שלוש הערות על הרלטיביזם הישראלי

14 בינואר 2011

1.

כאשר מדעי הרוח והחברה הישראליים החלו להטמיע בקרבם את המחשבה הפוסט מודרנית באמצע שנות השמונים, נזעקו שומרי החומות על מנת להגן על התרבות הישראלית מפני הפוסט-ציונות והרלטיביזם המוסרי שנחשבו לתופעות הלוואי של אותה פילוסופיה שערורייתית.

דע עקא, בינתיים הפכו הישראלים עצמם לפוסט-מודרניסטים ורלטיביסטים מושבעים. את רוח הרלטיביזם אפשר לקרוא בתגובות לרשימתי הקודמת, שעסקה בפסיכולוגיה של ביטול הפיקסיז (מסתבר שזו דיסציפלינה שלמה עכשיו, אחות לאסכולת שדרות בלימודי טראומה). המגיב "א", למשל, כותב:

אין דבר כזה "אי מימוש של רצון ילדותי [..]" לאנשים שונים יש רצונות שונים. מי שמפריע לו המצב הנוראי של המגינה [כך] שלנו שיפעל לשפר, מי שמפריע לו ביטולי הופעות שיפעל לתיקון המצב. ככה חברה דמוקרטית עובדת – אנשים פועלים בקבוצות להשגת היעדים שלהם. יהיה יעדם מלחמה, שלום או חוקיות מריחואנה.

ואילו המגיבה "שירלי" מחדדת:

ראשית לכל אדם ישנן נקודות שכואבות לו יותר מאחרות, וגם אם לאחר זה נראה כמו זוטות אי אפשר לבטל תחושות. ביטול של להקה אהובה יכול להיות גם שברון לב, זה הקטע של מוזיקה – היא גורמת לך להרגיש. זו אינה אטימות,זו תשוקה מסוימת של אדם מסוים.
אני לא מוצאת לנכון לזלזל ברגשות של אף אדם.

[…]

לשרוף את העיניים מהגז בבילעין,לחיות בקרוואן מיותם ודולף על גבול עזה,לישון באוהל מחאה ליד בנין הממשלה ולהיות טבעוני-זה אנוכי.

במילים אחרות, המגיבים "א" ו"שירלי" מציעים כי מנקודה פילוסופית טהורה, אכזבתם של מעריצי הפיקסיז ונכונותם של המפגינים בבילעין להסתכן בפגיעה פיזית או במוות זהות, מכיוון ששתיהן נובעות מתשוקה אנוכית. לא נותר לי אלא להסכים: מבחינה פילוסופית טהורה, אין הבדל. אלא שבני האדם אינם ישויות פילוסופיות טרנסצנדנטליות; הם חיות פוליטיות, הנאלצות להכריע הכרעות מוסריות לא בחלל ריק, אלא בסיטואציות רוויות היסטוריה ויחסי כוח. ומכיוון שאנחנו חיות פוליטיות ולמעשים שלנו, או להעדרם, יש משמעות פוליטית מניה וביה, פרסום פוסט עצבני על ביטול הופעה והתמודדות שבועית עם קבלת הפנים של שוטרי מג"ב אינם נושאים את אותו ערך מוסרי.

זהו רלטיביזם מסוג אחד. רלטיביזם אחר מציע מגיב בשם "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

ושוב "שירלי" מחדדת:

כמו שנאמר פה-מחאה זה להופיע גם כאן וגם שם,זה להתיצב מול הקהל ולהעביר את המסר.

זהו מהלך רטורי אהוד מאד על הישראלים משום שהוא הורג כמה ציפורים עם אבן אחת. הוא מציג את הישראלים כעם נאור המקדם בברכה הופעות רוק – מלבד הביטלס – ואת העזתים כעם חשוך וקנאי. הטלת האשמה על העזתים עצמם מטשטשת את העובדה שאם ישנם מרכזי תרבות בעזה, הישראלים כנראה הפציצו אותם, וגם אם ישנו אולם ראוי להופעתם של הפיקסיז והקהל כולו דרוך ומשולהב, עדיין ישנו העניין הפעוט של המצור. אבל היהלום שבכתר הדמגוגי הוא הקורלציה המשתמעת מדבריהם של "רן" ו"שירלי" בין המוסר המפוקפק של הפלסטינים ובין השלטון הצבאי הישראלי. הבה נקרא שוב את הפסקה המרתקת הזו של "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

