Thar She Blows!

12 באפריל 2009

על  שפיכה נשית, חרדה גברית והאפיסטמולוגיה של הפורנוגרפיה

"If you want to shoot – shoot; don't talk."

Tuco

"Fake, fake, fake."

                                                 Elaine Benes

 

הקליימקס המיני הגברי סינמטי מטבעו: הרי מה מבקש לו הקולנוע אם לא יפי-קומה ותנועה נחרצת ופאלאטה נאה של צבעים? הקליימקס המיני הנשי, לעומת זאת, חמקמק הוא ונדיר, כמכרסם קטן וזריז המציץ לרגע ממחילתו. ובעוד איבר המין הגברי משגר עדות חותכת להנאתו, אגלים סמיוטיים נוצצים וחדי-משמעות, הרי הגוף הנשי מייצר רק ראיות נסיבתיות לעונג: רעידות וטלטולים, אנחות וגניחות, פריעת שיער ופלבול עיניים. כל זה טוב ויפה, אך בלתי מספק מבחינה אפיסטמולוגית: מי לכפינו ייתקע שלא מדובר בזיוף, בהצגה מן השפתיים לחוץ?

האמביוולנטיות הזו של העונג הנשי עינתה ומענה גברים רבים. הם, כמו הקלוויניסטים של וובר, מחפשים סימנים ארציים לגאולה שמימית: מבט מצועף, אנחה מסוימת, התכווצות בלתי רצונית של השריר; מספיק עדויות ממספיק חושים, ואולי תנוח דעתנו. אבל מזלו של הפורנוגרף לא שפר עליו עד כדי כך; פורנוגרפיה, מעצם טבעה, מספרת אפוסים של כיבוש ללא עוררין. אין בה מקום לספקות וכישלונות. ובה בעת, הפורנוגרפיה – כז'אנר קולנועי – יכולה רק להראות ולהשמיע. דהיינו, היא מעבירה רק שתי חמישיות מן החוויה הרב-חושית הקרויה מין. על החסך הזה הפורנוגרפיה מפצה במיני דרכים: ראשית, היא מגדילה את האיברים הרלוונטיים; על המחסור בתחושה, בטעם ובריח מפצה הקולנוע הפורנוגראפי בגודל, גודל וגודל. דרך שנייה להתגבר על המחסור החושי היא בדברנות בלתי פוסקת על מה שהקולנוע אינו יכול להעביר: "הו, אני כל-כך רטובה" "הו, הזין הגדול הזה מרגיש כול-כך טוב בתוכי"; הרי לכם דיבור פרפורמטיבי ישן וטוב (גברים בפורנו ההטרו-מיינסטרימי אינם נוטים לדבר. מה יש לדבר כשאפשר לראות?). 

אמנם, ישנם תתי ז'אנרים בפורנוגרפיה שאינם מעוניינים כלל בעונג הנשי; לא נעסוק בהם במסגרת זו. ובכל זאת, ההטרו-מיינסטרים הפורנוגראפי עסוק בשאלת העונג הנשי, ולו משום שזהו המקום שבו חרדות גבריות אמורות לעבור שיכוך. וכך, מצד אחד, נדרשת הפורנוגרפיה לסוגיה מרכזית זו, ומאידך אין לה את הכלים האפיסטמולוגיים ליצור וודאות אצל הצופה שבן-דמותו הקולנועי אכן הביא את בת-זוגתו לשיא המיוחל. על מנת לטפל בבעיה יסודית זו נולד תת הז'אנר העוסק בשפיכה נשית.

