1. המטאפיזיקה של הפופ
זה כמו להגיד שאני צר אופקים. אני לא חושב שאני צר אופקים. אני אוהב שהדברים הם מיוחדים ואחרים. מה שאני שונא זה יומרנות שאין לה כינוי, יומרנות מעצבנת. אני אדם שאוהב מוסיקה מלודית. אני לא אוהב ג'ז, נגיד. כשאנשים מתחילים לבלבל את המוח ולהתחבא מאחורי סולמות, ואז כולם אומרים 'זה מורכב, מורכב, מורכב'. מה מורכב, זה משעמם.
גל אוחובסקי
הציטוט המובא למעלה ממצה את כל הרע בשיח המוזיקה הישראלי. גל אוחובסקי נחשב לאחד מבכירי מבקרי המוזיקה בארץ, אבל הוא מעולם לא כתב מילה על מוזיקה. מה שאוחובסקי עושה הוא זיהוי טרנדים: הוא מתיימר לנסח את מה שנכון אופנתית לאותו רגע, והשאלה האם מדובר בזוג מכנסיים או באלבום היא חסרת משמעות. וכיצד להבדלה בין זוג מכנסיים ובין אלבום תהא משמעות אם הוא חושב שכאשר "מדברים על סולמות", דהיינו מדברים בשפת המוזיקה, זהו בלבול מוח? ההוכחה לכך שאוחובסקי הוא לא יותר משבשבת טרנדים מופיעה כמה משפטים לפני הפסקה המצוטטת:
קח את 'קינגס אוף ליאון', הלהקה הכי גדולה בעולם היום. בישראל מכירים אותה 500 איש בקושי. היה מועמד ב'כוכב נולד' ששר נורא יפה ושאלנו אותו מה הוא שומע. הוא אמר: 'לד זפלין'. אתה ילד בן 17, למה אתה שומע לד זפלין ולא 'קינגס אוף ליאון'?
חשוב לאוחובסקי שאותו נער פלוני ישמע את "קינג אוף ליאון" ולא את "לד זפלין" משום שהראשונים הם "הלהקה הכי גדולה בעולם היום", תוך שהוא מתעלם מן העובדה ש"קינגז אוף ליאון" לא עושים שום דבר ש"לד זפלין" לא עשו כבר לפני 30 שנה. מבחינה מוזיקלית, זה היינו הך אם אותו ילד מסכן שומע את הלהקה הזו או האחרת.
הבעיה היא לא השרלטנות של אוחובסקי . הבעיה היא שהרוב המוחלט של מבקרי המוזיקה בארץ מדברים באותו רגיסטר. הבה נשווה לרגע את ביקורת המוזיקה המקומית לביקורת הקולנוע: כתגובת נגד ל"פלצנות" של אינגבר, קליין ושניצר נוצרה תנועה אינטרנטית שעסקה בקולנוע מגובה העיניים של הצופה הממוצע. אלא שבאופן חסר תקדים, גם מבקרי המוזיקה "הממוסדים" וגם בלוגי המוזיקה הצצים ברשת חדשות לבקרים מדברים באותה שפה, שבינה ובין מוזיקה אין דבר וחצי דבר.
כיצד נאפיין את ביקורת המוזיקה הישראלית? ראשית חוכמה יקדיש המבקר לפחות שתי פסקאות לרקע החברתי של האמן/להקה, וישייך אותם ל"סצנה" ול"ז'אנר", שני מושגים השייכים לסוציולוגיה של המוזיקה, והם חסרי משמעות כאשר אין מגבים אותם בניתוח של המוזיקה עצמה. לאחר מכן, יפנה המבקר לבדיקת מידת "ההתקדמות" של האמן/להקה. ישנה איזו הנחה סמויה שכמו כרישים, אסור למוזיקה להישאר במקום: עליה "לנוע" להיכן שהוא. מה פשרה של "ההתקדמות"? כיצד בודקים התקדמות במונחים מוזיקליים? האם חוסר התקדמות הוא רע בהכרח? למבקר פיתרונים. עוד עיסוק החביב על מבקרי המוזיקה הישראליים הוא השוואת מצב המוזיקה הישראלית ל"עולם" (דהיינו, לעולם האנגלו פוני), תוך הבעת אכזבה מכך שהשוק המקומי עדיין לא זכה להכיר את פלאיה של הלהקה הקיקיונית הנוכחית. לבסוף, ובעיקר כאשר מדובר באמן/להקה מקומיים, יקפיד המבקר לנתח את הטקסטים. מעולם לא מצאתי בביקורת ישראלית ניתוח של ביט, או של קורד פרוגרשן, או של סולו גיטרה, אבל ניתוחי טקסטים נמצא למכביר. העובדה שטקסטים במוזיקה הם כמו הקישוטים על מנות במסעדות יוקרתיות – אכילים אבל בלתי מהותיים, לא מטרידה את המבקר; ואפשר להבין אותו: מכיוון שאין הוא יודע דבר על מוזיקה, בצר לו יפנה לניתוח מה שהוא מבין היטב – גבב מילים (מה שמדהים הוא שאפילו מבקרים כמו בועז כהן ונדב לזר שהם מוזיקאים מיישרים קו עם האובסקיורנטיזם הכללי). הביקורת הישראלית, אם כן, היא שילוב מייאש של ניתוח טקסטים בגרוש עם סוציולוגיה בגרוש ("סצנת הרוק הניו-יורקית"), מושגים מעורפלים (Fאנק-Pאנק) ומטאפיזיקה בגרוש ("היה קולו של דור שלם").
