הערה לגבי מלחמות פוסט-מודרניות

אם, כפי שטען תיאודור אדורנו, במחנות ההשמדה מת האדם לא בתורת אינדיבידואל אלא כאקזמפלר, אזי בעזה מת לא האינדיבידואל כי אם הפוטו-אופ. 

כמה אפוריזמים בנוגע לפנומנולוגיה של הרשת

 דיוקן האמן כטרוריסט צעיר

ב-2002 נעצר חסן אלהי, אמן אמריקני ממוצא בנגלדשי, על ידי ה-FBI בחשד שהוא מעורב בפעילות טרוריסטית. על מנת למנוע את מעצרו בשנית הוא החל לתעד את חייו באמצעות יומן רשת, תוך שהוא חוסך לרשויות הביטחון האמריקניות עבודת מעקב מאומצת ויקרה. האתר של אלהי מספק לא רק מעקב בזמן-אמת אחר מקום המצאו; הוא אף מציע תיעוד מצולם של כל הארוחות, חדרי השירותים, והטרמינלים שדרכם עובר האמן. 

העבודה של אלהי היא חלק מתנועה שנקראת Sousveillance, שעסוקה בתיעוד עצמי אובססיבי. מה שחבריה עושים, בעצם, הוא לחפצן את מבטו של האחר. המבט הופך מתחושה או אפקט פסיכולוגי לתוצר חומרי בדמות קבצים אודיו-ויזואליים, תוכנות וסלילי הקלטה. המטריאליזציה של המבט אמורה להעניק למי שמביטים בו, למובט, תחושה של  כוח, משום שהיא הופכת אותו מאובייקט ליצרן של אובייקטים, או בקפיטליסטית, ממוצר לבעל-עסק. 

האסטרטגיה של העכביש

אבל מבטים אינם תמיד מצמיתים, או שהם מצמיתים אבל לא רק. המבט שננעל מרמז כי המובט מיוחד, כי הוא קופץ לעין על רקע הרעש הויזואלי הלבן. יש כאן אישרור. יש כאן כוח למשוך מבטים ולסובב ראשים.

האינטרנט מרחיב ומכפיל את שדות הראייה. הוא מציע יותר מראות, יותר נקודות מבט, יותר פנורמות ויותר קלוז-אפים. האינטרנט הוא גן העדן של המציצן. יתר על כן, אופן השימוש באינטרנט הופך את הגולש, מניה וביה, למציצן: אדם המביט ממקום מוגן, מתוך הנאה ובאופן מתווך. אבל האינטרנט גם הופך כל מציצן למובט-בכוח. כל מציצן משאיר אחריו עקבות-מקוונים (עקוות?). את מי שמשאיר עקבות ניתן לאתר וניתן להציץ לו/בו. 

האינטרנט הוא רשת חברתית מעצם הגדרתו, מעצם שמו, למעשה. אבל בתוך הרשת החברתית הזו מתקיימות רשתות חברתיות מוצהרות. מדוע זקוקים הגולשים ברשת החברתית למיניאטורה של אותה רשת חברתית? משום שהאינטרנט הוא קוסמוס כאוטי, מערב פרוע של מבטים והתערטלות. הממשק של הרשת החברתית, אם כן, מאפשר לגולש לנהל את היותו-מובט.  

הרשת החברתית היא רשת-של-ראייה, רשתית, אם תרצו. הפלטפורמה המרושתת של המציצן היא הפרופיל. הפרופיל הוא האופן שבו שולט המציצן בנראותו. הפרופיל, או דף הבית, או החשבון, הם המצע החומרי, האלגוריתמי, שעליו בונה הסובייקט המרושת את קתדרלות נוכחותו. כאשר מופיע סובייקט ברשת, מיד הוא נכנס למחזור העסקאות של הכלכלה המרושתת – הראה לי והראה לך. על מנת להציץ, על המציצן להסכין עם הפיכתו לאובייקט הצצה; במובן הזה הרשת היא אכן אתר שוויוני למדי. האופן שבו מנהל הסובייקט את הפרופיל שלו, מה הוא מוכן להראות בתמורה למה שהוא רוצה לראות, מותיר עקוות ברשת. העקוות הללו הם ההיסטוריה שלו כסובייקט רשתי. לא רק אחרים מציצים בעקוות שלנו. גם אנחנו עוקבים אחריהם, כפי שמחוץ לרשת אנחנו נזכרים או מדפדפים באלבומים על מנת לספר לעצמנו מי אנחנו. 

נגישנות

ההרשמה לרוב הרשתות החברתיות היא בחינם. אבל האינטרנט מצריך חומרה ותוכנה וחיבור לחשמל. כלומר הוא שוויוני רק ביחס לשכבה מסוימת (גם אם מדובר בשכבה הולכת וגדלה) של האוכלוסייה. אם הרשת היא אכן האתר הדמוקרטי של המאה העשרים ואחת, הרי המאבק על הגישה החומרית לרשת יהווה את אחד המאבקים החשובים של המאה שלפנינו. חלק מהמאבק הזה ייתרחש בתוך הרשת, בין השאר בבלוגים כמו זה, אבל עיקרו ייערך בכלים פוליטיים פרה-אינטרנטיים: הפגנות, חקיקה, התחברות פיראטית. בסופו של דבר, הזהות הפוסטמודרנית של הרשת זקוקה למסד מטריאלי. הדיון בשאלות כמו האם האינטרנט הוא "טוב" או "רע", מה הוא עושה ולאן הוא הולך הוא דיון מעניין אך משני לחלוטין. השאלה הבוערת היא למי יש ולמי אין גישה לדמוקרטיה המרושתת. על מנת לקיים את האוטופיה הוירטואלית יש להחזיר את הדיון המטריאליסטי בדלת האחורית.           

   

מזג רע

כבר במאה השמונה-עשרה טען הברון מונסטקייה כי האקלים מעצב תרבויות. מאתיים שנה אחרי, הפרסומת החדשה לשמפו "קרליין" מלמדת אותנו כי אין חדש תחת השמש. ראשית חכמה מסבירה לנו הפרזנטורית אסנת חכים כי לפי השמפו "אפשר לדעת מאיפה את – מפה או משם". ל"שם" יש שם: אירופה – ממלכה פלאית בה נהרות של תלתלים רכים כמשי שוטפים את הארץ; חכים מדברת על אירופה ופניה נוהרות בערגה. "פה" לעומת זאת, "זה פה".  ה"פה" הטאוטולוגי, המלווה באנחה של עצבות אינסופית, הוא ישראל, כלומר המזרח-התיכון, שהאקלים שלו "מאמלל תלתלים". הדיכוטומיה, אם כן, ברורה היטב: אירופה = טוב, "פה", כלומר ישראל, כלומר המזרח-התיכון = רע.

אך לא אלמן ישראל. שמפו קרליין, כלומר השמפו שלפיו יודעים שאת מאירופה, יעזור "לנצח את האקלים הישראלי". מוזר; מעטים העמים שאני מכיר – גם כאלה השורדים בתנאים קשים בהרבה – החשים צורך בלתי כלה לנצח את המקום בו הם חיים. ודוק, לא רק את תושביו הילידים, אלא גם את הקרקע עצמה, השוממה והבלתי מתמסרת, ועתה, את מזג האוויר עצמו.

ואכן, בעודי צופה בפרסומת לשמפו קרליין איני יכול שלא לחשוב על הציונים הראשונים, שביקשו לכבוש את הקרקע המקומית – לא רק מן האספקט הצבאי אלא גם – ואולי חשוב יותר – מן האספקט החקלאי. שהרי האקלים הלוונטיני ואוזלת היד האוריינטלית הותירו את הארץ מדבר ציה. והנה זה מקרוב באו יהודים מאירופה והבטיחו לעצמם ולשכניהם להציל את האדמה מפני עצמה ומפני יושביה.  וכך הם עשו, ולמפעל הם קראו "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה".

אבל פרוייקט הכיבוש של יהודי אירופה לא תם ולא נשלם. אחרי שנכבשה הקרקע, ובדרך נכבשו גם תושביה, ונכבשה העבודה – כול-כך טוב נכבשה העבודה שעתה היא מוחכרת לעובדים מאסיה ושולי אירופה – יוצאת קרליין, בשמה של הקולטורה האירופאית, לכבוש ולהכניע גם את מזג האוויר המקומי, שמבחינה היגיינית הוא כמו גיס חמישי ושעתיים אחרי המספרה כבר הוא פורע לך את הפן.