השפיכה הנשית אמורה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: היא נועדה, כאמור, לאשש את כוח הגברא של בן-דמותנו באמצעות עינוג בת זוגתו. בנוסף, היא פותרת את בעיית ה-"show, don't tell" הקולנועית, הדורשת שנספק ראייה פוזיטיבית להתרחשות האורגזמה. נהוג להתייחס לפורנוגרפיה כאל ז'אנר נטול ערך קולנועי, ואילו האמת היא שהפורנו רק מעצים ומחדד את המגבלות והתשוקות האפיסטמולוגיות של הקולנוע בכללותו. שהרי מה מבקש לעשות הקולנוע אם לא להראות, להראות, להראות? והפורנוגרפיה, ז'אנר הנקי ברובו משיקולים עלילתיים ואמנותיים, יכול להקדיש עצמו להראייה בלתי מתווכת ובלתי מופרעת. מכאן, אותה תצוגת תכלית של מכמני הכוכבנית לפני האקט עצמו, בבחינת כזה ראה וקדש. מכאן, אותן תנוחות מסובכות ובלתי נוחות בעליל שמטרתן היחידה היא לאפשר למצלמה – היא הפאלוס האמיתי – לראות את הכוס (או את פי הטבעת, למיטבי לכת), שאלוהים, אותו מעצב מגושם, שם מתחת לבטן ובין הרגליים; הרי לכם הוכחה שהאל הטוב לא היה קולנוען, שהרי אז, משיקולי הפקה, היה ממקם את הואגינה בטבור ואת הרקטום בין העיניים. ומכאן, לבסוף, השוט הסופי: שוט הגמירה הגברי, המתרחש כמעט תמיד מחוץ לגוף הנשי, אבל מכוון אליו. מה הטעם בשוט גמירה כזה, מלבד ההשוואה המיזוגינית בין הכוס והפנים? הטעם הוא סינמטי לגמרי – כל מה שמתרחש בתוך הגוף הנשי, נותר (לרוב) מחוץ לטווח הראייה של המצלמה. ומכיוון שפורנוגרפיה היא ז'אנר האמור להראות מין אמיתי – זקוקים אנו להוכחה אמפירית בלתי ניתנת לערעור (ולהוצאה מהשיער).

וכך, נדרשת האורגזמה הנשית – עוד עניין שמתרחש בתוך הגוף הנשי – לעבור החצנה. ואיזו החצנה ספקטקולארית! הפורנוגרפיה אינה עסק לקטני אמונה וחזון – הכול, כמו בימים הטובים של הוליווד, חייב להיות גדול: לכן, כתמים בודדים וממטרים קלושים אינם מספקים איש. שפיכה נשית היא שם מטעה למה שמתרחש על המסך – מזרקות-אנוש הוא ביטוי מספק יותר. אותן נשים יורות – פשוטו כמשמעו – מטח של מיצים, בדרך כלל לכיוון פניו של בן זוגם המאושר, או אל המצלמה (כלומר, לפנינו שלנו, הצופים). השפיכה מלווה בזעקות-ניחר ובעוויתות בלתי רצוניות, רק כדי לוודא שכולם הבינו שמדובר באורגזמה; עדות ברורה יותר מזו לעונג לא תמצאו.    

* * *

גם אם מביאים בחשבון כי מדובר בהצגה שנועדה לשכך את חרדותיהם של גברים שאינם בטוחים ביכולתם לענג נשים, עדיין מדובר בפרקטיקה מעניינת מבחינה אידיאולוגית. ראשית חכמה, היא מתרכזת בעונג נשי, עניין כלל לא מובן מאליו בפורנו הטרו-מיינסטרימי. כמובן, היא מבצעת פטישיזציה קאמפית לחלוטין של תופעה קיימת:  אחוז מסוים של נשים אכן פולט כמות מסוימת של נוזלים בזמן האורגזמה, אלא שבדרך כלל מדובר באפקט צנוע בהרבה מזה שמתואר בסרטים. ההקצנה של התופעה, דהיינו, הצגת הנשים הללו כמזרקות אנושיות, מחפצנת את גופן בצורה הבסיסית ביותר: הן מאבדות את השליטה עליו עקב החיכוך היעיל של הזין או היד הגברית. מאידך, הגמירה הספקטקולארית הזו מעבירה את הנשים הללו "הגברה", מלשון גבר: לא רק שהן גומרות החוצה במקום פנימה, הן אף עושות את זה באופן שמאוד מזכיר גמירה גברית, והן אף גומרות על הגבר (או המצלמה) באופן שמחקה את ה-cum shot הגברי הסטנדרטי. יחסי הכוח שמוצגים בתרחיש הזה, אם כן, אינם בינאריים לגמרי: מצד אחד, ישנה החפצה בוטה של הגוף הנשי, כולל איבוד שליטה ממשי על איבריו. מאידך, האורגזמה הנשית, על חזרותיה, מופעיה וחוזקה היא האובייקט והמרכז של הסצנה ומושא ההערצה הגברי; עונגו של הגבר תלוי ביכולתו לענג את האישה. במילים אחרות, יוצרי הפורנו – רובם ככולם גברים – מכירים בכוח הציבורי ההולך וגדל של המיעוט הנשי; אולם, בה בעת, התרחישים שהם בונים נועדו לחשק את העוצמה החדשה הזו באמצעות הפקעת העונג על ידי הפרטנר הגברי. הנה שוב מתגלה הקרבה בין הפורנו והקולנוע הלבוש: גם בהוליווד זיהו היוצרים – רובם ככולם גברים – את הכוח הנשי החדש, והחלו לייצר קומדיות רומנטיות על נשים עצמאיות הבוחרות – כי פמיניזם זאת האפשרות לבחור, כן? – לוותר על עצמאותן לטובת הגבר הנכון. צדק מי שקבע שקומדיות רומנטיות הן הפורנוגרפיה של הנשים.

