על שפיכה נשית, חרדה גברית והאפיסטמולוגיה של הפורנוגרפיה
"If you want to shoot – shoot; don't talk."
Tuco
"Fake, fake, fake."
Elaine Benes
הקליימקס המיני הגברי סינמטי מטבעו: הרי מה מבקש לו הקולנוע אם לא יפי-קומה ותנועה נחרצת ופאלאטה נאה של צבעים? הקליימקס המיני הנשי, לעומת זאת, חמקמק הוא ונדיר, כמכרסם קטן וזריז המציץ לרגע ממחילתו. ובעוד איבר המין הגברי משגר עדות חותכת להנאתו, אגלים סמיוטיים נוצצים וחדי-משמעות, הרי הגוף הנשי מייצר רק ראיות נסיבתיות לעונג: רעידות וטלטולים, אנחות וגניחות, פריעת שיער ופלבול עיניים. כל זה טוב ויפה, אך בלתי מספק מבחינה אפיסטמולוגית: מי לכפינו ייתקע שלא מדובר בזיוף, בהצגה מן השפתיים לחוץ?
האמביוולנטיות הזו של העונג הנשי עינתה ומענה גברים רבים. הם, כמו הקלוויניסטים של וובר, מחפשים סימנים ארציים לגאולה שמימית: מבט מצועף, אנחה מסוימת, התכווצות בלתי רצונית של השריר; מספיק עדויות ממספיק חושים, ואולי תנוח דעתנו. אבל מזלו של הפורנוגרף לא שפר עליו עד כדי כך; פורנוגרפיה, מעצם טבעה, מספרת אפוסים של כיבוש ללא עוררין. אין בה מקום לספקות וכישלונות. ובה בעת, הפורנוגרפיה – כז'אנר קולנועי – יכולה רק להראות ולהשמיע. דהיינו, היא מעבירה רק שתי חמישיות מן החוויה הרב-חושית הקרויה מין. על החסך הזה הפורנוגרפיה מפצה במיני דרכים: ראשית, היא מגדילה את האיברים הרלוונטיים; על המחסור בתחושה, בטעם ובריח מפצה הקולנוע הפורנוגראפי בגודל, גודל וגודל. דרך שנייה להתגבר על המחסור החושי היא בדברנות בלתי פוסקת על מה שהקולנוע אינו יכול להעביר: "הו, אני כל-כך רטובה" "הו, הזין הגדול הזה מרגיש כול-כך טוב בתוכי"; הרי לכם דיבור פרפורמטיבי ישן וטוב (גברים בפורנו ההטרו-מיינסטרימי אינם נוטים לדבר. מה יש לדבר כשאפשר לראות?).
אמנם, ישנם תתי ז'אנרים בפורנוגרפיה שאינם מעוניינים כלל בעונג הנשי; לא נעסוק בהם במסגרת זו. ובכל זאת, ההטרו-מיינסטרים הפורנוגראפי עסוק בשאלת העונג הנשי, ולו משום שזהו המקום שבו חרדות גבריות אמורות לעבור שיכוך. וכך, מצד אחד, נדרשת הפורנוגרפיה לסוגיה מרכזית זו, ומאידך אין לה את הכלים האפיסטמולוגיים ליצור וודאות אצל הצופה שבן-דמותו הקולנועי אכן הביא את בת-זוגתו לשיא המיוחל. על מנת לטפל בבעיה יסודית זו נולד תת הז'אנר העוסק בשפיכה נשית.
השפיכה הנשית אמורה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: היא נועדה, כאמור, לאשש את כוח הגברא של בן-דמותנו באמצעות עינוג בת זוגתו. בנוסף, היא פותרת את בעיית ה-"show, don't tell" הקולנועית, הדורשת שנספק ראייה פוזיטיבית להתרחשות האורגזמה. נהוג להתייחס לפורנוגרפיה כאל ז'אנר נטול ערך קולנועי, ואילו האמת היא שהפורנו רק מעצים ומחדד את המגבלות והתשוקות האפיסטמולוגיות של הקולנוע בכללותו. שהרי מה מבקש לעשות הקולנוע אם לא להראות, להראות, להראות? והפורנוגרפיה, ז'אנר הנקי ברובו משיקולים עלילתיים ואמנותיים, יכול להקדיש עצמו להראייה בלתי מתווכת ובלתי מופרעת. מכאן, אותה תצוגת תכלית של מכמני הכוכבנית לפני האקט עצמו, בבחינת כזה ראה וקדש. מכאן, אותן תנוחות מסובכות ובלתי נוחות בעליל שמטרתן היחידה היא לאפשר למצלמה – היא הפאלוס האמיתי – לראות את הכוס (או את פי הטבעת, למיטבי לכת), שאלוהים, אותו מעצב מגושם, שם מתחת לבטן ובין הרגליים; הרי לכם הוכחה שהאל הטוב לא היה קולנוען, שהרי אז, משיקולי הפקה, היה ממקם את הואגינה בטבור ואת הרקטום בין העיניים. ומכאן, לבסוף, השוט הסופי: שוט הגמירה הגברי, המתרחש כמעט תמיד מחוץ לגוף הנשי, אבל מכוון אליו. מה הטעם בשוט גמירה כזה, מלבד ההשוואה המיזוגינית בין הכוס והפנים? הטעם הוא סינמטי לגמרי – כל מה שמתרחש בתוך הגוף הנשי, נותר (לרוב) מחוץ לטווח הראייה של המצלמה. ומכיוון שפורנוגרפיה היא ז'אנר האמור להראות מין אמיתי – זקוקים אנו להוכחה אמפירית בלתי ניתנת לערעור (ולהוצאה מהשיער).