"מי שרוצה שלום" מזכיר לנו רן, היה מביא את הפיקסיז להופעה בעזה; מכאן נובע שהנייה, המוזכר שני משפטים אחר כך, אינו רוצה שלום. מדוע הנייה אינו רוצה בהופעה של הפיקסיז? משום שהחשיפה לתרבות המערב תערער את שלטונו העריץ. מכאן נובע הסילוגיזם הבא: אם הנייה מתנגד להופעת הפיקסיז משום שאינו רוצה שלום, אזי אם ממשלת ישראל *לא* מתנגדת להופעת הפיקסיז הרי היא רוצה שלום. זו לוגיקה בסיסית. כאשר "רן" טוען כי ישנו קשר משמעותי בין פתיחות למערב ובין הרצון לשלום, הוא מצדיק את הכיבוש כמשימה תרבותית שנועדה לשחרר את העזתים משלטונו העריץ של החמאס. העובדה שישראל תמכה בשמחה בתנועות עריצות, פלסטיניות ואחרות, כשזה תאם את האינטרסים שלה לא מטרידה את "רן". גם העובדה שמבחינת העזתים מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ'י מייצגים את תרבות המערב הרבה יותר מהפיקסיז לא מעניינת אותו.

הרלטיביזם שרן מייצג, אם כן, איננו רלטיביזם מוסרי, כי אם רלטיביזם פוליטי, המטשטש את יחסי הכוחות המוטים בין ישראל והפלסטינים. רוב הישראלים אינם תופסים את עצמם כאימפריה צבאית ומעצמה אזורית, אלא כשטעטל פרוץ לכל הרוחות. לכן יכול משה "בוגימן" יעלון לתאר "עימות נמוך-עצימות" כהמשכה של מלחמת העצמאות, כלומר כמשחק סכום אפס בין שני כוחות שווים (וההסכמה במחקר שמלחמת 48' לא הייתה כזו היא, שוב, לא רלוונטית). המשוואה הופעה בתל אביב = הופעה בעזה מניחה שישראל ורצועת עזה הן שתיהן ישות פוליטיות נפרדות וריבוניות וכי אי היכולת של הפיקסיז להופיע בעזה נובעת רק משלטון החמאס הארור ולא, נניח, מהשלטון הצבאי המתמשך של ישראל.

2.

אבל גם לדלוזיה הישראלית יש גבול. שלושים ומשהו שנים ישראל אינה נלחמת במדינות ערב ובינתיים היא מנהלת שורה של מלחמות זעירות עם הפלסטינים. כשמצרים וסוריה תקפו אותה, ישראל הייתה קורבן; כשישראל עושה רמונט לג'נין והופכת את עזה לגטו, קשה לחשוב עליה כעל קורבן. לכן ישראל משתוקקת לפצצה האיראנית.

כן, זהו טיעון לא-אינטואיטיבי. הרי ביבי מתרוצץ בכל העולם בניסיון לקפד את ראשו של תהליך הגירעון האיראני. אבל כבר שייקספיר הבחין כי הליידי doth protest too much. אם קברניטי ישראל היו משוכנעים בכל ליבם כי ברגע שאחמדיניג'אד ישיג פצצה הוא ישגר אותה לתל-אביב, שום סנקציה בינלאומית לא הייתה מונעת מהם לתקוף את איראן. ביבי וחבר מרעיו אינם חוששים מן הפצצה, הם מתענגים אליה. כל שלב נוסף בתהליך הביקוע הוא כמו תנוחה טנטרית חדשה וכל דיון באו"ם הוא מזמוז לח בדרייב-אין.

מדוע? שואל הקורא הספקן – מה ישראל צריכה פצצה איראנית? ובכן, ישראל צריכה פצצה איראנית משום שכאשר איראן תהיה מעצמה גרעינית, אפשר יהיה לדבר, לראשונה זה שלושים שנה, על איזון אסטרטגי בין ישראל ואויבותיה. וכאשר אפשר יהיה לדבר על איזון אסטרטגי ישראל תוכל לשוב למקומה הטבעי כקורבן תמידי, כמדינה קטנה ומוקפת אויבים, כאובייקט לאמפטיה וסיוע כספי. לא עוד יסתובבו צעירי אירופה בכאפיות; לא עוד ישרפו דגלים אל מול השגרירות; לא עוד יתקלו דוקטורנטים דוברי עברית במבטים רושפים בקפיטריה. איראן הגרעינית תשכיח מהלבבות את הפלסטינים וכולם יאהבו אותנו שוב.

3.

גם אם הפוסט-מודרניזם הוא פרויקט שנכשל, הדחף שהניע אותו היה דחף מוסרי מעיקרו: הוא ביקש ליצור מערכת אתית חמורה יותר, אוניברסאלית יותר ומורכבת יותר מזו המודרניסטית. הרלטיביזם הציוני, מאידך, נועד לזכות מראש את ישראל. כאשר ישראל מתנהגת באופן נאור יותר מהפלסטינים, מזכירים לנו שאנחנו "וילה בג'ונגל"; כאשר ישראל מפרה אמנות בינלאומיות מזכירים לנו שפה זה "לא שוודיה". ישראל אינה ממוקמת בחלל תרבותי קבוע ומסוים. לעולם היא תנוע בין עולמות ותרבויות ותשווה את עצמה למי שיאיר אותה באור המחמיא ביותר. הישראלים הטמיעו את הפוטנציאל הניהיליסטי, המקיאבליסטי, של הרלטיביזם מבלי לעמוד בדרישה הפוסט-מודרניסטית לבחינה עצמית ביקורתית, דקונסטרוקטיבית, מתמדת. מה שנותר הוא פרודיה על השיח הנאור: המבטא מושלם, אבל המילים חסרות משמעות.


2010, או, בלי בושה

7 בינואר 2011

אם צריך לסכם איכשהו את 2010, הייתי אומר שזו השנה שבה הישראלים הפסיקו להתבייש. זה לא קרה לפתע וזה לא התחיל השנה, אבל לנוכח לחץ בינלאומי הולך וגובר הישראלים הסירו מעליהם, כמו סוודר מגרד, את היומרה להיות דמוקרטיים או נאורים או סתם לא בהמות.

אפשר לומר דברים רעים מאד על התרבות המפא"יניקית, אבל למפא"יניקים היה ברור מה אומר האתיקט המערבי בכל האמור בעוולות: נעשה, אבל נעמיד פנים כאילו לא קרה שום דבר. ישנו רגע מרתק, אינני זוכר בדיוק את ההקשר, שבו ראשי צה"ל נכנסים לבן-גוריון ושואלים אותו מה לעשות עם (כלומר, האם לגרש את) ערביי עיר מסוימת וראש הממשלה אינו אומר דבר ורק מחווה בידו, כאילו נותן להם הרשאה מעורפלת ביותר. יש שיראו במחווה הזו תעלול שנועד להסיר מהזקן אחריות משפטית. אני הייתי מעדיף לחשוב על המחווה הגופנית הזו כעל acting out, כאשר הינף היד מבטא את מה שקשה לנסח – מתוך עכבות מוסריות כאלו ואחרות – במילים.

בקיצור, אנשי תנועת העבודה חשו מידה מסוימת של בושה (אולי בושה מהולה בגאווה) במה שעוללו. זו אחת הסיבות שהם טרחו כל-כך לטשטש את עקבותיהם. איני מעניק חנינה לתנועת העבודה; הבושה לא מנעה – לרוב – פשעי מלחמה; במידה מסוימת היא אפילו אפשרה אותם, כי עוול הוא כנראה נוראי פחות אם אתה מאד מצטער. אני רק מבקש להצביע על כך שהדימוי העצמי הנאור היה חיוני לאתוס המפא"ינקי.

שני תהליכים דומים מאד ושונים מאד הניסו את הבושה הישראלית. הראשון, יהודי בעיקרו, ביצע רה-קורבניזציה ביהודים. תנועת העבודה והרוויזיוניסטים ניסו לברוח בכל כוחם מן התדמית הקורבנית וליצור יהודי גא וחזק – מקרבן ולא קורבן. נדמה שמלחמת יום הכיפורים סדקה קשות את האסרטיביות הישראלית. מתוך האגו הנפוח של הצבר, היא נחוותה כאפוקליפסה, אף על פי שלא הייתה יותר ממהלך פוליטי מוגבל של סאדאת. ב-1977 עלה לשלטון בגין שעשה שימוש מחוכם מאד בשואה ובהיסטוריה היהודית על מנת לקבע את העם היהודי כקורבן א-פריורי וא-היסטורי, כלומר, בכל עת וללא קשר לסיטואציה.

במקביל החברה המערבית הפכה לחברה רב-תרבותית, שבה כולם מיוחדים ונפלאים, וכולם בני מיעוט כלשהו (למעשה, המסקנה הלוגית הנובעת מהקביעה שכולנו פתיתי שלג מיוחדים היא שאינדיבידואל הוא בסך הכול מיעוט של אדם אחד); מכך נובע שאם כולם מיעוטים, כולם – מניה וביה – קורבנות. אם כולם קורבנות, המקרבנים הם תמיד ישויות ערפיליות – המדינה, השוק, המצב. החברה הפוסט-מודרנית היא חברה של קורבנות ללא מקרבנים.

כמובן, אם כולנו קורבנות, אין לנו במה להתבייש. לא בחרנו להיוולד נשים או שחורים או קווירים. וגם אם היינו בוחרים – אין שום דבר רע בזה. אבל אם הזהות שלנו קובעת את מה שאנחנו עושים, והזהות שלנו היא משהו שנכפה עלינו מלידה, למעשה אין לנו אחריות אמיתית על מה שאנחנו עושים. כלומר, אם אין לנו מה להתבייש במי שאנחנו, למה שנתבייש במה שאנחנו עושים?

כך חוברים להם פוסט-מודרניזם ואתנוצנטריות על מנת לזכות – תמיד ומראש – את הישראלי. הוא היפוכו של הגיבור הקפקאי. ובכלל כשדוחקים את הישראלי לפינה, כמו שקרה לו ביתר שאת בשנה האחרונה, מיד הוא נפטר מכל יומרה לאקנטביליות: מי אתם שתעבירו עליי ביקורת? אתם טובים יותר? איפה סבא שלכם היה בארבעים-ארבעים ואחת?

***

בלוגרים רבים וטובים מתעדים את היעלמותה של הבושה הישראלית, שהיא היעלמותה של הפרטינזיה הנאורה. אני הייתי רוצה לתעד חוסר בושה אחר, תרבותי גרידא אך מדכא לא פחות. במרץ השנה הפיקסיז ביטלו את הופעתם המצופה בישראל. מיד נשטפה הבלוגוספירה בקינות וזעקות שבר כאילו השמיים עצמם חישבו להתהפך על חובבי המוזיקה המסכנים בישראל. הדיון עלה לטונים גבוהים אך שכך מהר למדי. אבל ליבם של אוהבי הפיקסיז נשבר והצלקת סירבה להגליד. לכן מצא לנכון גיאחה לפרסם פוסט אורח בנושא "הופעת השנה". טקסט מעורר-יראה ותמיהה יותר מזה תתקשו למצוא; הכותב, עידו איש קריות, מספר כיצד הפך השנה לקורבן:

השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי כמו קורבן. נכון, שזה דבר מאוד יחסי לומר בהתחשב בעובדה שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים. ברם, אני הפכתי להיות מיעוט נרדף השנה. מיעוט מהסוג שלא רץ לדחוף אג'נדה בכל דבר, מיעוט שלא חי לפי משוואה של "אנחנו נגד ההם" ותו לא, ובעיקר מיעוט שלא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יהיו זירה לקרבות של אחרים.

אף על פי שהכותב מכיר בכך שישנם אנשים שהחיים שלהם קשים יותר, הרי העובדה שהוא לא יכול היה ללכת להופעה או שתיים הפכה אותו למיעוט בדיוק כפי שהכורדים בעיראק או הומואים ביוטה הם מיעוט. למעשה, באמצעות אלוזיה ברורה למדי עידו משווה את עצמו למיעוט ב-ה' הידיעה:

כשארגוני החרמות על ישראל סימנו את אלביס קוסטלו, שתקתי, כי קוסטלו לא עניין אותי. כשארגוני החרמות פרצו להופעה של גיל סקוט הרון בלונדון התבאסתי, אבל שתקתי כי זה היה רחוק לי מדי. כשארגוני החרמות הובילו לביטול של הפיקסיז יום לפני ההופעה, זעמתי.

חוסר היכולת לבלות שעתיים בשמיעת מוזיקה חיה זעזעה משהו יסודי אצל עידו:

אז כן, החרם שפרץ השנה על ישראל שינה מוסכמות אצלי, לא מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רגשית. הרגשתי שאני צריך להלחם עבור מה שאני רוצה… ועשיתי את זה.

"אני צריך להילחם עבור מה שאני רוצה" – אכן כך; על עידו להפוך לאקטיביסט, אבל לא לאקטיביסט למען מטרה נעלה או אנשים אחרים, אלא למען התשוקות שלו עצמו. כל אדם יכול לתרום מזמנו למען הזולת, אבל כמה מאיתנו שואלים את עצמנו, לשם שינוי, "מה אני רוצה"?

בבת אחת הפך עידו מאזרח נרפה ואדיש לאקטיביסט מחויב – ממש ג'וליאן אסנג' של האיד. כמו כל ישראלי טוב פעילות ציבורית אצלו הופכת למעין שירות מילואים עמוס דימויים צבאיים:

לא הפעם, חשבתי לעצמי, הפעם אני חייב לפחות לנסות למנוע את הביטול הזה. התחלתי לפעול בעורף האויב, בהתחלה חיפשתי לשנות את צורת הדיון, להסיט את הנוסח הקבוע בו מפצירים בכל אחד לגנות את ישראל, כי זה הדבר ההומני ביותר שאפשר לעשות אי פעם. וכשראיתי שזה לא עובד, החלטתי לחפור עמוק יותר.

בשום שלב עידו לא שכח מה בעצם עומד בבסיס פעילותו:

כי מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם להופיע בישראל או לא, אלא הנושא של הזכות של הלהקה לנגן איפה שבא להם.

קוראים יקרים, כותב שורות אלו מודה בטעותו. שנים רבים הוא חשב שזכותם של בני אדם לא להיכלא ללא משפט ולא להשתרך ממחסום למחסום היא בסיסית. באבחת עט אחת העמיד אותו עידו על טעותו: לא זכויות התנועה של הפלסטינים הן העיקר, אלא זכות התנועה של חבורת ההיפסטרים הניו-יורקית העונה לשם LCD soundsystem; מעטים הם בני האדם, אולי רק מי שנמק בגולאג הסבירי, שגורלם התאכזר אליהם יותר מאל ג'יימס מרפי.

ואכן, שימו לב מה עומד על הכף במאבקו של אדם אחד למען הצדק:

התחושה הייתה שהנה, מכאן והלאה זה רק ביטול אחרי ביטול והולך להיות מאוד משעמם הקיץ.

רק שלא יהיה למעריצי הפיקסיז משעמם. ישנם ברי סגולה שחוו שעמום ושרדו על מנת להעיד. המילים מתחמקות מהם, כאילו אין ביכולתן לבטא את מה שהתרחש אז, כשחובבי המוזיקה הישראלית נאלצו להסתפק בהופעה מקומית באוזןבר ולשמוע עוד אחת מעשרות הלהקות הישראליות שנשמעות בדיוק כמו הפיקסיז אבל הסולן שלהם גבוה ורזה ולא שמן וקירח.

ולבסוף, כמוטו, מצטט עידו את ה-editorial של סולן האדיטורז:

אנשים הם לא סך הממשלות שלהם. ולהופעה הזאת אין קשר למה שקורה מחוץ לקירות המועדון הזה.

אתה קורא שורות אלו ונפעם: כמובן! אנשים אינם ממשלות (אם כי ממשלות הן לרוב אנשים)! הישראלים, למשל, אינם ממשלות. הרי ממשלות לא משלמות מיסים שמושקעים בבנייה בשטחים. ממשלות לא עושות מילואים. ממשלות לא נוסעות בכביש 443. ממשלות לא בוחרות ממשלות שגונבות קרקע ומחסלות אנשים בלי משפט. ממשלות אינן עושות דבר מכל זה, אבל הישראלים כן.

לא אלאה אתכם, קוראים נחמדים, בשאר פניני החכמה מפוסטו של עידו. הלב יכול לספוג רק כהנה וכהנה חבטות. אבל שאלה אחת ויחידה עולה ומתעקשת לנוכח הכתיבה הזו: איך הם לא מתביישים? איך אדון עידו לא מתבייש לפרסם מין מאמר כזה בפרהסיה ואיך גיאחה לא מתבייש לתת לו אכסניה?

על מנת להבהיר במה בדיוק על גיאחה ועידו להתבייש, עלינו להבהיר במה אל להם להתבייש. אין בושה באהבת מוזיקה ואין בושה ברצון לראות הופעה. מודה אני שלעיתים צורך זה עולה גם בי.

אבל, וזה אבל גדול, להתנהג כאילו אי מימושו של רצון דבילי, ילדותי וקיקיוני חשוב לפחות כמו סבלם של אנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית, להשוות את עצמך למיעוט נרדף ולהפוך לאקטיביסט על מנת לעכב את בואו של השעמום? ישנו רגע אצל אנשים בוגרים, וזו אולי ההגדרה של בגרות, שבו הם מבינים שישנם דברים גדולים יותר מהתשוקה שלהם. ילד שלא מקבל צעצוע יבכה עד שיתמוטט. מבוגר אמור להבין שאי אפשר לקבל כל דבר, כל הזמן. מאוכזבי הפיקסיז לא מתנהגים כמו מבוגרים.

מה שעולה מהטיעונים של מאוכזבי הפיקסיז, ועידו הוא דוגמא נפלאה, הוא האגוצנטריות המוחלטת שלהם. נכון יהיה יותר לומר, האידו-צנטריות שלהם. מה שמעניין את גיאחה ואת עידו היא התשוקה לראות את הפיקסיז בהופעה חיה. התשוקה הזו כל-כך חזקה שהכול בטל בפניה – ובמיוחד המציאות הישראלית. כאבם של אחרים, יהודים או פלסטינים, נסוג מפני הצורך לעמוד, אפוף עשן וזיעה, ולשמוע להקה מנגנת 15 שירים בני ארבעה אקורדים.

חוסר הבושה הזה מייאש לא פחות מחוסר הבושה של המתנחלים. זאת משום שחוסר הבושה של המתנחלים נובע מאידיאולוגיה סדורה. התשוקה שלהם מכוונת כלפי מעלה – אל האל – ומטה – אל האדמה. זוהי תשוקה מטאפיזית, משיחית, עניין של חיים ומוות. קשה, קשה, להרוות את התשוקה המאכלת הזו.

אבל חוסר הבושה של עידו וגיאחה הוא פתטי הרבה יותר. לא עניין של חיים ומוות, אפילו לא עניין של תרבות או נמות. זה לא שחסרות הופעות מוזיקה בארץ. התשוקה של מאוכזבי הפיקסיז היא התשוקה לפופיק. זו לא תשוקה מטאפיזית אלא סאב-פיזית – אני ואפסי עוד. מצור על עזה? תוואי החומה? טילים על שדרות? אני רוצה לראות את סנטיאגו מנגן את הסולו של "היי" בלייב.

מספרים שיש פה רוב נורמאלי, נאור, ליברלי. שהקיצוניים משני הצדדים הורסים לכולנו. לא נכון. מי שהורס לכולנו הם כולנו. כי הגענו למצב שבו אנשים מאמינים בלב שלם שהצורך שלהם לראות הופעה חשוב לא פחות מהזכות של אדם אחר לאכול או לנוע בחופשיות. לפחות פעם אנשים התביישו בפופיקיזם שלהם; הם העמידו פנים שאכפת להם מאחרים כמעט כמו שאכפת להם מעצמם ויכולת להאמין שעם מעט מידע מועיל ויכולות שכנוע אנשים יעשו מעשה. אבל הבושה מתה ובלי תחושה עמוקה של בושה, מוסר אינו יכול להתקיים. לא נוער הגבעות מונע שלום, אלא האנשים שהביטול של הפיקסיז הוא הדבר הכי גרוע שקרה להם ב-2010.

שתהיה לכולנו שנה טובה.