שלוש הערות על הרלטיביזם הישראלי

1.

כאשר מדעי הרוח והחברה הישראליים החלו להטמיע בקרבם את המחשבה הפוסט מודרנית באמצע שנות השמונים, נזעקו שומרי החומות על מנת להגן על התרבות הישראלית מפני הפוסט-ציונות והרלטיביזם המוסרי שנחשבו לתופעות הלוואי של אותה פילוסופיה שערורייתית.

דע עקא, בינתיים הפכו הישראלים עצמם לפוסט-מודרניסטים ורלטיביסטים מושבעים. את רוח הרלטיביזם אפשר לקרוא בתגובות לרשימתי הקודמת, שעסקה בפסיכולוגיה של ביטול הפיקסיז (מסתבר שזו דיסציפלינה שלמה עכשיו, אחות לאסכולת שדרות בלימודי טראומה). המגיב "א", למשל, כותב:

אין דבר כזה "אי מימוש של רצון ילדותי [..]" לאנשים שונים יש רצונות שונים. מי שמפריע לו המצב הנוראי של המגינה [כך] שלנו שיפעל לשפר, מי שמפריע לו ביטולי הופעות שיפעל לתיקון המצב. ככה חברה דמוקרטית עובדת – אנשים פועלים בקבוצות להשגת היעדים שלהם. יהיה יעדם מלחמה, שלום או חוקיות מריחואנה.

ואילו המגיבה "שירלי" מחדדת:

ראשית לכל אדם ישנן נקודות שכואבות לו יותר מאחרות, וגם אם לאחר זה נראה כמו זוטות אי אפשר לבטל תחושות. ביטול של להקה אהובה יכול להיות גם שברון לב, זה הקטע של מוזיקה – היא גורמת לך להרגיש. זו אינה אטימות,זו תשוקה מסוימת של אדם מסוים.
אני לא מוצאת לנכון לזלזל ברגשות של אף אדם.

[…]

לשרוף את העיניים מהגז בבילעין,לחיות בקרוואן מיותם ודולף על גבול עזה,לישון באוהל מחאה ליד בנין הממשלה ולהיות טבעוני-זה אנוכי.

במילים אחרות, המגיבים "א" ו"שירלי" מציעים כי מנקודה פילוסופית טהורה, אכזבתם של מעריצי הפיקסיז ונכונותם של המפגינים בבילעין להסתכן בפגיעה פיזית או במוות זהות, מכיוון ששתיהן נובעות מתשוקה אנוכית. לא נותר לי אלא להסכים: מבחינה פילוסופית טהורה, אין הבדל. אלא שבני האדם אינם ישויות פילוסופיות טרנסצנדנטליות; הם חיות פוליטיות, הנאלצות להכריע הכרעות מוסריות לא בחלל ריק, אלא בסיטואציות רוויות היסטוריה ויחסי כוח. ומכיוון שאנחנו חיות פוליטיות ולמעשים שלנו, או להעדרם, יש משמעות פוליטית מניה וביה, פרסום פוסט עצבני על ביטול הופעה והתמודדות שבועית עם קבלת הפנים של שוטרי מג"ב אינם נושאים את אותו ערך מוסרי.

זהו רלטיביזם מסוג אחד. רלטיביזם אחר מציע מגיב בשם "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

ושוב "שירלי" מחדדת:

כמו שנאמר פה-מחאה זה להופיע גם כאן וגם שם,זה להתיצב מול הקהל ולהעביר את המסר.

זהו מהלך רטורי אהוד מאד על הישראלים משום שהוא הורג כמה ציפורים עם אבן אחת. הוא מציג את הישראלים כעם נאור המקדם בברכה הופעות רוק – מלבד הביטלס – ואת העזתים כעם חשוך וקנאי. הטלת האשמה על העזתים עצמם מטשטשת את העובדה שאם ישנם מרכזי תרבות בעזה, הישראלים כנראה הפציצו אותם, וגם אם ישנו אולם ראוי להופעתם של הפיקסיז והקהל כולו דרוך ומשולהב, עדיין ישנו העניין הפעוט של המצור. אבל היהלום שבכתר הדמגוגי הוא הקורלציה המשתמעת מדבריהם של "רן" ו"שירלי" בין המוסר המפוקפק של הפלסטינים ובין השלטון הצבאי הישראלי. הבה נקרא שוב את הפסקה המרתקת הזו של "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

"מי שרוצה שלום" מזכיר לנו רן, היה מביא את הפיקסיז להופעה בעזה; מכאן נובע שהנייה, המוזכר שני משפטים אחר כך, אינו רוצה שלום. מדוע הנייה אינו רוצה בהופעה של הפיקסיז? משום שהחשיפה לתרבות המערב תערער את שלטונו העריץ. מכאן נובע הסילוגיזם הבא: אם הנייה מתנגד להופעת הפיקסיז משום שאינו רוצה שלום, אזי אם ממשלת ישראל *לא* מתנגדת להופעת הפיקסיז הרי היא רוצה שלום. זו לוגיקה בסיסית. כאשר "רן" טוען כי ישנו קשר משמעותי בין פתיחות למערב ובין הרצון לשלום, הוא מצדיק את הכיבוש כמשימה תרבותית שנועדה לשחרר את העזתים משלטונו העריץ של החמאס. העובדה שישראל תמכה בשמחה בתנועות עריצות, פלסטיניות ואחרות, כשזה תאם את האינטרסים שלה לא מטרידה את "רן". גם העובדה שמבחינת העזתים מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ'י מייצגים את תרבות המערב הרבה יותר מהפיקסיז לא מעניינת אותו.

הרלטיביזם שרן מייצג, אם כן, איננו רלטיביזם מוסרי, כי אם רלטיביזם פוליטי, המטשטש את יחסי הכוחות המוטים בין ישראל והפלסטינים. רוב הישראלים אינם תופסים את עצמם כאימפריה צבאית ומעצמה אזורית, אלא כשטעטל פרוץ לכל הרוחות. לכן יכול משה "בוגימן" יעלון לתאר "עימות נמוך-עצימות" כהמשכה של מלחמת העצמאות, כלומר כמשחק סכום אפס בין שני כוחות שווים (וההסכמה במחקר שמלחמת 48' לא הייתה כזו היא, שוב, לא רלוונטית). המשוואה הופעה בתל אביב = הופעה בעזה מניחה שישראל ורצועת עזה הן שתיהן ישות פוליטיות נפרדות וריבוניות וכי אי היכולת של הפיקסיז להופיע בעזה נובעת רק משלטון החמאס הארור ולא, נניח, מהשלטון הצבאי המתמשך של ישראל.

2.

אבל גם לדלוזיה הישראלית יש גבול. שלושים ומשהו שנים ישראל אינה נלחמת במדינות ערב ובינתיים היא מנהלת שורה של מלחמות זעירות עם הפלסטינים. כשמצרים וסוריה תקפו אותה, ישראל הייתה קורבן; כשישראל עושה רמונט לג'נין והופכת את עזה לגטו, קשה לחשוב עליה כעל קורבן. לכן ישראל משתוקקת לפצצה האיראנית.

כן, זהו טיעון לא-אינטואיטיבי. הרי ביבי מתרוצץ בכל העולם בניסיון לקפד את ראשו של תהליך הגירעון האיראני. אבל כבר שייקספיר הבחין כי הליידי doth protest too much. אם קברניטי ישראל היו משוכנעים בכל ליבם כי ברגע שאחמדיניג'אד ישיג פצצה הוא ישגר אותה לתל-אביב, שום סנקציה בינלאומית לא הייתה מונעת מהם לתקוף את איראן. ביבי וחבר מרעיו אינם חוששים מן הפצצה, הם מתענגים אליה. כל שלב נוסף בתהליך הביקוע הוא כמו תנוחה טנטרית חדשה וכל דיון באו"ם הוא מזמוז לח בדרייב-אין.

מדוע? שואל הקורא הספקן – מה ישראל צריכה פצצה איראנית? ובכן, ישראל צריכה פצצה איראנית משום שכאשר איראן תהיה מעצמה גרעינית, אפשר יהיה לדבר, לראשונה זה שלושים שנה, על איזון אסטרטגי בין ישראל ואויבותיה. וכאשר אפשר יהיה לדבר על איזון אסטרטגי ישראל תוכל לשוב למקומה הטבעי כקורבן תמידי, כמדינה קטנה ומוקפת אויבים, כאובייקט לאמפטיה וסיוע כספי. לא עוד יסתובבו צעירי אירופה בכאפיות; לא עוד ישרפו דגלים אל מול השגרירות; לא עוד יתקלו דוקטורנטים דוברי עברית במבטים רושפים בקפיטריה. איראן הגרעינית תשכיח מהלבבות את הפלסטינים וכולם יאהבו אותנו שוב.

3.

גם אם הפוסט-מודרניזם הוא פרויקט שנכשל, הדחף שהניע אותו היה דחף מוסרי מעיקרו: הוא ביקש ליצור מערכת אתית חמורה יותר, אוניברסאלית יותר ומורכבת יותר מזו המודרניסטית. הרלטיביזם הציוני, מאידך, נועד לזכות מראש את ישראל. כאשר ישראל מתנהגת באופן נאור יותר מהפלסטינים, מזכירים לנו שאנחנו "וילה בג'ונגל"; כאשר ישראל מפרה אמנות בינלאומיות מזכירים לנו שפה זה "לא שוודיה". ישראל אינה ממוקמת בחלל תרבותי קבוע ומסוים. לעולם היא תנוע בין עולמות ותרבויות ותשווה את עצמה למי שיאיר אותה באור המחמיא ביותר. הישראלים הטמיעו את הפוטנציאל הניהיליסטי, המקיאבליסטי, של הרלטיביזם מבלי לעמוד בדרישה הפוסט-מודרניסטית לבחינה עצמית ביקורתית, דקונסטרוקטיבית, מתמדת. מה שנותר הוא פרודיה על השיח הנאור: המבטא מושלם, אבל המילים חסרות משמעות.

6 Responses to שלוש הערות על הרלטיביזם הישראלי

  1. שירה הגיב:

    רשומה יפה עם כמה משפטי מפתח חזקים כהרגלך.
    גם את הרשומה הקודמת אהבתי מאד.
    השאלות שלי הן שתיים:

    1. מתי "פופיק" יהפוך לטאג כאן?

    ובנימה יותר רצינית:

    2. אז מה עושים?

    • מה עושים?

      אני לא יודע. התשובה היא אותה תשובה בנאלית: להפגין. להעביר וליצר מידע. לסרב היכן שניתן לסרב. אבל פחות ופחות אני משוכנע שיש לפעולות האלו השפעה אסטרטגית. הן חשובות משום שהן משפרות, ברמה הטקטית, את חייהם של נזקקים; אבל הן לא יתקנו את ישראל.

  2. ינון הגיב:

    מצוין. אלך לקרוא את התגובות לפוסט הקודם ולהתעצבן קצת.

    רק הערה אחת: עניין "ההופעה בעזה", יותר משהוא רלטויסטי, הוא אמירה קולוניאליסטית מגעילה במיוחד. זאת, מכיוון שהיא מניחה שעזה מלאה במעריצי פיקסיז שרק מחכים לרגע שייגמר המצור כדי שיוכלו ליסוע לרוק ורכטר. ומה אם, נניח, אין לפיקסיז קהל בעזה? מה אם הם היו מעדיפים הופעה של כוכב פופ לבנוני כזה או אחר, נניח? האם מידת הפופולריות של הפיקסיז קובעת את מידת הנאורות של העם, או אולי להיפך, הופעה של הפיקסיז תהפוך פתאום אנשים שיש להם כמה וכמה חשבונות עם ישראל וארה"ב לאוהבי המערב? יופי, נגלה להם את האור והכל יהיה בסדר.
    לכן, זהו לא רלטוויזם אלא אידיאולוגיה היררכית ברורה: מה שטוב לישראל בהכרח טוב לנתיניה בעזה, ואם לא, אולי הם בעצם לא שווים את המאמץ.

    • כתבתי פסקה שכללה את הטיעונים שלך כמעט מילה במילה, אבל לא הכללתי אותה מכיוון שהיה חסר לי מידע אמפירי בסיסי כמו, למשל, האם ישראל מאפשרת כניסה של אמנים לרצועת עזה, האם שלטון החמאס מטיל צנזורה על הופעות של מוזיקה מערבית והאם יש בעניין זה הבדל משמעותי בין עזה והגדה. בכל מקרה, אני מסכים לחלוטין איתך שההנחה שיש בכלל קהל להופעה בפיקסיז בעזה משקפת להפליא את האטימות והמערבו-צנטריזם של מבוטלי-הפיקיסיז.

  3. עמיר הגיב:

    ובנושא אחר, איך היה בהופעה של דה פול אתמול?

  4. רן הגיב:

    לא יודע אם הבלוג הזה עדיין פעיל או לא, אבל מכיוון שהרשומה הזו מתייחסת ישירות אל תגובה שלי מרשומה אחרת, אני רואה לנכון לענות עליה, אפילו אם באיחור של כמה שנים.

    קודם כל, אתה מייחס לי טענות שלא טענתי.

    – לא טענתי שמדינת ישראל אינה מתנגדת להופעה של הפיקסיז בעזה.

    – אינני חושב שהעזתים הם כולם עם חשוך וקנאי. המנהיגים שלהם (כמו גם כמה דמויות בולטות בהנהגה שלנו) בהחלט כן.

    – לא הצדקתי ואין ברצוני להצדיק את הכיבוש כ"משימה תרבותית שנועדה לשחרר את העזתים משלטונו העריץ של החמאס". לא היה חמאס ב-67, ואכן אני מודע לכך שישראל אף טפחה את צמיחתו (או לפחות עמדה במודע מן הצד ולא מנעה אותה) כדי יהווה יריב לאש"ף ויפלג את העם הפלסטיני.

    אמרת שאני מייצג רלטיבזם פוליטי ואני גאה לומר שצדקת. רלטיבזם מוסרי הוא ראוי וחשוב אבל הוא לא מעשי (לפחות בעיניי). מוסר היא עניין יחסי ומופשט שאפשר להתווכח עליו עד מחר אבל יותר משהו תורם לקידום השלום הוא מהווה מכשול (כמו דת).

    תאר לעצמך שהפיקסיז היו מנסים לארגן הופעה בעזה או אפילו הופעה משותפת לישראלים ופלסטינים בגבול (נאיבי, אני יודע). זה היה יכול להתפתח בכמה בכיוונים אפשריים. אחד, ישראל היתה עוצרת את זה (סביר להניח). שתיים, חמאס היה עוצר את זה. שלוש, בדרך נס האירוע היה מתרומם ומתרחש.

    איך שזה לא היה מתפתח זה היה יוצר הרבה יותר הדים מכותרת שמספרת שעוד להקה ביטלה את הופעתה בישראל, ועל הדרך ההפיקסיז היו חושפים את הפרצוף האמיתי של ישראל או של חמאס.

    ועוד משהו קטן לינון מעליי. אני דיברתי על הפיקסיז כי זו הלהקה המדוברת. כל הנקודות שאני מעלה הן מנקודת המבט של הלהקה ושל האירגונים שלחצו לבטל את ההופעה שלה, לא של הקהל. אם הלהקה היתה באה ואומרת אני אופיע בישראל רק אם תתנו לי להופיע גם בעזה זו היתה אמירה הרבה יותר משמעותית. זה היה מאתגר את כולנו (כולל את עידו המתוסכל) יותר מאשר סתם עוד ביטול שכיף להתבכיין עליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: