Paratroopers

 מאז מלחמת יום-כיפור לא סיפק הצבא גיבורים לחברה הישראלית. הסיבות לכך רבות: ראשית, אופי העימות השתנה. מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האחרונה שבה נלחם צה"ל בצבא אויב מסודר. כמו כל קביעה גורפת, גם את זו צריך לסייג: במלחמת לבנון הראשונה אירעו כמה התנגשויות בין צה"ל והצבא הסורי (אבל המטרה העיקרית הייתה אש"ף) ואפשר לטעון שחיזבאללה של מלחמת לבנון השנייה הוא צבא מסודר (אבל ישראל הצהירה שהיא לא נלחמת בלבנון המדינה). על כל פנים, הנקודה היא לא צבאית, אלא מוראלית: קשה יותר לצייר מאבק בין מדינה וארגון צבאי כמאבק שווה כוחות, ומאבק לא-סימטרי הוא קרקע פחות נוחה לצמיחת גיבורי-מלחמה.

על חוסר-הסימטריה צריך להוסיף את חוסר-הלגיטימציה של מפעלות צה"ל: העימותים עם הפלסטינאים ומלחמת לבנון הראשונה איבדו את הלגיטימציה על רקע מוסרי ואידיאולוגי ואילו מלחמת לבנון השנייה, שהחלה בקול תרועה גדול, איבדה את הלגיטימציה שלה על רקע הישגיו הדלים של צה"ל. ישראל מנהלת מלחמות פוסט-מודרניות, בעלות מטרות מעורפלות (צריבת תודעה?) או לא-סבירות (שחרור חטופי צה"ל באמצעות מתקפה כוללת), נגד גופים שאין להם שום מעמד או מחויבות למשפט הבינלאומי. מתוך מלחמות אמורפיות כאלו קשה ליצוק נרטיבים ברורים, וגיבור בלי סיפור טוב הוא לא גיבור. 

הסיבה האחרונה היא הדה-מיליטריזציה של החברה הישראלית. אמנם ישראל היא עדיין אחת המדינות הכי מיליטריסטיות במערב (כפי שיעיד כל מקבץ פרסומות אקראי), אבל קשה להתעלם מאובדן האחיזה של האתוס הצבאי בסולם הערכים המקומי. את גיבורי המלחמה הולכים ומחליפים אנשי היי-טק ובדרנים והם נעשים לטיפוס האידיאלי אליו נושאים עיניהם תינוקות של בית רבן. זהו אינו שבר פשוט, אלא תהליך ארוך ומורכב שבמסגרתו אהבת-הצבא הישראלית לא נעלמת אלא משתנה, נעשית מורכבת ומרתקת יותר מן המיליטריזם הישן.

אין עדות טובה יותר לטרנספורמציה שעובר המיליטריזם הישראלי, ובהשאלה התרבות הישראלית, יותר מצמיחתו של זן חדש של גיבורים ישראלים: קרוביהם של החיילים החטופים. העמדה שהם תופסים היא עמדת ביניים בין גיבורים מהאסכולה הישנה נוסח אביגדור קהלני, ובין גיבורים מהאסכולה החדשה כמו מייסדי מיראבליס: הקונטקסט לעלייתם הוא קונטקסט צבאי אבל אופן פעולתם נטוע לגמרי בעולם האזרחי. אפשר לכנותם גיבורים פארא-צבאיים.

הפיכתם של קרובי החיילים החטופים לגיבורי תקשורת היא תופעה חדשה. הוריהם של נעדרי סולטן-יעקב ואפילו קרוביו של רון ארד לא זכו לתשומת לב המקיפה שלה זכו, שלא בטובתן, משפחותיהם של רגב, גולדווסר ושליט. גם הן משתדלות אצל שועי עולם, אבל עיקר הפעילות שלהן מתרחש במישור התקשורתי ובמאבק נואש בגחמותיו של הזיכרון הקולקטיבי. התקשורת מצידה, מטעמים שהם אגואיסטיים ופטריוטיים ללא הבחן, משתפת פעולה בשמחה, עוקבת אחרי פעילותן של המשפחות והופכת אותן לזן ייחודי, ישראלי מאד, של דוקו-אקטיביסטים.

