עניין של פרופורציות

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20080729_1006464

אני חושש שאני חודר כאן לטריטוריות של בלוגרים טובים ממני. מצד שני, כמה כבר יוצא לי לקרוא "דה מרקר"?

בלינק, כתבה מלוקקת על מיליארדר מסתורי בשם אביב נבו שהפך "ירושה של 10 מליון דולר להון עצום". 

קיראו לי קומוניסט, אבל אני תמיד חשבתי על 10 מליון דולר כעל הון עצום.

ולכתב, איזה בחור בשם "ניו יורק טיימס", עוד יש את החוצפה לכנות את הירושה "צנועה".

איפה הורשיו אלג'ר כשצריך אותו?! 

תרומתי הצנועה לחקר הפטריארכליה הישראלית

הן הזכר הישראלי והן הנקבה הישראלית נוהגים להסיר שיער מאזורים שונים בגופם. ישנם זנים מסוימים של זכרים ישראלים, בעיקר בקרב בני האנוש הנוטים להאמין בקיומה של ישות טרנסצנדטית כל-יכולה, שאינם מסירים ולו שערה בודדה, וגופם הוא ג'ונגל סבוך של אמונה מקורזלת; אולם מקובל בקרב החוקרים כי מדובר במיעוט. רוב הזכרים הישראלים נוהגים להסיר את השיער הצומח על לחייהם, מעל לשפתיהם, על סנטרם ובמורדות הגרון. כבכל עניין ועניין, פעולת הסרת השיער אצל נקבות ישראל היא מפעל רציני ומקיף הרבה יותר. מלבד הזן הדיסידנטי הקרוי פמינסטיות, הנמנעות לעיתים מפעולת ההסרה כעיקרון, והן נדמות לנערים במילואם, רוב הישרא-נקבות מסירות שיער מבית שחיין, רגליהן, מתחת לאפן והמהדרות אף מסירות את ערוותן, מה שמוביל לעיתים קרובות להצטננות בחורף (ראו: צילנוקביץ', אדממסון ואחרים, 2004).

פרקטיקות הסרה אלו אינן יחודיות לישראנשים, ועם זאת פעולת התיאור שמספקת העברית הינה ייחודית. לשם השוואה, באנגלית הפועל "to shave", שמקורו מן הלטינית "shavere", כלומר "לקצור את החיטה", הינו יוניסקסי. אולם בעברית הזכרים נוהגים "להתגלח" בבניין התפעל ואילו הנקבות נוהגות "לגלח" בבניין פעל. הפועל להתגלח הוא מספיק לעצמו, וכאשר גבר מציין כי הוא התגלח, אין צורך לשאול באיזה איזור גופני מדובר, משום שברי לכל בר-בי-רב שמדובר באיזור הפנים. כמו כן, בדומה ל-sich הגרמני, הבניין התפעל מציין פעולה שעושה הגוף על עצמו. לכן קל לדמיין כי שיער הפנים הוא חלק אינטגרלי של הגוף הגברי. יתר על כן, זכרים בדרך-כלל אינם סובלים מסנקציות במקרה של אי-התגלחות, ונורמה חברתית זו מסייעת לתפיסתו של שיער הפנים הגברי כחלק מן הטבע הזכרי.

נשים, לעומת זאת, תמיד מגלחות משהו. הן מגלחות רגליים ושחי ואת איזור המפשעה ולשיער מעל שפתותיהן הן מעוללות דברים שאין הנייר סובל. אנחנו רואים, אם כן, כיצד השפה העברית הופכת את שיער הגוף הנשי למשהו חייזרי, שאינו חלק מהגוף. זקן (סממן גברי) מגלחים כי הוא חלק מהגוף. אבל נשים אינן מציינות כי הן מגלחות את שיער הרגליים, אלא את הרגליים עצמן, יען כי בעוד הרגליים הן חלק חשוב וטבעי של הגוף, השיער הצומח עליהן איננו (וישנן האומרות שהן "עושות" רגליים, מה שמצביע על כך שמבחינה אונטולוגית רגליים שעירות אינן באמת או לגמרי רגליים).

 בעוד התגלחות היא פעולה שעושה הגוף על עצמו,  גילוח הוא פעולה הגנתית של הגוף נגד מה שפולש אליו מבפנים. בדומה לאותו חייזרון שפורץ מתוך חזהו של ג'ון הארט ב"נוסע השמיני", שיער הגוף הנשי תוקף את הגוף הנשי לא מבחוץ פנימה – זה תפקידם של הגברים – אלא מבפנים החוצה והופך את הגוף עצמו, ובעיקר את תאי העור הן לחומה והן לסוס הטרויאני. אמנם אינני ביולוג בהכשרתי, אולם אם אני מבין נכון ושעירות הגוף היא תוצאה של קודים גנטיים, נדמה לי שהגיעה השעה לפתח נאנו-טכנולוגיה שתגלח לא את העור, כי העור הוא בסך הכל skin-deep, אלא את הכרומוזומים עצמם. אולי זה יעזור.

   

ביקורת על הסרט "אל תתעסק עם הזוהאן"

"כיצד מצליחה ישראל, אחת החברות הצבאיות ביותר בעולם…להציג את עצמה כחברה ליברלית וסובלנית? ההצגה האידיאולוגית של דמותו של החייל הישראלי הנה מכרעת כאן; היא טפילה על תפישה עצמית אידיאולוגית כללית יותר של הפרט הישראלי כאדם מחוספס, וולגרי אפילו, אבל חם ומתחשב. אנחנו יכולים לראות כאן כיצד עצם העמדה המרוחקת כלפי הזהות האידיאולוגית שלנו, ההתייחסות לעובדה ש'מתחת למסכת הזהות הפומבית שלנו ישנו בן אדם חם ושברירי, עם החולשות שלו', היא בעיית היסוד של האידיאולוגיה. והוא הדין לגבי החייל הישראלי: הוא יעיל, מוכן לבצע את העבודה המלוכלכת ההכרחית, המצויה על גבול הלגאליות (או אף מעבר לו), שהרי פני השטח הללו מסתירים אדם אתי לפני ולפנים, סנטימנטלי אפילו…מסיבה זו דימוי החייל הבוכה ממלא תפקיד כה חשוב בישראל: חייל שהנו יעיל ללא-רחם, ועם כל זאת נשבר מדי פעם ופורץ בבכי אל מול המעשים שהוא נאלץ לבצע. במונחים פסיכואלניטיים אנו ניצבים כאן בפני התנודדות בין שני צידיו של האובייקט קטן a, חרא ולעומתו האגלמה, האוצר החבוי: מתחת לפני השטח הצואים (חוסר רגישות וולגרי, זללנות, גניבת מאפרות ומגבות מבתי מלון וכו' – כל הקלישאות על אודות ישראלים המופצות בבדיחות הישראליות) ישנה ליבת-זהב רגישה. במונחי הדוגמא שלנו, של שוקולד קינדר, משמעות הדבר היא שבמקרה הזה צואת השוקולד החומה נמצאת בחוץ, עוטפת את האוצר היקר החבוי בה."

סלבוי ז'יז'ק, הסובייקט שאמור להאמין, עמ' 174-175

אוקיי, עכשיו את תיגעי בה. כן, עם זה.

לרוב הגברים הסטרייטים, כך מוסרים לי מקורותיי, יש פנטזיה לסבית. לאחר מחקר מעמיק (וזה המקום להודות לקרן גוגנהיים שאפשרה לי לצאת לשבתון ולבדוק את הנושא) הגעתי למסקנה שכלל לא מדובר בפנטזיה לסבית, אלא בפנטזיה הטרוסקסואלית רגילה. אני מניח, על מנת ליצור שפה משותפת, כי פנטזיה לסבית פירושה שבחלומו רואה הגבר לפחות שתי נשים מושכות המענגות אחת את השנייה. אלא שהן אינן לסביות. זאת משום שתמיד ישנה האפשרות שזין גברי יחדור את הסצנה, כמו מיקרון מרחף המופיע פתאום, אפל ואטום כעב"ם, בפריים של הסרט. וגם אם אותו גבר סטרייט מפנטז על סצנה כל-נשית, והוא אינו מוכן לכלול ולו בולבול אחד בתרחיש, הוא עדיין הבמאי של העסק, הוא מחליט מי ומה ואיך; הוא, בקיצור, הפאלוס.

 

במילים אחרות, הלסביות בפנטזיה הגברית הן בסך הכול בי-סקסואליות המוכנות, בכל רגע נתון, לצרף גבר למשחק. המין הלסבי הוא כמו אפריטיף או סורבה בין המנות העיקריות של-אתם-יודעים-מה. לכן, ההבדל בין פנטזיה שכוללת כוס אחד ועשרה כוסים הוא משני, משום שכל הכוסים הללו הם שיבוטים שתשוקתם היא אחת: התורן הרוטט שלי. במונחים הגליאניים, הכוסים בפנטזיה הלסבית הרווחת הם לא בשביל עצמם, אלא בשביל הזין.

 

אבל בעוד מספר הכוסים בלתי רלוונטי משום ש-, בפרפראזה על גרטרוד סטיין, כוס הוא כוס הוא כוס, כלומר כל כוס בפנטזיה משקף את אחיו (צריך להיות: אחיותיו), מכפיל ומשלש את התשוקה הטמונה בהם להיחדר על ידי בעל הפנטזיה, מספר הזינים בפנטזיה קריטי. בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד; כל בולבול נוסף, זעיר ונבול ככל שיהיה, מיד שולל ממנה את ההגדרה הסטרייטית. מבחינת ההגיון הפנטזמטי, כל הכוסים זהים זה לזה והם נערמים כמו הדרגות בכפתור של הווליום: עוד מאותו דבר. אבל אף בולבול אינו זהה למשנהו. אם בטעות, ככה בהיסח הדעת, מתגנב זין לפנטזיה שלך, כמו ערבי שגונב את הגבול, מיד מתערערת ריבונותך כבעל הפנטזיה, כי עכשיו יש סיכוי שהרמון הוואגינות ירצה להיחדר על ידי הזין האחר, ובכלל מה פתאום נכנס לך לראש פין סורר ואז אתה נזכר בפעם ההיא שאתה ובן דוד שלך הצמדתם בולבולים וישר עובר לך החשק.

 

אפרופו הצמדת בולבולים, בדרך-כלל נהוג לחשוב שהומוסקסואליות מאיימת על גברים סטרייטים הרבה יותר מלסביות. אני מאמין שההפך הוא הנכון: הלסבית מתחרה עם הסטרייט על אותו פלח-שוק, ומכיוון שסביב "נשיות" יש איזו הילה מיסטית למחצה, רוב הסטרייטים מאמינים שללסביות יש איזה יתרון, מיסטי לא פחות, בהשגת נשים אחרות. תפקידה של הפנטזיה הסטרייטית הוא לנטרל את האיום הזה, משום שהיא מאששת שוב ושוב שהלסבית לא קיימת: "לסבית" היא בחורה שמזדיינת עם בחורה אחרת עד שיצטרף – או לעיניו של – הבחור. במילים אחרות, סטרייטים בכלל לא אוהבים לסביות. הם פוחדים מהן פחד מוות משום שלסביות הן איום משולש: ראשית, הן מתחרות עם גברים על ליבן של נשים אחרות. שנית, הן בעצמן נשים, כלומר הן מצמצמות עוד את מאגר הואגינות הפוטנציאלי המחכה שאיזה סטרייט יטבול בו את הזין ושלישית, בניגוד לנשים סטרייטיות שב"לא" שלהן תמיד מסתתר איזה "כן" שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו, הלסבית מסמלת בעיני הסטרייט "לא" יציב, קבוע, וגרוע מכל, א-פריורי (ברור שציירתי תמונה פשטנית, שלא לומר סקסיסטית כלפי כולם, ועם זאת, אנחנו עוסקים בפחדים קמאיים, ראשוניים, בעוד המציאות תמיד עשירה ומגוונת יותר). רוב הגברים מפנטזים על לסביות בי-סקסואליות משום שזה המנגנון היחידי שמאפשר להם לתפקד מגדרית בעולם שמאכלס לסביות ממשיות, אדישות לחלוטין לקסמיהם. העונג בפנטזיה הסטרייטית, אם כן, הוא בכלל לא עונג מיני, לפחות לא עונג מיני ישיר; הוא העונג שבהסרת האיום המלתוסינאי שמגלמות הבחורות שזוכות בכל הבחורות הטובות. לכל סטרייט יש פנטזיה לסבית ואין לו פנטזיה הומואית – היעדרה של האחרונה חשוב לא פחות מנוכחותה של האחרונה – משום שהן שתי הפנטזיות שמאפשרות את קיומן של כל הפנטזיות הסטרייטיות האחרות: הראשונה, בקיומה, מכחישה שהלסבית קיימת ואילו האחרונה, בהיעדרה, מדחיקה את קיומו של הפייגלה הקטן שמסתתר בתוך כולנו.

 

ומצד שני, אני מאמין שאפשר להחזיק בפנטזיה לסבית שאינה תולדה של תחושת חוסר-ביטחון קיצוני. הפנטזיה הזו בנויה לא סביב ההכחשה של ההעדפה הלסבית, אלא דווקא סביב ההקצנה שלה. במקום לדמיין זוג – או לגיון שלם – של בי-סקסואליות דורשות זין, עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי. זו תהיה פנטזיה מינית על חוסר האפשרות לדמיין מין, או לדמיין מין שבו לגבר אין שומקום, אפילו לא ואולי בעיקר לא, כזבוב על הקיר.

 

מה עונג יש בפנטזיה כזו? במקום להכחיש את העובדה שישנם נשים בלתי מושגות, הפנטזיה הזו חוגגת את אי-מושגותן, את האניגמה שהן מציבות בפני הגבר הסטרייט. כאן, העונג נובע בדיוק מהמבוי הסתום שאליו נקלע האיווי. במובן מסוים האיווי נשאר תלוי באוויר, נכנס למסלול-חוגה סביב הרעיון הבלתי נתפס של זוג נשים מספיקות לעצמן, וחוסר היכולת לספק את האיווי, להביא אותו לכדי גמר וגמירה, הופך לסיפוק מסוג אחר, אינסופי.

 

שוב, ברור שגם כאן יש מידה של שוביניזם בריא. במקום להדחיק את הלסביות אני מעלה אותה על הדום, הופך אותה לעניין כמעט מטאפיזי. אבל נדמה לי שאי אפשר להיפטר, כאשר מדובר בפנטזיות, ממידה מסוימת של מיסטיפיקציה; פנטזיה, ככלל, היא המקום או התהליך שבו לאקט המיני, שהוא בבסיסו עניין די ארצי וטריוויאלי, מוצמד איזה עודף, איזו שארית, איזו אניגמה הרומזת שיש בתנועות הבוכנתיות ובהתפתלויות ובגניחות יותר מה שנדמה; שמתרחש כאן קסם או טרנס-סובסטנציאציה שאינם יכולים להתרחש בשום אופן אחר. לכל הפחות, הפנטזיה החצרונית שאני מציע או מצביע על קיומה, המתענגת דווקא על אי-האפשרות (כלומר על הפוטנציאל הטהור, לפני שקיבל שם וצורה), אינה מבקשת לכסות על פחד עמוק וילדותי, אלא מנסה להפיק הנאה דווקא ממה שמאיים וכואב. ואולי גם זה משהו.