Jean Girard: My name is Jean Girard and I am a racing-car driver just like you except I am from Formula Un. I am the greatest one in the whole world. I have been following your career with great interest, Monsieur Bobby.
Ricky Bobby: I can't understand a word you've said the whole time.
Cal Naughton, Jr.: Did you eat some peanut butter or something?
Ricky Bobby: Yeah, you sound like a dog with peanut butter on the roof of your mouth
Jean Girard: I think what you are hearing is my accent. I am French.
Ricky Bobby: You say you're French?
Jean Girard: Oui.
[sounds like 'We']
Ricky Bobby: We? No, we are not French. We're American, because you're in America, okay? Greatest country on the planet.
Jean Girard: Well, what have you given the world apart from George Bush, Cheerios, and the ThighMaster?
Ricky Bobby: Chinese food?
Cal Naughton, Jr.: Chinese food.
Jean Girard: That's from China.
Ricky Bobby: Pizza.
Jean Girard: Italy.
Cal Naughton, Jr.: Chimichanga.
Jean Girard: Mexico.
Ricky Bobby: Really, smarty-pants? What did French land give us?
Jean Girard: We invented democracy, existentialism, and the ménage à trois.
Cal Naughton, Jr.: Those are three pretty good things.
Ricky Bobby: Hey.
Cal Naughton, Jr.: Well that last one's pretty cool.
מתוך: לילות טלדגה, הבלדה על ריקי בובי
בסוף 2005 פורסמו בעיתון דני קריקטורות של הנביא מוחמד. הן גררו אחריהם זעם רב בעולם המוסלמי, כולל הפגנות אלימות, חרמים ואיומים ברצח. התגובה ההיסטרית של מוסלמים כה רבים איששה את מה לא מעט מערביים חושבים על האיסלאם בכל מקרה: מדובר בדת פרימיטיבית וחסרת חוש הומור.
נזכרתי בפרשה הזו כשראיתי את הידיעה הבאה: רשת דאנקן דונאטס הורידה מעל גלי האתר פרסומת לקפה בכיכובה של רייצ'ל ריי, בה היא עונדת לצווארה צעיף המזכיר קלושות כאפייה. הפרסומת נגנזה משום שהכאפייה, לדעת אמריקנים מסוימים, מסמלת את הג'יהאד העולמי.
ואז נזכרתי בפרשייה שלישית, פרשת ה-"freedom fries". מעשה שהיה, כך היה. בימים הקשים שלפני מלחמת עיראק, עת נאבקה ארה"ב על גיוס תמיכתן של מדינות אירופה במאבקה להנחלת הדמוקרטיה לערבושים, בחור בשם ניל רולנד מצפון קרוליינה החליט שלא-יעלה-על-הדעת שלאחד מאבות המזון האמריקנים, הצ'יפס, ייקראו "french fries", שכן ידוע לכל שהצרפתים הם חבורה של אומואים שונאי חירות, שיוויון ואחווה. לכן הוא קרא להם "פרידום פרייז", על שום שהחירות היא המצאה אמריקנית.
הסיפור הזה יכול היה לסיים את חייו התקשורתיים ככתבת צבע בערוץ מקומי, לולא החליטו שני חברי הקונגרס של ארצות הברית של אמריקה, בצעד אורווליאני, להעביר החלטה שתחייב את כל המסעדות שמסונפות לבית הנבחרים לשנות את שמו הפרטי של הצ'יפס מפרנץ' לפרידום. וכך היה, עד שביולי 2006, לאור מצבה האומלל של המלחמה, החליט בית הנבחרים לחזור ולקרוא לצ'יפס פרנץ'.
ולבסוף, זכור נזכרתי באיומים על חייהן של הדיקסי צ'יקס, שלישיית קאנטרי פופולארית מאד, שהסולנית שלהם אמרה בהופעה בלונדון כי היא מתביישת בנשיא שלה, אחד ג'ורג' דאבלייה בוש. כל הצ'יקס עדיין חיות ושלמות, אבל מכירות התקליטים שלהן סבלו משהו מהתקרית, ותחנות קאנטרי רבות עדיין מסרבות להשמיע אותן.
כשאני בוחן את ארבע הפרשיות הללו, מתבהרת לנגד עיניי תמונה ברורה של עליונות המערב על המזרח. אנחנו, המערביים, לעולם לא היינו יוצאים לרחובות ושורפים מכוניות אם מישהו היה אומר משהו שמרגיז אותנו. חופש הביטוי, שלא לדבר על הזכות לקניין, הם קודש בעינינו. אם מישהו אומר משהו שלא מוצא חן בעינינו, אנחנו פשוט שולחים לו מכתב, או מעלים פוסט בבלוג שלנו, והוא מבין לבד את הרמז; זה לא כמו במדינות טוטאליטריות שבהן צריך לרדוף אחרי החתרנים ולכרות להם את הלשון. אצלנו החתרנים מבינים לבד שכדאי להם לכרות לעצמם את הלשון. ולזה, קוראים יקרים, אני קורא תרבות.