אולם שיתוף הפעולה בין המשפחות והתקשורת אינו מספיק. על מנת שייוולד זן חדש של גיבורים הציבור עצמו צריך להזדהות עימם. העדות המוחצת להזדהות הקולקטיבית הזו היא אותה סערת רגשות שסחפה את הקהל הישראלי עם החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר. הניתוחים של אותו קתרזיס שלילי נגעו בעיקר בתפקידה של התקשורת בליבוי ההיסטריה ובהתחשבנות קטנונית על "כדאיות" "העסקה" (ראיה להיותה של ישראל חברת שוק הרואה את העולם מספרים-מספרים). מעט מדי פרשנים שמו דגש על עוצמת ההזדהות של חלקים גדולים מהחברה הישראלית עם נקודת מבטן של המשפחות: הרי הזעזוע למראה הארונות המורדים מן המטוס – על אף הרמזים העבים לכך שרגב וגולדווסר אינם בחיים – יכול לנבוע רק מתוך הזדהות גמורה עם נקודת המבט של משפחה, המקווה כנגד כל הסיכויים והשכל הישר, שבנה עדיין חי. 

כפי שלמדנו בדרך הקשה, סיפור טוב אינו בהכרח סיפור שסופו טוב. אבל במשפחותיהם של החיילים החטופים מצאנו סוף-סף נרטיב לאומי שבו ברור מי הרעים (החיזבאללה) ומי הטובים (המשפחות) ויש לו התחלה, אמצע וסוף קתרטי. ומיהו צה"ל בסיפור הזה? המכוער, כמובן. מצד אחד, לא מדובר בנרטיב אנטי-צבאי: אף על פי שהיחסים בין המשפחות והצבא מתוחים ולעיתים האינטרסים להם מנוגדים, היותם של שליט, רגב וגולדווסר חיילים קרביים שנחטפו במהלך מאבק צבאי שומרת על הסיפור שלהם בגבולות הממלכתיות. ובעוד החטופים עצמם מילאו את חובתם הציונית, הרי הצבא הגדול, הגנרלים, מעל באמונו של הציבור ובאמונם של חייליו. באמצעות הכפילות הזו יכולים המוני בית ישראל לבקר את צה"ל ועדיין לשמור לו אמונים. באופן לא מפתיע זהו גם הסיפור שמסופר על מלחמת לבנון השנייה עצמה: החיילים בשטח היו בסדר, אלה הגנרלים שכשלו.

כך, למעשה, הפכו קרוביהם של החיילים החטופים לזן חדש של גיבורים ישראלים: מצד אחד, הם פועלים מלב הקונצנזוס הישראלי, כמי שהקריבו את בניהם על מזבח הביטחון; מצד שני, הם לא פועלים כשלוחה של צה"ל ואינם חוסים בצילו, ובכך הם מבדילים את עצמם, ואת מי שמזדהה איתם, מהממסד הצבאי הכושל. וחשוב מכל, דרכי הפעולה שלהם הן אזרחיות לגמרי ומשקפות ערכים אינדיבידואליסטים, אם לא להלכה אז בוודאי למעשה. באופן פרדוקסאלי, רק מי שהקריב את בנו למולך הצבאי יכול לקדם אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית מבלי שהתקשורת תסמן אותו כסמולן בוגד. אבל העמדה הפרדוקסאלית מסמלת היטב את מקום הביניים שבו נמצאת החברה הישראלית: חושבת במונחים מאוזרחים אבל מחויבת לאתוס הצבאי, מחבקת את החיילים וכועסת על המפקדים, הולכת עם אבל רוצה להרגיש סוף-סוף בלי.      

One Response to Paratroopers

  1. טיעון מרתק, ונראה שלי שגם מדויק. רק ראוי לתקן: המאבק של הורי חטופים בממסד, וההתגייסות של התקשרות לצד הראשונים, לא התחיל במלחמת לבנון השנייה. היה מקרה אחד, לפני כעשרים שנה, שבו אם לחטוף גרמה לשינוי מדיניות המשא-ומתן של ממשלת ישראל. לצערי אני לא מצליח להיזכר בשם החטוף ואימו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: