רק מילה בעברית?

אני טקסט פוליטי.

אוהד פישוף

האם אטליז היא להקה ישראלית? אסף אבידן והמוג'וז? Drunk Machine? מבחינה טכנית טהורה, כן; כולן להקות שחבריהן אזרחים ישראליים והן מבוססות בארץ. אבל עצם העובדה שיש להידרש לפרטים טכניים כאלו על מנת לברר את הנושא מצביעה על כך שלא מדובר בעניין ברור מאליו; אחרי הכול הלהקות שהזכרתי שרות ומנגנות ונראות באנגלית. האם, מלבד הדרכון, יש בהן משהו ישראלי?

לפני שנמשיך, ראוי לשאול האם יש חשיבות לעניין הלאום. מבחינה אסתטית התשובה היא "לא" נחרץ. אבל מבחינה סוציולוגית זו שאלה קריטית. זאת משום שאין ממש מוזיקה ישראלית. הקאנון הישראלי מתחיל ביצירות רוסיות עם תיבול אוריינטלי ונגמר ביצירות ערביות עם תיבול יורו-טראשי, ובאמצע שיר עם בסקי בתור סגן-המנון. העניין הוא לא שסוגות אחרות באמנות הישראלית הן טהורות יותר; הן בהחלט לא. אלא שבכל הנוגע להיברידיות של המוזיקה הישראלית, התפרים גסים יותר והמנייריזם זועק יותר. אפשר לטעון נגדי שטלוויזיית הפריים טיים הישראלית לועזית כמעט לחלוטין, אבל "רוקדים עם כוכבים" אינה משודרת באנגלית, ולא יעלה על הדעת שכך יהיה.

המאפיין העיקרי של המוזיקה הישראלית, אם כן, הוא השפה העברית. אולי זו הסיבה שמבקרי מוזיקה ישראליים מקדישים תשומת לב כל-כך רבה לליריקה והסיבה לכך שמאיר אריאל זוכה למעמד של אל-למחצה. ויש בוודאי משהו קבוע ונוקשה במחסום השפה – והרי מה מבקשים הישראלים אם לא מחסום אחרי מחסום שיגן עליהם מפני העולם? – מבחינת המשמעות "אני אוהב אותך" ו-"I love you" פירושם זהה, אך המצלול וההטעמה הופכים אותם לביטויים מוזיקליים שונים לחלוטין. גם אם ההרמוניה והמלודיה שאולות מתרבות אחרת האינטונציה של המילים המושרות היא עדיין ישראלית. למעשה, היא מה שהופך את השיר לישראלי. אם נמשיך עם הספקולציות, אולי זו הסיבה שלישראלים יש פטיש לזמרים: גם אם הליריקה מטופשת או חסרת פשר, הצליל שלה הוא ללא ספק ישראלי.

מי, אם כן, הם המוזיקאים הישראלים שאינם שרים בעברית? ישנם, כמובן, הווקליסטים הקלאסיים והג'אזיים, הכבולים – בדרכים שונות מאד – למסורת מחייבת. ישנם גם אמנים אלקטרוניים, שממילא מוכרים בעיקר בחו"ל וממילא לא הם ולא קהלם מקדישים תשומת לב יתרה לליריקה. וישנה סצנת האינדי. נכון, לא כול אמני האינדי שרים באנגלית (לפי רשימת המשתתפים באינדינגב האחרון החלוקה היא בדיוק חצי-חצי). בנוסף לכך, חלקן של הלהקות המצטופפות תחת המטרייה הרחבה הזו אכן מופיעות בחו"ל באופן קבוע ולכן יש להן תמריץ לשיר בלועזית. אבל הביצה מלאה בלהקות שמעולם לא הופיעו ולעולם לא יופיעו בחו"ל . מה צורך יש להן לשיר בלועזית?

התשובה תלויה בניסוח השאלה: העניין הוא כמובן לא לשיר באנגלית אלא לשיר-לא-בעברית. אם משה פרץ ומירי מסיקה שרים בעברית, החבר'ה עם הזקן והטלקסטר לא יכולים או לא רוצים להשתמש בכלי המוזיקלי הזה, בדיוק כפי שאמנים מסוימים מסרבים להשתמש באוטו-טיון.

תל-אביב, האמיתית והמטפורית (זו שכוללת כמה רחובות מירושלים), רוצה להיות אוטופיה, כלומר יותר-ממקום ולא-מקום; יותר כמו לונדון וברלין ובשום פנים ואופן לא נתיבות או אום-אל-פחם או רחובות אחרים בירושלים. בינתיים היא מתפקדת כמו ספינת גולים שמעולם לא עזבה את המעגן; לא ממש אקסודוס ולא בדיוק אלטלנה. לא-לשיר-בעברית הוא פרפורמנס של צעירים יפים ומבריקים שאין להם אומץ או כסף לעזוב. הוא מסמן לכל שאר השחקנים בשדה המוזיקלי שהם לא בקטע של הישראליות, שהם קוסמופוליטיים, שהם לא פלחו"ד קרנפים או מסייעת אריות אלא בנות יענה.

כל זה לא אומר שהמוזיקה לא טובה, רק שהיא לא רלוונטית. כשליאור נרקיס שר "ערב טוב לך, את מושלמת" הוא אולי נשמע עילג (או כול-כך-עילג-שזה-מבריק), אבל הוא משתתף בעיצוב הישראליות. הוא מנסח את נומך-המצח הישראלי, הוא מגדיר יפה-יפה את המטופשות של היהודים-הדמוקרטים. ואף אחד לא יחשוב לרגע שליאור נרקיס, או זמר מזרחי אחר – כאשר הם מסלסלים בערבית – הוא פחות ישראלי, או חלילה סמולן. כי ליאור נרקיס מגדיר מהי ישראליות ואף אחד לא יגיד לו שהוא לא ישראלי. ובכלל, לאיפה כבר יש לו ללכת? לאן הוא יחזור, למרקש? מזרחיים לא יכולים לקבל דרכון זר. אבל כשהאומואים מתל-אביב מצייצים באנגלית אליוט-סמית'ית-תום-יורקית נוגה ברור שהם מפנטזים על מקום אחר, על קיום לא לוונטיני, שהם וויתרו על השיח עם המקום שבו הם פועלים כאמנים. ואני אפילו לא מדבר על שירה פוליטית חלילה. אני ריאליסט. אבל אם אתה כבר שר על הפופיק שלך, אז שיר על הפופיק ולא ה-bellybutton, אפילו ששתי המילים מצחיקות עם האליטרציה הילדותית הזו אבל הן לא מצחיקות באותו אופן אחת מצחיקה עם פ' ואחת מצחיקה עם b וזה אומר משהו זה עושה את כל ההבדל שבעולם.

כנס דור המרד, 1958

ב-1958 […] החליט בגין, כפי שהחליט בשעתו לקבוע יום זיכרון פרטי לחללי האצ"ל, לארגן במלאות עשור למדינה את 'כנס דור המרד' – כנס לוחמים מניל"י ועד האצ"ל והלח"י שנועד להתייצב מול 'דור ההגנה' שזכה לגושפנקא ממלכתית בהנחייתו של בן גוריון […] על האירוע עצמו כתב אורי אבנרי ב'העולם הזה':

כדרכם מאז מעולם התעלמו השליטים מתפקידה ההיסטורי של המחתרת […] כדי להלחם בסילוף ההיסטוריה, כדי לחשוף את האמת החליטה הוועדה לערוך בחג הפסח תשי"ח, במלאת עשר שנים לכיבוש יפו, את 'כנס דור המרד'.

[…]

כמעט כל אלה שנותרו בחיים היו שם […] כך נחשף הציבור לשלטי 'הנידונים למוות', 'אנשי הח"ק', 'כובשי יפו', קבוצת 'אסורות ועצירות' ו'אסירות בית לחם' – לוחמות המחתרת ורעיות הלוחמים שנעצרו בתקופות שונות על-ידי הבריטים – לוחמי הגדודים העבריים, שרידי מחתרת ניל"י.

[…]

בראש התהלוכה צעד מנחם בגין וסביבו פמליה שנבחרה במיוחד: מימינו ז'אק סוסטל, חבר הפרלמנט הצרפתי, מושל אלג'יריה לשעבר, שבירך את הכנס בשם המחתרת הצרפתית, וראש עיריית תל-אביב חיים לבנון.

נוכחותו של סוסטל נועדה לחזק את טענתם של יוצאי המחתרות כי מלחמתם הייתה לא רק על תקומה אלא גם על שחרור. בגין וסוסטל אף הסבירו בנאומיהם את הדמיון בין המלחמה של ארגוני המחתרת בבריטים ובין מלחמת הצרפתים באימפריאליזם הערבי באלג'יריה. הקהל נופף בדגלוני צרפת וישראל, ילדים זרקו על הצועדים פרחים וההמון הריע 'ויו לה פראנס'.

אודי לבל, הדרך אל הפנתיאון, עמ' 247-248.

אמנציפוביה

הציונות ביקשה לספק מזור לשורה שלמה של בעיות יהודיות-אירופאיות. האמנציפציה הייתה אחת מהן; רוב ההוגים הציונים העריכו כי הפרויקט האמנציפטורי נכשל כישלון חרוץ ולכן אין ליהודים מה לחפש באירופה. רק ציונים מעטים ראו באמנציפציה סיפור הצלחה וחששו שהיא תוביל להתפוררות מרקם החיים היהודי. לאחד העם ולארתור רופין היה מעט מאד במשותף, אבל את שניהם הניעה דאגה גדולה לעתידו של העם היהודי, ההולך ונטמע בסביבתו הנוכרית.

היהודים האירופאים בילו את המאה שקדמה לשואה סחופים בזרמים מתחלפים של הטמעות והדרה. אך בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, רבות מהבעיות שהצמיחו את הפיתרון הציוני איבדו מעוקצן: קרוב למחצית היהודים חיים תחת ריבונות יהודית והשאר מתרכזים במדינות עשירות וליברליות. היהודים עשירים יותר, בריאים יותר ובטוחים יותר מאי פעם.

מה, אם כן, עשוי להיות הרציונאל להמשך המהפכה הציונית? אנשי "תכלת", כתב העת החביב על ביבי, מספקים לנו תשובה. מייקל אורן, שגרירנו בוושינגטון, כותב בביקורתו על הסרט "אל תתעסק עם הזוהאן": "

אל תתעסקו עם הזוהאן הוא הביטוי הבוטה ביותר של השקפת העולם העומדת ביסוד האוטופיה היהודית־אמריקנית. שלא כמו הסרט, המתאר את ישראל כארץ רדופה וחסרת חיוּת ואת ברוקלין כמעין גן עדן עליז, בקומדיה של אדם סנדלר דווקא ישראל היא ארץ החלומות ואילו ברוקלין היא שדה קרב של ממש. ובכל זאת, זוהאן מעדיף את אמריקה. "כל המלחמות האלה – בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות: הבטחת המשכיותה של היסטוריה בת שלושת אלפים שנים, תחייתה של התרבות הלאומית העברית והגנה על העצמאות המדינית היהודית. אבל הצורך של זוהאן להגר לאמריקה גובר על כל השיקולים הללו. באמריקה הוא יודע בדיוק בעד מה הוא נלחם – על ההזדמנות להינשא ללא־יהודייה ולעצב תסרוקות בקניון.

ובמאמר אחר, שאליו כבר התייחסתי בעבר, העורך אסף שגיב דורש, במחווה אנטי-ליברלית מובהקת, להתנגד לנישואי תערובת בין יהודים ולא-יהודים: לא מתוך קסנופוביה, חלילה, אלא מתוך דאגה כנה לבריאות הדמוגרפית של יהדות העולם. שימו לב לסיום המרתק של המאמר:

קשה לחזות, בשלב זה, מה יעלה בגורלה של יהדות התפוצות. אולי התחזיות האפוקליפטיות נחפזות מדיי לבשר על קצה הממשמש ובא; קהילות מסוימות מפגינות, ככלות הכל, עמידות ראויה להערכה בפני פיתויי ההתבוללות ואבדן הזהות. ובכל זאת, נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני־עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון במאמר שהתפרסם מעל דפי תכלת לפני שנים ספורות, "ישראל היא המקום היחיד המציג 'ברירת מחדל' של קיום עברי־יהודי… שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו". ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה – דיינו.

שגיב מודה, הלכה למעשה, כי רק אי-ההפרדה בין הדת והמדינה שומרת על הצמיחה הדמוגרפית היהודית בישראל; יותר משהשבת שומרת על המדינה, המדינה שומרת על השבת. זו היא הודאה חמורה מעין כמוה בכישלונה הדמוגרפי של היהדות. כמובן, שגיב אינו יכול לרמוז שמשהו דפוק ביהדות; לא חוסר-הרלוונטיות של היהדות בעולם הפוסט-מודרני הוא שמרחיק את הצעירים היהודים, אלא הסיכוי להתמזמז עם דונה-לי הדדנית בדרייב-אין.

מה מדאיג כול-כך את אורן ושגיב? הם לעולם לא יודו בכך, אך הם מודאגים מכך שהאמנציפציה הצליחה; כל-כך הצליחה שרק באמצעות התכת הדת היהודית והמדינה הישראלית מצליחים היהודים הישראלים לייצר צמיחה דמוגרפית חיובית. יהודי התפוצות, מאידך, כמו בורגנים טובים, עושים פחות ופחות ילדים, וגם אלה לא מוצאים בדת היהודית תשובות לשאלות שמנסחות את חייהם. היהדות מצויה במשבר התיאולוגי החמור ביותר מאז המהפכה הצרפתית ובעיני הציונים הפנכיאה היא מדינת ישראל: אם לא תשאיר ליהודים ברירה, חזקה עליהם להישאר יהודים. דומה הדבר לרופא הרושם אקמול לחולה סרטן.

אבל לא בצרותיה של הדת היהודית עסקינן, אלא בצרותיה של מדינת ישראל, שחצי מהאנשים שחיים תחת דגלה כלל אינם יהודים. האמנציפוביה של שגיב ואורן, ושל הישראלים בכלל, מספקת מעין הסבר בראשיתי לתולדותיה של ההתיישבות הציונית – מכיבוש העבודה וכיבוש הקרקע, דרך הנכבה, האפרטהייד בשטחים והמלחמות העונתיות: אם חברה פתוחה ורב-תרבותית פירושה התבוללות תרבותית והתדלדלות מספרית, אזי רק חברה לוחמנית, עיקשת, גזענית ומתבדלת תשמור על הגחלת היהודית. מרגע שנפרץ הגטו האירופאי, נצרכו הציונים לבנות להם גטו חדש על חוף הים התיכון.

אכן, הישראלים אינם מחרחרי מלחמות. אין הם רוצים לנגוש בפלסטינים כבר מאה שלמה. ליבם של לוחמי "יחידת עוז" נשבר בקרבם כשהם מעלים על מטוס ילד ניגרי חמוד. אבל ברירה אין: ברגע שנותנים לבני התשחורת היהודים ברירה, מיד הם מקפצים ממיטה נוכרייה למיטה גויה ומתעסקים בעבודת אלילים כזו או אחרת וזמן למעט יידישקייט ואיזה דף גמרא אין להם. והרי הסקס אפיל הלבנטיני ידוע ברבים, ומה תרצה יותר בת ישראל חסודה, עיניה קרח תכול לוהט, ירכיה קרות וחלקות כבהט וניצני שדיה כגביעי אשל, מאשר לחוש את מגעו של הפלסטיני המקומי, גוו הבדואי האציל קמור בהתרסה, עורו כהה כמו הבטחה וידיו הגדולות והגסות מספרות לה כל מה שהיא צריכה לדעת על הנילוס שבמכנסיו. ואז אנה אנו, צאצאיהם החלושים והחיוורים של תלמידי ישיבות ממז'יבוז', באים? מה, אנחנו אוהבים ללכת לשייטת ולריב עם תורכים? לא, אבל אחרת איך נדע שאנחנו גברים?

לסיכום, קוראים וקוראות נכבדים, לא רק מלחמות ישראל הן מלחמות אין ברירה, כל קיומה של מדינת ישראל לא-ברירתי מעצם הגדרתו. אין לנו ברירה אלא להיות חארות בלתי-ניתנים לאהבה, משום שאם יאהבו אותנו, אזי אנחנו נחזיר אהבה ואנחנו מן עם כזה שכשהוא מתאהב הוא מאבד את הראש וישר הוא מתאסלם ועובר לגור ברמאללה. ועם כל הצער שבדבר, היהדות, כפי שהיא נראית היום לא מספיק סקסית בשביל למשוך אליה צעירים יפים ומבריקים. יש בה חן, ביהדות, ואיזה רמז לאפיל א-לה הספרנית הסקסית, ואפשר אולי לעשות לה מייק-אובר ולגלות את הטינה פיי שמתחבאת שם מתחת, אבל לא בישראל. לא, אנחנו בישראל אוהבים את היהדות שלנו נכה ומיושנת, כי יהדות סקסית, קוגרית, לא צריכה חבורה של גנרלים שישמרו עליה. ולכן, כול עוד יהדות התפוצות לא תתפוס לעצמה בציציות ותשלוף את עצמה מן הבוץ התיאולוגי העמוק שבו היא נמצאת, אנחנו נהיה כאן, שנואים ומרושעים, פשוט כי אין לנו ברירה.

התבוללות ציונית

'ברית שלום' מכרסמת את השרשים של התנועה הציונית – את הלאומיות העברית ואת המדיניות הישראלית, את תקוות הגאולה השלמה ואת היעוד הלאומי הגדול כולו. מה אפשר לעשות נגדה? כיצד נלחמים בה? לדעתי המלחמה בה תצליח רק אם תהא מלחמה אידיאולוגית בהתבוללות החדשה.

צריך לזכור תמיד שיש לא רק התבוללות ליברלית-קוסמופוליטית והתבוללות אידישיסטית-קומוניסטית, אלא יש גם התבללות ציונית. אף בציון מוסיפים המתבוללים להתגעגע אל 'הגלות הפורחת' ועל ה'עם העיקרי' שאפשר לשיר לפניו 'מה יפית'. לא מקרה הוא זה שנתרבו כל כך בימים האחרונים אף בארץ ישראל יהודים ויהודיות שמתביישים בשם העברי שלהם ומבליטים את שמותיהם הנוכריים: הוגו, האנס, ארטור, בוריס, בעריל, טאניה, סאבינה וכיוצא באלה. ולא מקרה הוא זה שבבתיהם של הפקידים, הראשיים, שלנו מכל המינים ושל שנקראת 'האינטיליגנציה העליונה' אין זכר לדבור עברי, לספר העברי ולמנהג עברי, דתי או לאומי. ההתבוללות חזקה היא בארץ-ישראל בחוגים ידועים לא פחות מבחוץ לארץ ויש כאן לא הבדל מהותי, אלא אך הבדל במספר האחוזים. אם לא נרוצץ את ראשו של הנחש הצעיר – ההתבוללות הציונית – ימית את כל הציונות בארסו הנורא. והמתתו היא המתתם של האידיאולוגיה 'הברית שלומית' ושל המצא הגלותי שלה. המקל כפוף לצד אחד יותר מדי – לצד הרוחניות והאנושיות הכללית. ועל הגיעה השעה לכופפו אל הצד השני – אל צד המדיניות והלאומיות העברית המתיחדת. ואז אפשר יתישר המקל פחות או יותר. אם לא – יש סכנה בדבר שהציונות תהא הולכת ונעשית התבוללות  גמורה עם קורטוב של דתיות 'מזרחית' מצד אחד, ודתיות רפורמית-הומניסטית-הרמאן-כהנית מצד שני. רק כשיכשל עוזר ההתבוללות הציונית, ייפול עוזר 'ברית שלום', פריה של התבוללות משונה זו מדעת ושלא מדעת.

וכלי הזין במלחמה זו בהתבוללות וב'ברית שלום' כאחת הוא – הקמת האידיאל המשיחי הישראלי במלוא היקפו. חלילה לנו לקצץ את כנפיו של האידיאל אפילו לתכלית הרצויה ביותר: אידיאל מקוצץ איננו אידיאל כלל. על תביעות מדיניות-מעשיות ידועות אפשר לוותר באופן זמני, אבל אסור לוותר על עיקרי האידיאל אפילו באופן זמני. כל וויתור על הרעיון לא רק מרפה את הידיים העוסקות בתחית העם ובבניין הארץ, אלא הוא אף נוטל את נשמתו של היעוד הנצחי.

– יוסף קלוזנר, "מוצאה של ברית שלום", 1931.