לכן, אני מציע שכאשר תושלם בניית גדר ההפרדה שתנתק אותנו מתושביו רעי המזג של המזרח התיכון, נתחיל מיד בבניית כיפת הפרדה. כי מסתבר שלא רק התושבים של האזור חורשים רעתנו, האקלים עצמו, דהיינו חומריותה גופא של המציאות הים תיכונית, מבקש לדחות אותנו כמו שגוף דוחה איבר מושתל. אי לכך, יש לבנות במיידי כיפה שתפריד בינינו ובין מזג האוויר הג'יהאדיסטי. אז, מופרדים מן הצדדים ומלמעלה ובטוחים לחלוטין מהלכלוך המקומי, נוכל להתנהג כמו מי שאנחנו באמת – אירופאים רכי תלתל המוקפים מכל עבר באוקיינוס של קצוות מפוצלים.

הצעה צנועה

שתי בעיות עיקריות עומדות בפני מדינת ישראל בימים טרופים אלה: התגברות האנטישמיות מבחוץ, והאיום הדמוגרפי מבפנים. שני האיומים הללו, שאינם קשורים זה לזה – לכאורה! – מעיבים על המשך קיומו של העם היהודי, הן בגולה והן בארצו מולדתו.

במבט שטחי, אין בין שתי סכנות אלו דבר וחצי דבר. הרי האנטישמיות פוגעת באחינו אשר בניכר, ואילו האיום הדמוגרפי מאיים עלינו כאן. ועם זאת, מה מבקשים אותם אנטישמים חדשים, המתהדרים בנוצות לא להם כגון "זכויות אדם", אם לא לחסל את מדינת ישראל כמדינת היהודים? והאין חיסול דמותה היהודית של מדינת ישראל כמוהו כסילוק המעצור האחרון בפני התדרדרות העם היהודי חזרה אל זמן שבו יהודים נאלצו להסתיר את אמונתם והם נרדפו ונרצחו לפי חרב?

ברצוני להעלות בפניכם, קוראים יקרים, הצעה צנועה. היא עשויה להישמע אבסורדית בקריאה ראשונה, אולי אפילו פרובוקטיבית. עם זאת, אני סבור כי כל מי שיש מעט שכל בקודקדו ולב יהודי חם בחזהו יכיר מיד בהגיון הצרוף של תוכניתי. הסכיתו נא:

הסכמנו, אם כן, כי התרבותו של המיעוט הערבי, כאן וביהודה, שומרון ועזה, היא האיום המרכזי על מדינת ישראל, שהרי ברי לכל מי שעיניו בראשו כי ברגע שתיקרה בדרכו של הציבור הערבי הזדמנות הוא יחסל את צביונה היהודי של מדינת ישראל, ואז כאילו מדינת ישראל לא התקיימה כלל. מכיוון שהציביליזציה היהודית עברה שלבים תרבותיים שהערבים טרם הספיקו לעבור, ומכיוון שהיהודים נוהגים להקדיש יותר מאמצים ותשומת לב בגידול ילדיהם, אנחנו מולידים, בממוצע, פחות צאצאים. ברור, אם כן, שהתשובה לאיום הדמוגרפי אינה יכולה לצמוח מתוך הציבור היהודי במדינת ישראל גופא.

הפתרון המתבקש, כמובן, הוא לעודד עלייה מן התפוצות ארצה. אולם הרוח היהודית הולכת ומתדלדת בקרב צעירי העם היהודי והם יושבים על סיר הבשר. לכן, אף על פי שברי כי אינם רצויים באירופה ובצפון אמריקה, וכי הגויים תמיד שנאו ותמיד יישנאו אותם, הם מעדיפים לחיות בניכר, ולא בקרב בני עמם. מדינת ישראל עושה מאמצים ראויים לצמצם את השנאה האנטישמית והאנטי-ישראלית – והרי זה היינו הך! – אולם, נדמה שמאמציה לשווא. והנה, כאן המקום להציע את הצעתי הצנועה: מה אם ישראל לא תנסה לצמצם את האנטישמיות הגואה, אלא תעודד אותה?

הקורא הטוב בוודאי רותח מזעם אל מול השורות שלעיל, אולם אני מבקש מכם כי תניחו לי לפרוש את טיעוניי עד תום. ברי כי האנטישמיות תשגשג כל עוד בני העם היהודי יושבים בתפוצות. ברי גם כן כי אל מול פיתויי החומר ורכות גופן של בנות הגויים, הצעיר היהודי נוטה לנטוש, טיפין טיפין, את דת אבותיו. אם יכולים אנו לסמוך על תקדימי ההיסטוריה, הרי שהיהודי מאמץ לליבו את יהדותו דווקא כאשר הוא נרדף ביתר שאת, בבחינת ככל שיירדפונו נעלה ונפרוץ. כמו כן, רק אנטישמיות נפוצה ודומיננטית, ואולי אפילו גזרות חדשות מאת הממשלים הגויים יניעו גלי הגירה משמעותיים מהגולה ארצה. וכאשר יחיו מרבית היהודים בארץ מולדתם, וארצות הגויים יהיו, איך אומרים, "נקיות מיהודים", תשכך האנטישמיות. שהרי נאמר: רחוק מן העין רחוק מן הלב.

זאת ועוד! יהדות התפוצות מונה קרוב ל-13 מליון נפש. תארו לכם שאוכלוסיית היהודים בישראל תשלש את עצמה תוך שנים ספורות! לא רק שגודלו של המספר לבדו ישכיח מלב הערבים כל תקווה להפוך לרוב במדינת ישראל בעתיד הנראה לעין, הודו של מפעל עלייה ענקמוני שכזה ייכה את רוח הקרב שבהם מנה אחת אפיים, הם יילמדו לקבל ולאהוב את מקומם האזרחי לצידנו ומתחתינו, וחסל סדר איום דמוגרפי.

עבודה רבה ובלתי נעימה מצפה למדינת ישראל. ראשית חוכמה עליה ליצור קשר עם ארגונים פשיסטיים אירופאיים ומוסלמים רדיקליים. עליה לספק להם ממון ואמצעים על מנת לבצע פעולות השחתה באתרים יהודים, ואף לטפלל את המערכת הפוליטית על מנת שייצברו עוצמה אלקטורלית. יש להתנות את המימון בתנאי שלא תיפול שערה משערות ראשו של יהודי. עם זאת, במידה שארגוני הגויים לא יוכיחו את עצמם, על המוסד עצמו לארגן הפגנות, לרסק מצבות, ובמקרי קיצון אף להטמין פצצות בשגריריות ישראל – תוך שהוא מתריע, כמובן, בפני העובדים להתפנות. במידה שהקמפיין יתארך והתוצאות יבוששו, ניתן יהיה להכשיר יחידות סודיות של "מסתערבים" אריים שיבצעו את שריפת בתי הכנסת, ואף ייטפלו ליהודים אקראיים ברחוב.

במקביל, על משרד החוץ לפנות לממשלים הלגיטימיים של ארצות אירופה ואמריקה ולשכנעם – בטוב וברע – להטיל גזרות כלכליות על היהודים. במידה שהעול הכלכלי לא יכביד מספיק על הקהילות, יהיה צורך לנקוט בצעדים משפטיים, כגון איסור על קיום יחסים רומנטיים עם גויים והדרת יהודים ממשרות ממשלתיות. טוב יהיה אם בשלב הזה ייערכו כמה משפטי ראווה של פקידים או אנשי צבא יהודים שסרחו. כאשר ינוע משהו בנפשם של היהודים והם יחליטו לעלות ארצה בהמוניהם, רצוי לרכז אותם ברובעים מיוחדים בערים הגדולות, משם קל יהיה יותר לרשויות לשלוח אותם באוניות ומטוסים ארצה. ברובעים המיוחדים הללו יורעו מעט התנאים, אולי אפילו ייקחו יהודים ספורים ויעשו מהם דוגמא, על מנת שלא ייעלו מחשבות כפירה וספקות בלב הציבור היהודי בכללותו. אולם בסופו של דבר, בטוחני שהתנאים הקשים רק יחזקו את הכרתם של יהודי התפוצות כי מקומם היחיד עלי אדמות – בארצם מולדתם.

קוראים יקרים, התוכנית שפרשתי בפניכם מונומנטלית ותדרוש מכל אחד ואחד מאיתנו מאמץ עילאי. אולם אני מאמין כי הוכחתי שרק כך נוכל לחסל שתי ציפורים במכה אחת: את האנטישמיות ואת האיום הדמוגרפי. האנטישמיות היא אולי רעה ליהודים, אבל טובה לישראל, ומה שטוב לישראל טוב ליהודים. וכאשר נשב כולנו שבת אחים יחדיו ונחגוג את נצחוננו הכפול, הן על גויי הים והן על הפלישתים, כל התלאות והכאב וההרג יידמו כמחיר ראוי וכדאי לנצחיות עם ישראל בארצו.

ויפה שעה אחת קודם.