וכך, נדרשת האורגזמה הנשית – עוד עניין שמתרחש בתוך הגוף הנשי – לעבור החצנה. ואיזו החצנה ספקטקולארית! הפורנוגרפיה אינה עסק לקטני אמונה וחזון – הכול, כמו בימים הטובים של הוליווד, חייב להיות גדול: לכן, כתמים בודדים וממטרים קלושים אינם מספקים איש. שפיכה נשית היא שם מטעה למה שמתרחש על המסך – מזרקות-אנוש הוא ביטוי מספק יותר. אותן נשים יורות – פשוטו כמשמעו – מטח של מיצים, בדרך כלל לכיוון פניו של בן זוגם המאושר, או אל המצלמה (כלומר, לפנינו שלנו, הצופים). השפיכה מלווה בזעקות-ניחר ובעוויתות בלתי רצוניות, רק כדי לוודא שכולם הבינו שמדובר באורגזמה; עדות ברורה יותר מזו לעונג לא תמצאו.
* * *
גם אם מביאים בחשבון כי מדובר בהצגה שנועדה לשכך את חרדותיהם של גברים שאינם בטוחים ביכולתם לענג נשים, עדיין מדובר בפרקטיקה מעניינת מבחינה אידיאולוגית. ראשית חכמה, היא מתרכזת בעונג נשי, עניין כלל לא מובן מאליו בפורנו הטרו-מיינסטרימי. כמובן, היא מבצעת פטישיזציה קאמפית לחלוטין של תופעה קיימת: אחוז מסוים של נשים אכן פולט כמות מסוימת של נוזלים בזמן האורגזמה, אלא שבדרך כלל מדובר באפקט צנוע בהרבה מזה שמתואר בסרטים. ההקצנה של התופעה, דהיינו, הצגת הנשים הללו כמזרקות אנושיות, מחפצנת את גופן בצורה הבסיסית ביותר: הן מאבדות את השליטה עליו עקב החיכוך היעיל של הזין או היד הגברית. מאידך, הגמירה הספקטקולארית הזו מעבירה את הנשים הללו "הגברה", מלשון גבר: לא רק שהן גומרות החוצה במקום פנימה, הן אף עושות את זה באופן שמאוד מזכיר גמירה גברית, והן אף גומרות על הגבר (או המצלמה) באופן שמחקה את ה-cum shot הגברי הסטנדרטי. יחסי הכוח שמוצגים בתרחיש הזה, אם כן, אינם בינאריים לגמרי: מצד אחד, ישנה החפצה בוטה של הגוף הנשי, כולל איבוד שליטה ממשי על איבריו. מאידך, האורגזמה הנשית, על חזרותיה, מופעיה וחוזקה היא האובייקט והמרכז של הסצנה ומושא ההערצה הגברי; עונגו של הגבר תלוי ביכולתו לענג את האישה. במילים אחרות, יוצרי הפורנו – רובם ככולם גברים – מכירים בכוח הציבורי ההולך וגדל של המיעוט הנשי; אולם, בה בעת, התרחישים שהם בונים נועדו לחשק את העוצמה החדשה הזו באמצעות הפקעת העונג על ידי הפרטנר הגברי. הנה שוב מתגלה הקרבה בין הפורנו והקולנוע הלבוש: גם בהוליווד זיהו היוצרים – רובם ככולם גברים – את הכוח הנשי החדש, והחלו לייצר קומדיות רומנטיות על נשים עצמאיות הבוחרות – כי פמיניזם זאת האפשרות לבחור, כן? – לוותר על עצמאותן לטובת הגבר הנכון. צדק מי שקבע שקומדיות רומנטיות הן הפורנוגרפיה של הנשים.
ומאידך, ניכוס טקס הגמירה הגברי על ידי האישה מאפשר לנו לחשוב מחדש על ה-cum shot הידוע לשמצה. אם אכן מופע השפיכה הנשית הוא רגע שמאשש גם כוח נשי וגם כוח גברי, האם ייתכן שמופע השפיכה הגברית, אחד הסממנים המיזוגיניים ביותר של הפורנו ההטרו-מיינסטירימי, הוא אמביוולנטי יותר ממה שנהוג לחשוב? הרי הגמירה הגברית זקוקה, מניה וביה, ליד התומכת או הפה המנחם של האישה והיא כוללת, גם אם באופן פחות נחרץ מבחינה קולנועית, איבוד שליטה רגעי אצל הגבר. ההקשר וההעמדה – האישה בדרך-כלל ניצבת על ברכיה בתנוחת כניעה מובהקת – מונעים מהרגע הזה להוות מופת פמיניסטי, אבל נדמה לי שהפיכת טקס הגמירה ליוניסקסי מאפשר לנו להבחין בדקויות של פיזור הכוח בין המינים, גם אצל תוצרים קולנועיים שוביניסטיים במובהק.
תעשיית הפורנוגרפיה מנצלת באופן ממשי נשים ממשיות. אבל בניגוד לטענת חלק מהפמיניסטיות, הדימויים שהיא מפיצה אינם מעידים על ומחזקים את השליטה גברית. הם מצביעים, באופן המובהק והעצוב ביותר, על עוצם החרדה והפחדים של מעמד האדונים; אם להיות גס רוח, כגודל הנוירוזה – גודל האיבר. סצנות השפיכה הנשית, על הפנים המחפצנים והמיזוגיניים שלהן, מעידות על כך שהעונג הנשי נעשה חשוב מספיק על מנת להפחיד עד מוות הרבה גברים. אם אפילו הפורנו ההטרו-מיינסטירימי, ארץ-פלאות של נשים קלות וכנועות, חוגג את האורגזמה הנשית, הרי לכן עדות לכך שהקמפיין הפמיניסטי נחל לפחות הצלחה אחת.
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 