ומאידך, ניכוס טקס הגמירה הגברי על ידי האישה מאפשר לנו לחשוב מחדש על ה-cum shot  הידוע לשמצה. אם אכן מופע השפיכה הנשית הוא רגע שמאשש גם כוח נשי וגם כוח גברי, האם ייתכן שמופע השפיכה הגברית, אחד הסממנים המיזוגיניים ביותר של הפורנו ההטרו-מיינסטירימי, הוא אמביוולנטי יותר ממה שנהוג לחשוב? הרי הגמירה הגברית זקוקה, מניה וביה, ליד התומכת או הפה המנחם של האישה והיא כוללת, גם אם באופן פחות נחרץ מבחינה קולנועית, איבוד שליטה רגעי אצל הגבר. ההקשר וההעמדה – האישה בדרך-כלל ניצבת על ברכיה בתנוחת כניעה מובהקת – מונעים מהרגע הזה להוות מופת פמיניסטי, אבל נדמה לי שהפיכת טקס הגמירה ליוניסקסי מאפשר לנו להבחין בדקויות של פיזור הכוח בין המינים, גם אצל תוצרים קולנועיים שוביניסטיים במובהק.

תעשיית הפורנוגרפיה מנצלת באופן ממשי נשים ממשיות. אבל בניגוד לטענת חלק מהפמיניסטיות, הדימויים שהיא מפיצה אינם מעידים על ומחזקים את השליטה גברית. הם מצביעים, באופן המובהק והעצוב ביותר, על עוצם החרדה והפחדים של מעמד האדונים; אם להיות גס רוח, כגודל הנוירוזה – גודל האיבר. סצנות השפיכה הנשית, על הפנים המחפצנים והמיזוגיניים שלהן, מעידות על כך שהעונג הנשי נעשה חשוב מספיק על מנת להפחיד עד מוות הרבה גברים. אם אפילו הפורנו ההטרו-מיינסטירימי, ארץ-פלאות של נשים קלות וכנועות, חוגג את האורגזמה הנשית, הרי לכן עדות לכך שהקמפיין הפמיניסטי נחל לפחות הצלחה אחת.


גלעד שליט, הדיאלקטיקה של הנאורות הישראלית ואיך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את אביגדור ליברמן

7 באפריל 2009

בלינק מצורף העלון של המכינה הצבאית ע"ש רבין, שבו התפרסמו אותן עדויות להתאכזרות חיילי צה"ל במסגרת "עופרת יצוקה"; אבל אני רוצה דווקא להתייחס לרשימה הקצרה של ד"ר יגיל לוי, הטוען שהאלימות הגדולה שהפעיל צה"ל כלפי הפלסטינאים נובעת מחוסר היכולת ההולך וגדל של החברה הישראלית לספוג אבידות בנפש. עוצמת האש האדירה נועדה, בין השאר, לצמצם למינימום את הסיכוי לפגיעה בחיילים.

זו טענה חשובה מכמה סיבות.  ראשית, לצד ההתאכזרות "המקומית", "הספוראדית" ו"הלא-ערכית" של החייל בשטח, לוי מצביע על אכזריות מתוכננת, מחושבת, מערכתית וערכית (במובן הזה שהיא מציבה במודע את ערך חיי החייל הישראלי מעל לערך חיי האזרח הפלסטינאי). אף על פי שאינני בטוח שלוי מסכים איתי, אני מאמין שטענתו – במידה שהיא נכונה  – מפריכה את הטענה הרווחת כי האכזריות שהפגינו חיילי צה"ל היא עניין מקומי וכשל ערכי. אולם אין פירוש הדבר כי שתי רמות האכזריות מוציאות זו את זו: האכזריות ברמת החייל, זו ה"ספונטנית", קיימת לצד ובתוך האכזריות המערכתית. 

שנית, וזו נקודה חשובה יותר, אנחנו עדים כאן לדיאלקטיקה מעניינת. הבה נפנה רגע לפרשת גלעד שליט. ההתגייסות ההמונית למענו חשפה, באופן פרדוקסאלי, זרם עמוק של אינדיבידואליזם בתרבות הישראלית: הפעילות למען שחרורו מציבה את חיי האדם היחיד מעל לשיקולים האסטרטגיים של מדינת ישראל, דהיינו הקולקטיב; היא מדגישה את היותו אדם ובן על פני היותו חייל. אני לא הראשון לציין כי הן פרשת שליט והן מלחמת לבנון השנייה חשפו תגובה היסטרית ביחס למות חיילים במהלך מילוי תפקידם. הרי זהו סימפטום ברור של חברה אינדיבידואליסטית, המציבה את היחיד, כיחיד, מעל היותו חלק מקולקטיב.

אבל האינדיבידואליזם המערבי הזה, אף על פי שהוא מקושר עם תרבות שוחרת-שלום ונאורה, לא הפך את החברה הישראלית לחברה שוחרת-שלום ונאורה; נהפוך הוא – כפי שמוכיח המבצע האחרון בעזה, הוא רק הפך אותה לחברה המסכינה עם אכזריות הולכת וגדלה: ככל שגדלה הרגישות לחייו של האינדיבידואל היהודי, כך קטנה הרגישות לחייו של ההמון הפלסטינאי. וזו דיאלקטיקה מעניינת של "נאורות", דיאלקטיקה המגחיכה את ניסיונם של הוגים ליברליים לצייר את הדמוקרטיה הליברלית כאופי השלטון המוסרי והנאור ביותר. דמוקרטיות ליברליות נוטות אמנם להטיב עם מי שהן מכלילות כאזרח, אך אין להן שום מעצורים אמיתיים ביחס לפגיעה במי שאינו נכלל בקולקטיב הלאומי שלהן. למעשה, ניתן לטעון כי ככל שהן נוטות לגונן על אזרחיהם, כך הן תפעלנה באכזריות גדולה יותר נגד מי שאינו אזרח.

מכאן אני רוצה לעבור דווקא לליברמן. איך קשור ליברמן לסיפור הזה? ליברמן מסמן בעיני הרבה נאורים ישראלים סכנה לדמוקרטיה הישראלית, ואת צל צילו של פיתוי פשיסטי. אולם אני מבקש לטעון, לאור הניתוח לעיל, שליברמן הוא בסך-הכל איש-קש הנועד לשכנע אותנו, הישראלים הנאורים, כי ישראל עדיין איננה עריצות אכזרית, וכי אם רק נוכל לחסום את ליברמן בדישו, ישראל תישאר מה שהיא: הדמוקרטיה (הנאורה) היחידה במזרח התיכון. ישראל היא אכן דמוקרטיה נאורה למדי ביחס לאזרחיה היהודים, אולם הנאורות הישראלית שוכחת להזכיר כי ישראל היא גם דמוקרטיה לא נאורה ביחס לאזרחיה הלא יהודים, ורודנות אכזרית ביחס ללא-אזרחיה. במילים אחרות, ליברמן כסמל תרבותי הוא ניסיון להכניס סדר שקרי בבלגן הישראלי: לכאורה, ליברמן יהפוך את ישראל למדינה פשיסטית אכזרית. מן המשפט הזה ניתן להסיק כי (א) ישראל עדיין איננה נתונה תחת משטר פשיסטי ומתוך כך: (ב) ישראל איננה אכזרית. חציו הראשון של המשפט אמנם נכון אבל בינו ובין הסיפא אין שום קשר סיבתי: למען האמת, מדינת ישראל היא דמוקרטיה נאורה ואכזרית. היא אכזרית (בין השאר) משום שהיא נאורה.  

ייתכן, אם כן, שישראל צועדת לעבר פי פחת פשיסטי, אולם סביר יותר להניח שישראל תישאר דמוקרטיה יודוצנטרית. פשיזם צומח היכן שיש אכזבה גדולה מן ההליך הדמוקרטי, צורך בגיוס העם ובהכשרת שרצים שאין חברות נאורות אמורות לסבול. אולם מכיוון שהדמוקרטיה הישראלית, על גופי התקשורת שלה, הוגיה ושופטיה, עוסקת בהכשרת שרצים כה נמרצת ונלהבת, אין שום צורך בהתגלגלות במורד המדרון הפשיסטי'. ליברמן, אם כך, איננו סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית, משום שהדמוקרטיה הזו שמורה ממילא ליהודים, וליברמן אוהב יהודים עד מאד. תפקידו התרבותי היחידי הוא לאפשר לנו לדמיין את ישראל כנאורה-עדיין וכדמוקרטית-עדיין, בזמן שהיא איננה כזו כלל וכלל.


קול קורא

6 באפריל 2009

שלום לכולם,

אני מתכנן לכתוב עבודה סמינריונית המשווה בין הסיקור הישראלי של "עופרת יצוקה" ובין ההסברה הישראלית את המבצע בגופי תקשורת זרים (או כמו שאני מכנה אותם בחצי הלצה: "הסברה-פנים" ו"הסברה-חוץ"). אם אתם מכירים קליפים, מאמרים, כתבות של ועל ההסברה, אנא לנקקו.

בתודה מראש,

נמרוד


נערות רוק

2 באפריל 2009

בתחילת הפזמון של "Star Quality", תמר אפק וגיא שכטר צורחים. "Star quality" הוא אמנם שיר רוק'נרול מושלם, אבל זו הצרחה הופכת אותו לשיר ייחודי. ברוק הישראלי, במוזיקה הישראלית בכלל, לא צורחים. שרים יפה, לפעמים, שרים גדול, עם הרבה ויבראטו, ולפעמים גם מגיעים לתווים ממש גבוהים, אבל צרחה – לא. וזה מוזר כי החיים הישראלים הם חיים מלאי צרחות: של כעס, כאב, שנאה. אבל הרוק הישראלי כאילו מושר בין שתיים לארבע.

אל האבחנה הזו אודות השקט היחסי בו שרוי הרוק הישראלי, אני מצרף וידוי של טעם אישי. את הרוק'נרול העברי שלי אני אוהב רק כשיש בו נשים: "קרוסלה", כאמור, וגם "The Strawberry Jam", "אטליז", "כל החתיכים אצלי", "טרי פויזן" ואונילי.

עכשיו צריך להתעסק בהגדרות: כשאני כותב רוק'נרול אני לא מתכוון לכל הספקטרום האינסופי של הרוק. אני מדבר על מוזיקה רועשת, חצופה, בועטת, סקסית. זו הסיבה ש"טרי פויזן" ואונילי נמצאות ברשימה הזו, אף על פי שהן לא ממש נופלות במגירת הרוק.

אהבת-הנשים הזו ראויה לציון מכיוון שבכל הנוגע לרוק'נרול לועזי, אני לגמרי מעדיף גברים, ובמיוחד גברים עם שיער ארוך וחולצות של איירון מיידן. חלוקה מגדרית מובהקת כזו, גם אם היא מבוססת על הטעם הסובייקטיבי לחלוטין שלי, אומרת דרשני.

תשובה אחת היא שאני שומע עם הזין. הרי הבחורות הללו שהזכרנו לא מכוערות, ובחורות מוזיקליות בכלל שוות פי כמה. אפשר גם לטעון שכאשר מדובר בסולניות, רמת ההגשה שלהן גבוהה פי כמה מזו של הגברים. בהרבה דברים התברך הרוק הישראלי (נניח), אבל בכמות אדירה של סולנים מוכשרים – לא; כוכבי הרוק הישראלי זוכים בדרך כלל בתהילה למרות, ולא בגלל, היכולות הקוליות שלהם. לא כל הסולניות שהזכרתי הן זמרות גדולות, אבל כולן מגישות מצוינות. אם הרוק הגברי נגוע בהגשה נוגה במקרה הטוב ופלגמטית במקרה הרע, ונשות המיינסטרים נוטות להיות קורקטיות במקרה הטוב ודודתיות במקרה הרע, הרי נשות הרנסאנס התל-אביבי נשמעות כמו, תסלחו לי, כוסיות כישרוניות בנות עשרים ומשהו; וככה בדיוק הן אמורות להישמע: צעירות, פרועות, מלאות חיים. הרי לכם תיאור שלא קל להצמיד למוזיקה ישראלית – מלאת חיים.        

