האנטמולוג

23 במרץ 2009

היא נפרמת בין אצבעותיי

עיניה, שבחרו לתאום כל יום את עומק חולצתה

ידי צבי הים שלה

עמקים רכים, מרחב של עור נרעד

צבעי המים בקולה

חיוך שידע לאזן על קצותיו שתי לחיים

מבלי לאבד את שיווי המשקל

 

כל אלה נשמטים ממני

 וטורחות בסך נמלי המרחק

נחיליהן מתמתחים כמו מחוגי שעון

לייבש את ביצות הזיכרון

נושאות אותי עקוד מכאן

מצמיחות לי עור קרני וגס

 

כדי שאוכל לצאת עטוי שיריון של דימויים קרושים לרדוף 

לנעוץ את הפרפר באות חדה

 אל מתק שעם כמו מיטת כלולות

להכתיר לו נזר של כותרת, לקצוץ את מחושיו

לעקוב עת דמדומים שרופי שוליים כיצד  קמלות כנפיו

כיצד בוצעות ממנו רימות המשמעות עולל מילה ועוד עולל מילה

כיצד הוא מתרוקן מכל עסיס ימיו

נבוב

מאובן לכדי קליפה

כמעט שירה

כמעט שירה

כמעט שירה


תיאוריה בדבר הצלחתו של הגראנג'

13 במרץ 2009

ככה נראה הסולן של פרל ג'אם:

וככה נראה הסולן של נירוונה:

וככה נראה הסולן של סאונדגרדן:


וגם ליין סטאלי לא היה מכוער.


סקיצה 2: Pure Sorrow

11 במרץ 2009


המסכות הסמויות מן העין

10 במרץ 2009

ספוילרים ל-"ווצ'מן".

נטייתם של פילוסופים צרפתיים לצאת בהצהרות מפוצצות – "אין דבר מחוץ לטקסט", למשל – ידועה ברבים, והיא מקור מרכזי לבוז שרוחשים הוגי השכל הישר לאותם אקרובטים פרנקיים של המחשבה. אבל לפעמים יש מאחורי הסיסמאות הגורפות הללו מהלך מחשבתי מעניין. דוגמא אחת היא טענתו של לאקאן כי "יחסי המין אינם קיימים". אני אנסה לפרש את הסלוגן הזה בעזרת קו-עלילה מתוך הסרט "ווצ'מן".

לורי, אקס-סילק ספקטר, עוזבת את ד"ר מנהטן הסטואי ועוברת לגור עם דן, אקס-נייטאוול, בעברו נער פוסטר לגבורת-על והיום מובטל מכריס.  כצפוי לורי – פגועה מהאפטתיות של ד"ר מנהטן – מנסה לפתות את דן הגמלוני, אך אף על פי שדן עצמו מפגין נכונות, חלציו אינם מתפקדים.

זמן מה אחר-כך דן ולורי שבים ועוטים עליהם את חליפות הלייטקס שלהם ויוצאים לחלץ את דייריו של בית בוער; מלאים באנדרלין ותחושת כוח, חגיגת הניצחון שלהם הופכת לסצנת סקס מביכה להפליא.

מה הקשר בין העלילונת הזו ובין טענתו של לאקאן כי יחסי המין אינם קיימים? הרי סניידר משתמש בכל אמצעי סינמטי על מנת להבהיר לנו שיחסי מין קיימים ומקויימים, לרוב על רקע מוזיקה בלתי מתאימה בעליל.

למעשה, לאקאן אינו טוען כי האקט הפיזי של הרבייה אינו קיים. אבל הוא כן טוען שהתפיסה של מעשה האהבים כרגע האינטימי ביותר ששני בני אדם יכולים לחלוק שגויה מעיקרה. סקס אינו הרגע האולטימטיבי שבו אנחנו לומדים על או יודעים את בני זוגנו, אלא רגע שבנוי – אינהרנטית – על הטעייה או הבנה שגויה.

מדוע? יחסי מין הן רגע שבו הנפש מתקרבת באופן מסוכן למפגש עם הממשי הלאקאניאני. כזכור, לאקאן מאמין שהסובייקט האנושי, כסובייקט האנושי, חי בתוך ומתוך השפה האנושית. תופעות נוכחות בתודעה רק במידה שיש להן, או שניתן לתת להן, שם. הממשי הוא בדיוק מה שקשה לתודעה  לשיים. לא כל מה שמכוער או מאיים הוא הממשי, אבל הממשי, בדיוק מכיוון שהוא אינו מתאים למגירות השפה, מופיע תמיד כמשהו מכוער, מאיים או מפלצתי.

מבלבל? חישבו על אחד הרגעים המכריעים בזוגיות: ההתפשטות הראשונה במהלך הזיון הראשון. האיזורים הארוגניים, שעד עתה היו ארוזים יפה יפה בעטיפותיהם השונות, נחשפים לראשונה. כל מי שניתקל בשערה סוררת, במרקם דוחה, בריח לא נעים או בגודל לא מספק יודע עד כמה הגילוי עשוי לצנן את התשוקה המינית באבחת-עין אחת.

הפרט העקום שמכבה את אש הלהבה הוא (וריאציה על) הממשי. זהו הגוף במלוא גופניותו, הגוף שעינינו אינן מסוגלות לצלם בפילטר רך על מנת שייספק את הפנטזיה שלנו. לכן אקט מיני מוצלח אינו רגע של גילוי, אלא של הסתרה ושל טשטוש. עצם קיומם של יחסי מין תלוי ביכולתנו להשליך את הפנטזיות שלנו על הגוף האחר וביכולתו של הגוף האחר לשמש קנבס לפנטזיות הללו. מכיוון ששום גוף אינו יכול להשתוות לפנטזיה, מין – ואינטימיות בכלל – דורשים מידה רבה של קוצר-ראייה, אי שימת לב לפרטים ואוטו-סוגסטיה.

בחזרה לסרט: מדוע בפעם הראשונה שלורי ודן מנסים לקיים יחסי מין, דן סובל מאימפוטנציה ואילו בפעם השנייה הסקס ביניהם אפי? באופן אירוני, דווקא המגבלות המדיומליות של הקולנוע מדגישות ביתר שאת את אופיה של הפנטזיה. פנטזיה אינה חייבת להיות ויזואלית; היא יכולה להיות לא-מודעת לגמרי או מנוסחת כקוד סמנטי: "אני ועוד שלושה זרים" "אני אונס/נאנס", או אפילו, כפי שהבין פרויד, "ילד מוכה".

אבל הקולנוע הוא מדיום ויזואלי המשועבד ל-showing. ומה שנראה בסצנה השנייה ונעדר מהסצנה הראשונה הוא התחפושות של לורי ודן. בסצנה הראשונה לורי ודן הם בני אדם רגילים, בודדים, מבולבלים ומזקינים. הממשי המטריד (והמסרס), אם כן, אינו ממשי פיזי, אלא ההבנה של דן – ואולי גם של לורי – שהוא has-been עייף הניזון משאריות העבר. בסצנה השנייה לורי ודן הם הסילק ספקטר והנייט אוול, ורק מתוך הפרסונות הללו הם מסוגלים לקיים יחסי מין. במילים אחרות, לורי ודן צריכים להתחפש על מנת להתפשט. התחפושת היא ביטוי קולנועי לאופן שבו הפנטזיה מכסה על הגוף הממשי והופכת אותו לאובייקט נחשק.

לא בכדי מדובר כאן ב-masked heroes. כאשר רורשאך בורח מהכלא הוא מחפש את "הפנים שלו", כלומר, את המסכה שלו.  המסכות של הווצ'מן לא באמת מבדילות אותם מבני אדם רגילים, אלא רק מדגישות את אנושיותם – הם, כמו כל בני האדם, זקוקים למסך העשן של הפנטזיה ולקוצר הראייה של הנפש על מנת להיראות אנושיים, ברי אהבה ו-fuckable באופן כללי. אלא שבעודד גיבורי העל נידונו לעטות מסכות מחוץ, רוב בני האדם עוטים את מסכותיהם מאחורי העיניים.