קחו לדוגמא את פסטיבל ה-15 למותו של קורט קוביין. אלפי מילים נשפכו על פועלו של האיש בעיתונות הישראלית, כולן חלולות להחריד. דיברו על כנות, על אותנטיות ועל זעם תוך כדי מיתולוגיזציה נמרצת של איש שהסיבה היחידה לכך שהוא הפך לקולו של דור היא ש-MTV עשתה אותו לכזה. היחיד שהיה לו משהו חכם להגיד היה דוד פרץ שטען את הטענה (הבעייתית) שכל האקורדים שבהם השתמש קוביין היו מאז'וריים ואילו המוזיקה שלו הייתה כול-כך זועמת (הטענה הזו בעייתית משתי סיבות; אחת, משום שהרבה מאד מהאקורדים שבהם השתמש קוביין היו למעשה פאוור-קורדז אנדרוגיניים, שהדרגה השלישית, ההופכת את האקורד למאז'ורי או מינורי, חסרה בהם ולכן קשה לטעון שהם "מאז'וריים"; שנית, משום שגם על פרוגרשן "מאז'ורי" אפשר להלביש מלודיה מינורית; זו בדיוק הפונקציה של המודוסים. כלומר, פרץ יכול היה להיכנס לדיון המעניין בנוגע למודוסים האהובים על קוביין וחבל שהוא נמנע מכך. בכל מקרה, הרי לכם שיחה שהייתה חולפת מעל הראש של רוב מבקרי המוזיקה בארץ).
מכיוון שאת ביקורת המוזיקה הישראלית מאפיין חוסר מקצועיות מעליב, ומכיוון שקיים דבר הקרוי אינטרנט, לפתע כל היפסטר פותח בלוג מוזיקה ועורך מיקס טייפים של להקות שעדיין לא קיימות בכלל, ומיד מדמיין לעצמו שהוא מבין גדול במוזיקה. כך יוצא שבלוגי המוזיקה, במקום שיעסקו בעיקר במוזיקה, עוסקים בעיקר בצבירת הון חברתי. מכיוון שמי שמדבר על קולנוע או ספרות חייב להפגין איזו היכרות עם השיח התיאורטי שמלווה אותם, קשה יותר לצבור הון חברתי מפתיחת בלוג על סרטים או ספרים. אבל לא זה המקרה בנוגע למוזיקה: כל מה שצריך הוא לצייץ בטוויטר על להקה איסלנדית שמשלבת פעיות עיזים עם צלצולי פעמונים וכבר הכפלת את מספר חבריך בפייסבוק.
2. האיך של המוזיקה
אין מסגרת עיונית מסודרת שמקנה השכלה בתחום הרוק. לרגע, אבל רק לרגע, נשמע כמעט מוזר לכתוב על רוק כעל נושא שבו יש לרכוש השכלה. אבל רוק, כמו כל ז'אנר מוסיקלי, כמו כל ז'אנר אמנותי, הוא תופעה סבוכה ומסובכת, שהעיסוק בה מחייב השכלה היסטורית וטכנית… מהם הסולמות של הרוק הישראלי? אילו מקצבים מבדילים בינו לבין מוסיקה פופולרית ישראלית שאינה רוק? אילו מוטיווים מוסיקליים חולק הרוק הישראלי עם הרוק הבינלאומי, ואיזה חלק ממנו הוא מקורי, מקומי, ייחודי? השאלות הללו, ורבות אחרות, אינן יכולות להיענות על ידי מחקר ספרותי, או תרבותי, מדויק ושיטתי ככל שיהיה. הן ממתינות למחקר מוסיקולוגי.
אסף תלמודי
אנו לא שואלים 'מה זה אומר' אלא 'איך זה פועל'
דלז וגואטרי
אלא שמעז עשוי לצאת מתוק. האינטרנט הרג את המבקר. כאשר הדרך העיקרית לשמיעת מוזיקה הייתה דיסק שעולה שמונים שקלים, למבקר הייתה פונקציה כלכלית: הוא סייע להדיוטות להחליט האם ההוצאה הכספית תצדיק את עצמה. ובאמת, בקונסטלציה כלכלית כזו יש טעם בקביעת טעם. אלא שהקונסטלציה הזו חלפה מן העולם ויתרה את תפקידו של המבקר, משום שכל מה שנדרש מן המאזין הוא להיכנס למייספייס ולהחליט אם הוא אוהב או לא; ובמקרה שהיא מתלבטת, יכולה המאזינה להוריד את האלבום השלם חינם ולגבש דעה מוצקה יותר. אין עוד טעם בקביעת טעם.
וזו ההזדמנות הגדולה של ביקורת המוזיקה להפוך לסוגה משמעותית. מרגע שטעמו של המבקר הפך לבלתי רלוונטי, אפשר להפסיק להתרכז במעקב טרנדים ולהתחיל לעסוק במוזיקה עצמה. אלא שלשם כך חייב המבקר להבין בתיאוריה מוזיקלית, בטכניקות נגינה ובענייני הפקה ועיבוד. וכמו שקורה לרוב מי שמתעסק ברצינות במוזיקה, ברגע שאתה מתעמק ב"איך", סיווגים ז'אנריים, "אינדי" מול "מיינסטרים", רימון, כוכב נולד ושאר פיצ'פקס יהפכו לרלוונטיים הרבה פחות.
אם ישנה סיבה שהדברים הללו לא נכתבו לפני כן, הרי זה משום שחששתי מן הרגע שבו יבקשו ממני לספק אלטרנטיבה. והנה, באמצעות "עונג שבת", מצאתי אותה: Fix Your Mix הוא אתר שמציע שיפצורי סאונד לרצועות קיימות, אבל בעליו גם מחזיקים בלוג שבו הם מנתחים מכל מיני זוויות (לחן, עיבוד, הפקה) שירים פופולאריים. הניתוח הזה כולל בדרך כלל ניתוח של הביט, הסולם, הפרוגרשן, המלודיה ו/או ההרמוניה. הכותבים לא ממש מעסיקים את עצמם בשאלה האם השיר טוב, אלא איך הוא עובד. הם מנסים להסביר כיצד נוצרים אותם אפקטים קוגניטיביים או רגשיים שגורמים לנו ליהנות ממוזיקה. הדקונסטרוקציה הזו הכרחית לכל ביקורת, משום שללא מרחק ביקורתי, "ביקורת" מוזיקה היא בסך הכול יח"צנות בחינם. שנית, השפה הטכנית הזו משותפת גם לטכנו וגם למוזיקה קלאסית; גם לדת' מטאל וגם למוזיקה קלאסית. היא מאפשרת לנו לראות מה משותף למוזיקה, כאשר רוב הביקורות הנוכחיות מנסות להסביר לנו מדוע הלהקה שהמבקר שומע "טובה" יותר (קרי: מעניקה לשומעים אותה מאנה חברתית גדולה יותר) מהלהקות שאתם שומעים בבית.
רגע, יזעקו שומרי החומות, מוזיקה נוצרת ונצרכת על ידי בני אדם ותמיד יש לה הקשרים חברתיים ואתה רוצה שניסוג לניתוח פורמאליסטי בלתי קריא? התשובה היא לא: אתם רוצים, מעשה ניסים קלדרון, להתפייט על שירת רוק, או להסביר את מקומו של הניו-ווייב במסגרת מלחמת המעמדות הבריטית? בבקשה, אבל רק אחרי שהסברתם איך המוזיקה הזאת עובדת, איך היא עובדת *אחרת* מסוגות אחרות, ומה המשמעות החברתית/פוליטית/מגדרית של האחרות הזו. אתם רוצים להפוך את קןרט קוביין לאליל רוק? תסבירו מה כל-כך נשגב במוזיקה שלו. אם אינכם מסוגלים לגבות את טענותיכם בדוגמאות מתוך המוזיקה עצמה, אתם לא יותר משרלטנים.
סביר להניח שמבקרי המוזיקה המקצועיים לא ישתנו, משום שעיתונים ייפנו תמיד למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל הבלוגרים יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים ולייצר רף חדש של כתיבה על מוזיקה, שיח שמבוסס על יכולת הסברית וכושר ניתוח, ולא על סיסמאות מטאפיזיות וחסרות משמעות. בעזרת השם, השיח הזה יחלחל גם לביקורת המקצועית. כאשר מירי מסיקה משתלחת במבקרי המוזיקה, היא אולי עושה זאת מהסיבות הלא נכונות, ומאידך, מדוע צריכה מסיקה לקחת ברצינות אדם שלא טורח לקחת ברצינות את המקצוע שלו עצמו? אם המבקרים רוצים להשיב חיים חדשים בסטאטוס המדולדל ממילא שלהם, כדי שיתחילו להוכיח שהם מבינים מוזיקה לא פחות ממי שעושה אותה. ויפה שעה אחת קודם.
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 