובר בדת פרימיטיבית וחסרת חוש הומור.

נזכרתי בפרשה הזו כשראיתי את הידיעה הבאה: רשת דאנקן דונאטס הורידה מעל גלי האתר פרסומת לקפה בכיכובה של רייצ'ל ריי, בה היא עונדת לצווארה צעיף המזכיר קלושות כאפייה. הפרסומת נגנזה משום שהכאפייה, לדעת אמריקנים מסוימים, מסמלת את הג'יהאד העולמי.

ואז נזכרתי בפרשייה שלישית, פרשת ה-"freedom fries". מעשה שהיה, כך היה. בימים הקשים שלפני מלחמת עיראק, עת נאבקה ארה"ב על גיוס תמיכתן של מדינות אירופה במאבקה להנחלת הדמוקרטיה לערבושים, בחור בשם ניל רולנד מצפון קרוליינה החליט שלא-יעלה-על-הדעת שלאחד מאבות המזון האמריקנים, הצ'יפס, ייקראו "french fries", שכן ידוע לכל שהצרפתים הם חבורה של אומואים שונאי חירות, שיוויון ואחווה. לכן הוא קרא להם "פרידום פרייז", על שום שהחירות היא המצאה אמריקנית.

הסיפור הזה יכול היה לסיים את חייו התקשורתיים ככתבת צבע בערוץ מקומי, לולא החליטו שני חברי הקונגרס של ארצות הברית של אמריקה, בצעד אורווליאני, להעביר החלטה שתחייב את כל המסעדות שמסונפות לבית הנבחרים לשנות את שמו הפרטי של הצ'יפס מפרנץ' לפרידום. וכך היה, עד שביולי 2006, לאור מצבה האומלל של המלחמה, החליט בית הנבחרים לחזור ולקרוא לצ'יפס פרנץ'.

ולבסוף, זכור נזכרתי באיומים על חייהן של הדיקסי צ'יקס, שלישיית קאנטרי פופולארית מאד, שהסולנית שלהם אמרה בהופעה בלונדון כי היא מתביישת בנשיא שלה, אחד ג'ורג' דאבלייה בוש. כל הצ'יקס עדיין חיות ושלמות, אבל מכירות התקליטים שלהן סבלו משהו מהתקרית, ותחנות קאנטרי רבות עדיין מסרבות להשמיע אותן.

כשאני בוחן את ארבע הפרשיות הללו, מתבהרת לנגד עיניי תמונה ברורה של עליונות המערב על המזרח. אנחנו, המערביים, לעולם לא היינו יוצאים לרחובות ושורפים מכוניות אם מישהו היה אומר משהו שמרגיז אותנו. חופש הביטוי, שלא לדבר על הזכות לקניין, הם קודש בעינינו. אם מישהו אומר משהו שלא מוצא חן בעינינו, אנחנו פשוט שולחים לו מכתב, או מעלים פוסט בבלוג שלנו,  והוא מבין לבד את הרמז; זה לא כמו במדינות טוטאליטריות שבהן צריך לרדוף אחרי החתרנים ולכרות להם את הלשון. אצלנו החתרנים מבינים לבד שכדאי להם לכרות לעצמם את הלשון. ולזה, קוראים יקרים, אני קורא תרבות.


האם כיעור הוא אקט פוליטי?

23 במאי 2008

היום, בעודי עומד בתחנת האוטובוס באה ונצטרפה אל העומדים בחורה יפהפייה. נשים מושכות ישנן תריסר בפרוטה בימי אנו, אבל יעלת-חן כזו, על תווי הפניה המושלמים וגוון עורה השחום וגלי שיערה מלאי החיים לא פוגשים כל יום. מיד ניכרה תכונה קלה בקרב קהילת האד-הוק של גברברי התחנה, ואף שאני בוש להודות בדבר, גם אצלי בלב נרשם זץ חצוף ויובש קל בפה ורצון עמום אך עיקש להקיא. ואף על פי שמערך החלקיקים הסתדר מחדש סביב אותו פוזיטרון נפלא, איש לא הרהיב בנפשו לבוא עימה בדברים. עלינו על האוטובוס והיא יצאה מחיינו. 

ייתכן שהייתי שוכח את האפיזודה דנן, אלא שבעודי נכנס בשערי הפקולטה נתקלתי באחת הנשים הכי מכוערות שפגשתי בימי חיי. לא אכנע ליצר המציצנות החולנית שלכם, קוראים יקרים, ואמנע מתיאור מדוקדק של אותה עלמה ייחודית. רק אציין שכיעורה של זו לא נבע מאנומליות גופניות בולטות לעין: לא גיבנת הייתה לה ולא צלקות מפוארות, לא פימה ולא זפק. ובכל זאת, שום תו בקלסתרונה לא הסתדר עם רעיו. לאי הנעימות של מראיה הייתה איכות הוליסטית, טוטאלית, כאילו כל הכוכבים הסתדרו על מנת שמן הבינוניות הטריוויאלית של פניה תצמח אסתטיקה שלילית בעלת איכויות תנ"כיות. ידידיי, יותר משאני בוש לדווח לכם על אותה התעוררות ניאנדרטלית של חלציי באותה תחנת-אוטובוס ארורה, אני בוש ונכלם להודות בפניכם שכיעורה הנשגב של אותה פאם פאטאל בלתי-אפשרית לכד את תשומת ליבי בחריפות ובעונג שעלו עשרת מונים על אלו שחשתי מוקדם יותר באותו בוקר. לא היה זה עניין מיני – מה, אני סוטה?! – אלא היקסמות אינטלקטואלית מן המעלה הראשונה, בדומה להתרגשות שחש ביולוג כאשר הוא נתקל, כמעט באקראי, בזן חדש וחמקמק של קרפדות. 

אם אתם חשים בדו-משמעות ביחסי אל אותה דמות, בוז שלוב בהיקסמות פרוורטית, אינכם טועים. מחד, חונכתי להיות זכר סטרייט תקין, המודד נשים ראשית על פי טיב פניהן. מאידך, כמי שמודע למשטר הטרור האסתטי שתחתיו חיות נשות העולם, אינני יכול שלא להימשך בעבותות אל אותו כיעור נדיר. ושוב, אם היה מדובר באשת פיל הסובלת ממחלת עצמות נדירה, רשימה זו לא הייתה נולדת. גם אם אף פריט בדיוקנה של אותה גברת לא היה מוצא את מקומו על פניה של דוגמנית ממוצעת, הרי לא באיברים מופרזים – אף מאונקל, פה עקומות, עיניים שקועות – עסקינן. אפשר אפילו לומר שכיעורה של גיבורתנו אינו כלל עניין פנוטיפי. למעשה, נדמה שאם אורנה דץ, אותה קאפו זוהרת בסטאלג שבו שבויות נשותינו, הייתה חוטפת את צילי – הבה נקראה לאותו פלא א-אסתטי צילי – ומעבירה אותה מייק-אובר שלם ומוחלט, ייתכן שצילי הייתה צולחת (התרגום שלי ל-pass) כאישה פשוטת מראה וחסרת ייחוד לחלוטין. מקורו של אותו כיעור אדיר, כך נדמה, אינו יכול להיות ביולוגי. קשה שלא להתפתות למסקנה שהוא נובע מחוסר תשומת לב קיצוני לאידיאל היופי המערבי ולאופן שבו הוא משתקף בך; ואפשר גם להתפתות למסקנה ההפוכה, שמדובר בתשומת לב קיצונית, באקט פוליטי מודע ואמיץ, ואפשר להתחכם ולטעון שבעניין הזה חוסר תשומת לב גמורה ותשומת לב גמורה הם שני צדדים של אותו מטבע. כיעורה של צילי, מלאכת מחשבת המשלבת את הטריוויאלי והנשגב, סחרר אותי בסערת מחשבות. מפורק לחלקיו, אי-יופיה הוא עניין יומיומי, שכיח: תספורת גרועה, משקפיים לא מחמיאים, צל של שפם ועוד שאר פרפראות. אם צילי רק תרצה, כל הקומפוננטים הללו יסולקו לאלתר. אבל כדי שהרצון הזה יינטע שם ויפיח בצילי שלנו מנה בריאה של בושה ושנאה עצמית, עליה להביט סביב ולהבחין שכולם נראים הרבה יותר טוב ממנה. רובנו עושים זאת מדי דקה בדקה. צילי, אני מניח, לא עושה זאת. משהו בחינוך המגדרי שלה נדפק. היא לוקה בעיוורון מגדרי קשה. ומצד שני, כמו בטרגדיה היוונית, העיוור רואה מה שפקוחי העיניים אינם רואים. האם ייתכן שצילי מתעלמת במכוון מציווי האופנה? הפקולטות למדעי הרוח והחברה מלאות בנשים המשחקות בקונוונציות האסתטיות של זמנן. הן בוזקות על עצמן כיעור מדוד עד מאד, ואולי, אם הן אמיצות, הן מגדלות שיער היכן שהוא אמור להיות מוסר. אבל אצל כולן ניתן לחוש בהתאמצות הזו, במחשבה הרבה שהושקעה בהתכערות מדודה היטב, שיותר משהיא חותכת במשיכה המינית, היא נועדה להעצים אותה עם קורט תבלין פמיניסטי (למי שאוהב). אבל צילי שלנו, הו צילי, אם כיעורה הוא תוצאה של מחשבה מדוקדקת, הרי מדובר בגאונת-אופנה מדהימה, משום ששום דבר אצלה לא נראה מתוכנן. כיעורה נראה טבעי, בלתי מודע ונינוח לחלוטין. ולכן יש בו משהו נשגב, כאילו היא עומדת על פסי הרכבת והקטר דוהר לעברה וצופר וצופר והיא איננה טורחת לזוז הצידה.  

 אבל מעבר להיקסמותי מצילי, יש כאן סוגיה תיאורטית. האם הגענו לשלב שבו היופי הוא ברירת המחדל של האסתטיקה המערבית? כיצד ייתכן שצילי היא אטרקציה בעוד גילי, הבה נקראה לאותה שושנת אוטובוס צחה גילי, היא מראה מלבב אך בנאלי? הרי מאות רבות היינו רובנו מכוערים להפליא ומלחמות ומחלות ותזונה לקויה עשו בנו שמות. (אפשר לטעון שזה המקרה אצל לא-מערביים, אולם אז אנו מסתבכים בעניין אידיאלי יופי שונים, ולכן אגביל את הדיון לתרבות המערבית). והנה בחמישים השנים האחרונות, עם הקוסמטיקה וחדרי הכושר ובעיקר הניתוחים הפלסטיים, נדמה שאיש אינו חייב להיות מכוער. אין פירוש הדבר שאין אנשים מכוערים, או סתם בלתי אסתטיים. אבל כולם נושאים בקרבם את הפוטנציאל להיות יפים. רוב האנשים הם יפים-עוד-רגע או עדיין-לא-יפים. אם אינך יכול להיות יפה לגמרי, אתה תמיד שרוי בתהליך של התייפות: שמנות עושות פסים בשיער, קירחים מרימים משקולות וכולם משתדלים לאכול ולהתלבש ולהתבשם "נכון". קיסרית האוטובוס, גילי, היא אומנם אקזמפלר כמעט מושלם של יופי מערבי, אבל היא איננה שונה ממני וממך, פשוטי המראה, באופן מהותי, משום שכולנו מכלים את ימינו בהתייפות, גם אם גילי, שאלוהים, האשמאי הזקן הזה, נתן לה פור, מצליחה יותר מהרוב.  צילי, לעומת זאת, עסוקה – אינני יודע אם במודע או שלא במודע – בהתכערות טוטאלית וגמורה. היא איננה עושה חצי עבודה; אנשים מוזנחים, אחרי הכול, ישנם ללא סוף. צילי, לעומת זאת, איננה מוזנחת. היא מופקרת, נטושה לחלוטין. זהו כיעור רדיקלי, ולכן כול-כך קל לי לראות בו פן פוליטי. יש משהו אכזרי מצידי באינוס הזה של צילי, ברתימה שלה לדיון שבו היא אובייקט ולא סובייקט. אבל היא אובייקט הדיון בדיוק משום שאני רוצה להאמין שמדובר בסובייקט נדיר, שבמובנים רבים הוא משוחרר יותר מכולנו, ובכיעור המופלא שלה היא מגחיכה את הקווזי והפסבדו-מתכערים, את מי שמזהה אקסהיביציוניזם עם יופי, ואפילו את גילי, שאיתרע מזלה לרשת את הגנים הנכונים. צילי היא סימן קריאה פוליטי מהלך, שלילה שהיא חצופה כשם שהיא בלתי מודעת – כנראה – של אידיאל היופי הבלתי אפשרי שלנו. אף על פי שאני מניח שצילי משלמת מחיר לא קל על הדרך שבה היא בוחרת-או-לא-בוחרת להראות, בי, לפחות, היא מפיחה תקווה מסוימת. צילי מציעה לאנשים סביבה אופציה אחרת, אסתטיקה אחרת, בדיוק משום שהיא בוודאי מעוררת בהם, כפי שהיא עוררה בי, אי נוחות. רוב האנשים יישכחו אותה אחרי חמש דקות. חלקם ייראו בה הוכחה לעליונותם האסתטית. אבל אם היא עוררה בי עניין ואמפטיה (ודחייה), היא בוודאי מעוררת רגשות דומים אצל אחרים, ומאלצת אותם לחשוב מחדש, ולו לרגע, על האמונות האסתטיות שלהם. והיא עושה זאת בלי לטעון טיעונים – מילוליים – מסובכים, אלא בזכות נוכחותה בלבד. יש בזה עוצמה אדירה, שבר רפאלי יכולה רק לחלום עליה. לי, לפחות, צילי עשתה את היום. 


ל-41, אתה אידיוט!!! נמרוד לין מושלם!!!

15 במאי 2008

לבקשת הקהל, שני טורים על סלבז ותרבות מוואלה(!).

הראשון מציע היסטוריה מקוצרת של האינסטנט-סלבז,

והשני מבאר את הפונקציה של מרת נטלי פורטמן בתרבות הישראלית.


הערה על הזיכרון הישראלי

5 במאי 2008

ביום שישי האחרון הלכנו לבקר את סבתא שלי, ותוך כדי הביקור דודה אחת הזכירה תוכנית שהיא ראתה ביום השואה על איך לא הפציצו את אושוויץ, ואז כולם התחילו להגיד שלאף אחד לא אכפת מהיהודים ושכולם אנטישמים, חוץ מסבתא שלי, שהיא בוגרת אושוויץ, אז דוד שלי ניסה להסביר לה על מה אנחנו מדברים, ואיך לבעלות הברית היו תצלומי אוויר והם יכלו להפציץ את המחנות, ואז סבתא הסתכלה עלינו בעיניים תמהות ואמרה: השתגעתם? אתם יודעים כמה יהודים גרו באושוויץ?!