חשוב להבהיר – שוב – שאני לא טוען שלא נעשית מוזיקה טובה בישראל. אבל אני שואל את עצמי מדוע כמעט כל המוזיקה הישראלית שמטלטלת אותי גופנית, שמכניסה אותי להיפר-ונטלציה, שעושה לי מה שרוק'נרול אמור לעשות, היא מוזיקה נשית. וזה המקום לחזור לצרחה של אפק. רוק'נרול הוא קודם כל צרחה – צרחה של גיטרה, צרחה של תופים, צרחה גרונית; רוקנ'רול הוא אופן מוזיקלי להוצאת אגרסיות, בעיקר אגרסיות מיניות, אבל לא רק. והרוק הישראלי, גם "האלטרנטיבי" (ביטוי ריק, לדעתי), הוא ברובו רוק כנוע, מובס, מסורס. הוא ברובו פוסט-רוק, במובן הזה שרוב אנשיו – מחוץ לקהילות המטאל והפאנק, שהן ממילא קהילות אוטרקיות – נואשו מהיכולת שלו להיות חייתי, ראשוני, אלים, מיני. אלה מהם שאינם עסוקים בעודף נוגות נגועים בשכלתנות יתרה. 

עכשיו אני מרשה לעצמי להיות ספקולטיבי באמת. מתי הייתה ההתפרצות האחרונה, האופטימית כל-כך, של רוק'נרול ישראלי? הימים היו ימי הגראנג', נכון, אבל הימים היו גם ימי אוסלו; חשבנו שהולך להיות שלום, ושהילדים שלנו כבר לא ילכו לצבא. אחר-כך באו ימים רעים והרוק'נרול הישראלי גווע. אולי זה בגלל המצב הכלכלי, אבל אולי, אולי זה בגלל שכשחשבנו שיהיה שלום, משהו מכוחה של הגבריות הצבאית, הביטחוניסטית והאלימה נחלש, וסוגים אחרים של גבריות הנצו: למשל, גבריות כזו שבה הפאלוס אינו אם-16, אלא גיבסון לס פול אדומה. ואז גילינו שאין פרטנר והרוק'נרול מת. וכשהרוק'נרול מת, קמו לתחייה שירי הלהקות הצבאיות, מופת לגבריות כנועה, אנדרוגינית, תומכת-לחימה בכל מובני המילה. הרוק הישראלי – וזו טענה חזקה ככל שהיא ספקולטיבית וככל שכרעיה כרעי תרנגולת – הוא פג מקומט משום שרוק'נרול הוא מסורת גברית, והרוק הגברי הישראלי כבוש תחת משא הגבריות המיליטריסטית; כשאפשר לשבור להם את העצמות לא צריך לשבור לנו את הגיטרות.

אבל רוק'נרול הוא לא עניין ביולוגי. הגיטרה היא strap-on, היא זין מודולארי. היא מאפשרת לנשים לתפוס את מקומם של גברינו המסורסים במשמר הקדמי של הרוק'נרול; איכשהו הנשים הצעירות הללו מהלכות בין טיפות האתוס הצבאי. איך שהוא הן לא שמות זין. ואף על פי שבאתוס הצבאי גם לנשים יש מקום, והוא לא מקום נחמד במיוחד, המוזיקאיות הללו משוחררות ממנו. הן בועטות, הן צורחות, הן מיניות מבלי להיות מחופצנות, הן מלאות חיים.

אולי זה תוצאה מקרית של לחצי הברירה טבעית, אבל בעוד ההיסטוריה של הרוק'נרול הגברי בישראל נראית לי כמו איים בזרם, הבלחות קצרות וספוראדיות של רעש בינות עידנים של שקט תעשייתי, נדמה לי שכדאי לחשוב מחדש על ההיסטוריה הזו דווקא באמצעות שושלות של רוקריות אלטרנטיביות – לא "אלטרנטיב" ממותג כמו ב-MTV, אלא אלטרנטיבה צנועה ואפקטיבית לאתוס הישראלי הכי חשוב – למשל, דרך הציר פוליאנה פרנק-ענבל פרלמוטר-תמר אפק; אם ישנו רנסאנס מוזיקלי בתל-אביב, הרנסאנס הזה, מבחינתי, הוא רנסאנס נשי. איך אמרה מישהי פעם: כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר.