2010, או, בלי בושה

אם צריך לסכם איכשהו את 2010, הייתי אומר שזו השנה שבה הישראלים הפסיקו להתבייש. זה לא קרה לפתע וזה לא התחיל השנה, אבל לנוכח לחץ בינלאומי הולך וגובר הישראלים הסירו מעליהם, כמו סוודר מגרד, את היומרה להיות דמוקרטיים או נאורים או סתם לא בהמות.

אפשר לומר דברים רעים מאד על התרבות המפא"יניקית, אבל למפא"יניקים היה ברור מה אומר האתיקט המערבי בכל האמור בעוולות: נעשה, אבל נעמיד פנים כאילו לא קרה שום דבר. ישנו רגע מרתק, אינני זוכר בדיוק את ההקשר, שבו ראשי צה"ל נכנסים לבן-גוריון ושואלים אותו מה לעשות עם (כלומר, האם לגרש את) ערביי עיר מסוימת וראש הממשלה אינו אומר דבר ורק מחווה בידו, כאילו נותן להם הרשאה מעורפלת ביותר. יש שיראו במחווה הזו תעלול שנועד להסיר מהזקן אחריות משפטית. אני הייתי מעדיף לחשוב על המחווה הגופנית הזו כעל acting out, כאשר הינף היד מבטא את מה שקשה לנסח – מתוך עכבות מוסריות כאלו ואחרות – במילים.

בקיצור, אנשי תנועת העבודה חשו מידה מסוימת של בושה (אולי בושה מהולה בגאווה) במה שעוללו. זו אחת הסיבות שהם טרחו כל-כך לטשטש את עקבותיהם. איני מעניק חנינה לתנועת העבודה; הבושה לא מנעה – לרוב – פשעי מלחמה; במידה מסוימת היא אפילו אפשרה אותם, כי עוול הוא כנראה נוראי פחות אם אתה מאד מצטער. אני רק מבקש להצביע על כך שהדימוי העצמי הנאור היה חיוני לאתוס המפא"ינקי.

שני תהליכים דומים מאד ושונים מאד הניסו את הבושה הישראלית. הראשון, יהודי בעיקרו, ביצע רה-קורבניזציה ביהודים. תנועת העבודה והרוויזיוניסטים ניסו לברוח בכל כוחם מן התדמית הקורבנית וליצור יהודי גא וחזק – מקרבן ולא קורבן. נדמה שמלחמת יום הכיפורים סדקה קשות את האסרטיביות הישראלית. מתוך האגו הנפוח של הצבר, היא נחוותה כאפוקליפסה, אף על פי שלא הייתה יותר ממהלך פוליטי מוגבל של סאדאת. ב-1977 עלה לשלטון בגין שעשה שימוש מחוכם מאד בשואה ובהיסטוריה היהודית על מנת לקבע את העם היהודי כקורבן א-פריורי וא-היסטורי, כלומר, בכל עת וללא קשר לסיטואציה.

במקביל החברה המערבית הפכה לחברה רב-תרבותית, שבה כולם מיוחדים ונפלאים, וכולם בני מיעוט כלשהו (למעשה, המסקנה הלוגית הנובעת מהקביעה שכולנו פתיתי שלג מיוחדים היא שאינדיבידואל הוא בסך הכול מיעוט של אדם אחד); מכך נובע שאם כולם מיעוטים, כולם – מניה וביה – קורבנות. אם כולם קורבנות, המקרבנים הם תמיד ישויות ערפיליות – המדינה, השוק, המצב. החברה הפוסט-מודרנית היא חברה של קורבנות ללא מקרבנים.

כמובן, אם כולנו קורבנות, אין לנו במה להתבייש. לא בחרנו להיוולד נשים או שחורים או קווירים. וגם אם היינו בוחרים – אין שום דבר רע בזה. אבל אם הזהות שלנו קובעת את מה שאנחנו עושים, והזהות שלנו היא משהו שנכפה עלינו מלידה, למעשה אין לנו אחריות אמיתית על מה שאנחנו עושים. כלומר, אם אין לנו מה להתבייש במי שאנחנו, למה שנתבייש במה שאנחנו עושים?

כך חוברים להם פוסט-מודרניזם ואתנוצנטריות על מנת לזכות – תמיד ומראש – את הישראלי. הוא היפוכו של הגיבור הקפקאי. ובכלל כשדוחקים את הישראלי לפינה, כמו שקרה לו ביתר שאת בשנה האחרונה, מיד הוא נפטר מכל יומרה לאקנטביליות: מי אתם שתעבירו עליי ביקורת? אתם טובים יותר? איפה סבא שלכם היה בארבעים-ארבעים ואחת?

***

בלוגרים רבים וטובים מתעדים את היעלמותה של הבושה הישראלית, שהיא היעלמותה של הפרטינזיה הנאורה. אני הייתי רוצה לתעד חוסר בושה אחר, תרבותי גרידא אך מדכא לא פחות. במרץ השנה הפיקסיז ביטלו את הופעתם המצופה בישראל. מיד נשטפה הבלוגוספירה בקינות וזעקות שבר כאילו השמיים עצמם חישבו להתהפך על חובבי המוזיקה המסכנים בישראל. הדיון עלה לטונים גבוהים אך שכך מהר למדי. אבל ליבם של אוהבי הפיקסיז נשבר והצלקת סירבה להגליד. לכן מצא לנכון גיאחה לפרסם פוסט אורח בנושא "הופעת השנה". טקסט מעורר-יראה ותמיהה יותר מזה תתקשו למצוא; הכותב, עידו איש קריות, מספר כיצד הפך השנה לקורבן:

השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי כמו קורבן. נכון, שזה דבר מאוד יחסי לומר בהתחשב בעובדה שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים. ברם, אני הפכתי להיות מיעוט נרדף השנה. מיעוט מהסוג שלא רץ לדחוף אג'נדה בכל דבר, מיעוט שלא חי לפי משוואה של "אנחנו נגד ההם" ותו לא, ובעיקר מיעוט שלא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יהיו זירה לקרבות של אחרים.

אף על פי שהכותב מכיר בכך שישנם אנשים שהחיים שלהם קשים יותר, הרי העובדה שהוא לא יכול היה ללכת להופעה או שתיים הפכה אותו למיעוט בדיוק כפי שהכורדים בעיראק או הומואים ביוטה הם מיעוט. למעשה, באמצעות אלוזיה ברורה למדי עידו משווה את עצמו למיעוט ב-ה' הידיעה:

כשארגוני החרמות על ישראל סימנו את אלביס קוסטלו, שתקתי, כי קוסטלו לא עניין אותי. כשארגוני החרמות פרצו להופעה של גיל סקוט הרון בלונדון התבאסתי, אבל שתקתי כי זה היה רחוק לי מדי. כשארגוני החרמות הובילו לביטול של הפיקסיז יום לפני ההופעה, זעמתי.

חוסר היכולת לבלות שעתיים בשמיעת מוזיקה חיה זעזעה משהו יסודי אצל עידו:

אז כן, החרם שפרץ השנה על ישראל שינה מוסכמות אצלי, לא מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רגשית. הרגשתי שאני צריך להלחם עבור מה שאני רוצה… ועשיתי את זה.

"אני צריך להילחם עבור מה שאני רוצה" – אכן כך; על עידו להפוך לאקטיביסט, אבל לא לאקטיביסט למען מטרה נעלה או אנשים אחרים, אלא למען התשוקות שלו עצמו. כל אדם יכול לתרום מזמנו למען הזולת, אבל כמה מאיתנו שואלים את עצמנו, לשם שינוי, "מה אני רוצה"?

בבת אחת הפך עידו מאזרח נרפה ואדיש לאקטיביסט מחויב – ממש ג'וליאן אסנג' של האיד. כמו כל ישראלי טוב פעילות ציבורית אצלו הופכת למעין שירות מילואים עמוס דימויים צבאיים:

לא הפעם, חשבתי לעצמי, הפעם אני חייב לפחות לנסות למנוע את הביטול הזה. התחלתי לפעול בעורף האויב, בהתחלה חיפשתי לשנות את צורת הדיון, להסיט את הנוסח הקבוע בו מפצירים בכל אחד לגנות את ישראל, כי זה הדבר ההומני ביותר שאפשר לעשות אי פעם. וכשראיתי שזה לא עובד, החלטתי לחפור עמוק יותר.

בשום שלב עידו לא שכח מה בעצם עומד בבסיס פעילותו:

כי מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם להופיע בישראל או לא, אלא הנושא של הזכות של הלהקה לנגן איפה שבא להם.

קוראים יקרים, כותב שורות אלו מודה בטעותו. שנים רבים הוא חשב שזכותם של בני אדם לא להיכלא ללא משפט ולא להשתרך ממחסום למחסום היא בסיסית. באבחת עט אחת העמיד אותו עידו על טעותו: לא זכויות התנועה של הפלסטינים הן העיקר, אלא זכות התנועה של חבורת ההיפסטרים הניו-יורקית העונה לשם LCD soundsystem; מעטים הם בני האדם, אולי רק מי שנמק בגולאג הסבירי, שגורלם התאכזר אליהם יותר מאל ג'יימס מרפי.

ואכן, שימו לב מה עומד על הכף במאבקו של אדם אחד למען הצדק:

התחושה הייתה שהנה, מכאן והלאה זה רק ביטול אחרי ביטול והולך להיות מאוד משעמם הקיץ.

רק שלא יהיה למעריצי הפיקסיז משעמם. ישנם ברי סגולה שחוו שעמום ושרדו על מנת להעיד. המילים מתחמקות מהם, כאילו אין ביכולתן לבטא את מה שהתרחש אז, כשחובבי המוזיקה הישראלית נאלצו להסתפק בהופעה מקומית באוזןבר ולשמוע עוד אחת מעשרות הלהקות הישראליות שנשמעות בדיוק כמו הפיקסיז אבל הסולן שלהם גבוה ורזה ולא שמן וקירח.

ולבסוף, כמוטו, מצטט עידו את ה-editorial של סולן האדיטורז:

אנשים הם לא סך הממשלות שלהם. ולהופעה הזאת אין קשר למה שקורה מחוץ לקירות המועדון הזה.

אתה קורא שורות אלו ונפעם: כמובן! אנשים אינם ממשלות (אם כי ממשלות הן לרוב אנשים)! הישראלים, למשל, אינם ממשלות. הרי ממשלות לא משלמות מיסים שמושקעים בבנייה בשטחים. ממשלות לא עושות מילואים. ממשלות לא נוסעות בכביש 443. ממשלות לא בוחרות ממשלות שגונבות קרקע ומחסלות אנשים בלי משפט. ממשלות אינן עושות דבר מכל זה, אבל הישראלים כן.

לא אלאה אתכם, קוראים נחמדים, בשאר פניני החכמה מפוסטו של עידו. הלב יכול לספוג רק כהנה וכהנה חבטות. אבל שאלה אחת ויחידה עולה ומתעקשת לנוכח הכתיבה הזו: איך הם לא מתביישים? איך אדון עידו לא מתבייש לפרסם מין מאמר כזה בפרהסיה ואיך גיאחה לא מתבייש לתת לו אכסניה?

על מנת להבהיר במה בדיוק על גיאחה ועידו להתבייש, עלינו להבהיר במה אל להם להתבייש. אין בושה באהבת מוזיקה ואין בושה ברצון לראות הופעה. מודה אני שלעיתים צורך זה עולה גם בי.

אבל, וזה אבל גדול, להתנהג כאילו אי מימושו של רצון דבילי, ילדותי וקיקיוני חשוב לפחות כמו סבלם של אנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית, להשוות את עצמך למיעוט נרדף ולהפוך לאקטיביסט על מנת לעכב את בואו של השעמום? ישנו רגע אצל אנשים בוגרים, וזו אולי ההגדרה של בגרות, שבו הם מבינים שישנם דברים גדולים יותר מהתשוקה שלהם. ילד שלא מקבל צעצוע יבכה עד שיתמוטט. מבוגר אמור להבין שאי אפשר לקבל כל דבר, כל הזמן. מאוכזבי הפיקסיז לא מתנהגים כמו מבוגרים.

מה שעולה מהטיעונים של מאוכזבי הפיקסיז, ועידו הוא דוגמא נפלאה, הוא האגוצנטריות המוחלטת שלהם. נכון יהיה יותר לומר, האידו-צנטריות שלהם. מה שמעניין את גיאחה ואת עידו היא התשוקה לראות את הפיקסיז בהופעה חיה. התשוקה הזו כל-כך חזקה שהכול בטל בפניה – ובמיוחד המציאות הישראלית. כאבם של אחרים, יהודים או פלסטינים, נסוג מפני הצורך לעמוד, אפוף עשן וזיעה, ולשמוע להקה מנגנת 15 שירים בני ארבעה אקורדים.

חוסר הבושה הזה מייאש לא פחות מחוסר הבושה של המתנחלים. זאת משום שחוסר הבושה של המתנחלים נובע מאידיאולוגיה סדורה. התשוקה שלהם מכוונת כלפי מעלה – אל האל – ומטה – אל האדמה. זוהי תשוקה מטאפיזית, משיחית, עניין של חיים ומוות. קשה, קשה, להרוות את התשוקה המאכלת הזו.

אבל חוסר הבושה של עידו וגיאחה הוא פתטי הרבה יותר. לא עניין של חיים ומוות, אפילו לא עניין של תרבות או נמות. זה לא שחסרות הופעות מוזיקה בארץ. התשוקה של מאוכזבי הפיקסיז היא התשוקה לפופיק. זו לא תשוקה מטאפיזית אלא סאב-פיזית – אני ואפסי עוד. מצור על עזה? תוואי החומה? טילים על שדרות? אני רוצה לראות את סנטיאגו מנגן את הסולו של "היי" בלייב.

מספרים שיש פה רוב נורמאלי, נאור, ליברלי. שהקיצוניים משני הצדדים הורסים לכולנו. לא נכון. מי שהורס לכולנו הם כולנו. כי הגענו למצב שבו אנשים מאמינים בלב שלם שהצורך שלהם לראות הופעה חשוב לא פחות מהזכות של אדם אחר לאכול או לנוע בחופשיות. לפחות פעם אנשים התביישו בפופיקיזם שלהם; הם העמידו פנים שאכפת להם מאחרים כמעט כמו שאכפת להם מעצמם ויכולת להאמין שעם מעט מידע מועיל ויכולות שכנוע אנשים יעשו מעשה. אבל הבושה מתה ובלי תחושה עמוקה של בושה, מוסר אינו יכול להתקיים. לא נוער הגבעות מונע שלום, אלא האנשים שהביטול של הפיקסיז הוא הדבר הכי גרוע שקרה להם ב-2010.

שתהיה לכולנו שנה טובה.

מודעות פרסומת

19 Responses to 2010, או, בלי בושה

  1. א הגיב:

    וואו, איזה יופי.
    עידו הוא מתנשא כי הוא מקדיש את חייו למה שנוגע לו מעניין אותו. הוא אקטיביסט אנוכי ומפונק ואתה היחידי שהבחין שיש אנשים כאלו! הידד לך.

    לעומת זאת:
    1. עידו מדבר על מה שמעניין אותו ועושה זאת תחת שמו בצורה כנה. אין לי שום בעיה עם מי שלא רוצה להיות אקטיביסט או רוצה להיות אנוכי. אבל יש לי בעיה עם הפרחת דעות מעליבות בעילום שם.
    2. לא צריכה להיות לך בעיה עם מישהו שאומר שלא איכפת לו מהמצב של מיעוט כזה או אחר. זו עמדה שמותר לאדם במדינה להחזיק בה. אי אפשר לכפות על אדם להיות אקטיביסט (להיפך, החוזה החברתי שעידו חתום עליו מעניק לו את הזכות להיות אדיש או פעיל באיזה נושא שירצה).
    3. הצורך של כותב הבלוג לרמת לרמה של היטפלות לסגנון הלהקה הספציפי מוסיף נופך ילדותי שמוריד המון ממעט הנקודות הרלונטיות שהוא העלה.
    4. אין דבר כזה "אי מימוש של רצון ילדותי [..]" לאנשים שונים יש רצונות שונים. מי שמפריע לו המצב הנוראי של המגינה שלנו שיפעל לשפר, מי שמפריע לו ביטולי הופעות שיפעל לתיקון המצב. ככה חברה דמוקרטית עובדת – אנשים פועלים בקבוצות להשגת היעדים שלהם. יהיה יעדם מלחמה, שלום או חוקיות מריחואנה.

    לסיכום, יש רעיון נכון איפשהו בתחתית הערימה האידיאולוגית המבולגנת שהיא הפוסט הזה. אבל מה שנכתב בו בפועל זה רישום קריקטורי של דעותיו של מישהו אחר מתוך לעג, התוצאה בפועל: ביטול כל נסיון של קורא משכיל לנסות להתעמק בנושאים הנכונים שהועלו בחצי הראשון של הפוסט.

    לסכם את הפוסט במשפט : "חוסר תחושת באובדן ערכי האנושיות בחברה הישראלית הובילה לזה שעידו הוא חובב מוזיקה אנוכי. בואו כולנו נשנא את עידו". – קל לראות למה החצי השני מבטל כל הצהרה שהעלית בחצי הראשון…

    גילוי נאות: הכותב לא שם זין על הפוסט הזה, הבלוג של גיא או הבלוג של עידו.

    • נועם א"ס הגיב:

      אפשר לא להיות אקטיביסט, אפשר גם להיות אנוכי במוצהר ובגאווה, ואפילו אנוכי באופן אידיאולוגי.
      אבל מאוד מומלץ לא להתבכיין כשלרגע קט העולם נוהג בך באותה האנוכיות שאתה מקדש. אז אתה סתם אפס.

  2. בעז יניב הגיב:

    פוסט מעניין. מכיוון שהדיון סביב החרם בעונג כבר הגיע למיצוי בחרתי לו להגיב שם, אבל הפוסט שלך עושה את זה בצורה טובה.
    לגבי תנועת היד של בן גוריון מדובר בתנועת יד שהוא עשה לרבין לאחר דיון לגבי ערביי רמלה ולוד. יצחק לאור כותב יפה על הקטע הזה במאמרו "הלשון הקרועה", אי האמירה היא טקטיקה שחוזרת על עצמה הרבה לאורך ההיסטוריה הציונית.

    לגבי חרם תרבותי, כבר הבעתי את תמיכתי בחרם תרבותי על ישראל, לאחר הדיון אצל גיאחה בעקבות הביטול של דבנדרה-
    http://www.hahem.co.il/kosot/?tag=%D7%97%D7%A8%D7%9D-%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA%D7%99

    העניין הוא שאתה מדבר על השנה כשנת איבוד הבושה. אין ספק שהחרם התרבותי מוביל אנשים רבים למקום של הסתגרות ויהירות שלא מאפשר שום שיח, כפי שכתבת בפוסט. העניין הוא שמי שתומך בחרם תרבותי מאמין שצריך פה לחץ/התערבות חיצונית כדי שתהיה התקדמות אמיתית. העניין הוא שהפוסט שלך דווקא גורם לי לתהות האם הלחץ הזה שאנו מקווים לו יבוא בקצב מספיק מהיר לעומת קצב ההתקרנפות.

    • אני לא מאמין גדול בחרם תרבותי, כי אנשים יכולים לחיות בלי תרבות. חרם כלכלי יהיה יעיל הרבה יותר.

      לגבי השפעות החרם, ברור שהתגובה הראשונית היא התקרנפות. יכול להיות שזו גם התגובה היחידה. אני חושב שרק אחרי חמש או עשר שנים של חרם אפקטיבי אפשר יהיה לבדוק אם נוצר שינוי יסודי.

      • בעז יניב הגיב:

        אני חושב שלקביעה שאנשים יכולים לחיות בלי תרבות איננה החלטית כפי שאתה טוען. השאלה היא גם אילו אנשים יכולים לחיות בלי איזו תרבות ומי הם האנשים שמניעים תהליכים מדיניים. אחד התפקידים החשובים של חרם תרבותי הוא ההפרעה להעמדת הפנים של הישראלים כאילו הם חיים בדמוקרטיה נורמטיבית במערב. מן הסתם לחרם כלכלי יש אפקט אחר.

  3. אחד ששינה את דעתו הגיב:

    אתה צודק. בלוג המוזיקה של גיאחה טוב לדבר אחד בלבד, מוזיקה. ברגע שהכותבים שם מדברים על משהו אחר, אתה רואה את הרדידות המחשבתית בכל הדרה. הבעיה שהם כל כך מלאים בעצמם, שאין ולו מידת צניעות אחת או ספק או בושה באופן שבו הם פולטים את השטויות שלהם.

    אגב, גם לגיאחה עצמו הייתה רשומה על ביטול של איזה אומן לא חשוב [וגם הוא סבל בשקט, עד שלקחו לו את הצעצוע שהוא הכי אוהב, כי הרי זה לא העיקרון או זכויות האומן מה שחשוב, אפילו אם לרגע ננסה להבין את כוונתם, אלא רק ההנאה האישית שלו], שבו הוא אומר שהוא לא מוכן לעשות דיון פוליטי, אבל מיד מכנה את כל השמאלנים [או אלו שתומכים בחרם] מטומטמים. לא פחות.

  4. איימס הגיב:

    הפוסט הזה הוא כמו אמא שאומרת לילדים שלה שלא גומרים מהצלחת ש"יש ילדים רעבים באפריקה". העובדות נכונות, באמת יש ילדים רעבים באפריקה, אבל מה הקשר?

    מי שביטל את ההופעה לא ביטל בגלל שיש לו מודעות פוליטית או חיבה לזכויות אדם (כי אז הם לא היו קובעים את ההופעה מלכתחילה), הם ביטלו כי איימו עליהם.

    ואתה לכתוב את הפוסט הזה על כל דבר. מי שהדבר הכי נורא שקרה לו ב2010 היה שהוא היה מעורב בתאונת דרכים ונותר נכה ועיוור, שיגיד תודה שהוא חי, יש אנשים שמתו בגלל שלא נתנו להם לעבור במחסום. שוב, העובדות נכונות, אבל לא כל כך רלוונטי.

    (הדוגמאות שלי כמובן מוגזמות, ואני מסכימה שיש משהו בועתי ומנותק בשברון לב גדול כל כך מהופעה מבוטלת).

    • אין סיכוי שהפוסט הזה לא היה יוצא פולני. ואכן, אני אמא פולניה אבל מאוכזבי הפיקסיז הם *לא* ילדים קטנים. ומה שיש להתבייש לגביו הוא לא עוצמת האכזבה, אלא התחושה שאתה קורבן ושנעשה לך עוול נוראי. בשום יקום, בשום קונסטלציה אנושית, בשום תורת מוסר, באופן הכי אובייקטיבי ואוניברסלי, ביטול הופעה הוא לא עוול רציני. הבושה היא *בדיוק* בהיעדרו של המנגנון שאומר "חרא לי, אבל בנסיבות הרלוונטיות (מעמדה של ישראל/חייהם של פלסטינים) הכאב שלי בטל בשישים. אולי לא כדאי לעשות מזה אישיו". זה מזכיר את המתנחלים שהריח של הגז מבלעין מפריע להם לשבת בגינה. יש גבול לאטימות.

    • Black Sheep הגיב:

      יש קשר ברור, והוא נמצא בזכויות היתר של היהודים על פני הפלסטינים שנמצאים תחת שליטתם.

      אם תושב תקוע יכול להגיע להופעה של האדיטורז, והשכן הפלסטיני שלו לא, אז יש קשר בין הכיבוש להופעה של האדיטורז. אם להקת רוק עזתית לא יכולה לעזוב את הרצועה כבר ארבע שנים בגלל המצור הישראלי, או נגיד להקת רוק מהגדה המערבית שאינה מקבלת אישור שב"כ לצאת מהארץ, אז בוודאי שיש קשר בין הופעות רוק בישראל לבין הסבל הפלסטיני.

  5. רן הגיב:

    הסכמתי איתך כמעט לגבי כל מה שכתבת עד השורה האחרונה.

    קשה לי להאמין שאדם אינטילגנטי כמוך באמת חושב שיש רק מכשול אחד לשלום במזרח התיכון. באמת? במחי מקלדת הפכת את הפוסט הזה מפוסט אינטילגנטי שמנסה לנתח מצב נתון באופן אובייקטיבי ומזווית הומאנית לעוד פוסט תעמולה פלסטינית זולה.

    אחח, איך? איך העולם לא רואה את זה. הרי המכשול לשלום הוא קטן הוא ופצפון – היהודים, או היהודונים אם תרצו. אם הם רק יסכימו לזכות השיבה יהיה כאן שלום. אם רק נסכים להפסיק את הבניה בהתנחלויות אז מחר נאכל חומוס בדמשק ובן לאדן יכריז שהוא תולה את הנעליים. אתה הזוי לא פחות ממגיבה סדרתית בוואיינט שאומרת שהמשיח יבוא אם רק פעם אחת כל עם ישראל ישמרו שבת.

    יש הרבה מכשולים לשלום ובעיניי הם בעיקר תודעתיים. אנשים שבסך הכל רוצים לחיות כאן בשקט ולהנות מהאזנה ללהקה שהם אוהבים מהווים אחד המכשולים הקטנים. קטנים בהרבה מאנשים שמוכנים לסקול את הפיקסיז מכיוון שהמנהיג הרוחני שלהם אומר שזו תועבה שאינה כתובה בתורה / קוראן (שתי התשובות נכונות).

    אתה מוכיח שהאנשים שעמלים כל כך קשה על הרחקת הפיקסיז מכאן משיגים שתי ציפורים במכה אחת. צר לי לבשר לך אבל נקיפות המצפון שלך הוא הרווח השולי שלהם, הרווח האמיתי שלהם הוא שהפיקסיז לא הגיעו לכאן בכלל.

    כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

    אבל עזוב, לך לשבת עם המצפון שלך על בירה טובה. תנו לעצכם כמה טפיחות הדדיות על השכם ותקטרו ביחד על איך אתם לא קורבנות אלא סתם גאונים שאינם זוכים להכרה בדורם, ואם רק כולם היו כמוכם אז המצב פה היה הרבה יותר טוב. שכן הפיתרון הוא תמיד כל כך, אבל כל כך פשוט.

    שיט! שברתי שבת – עכשיו המשיח כבר לא יבוא.

  6. ליטל הגיב:

    פעם, לפני שנים, כששמעתי שאמא של מישהי שהייתה אז חברה שלי תבעה מהגרוש שלה, אביה של חברתי, סכומי עתק, מלבד תשלומי המזונות הרגילים, בטענה שהיא הורגלה במהלך החיים איתו ל"איכות חיים מירבית", הבנתי משהו על היצור האנושי.

    • דני קיי הגיב:

      שהוא פוחד משינוי ובמיוחד משינוי לרעה? אכן. כמה נורא הוא היצור האנושי.

      • ליטל הגיב:

        זו לא הייתה הבנה בצורת סלוגן, על כמה בני האדם הם טובים או רעים. זה פשוט הפתיע אותי נורא, כילדה, המחשבה של האם הזו (שגם לאחר הגרושים הייתה אמידה מאוד) שיש לה קייס ודאי לתביעה. במיוחד לאור העובדה שגם ההורים שלי היו גרושים ואבא שלי לא שילם מזונות כי לא היה לו איך ואמא שלי מעולם לא חשבה לתבוע אותו, אפילו כשהמצב היה קצת קשה.
        הפליא אותי, אני חושבת, ההבדל הענק בין מישהי שבטוחה שמגיע לה הכל, כי כך הרגילו אותה, ושהחוק יעמוד לצידה כדי להבטיח את זה, לבין מישהי שבטוחה שלא מגיע לה כלום ושאם היא תעז לבקש אפילו טיפה יותר ממה שיש לה עוד עלולים לקחת לה את המעט שיש לה.

      • ליטל הגיב:

        אולי מה שהדהים אותי, כשאני מנסה לשים את זה במילים עכשיו, הוא האופן בו אנחנו מצייתים במבנה האישיות שלנו, מבלי לשים לב בכלל, להסדר החברתי. לא מתוך רוע לב או טוב לב, אלא אנחנו פשוט מזדהים באופן מוחלט עם הדמות המעמדית-חברתית שלנו.

  7. שירלי הגיב:

    ראשית לכל אדם ישנן נקודות שכואבות לו יותר מאחרות,וגם אם לאחר זה נראה כמו זוטות אי אפשר לבטל תחושות.ביטול של להקה אהובה יכול להיות גם שברון לב,זה הקטע של מוזיקה-היא גורמת לך להרגיש.זו אינה אטימות,זו תשוקה מסוימת של אדם מסוים.
    אני לא מוצאת לנכון לזלזל ברגשות של אף אדם.

    ושנית-למנוע מאנשים תרבות נראה בעיני כמו צעד די דבילי.קצת מזכיר לי את חרם האמנים באריאל.
    תרבות מובילה לפתיחות,שמובילה לסובלנות שמובילה להבנה.
    חרם אומנותי-מוביל לתחושת קיפוח.מה שמבטל את כל המילים החיוביות הנ"ל.
    כמו שנאמר פה-מחאה זה להופיע גם כאן וגם שם,זה להתיצב מול הקהל ולהעביר את המסר.ובמילא רוב האמנים המבטלים לא מחזיקים באיזשהי אידאולוגיה אמיתית.אולי בחצאי כותרות והייפ גלובלי.אולי זה מה שהרגיז כל כך את עידו.

    לשרוף את העיניים מהגז בבילעין,לחיות בקרוואן מיותם ודולף על גבול עזה,לישון באוהל מחאה ליד בנין הממשלה ולהיות טבעוני-זה אנוכי.
    כאלו בני האדם ואני לא מיחסת לכך בושה.

  8. […] ארוך אבל מוצדק, "2010, או בלי בושה", מתוך הבלוג פלצן […]

  9. […] מושבעים. את רוח הרלטיביזם אפשר לקרוא בתגובות לרשימתי הקודמת, שעסקה בפסיכולוגיה של ביטול הפיקסיז (מסתבר שזו […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: