בן אובד: גלעד שליט כסלבריטאי

20 באפריל 2011

זה זמן רב שאיני מבין את הישראלים. אולי איני מבין בני אדם, אבל מכיוון שרוב בני האדם שאני פוגש הם ישראלים, בינתיים אני נותן לאנושות ליהנות מהספק. בסדר הפסח הזה הבחנתי בתופעה ישראלית שהשאירה אותי מבולבל למדי: השארנו כיסא ריק לגלעד שליט.

השארת הכיסא הריק כשלעצמה אינה מבלבלת; המשמעויות הסמליות שלה ברורות, אפילו בנאליות. מה שמבלבל אותי הוא העובדה שישראלים רבים מקפידים על המחווה חסרת-הערך הזו, אבל הם לא ינקפו אצבע על מנת לצור על בית ראש הממשלה עד שזה יסכים לעסקה, או יצביעו למועמד שיתחייב להחזירו. נדמה לי, וזו הבחנה מדכאת מעין כמוה, שהישראלים מאוהבים ברעיון של חזרתו של גלעד שליט יותר משהם רוצים בחזרתו הממשית. גלעד שליט המסכן, האיש בשר-ודם הזה, הפך בתודעה הישראלית למשהו מסדר הגודל של ה"שלום". הישראלים מתים על שלום. הם רוצים אותו בכל מאודם, אך הם אינם מוכנים לשלם את המחיר הממשי שנדרש על מנת להשיג שלום. באותה מידה, הישראלים נהנים הנאה גדולה לדאוג לחייל השבוי, להתהפך על משכבם, לחתום על עצומות, להפיץ שורות סטאטוס ולקיים כל מיני טקסי עכו"ם למענו, אבל פעולה ממשית, אפקטיבית היא מהם והלאה.

למרות זאת – ואולי בדיוק משום כך – גלעד שליט הוא אחד מהסלבריטאים הפופולאריים בישראל, אם לא הפופולארי שבהם. הוא הקונצנזוס בהתגלמותו. סיפורו של גלעד שליט, כפי שהישראלים מספרים לעצמם, הוא אגדה פופוליסטית נפלאה: כולנו רוצים בחזרתו, מלבד כמה פוליטיקאים מרושעים. הנה לכם סיפור ברור, פשוט, עם טובים ורעים בשחור-ולבן: עם ישראל וגלעד בצד אחד, ביבי והחמאס בצד שני. תנועת הסולידריות עם גלעד שליט היא כמו גוף העבודות של "הדג נחש": המחאה הכי נוחה, מקובלת וסחית בעולם. מחאה בלי שום סיכון אישי, בלי להניח שום דבר על הכף. לא פלא שהישראלים מתים על זה. הם גם מתים על "הדג נחש".

סלבריטאים תלויים בנוכחות. נוכחות פיזית, שיחנית, אודיו-ויזואלית בעין הציבור. גלעד שליט, מאידך, אינו נוכח. הסיבה לכך שהוא סלבריטאי, כלומר נוכח בעין הציבור, היא היעדרו. העדרו הוא שנוכח, באופן כל-כך משמעותי, בתרבות הישראלית.

משום כך, ורק משום כך, הוא יכול לתפקד כדמות קונצנזואלית. גלעד שליט הוא חור שחור, חלל ריק, "אדם ללא תכונות". ישנו רק קלסתרון של ילד אשכנזי עם עיניים רכות, וספר שכתב ולעולם לא היה מתפרסם בנסיבות אחרות. זה סוד קסמו. אפשר להשליך עליו את הפנטזיות הקולקטיביות והאישיות של עם ישראל, על פלגיו וסיעותיו השונות.

במונחים לאקאניאניים, גלעד שליט הוא ה-Object petit a: מושא האיווי הבלתי מושג. צדק מי שתרגם desire לאיווי: תשוקה חשים כלפי מישהו נוכח ואילו איווי מתאווים למשהו שאין. לאקאן קושר באופן מפורש בין איווי והיעדר: מושא האיווי חייב להיות בלתי מושג, משום שהיעדרו הוא הגנראטור של האיווי. מי מאיתנו, קוראים יקרים, לא התעורר אחרי ליל-עילוסים רק על מנת לגלות שהפלוני או האלמונית שחשקו בנו כל-כך אתמול בלילה איבדו עניין בבוקר רק משום שנתנו להם לעשות בנו דברים שהנייר אינו סובל והסדין אינו סופג. לא סתם אימא אמרה לנו לשחק אותה קשים להשגה; היא ישבה בסמינרים של לאקאן ליד ז'אן-אלן מילר.

גלעד שליט, אם כן, הוא ה-Object petit a. הריק, ההעדר, שמניע את האיווי הישראלי. ולמה מתאווים הישראלים אם לא לקונצנזוס, לדבר מה שכולנו נוכל להסכים עליו? ועל מה יכולים להסכים הישראלים, עם מפולג ומסוכסך, אם לא על לא-כלום, על השום-כלום שהוא הפרסונה הציבורית של גלעד שליט. אם איננו יודעים דבר על חייו הפרטיים של גלעד שליט, הרי זה משום שאינו רוצים לדעת. אם נדע שהצביע כך בבחירות, הפסדנו חצי עם – אם הצביע אחרת, הפסדנו את החצי השני. מה הן מחשבותיו על פולמוס המוזיקה המזרחית? האם לדעתו ההתחממות הגלובלית היא עניין רציני? למי היה מצביע ב"אח הגדול"? כל הסוגיות הללו עלולות לפלג את העם. והנה יש לנו סלב אחד, יחיד ומיוחד שאין לו, ולא יכולה להיות לו, דעה על ענייני השעה. סלב אחד שאינו יכול להביע את השקפת עולמו, לקדם אלבום ולעשות קמפיין למידות גדולות. הסלב המושלם.

בן אובד, נוכח-נפקד, החור השחור במרכז הגלקסיה. רק סביבך אנחנו יכולים להתאחד, להחזיק ידיים, לשיר התקווה, למחות דמעה מזווית העין. אף פעם אל תחזור אלינו, גלעד. בעצם, מה אני אומר?! תחזור אלינו במהרה אבל אז תרד לארה"ב כמו הגאון ההוא שנפל בשבי הסורי וסיפר את כל סודות המדינה. אתה בטח לא סיפרת שום דבר חשוב – כולה טנקיסט – אבל איך שתחזור, איזה פסטיבל יהיה פה, חגיגות מפה ועד הודעה חדשה, וכולם ירצו להצטלם איתך, אפילו אלה שדאגו שתרקב בשבי, הם אפילו במיוחד, ואתה לא תוכל להסתובב ברחוב מרוב שכולם מזהים אותך וירצו לחבק אותך ולחנוק אותך מרוב אהבה. ותאר לך איזה קשה יהיה לצאת לדייטים, היא בטח תדע עליך הכול ותהיה מעריצה ואתה לא תדע עליה כלום. ואולי יתנו לך איזה תוכנית בטלוויזיה, כי בכל זאת כל הנזק הפסיכולוגי הזה, אתה בטוח לא יכול לנהל חיים נורמאליים עכשיו, ובהתחלה אף אחד לא יעז להעביר ביקורת, אבל ככל שהעונות ינקפו, פתאום איזה היפסטר יחליט לשחוט פרה קדושה ואז יהיה backlash שחבל על הזמן ואתה תגיד בשביל מה אני צריך את החרא הזה, בשביל האנשים האלה חשמלו לי את הביצים בעזה? ובהחלטה של רגע תקנה כרטיס לויסקונסין או דקוטה או איזה חור אחר בארה"ב, איפה שאתה יכול להיות שוב אנונימי, וללכת ברחוב ולנסות לנהל חיים של בן אדם רגיל ואנחנו נקרא בעיתון, אולי אפילו חן קוטס-בר תראיין אותך למוסף והליד יהיה משהו כמו "לא יכולתי לשאת את זה יותר" ואנחנו נקרא את זה, לא מאמינים, ונצקצק בלשון ואחר-כך בארוחת שישי נגיד שמעתם שגלעד ירד לארה"ב והדוד יגיד בשביל זה שחררנו אלף מחבלים? ואנחנו נגיד באמת, איזו מין כפיות טובה זאת? אתם יודעים לכמה הפגנות הלכנו? למרות שבינינו לבין עצמנו אנחנו נדע שלא הלכנו לכל-כך הרבה, אולי שתיים או שלוש, אבל עמוק בלב נשמח כי כמו שכולנו היינו מאוחדים בעדך כשהיית בשבי, אז עכשיו כולנו נוכל להיות נגדך כשאתה עושה בוחטות בחו"ל ואני רק חושב, אני רק חושב על השורות סטאטוס שנרביץ פה ונעשה לי חם בבטן מהתרגשות, משהו כמו "ממש נגמר לי מגלעד", הרבה לייקים זה יקבל, אבל אתה מה אכפת לך מה אנחנו חושבים, הא? ככה פתאום קמת והלכת והשארת אותנו פה, תקועים בחרא, יתומים ונבוכים, ואתה יושב לך מרוצה באטלניק סיטי ומבזבז את המיליונים שקיבלת מהמקדמה על הספר, שאגב, לא היה משהו בכלל,  ואנחנו עדיין פה, בחרא ואני פתאום, לא יודע מאיפה זה בא לי, נזכר בשיר: אלי, למה שבקתני, שפירושו למה עזבתני, אני לא טיפוס ספרותי, באלוהים, אבל תראה מה זה, תראה מה שהגעגוע עושה לך.


Your Own Private Nakba

12 באפריל 2011

בימים אלו אני חוקר את נפילתה של יפו במלחמת 1948, ומתוך כך אני מוצף בתיאורי קרבות, בריחות ושאר מחזות קורעי-לב. מסתבר שהדברים עשו עליי רושם כה גדול, עד שאתמול חלמתי על מה שלא ניתן לתאר אלא כנפילת חדרה היהודית. היה זה, בניגוד להרגלו של הלא-מודע שלי, חלום בהיר, עקבי  ונטורליסטי להחריד – עד כמה שחלומות יכולים להיות כאלו. לא נותר לי אלא להביא בפניכם, קוראים יקרים, את הדברים כפי שהתרחשו.

החלום התחיל, in medias res, במהלכו של קרב המתרחש כמה רחובות מביתי [היכן שבמציאות משפחה ערבית חיה מול בית כנסת מאולתר. סימבוליזם!]. לילה, והפלוגה נערכת בחצרו של בית לקראת התקפה על העמדות הערביות; קרב יריות מהוסס מתחיל, אבל אני לא רואה את האויב. אני מחליט לשלוף את אקדחי, פולט כדור והורג בטעות חבר לפלוגה [הערה של הסופר-אגו על בוגדנותו של השמאל הרדיקלי?]; בעוד אני מקווה שאף אחד לא שם לב לפשלה הקטנה הזו, הפלוגה מתחילה לנוע בחוסר מנוחה כמו אותם ענני-דגים עצבניים באוקיינוס. התנועה הספוראדית הופכת למנוסה רבתי כאשר מתברר שהאויב עולה על עמדותינו; אני רץ בכל כוחי ולא טורח להביט אחור ולראות אם אכן רודפים אחרינו.

אני מגיע לביתי ופוגש שם חבר ערבי [שאין לי במציאות. הדמות מבוססת על קולגה יהודי ממוצא לא-אשכנזי. אפליה!]. אני משביע אותו שיחביא אותי ומצליח לנעול את הדלת ברגע האחרון בעוד מישהו דופק עליה בעקשנות. אין מקומות מחבוא טובים בבית, אז אני מתחבא באמבטיה בקומה העליונה. זה לא עוזר לי, כי מיד נכנסת משפחה ערבית לחיות בבית ומתעלמת מנוכחותי בנונשלנטיות, כאילו הייתי רוח רפאים. מי שלא מתייחס אליי בנונשלנט הם זוג סוכנים חשאיים ערביים שמפשיטים אותי ועורכים בי חיפוש גופני משפיל; בשלב הזה אפילו ה"אני החולם" תוהה אם הנרטיב עומד לגלוש לפנטזיית אונס הומו-ארוטית. הסוכנים מחליטים לוותר על העונג ויורדים למטה לשתות קפה, ואז אחד מבני הבית החדשים מודיע לי שיש לי טלפון. באמצע המלחמה. בעודי מרים את האפרכסת, אני יכול לראות בזווית העין שבטלוויזיה שדרנית א-לה יונית לוי מדווחת על האפוקליפסה הציונית בטון ענייני אך חרד; אני מניח שגם רוני דניאל היה שם, חמור-סבור ואבל. בטלפון מציגה את עצמה "רעות", ואומרת שהיא חברה של חבר ומספרת שהיא גרה בקיבוץ – לא קיבוץ מסוים, סתם "קיבוץ". מתוך דבריה אנו למדים, באותו אופן שבו חלומות מעניקים לנו מעין ידע אינטואיטיבי, שהקיבוץ לא נכבש. משתררת שתיקה מביכה. "רעות" אני שואל אותה, מלא תקווה: "האם את מזמינה אותי לגור איתך בקיבוץ?" בעוד החלום הופך לדרמה רומנטית בלתי-צפויה. רעות לא עונה; במקום לומר "כן" או "לאו" היא משמיעה קול קטן ומוזר, שיכול להתפרש הן כצחוק עצבני והן כיפחת בכי הססנית. ובאות הכה קריפי הזה, נגמר החלום.

זהו. עתה לא נותר לי אלא לברר במשרד הביטחון האם חלומי מהווה עבירה על חוק ה"נכבה" ולהסגיר את עצמי לכוחותינו. אינני יודע מה העונש הצפוי לי, בהתחשב בכך שבחלומי הרגתי – אמנם בשוגג! – חייל צה"ל. אני יכול רק לקוות שבהשתחררי מן הכלא, בעוד שנים רבות, אוכל לפצוח בחיים חדשים, נטולי סיוטי-נכבה ["רעות" – אינני מכיר אותך, אבל אם עדיין תהיי שם, ב"קיבוץ", ותשאלי את עצמך האם אני מוכן לבוא לחיות איתך התשובה היא כן. A thousand times, YES.]


יפו העתיקה: פרק אחרון ובו יפו העתיקה הופכת לסרט של מנחם גולן ולגן-שעשועים

6 באפריל 2011

כיבוש יפו לא הסתיים בקרב על מנשייה. הבריטים, לאור הבריחה המבוהלת של ערביי יפו, החלו לחשוש מפני חזרת מקרה חיפה הערבית שם, שבוע לפני ההתקפה על יפו, התרוקנה העיר מתושביה הפלסטינים כמעט לחלוטין.[1] העניין הגיע עד שר החוץ בווין שראה בבריחה הפלסטינית ההמונית מכה אנושה ליוקרתה של בריטניה וליחסיה עם העולם הערבי; הוא הורה לראש המטה הקיסרי מונטגומרי למנוע את כיבוש יפו בידי האצ"ל.[2] הבריטים, באמצע תהליך ההתפנות, הזרימו תגבורות לתוך פלשתינה/א"י על מנת לטפל בבעיית יפו.[3] ב-28 לאפריל הציבו הבריטים אולטימאטום ליישוב, אבל האצ"ל סירב להתפנות.[4] ב-29 נכנסו כוחות בריטיים למנשייה וניהלו קרב עז נגד האצ"ל; בשלב מסוים פוצצו לוחמי האצ"ל בניינים ממולכדים על המשוריינים הבריטים, כפי שייעשו לוחמים פלסטינים בג'נין חמישים וארבע שנים אחר-כך. פאגלין, כותב רוטברד, הפך את העיר עצמה לבריקאדה.[5] כדי להבהיר באופן מוחלט את התביעה הציונית לריבונות על יפו, הורה פאגלין לפוצץ את בניין משטרת מנשייה.[6] אבל בראשון למאי נכנס לתוקפו הסכם הפסקת אש; האצ"ל עזב את מנשייה ובמקומו נכנסו אנשי ה"הגנה".[7]

כאמור, בזמן הקרב בין האצ"ל לבריטים כבשו כוחות ה"הגנה" את רצועת היישובים שמקיפה את יפו. תושבי סלמה ויאזור ברחו.[8] כיבוש הכפרים ושכונת מנשייה ערער לחלוטין את ביטחונם של הפלסטינים שנותרו עדיין ביפו. חיילי צבא ההצלה שהיו אמור לסייע בהגנת העיר היו עסוקים בשוד ובאונס.[9] כיבוש יפו בידי כוחות היישוב התחדש רק ב-14 למאי; גם חיילי ה"הגנה" לא בחלו בשוד ובביזה.[10] בשלב הזה נותרו ביפו פחות מ-4,000 פלסטינים.

רוטברד קורא למה שעשו כוחות היישוב ליפו "רצח-עיר". אבל עיקר ההרס לא התרחש בזמן המלחמה. החל מ-1949 החלו להרוס באופן שיטתי את יפו העתיקה, מסיבות בטיחותיות.[11] כך נולד "השטח הגדול".

זה וודאי לא מפתיע ש"השטח הגדול", ממש כמו יפו העתיקה לפניו, נתפס כ"חור שחור", אתר של פריעת-חוק וקסם אוריינטלי. אבל הפעם, אחרי שיפו נכבשה והוחרבה, היה זה "חור שחור" מאולף ומבוית. את המורדים הפלסטינים החליפו עבריינים מזרחיים וערבים-ישראלים ואת האלימות הקשה של ההתקוממות החליפה אלימות "רכה" של פשע וזנות. מאידך, יפו הייתה כל מה שתל-אביב התאוותה להיות, האיד השחור של האגו הלבן: מאורת פיראטים מלאה סמים, אלכוהול וחן לוונטיני.[12] השטח הגדול סיפק קורט של אקזוטיקה טרום-מודרנית או פארא-מודרנית לקיום התל-אביבי המסויד והבורגני. הבוהמה התל-אביבית נמשכה לעיר בחבלי קסם. זמרים התרפקו עליה, משוררים שוררו אותה, סופרים הפכו אותה למיתוס.[13]

אבל כבר בתחילת שנות השישים הוחלט לחסל את הבעיה הקרויה "השטח הגדול". החלו מפנים את תושבי יפו העתיקה לשיכונים חדשים. ב-1961 הוקמה "החברה לפיתוח יפו העתיקה". מטרתה הייתה:

"לבנות ולשקם את אזור תל יפו (שכונה גם 'השטח הגדול'), מתחם שהיווה חממה לפשע, זנות וסמים […] במקביל להקמת החברה אושרה למתחם יפו העתיקה תב"ע 606, שהגדירה אותו כשמורה ארכיטקטונית, והתפישה שהנחתה אותה היתה שיקום ושיחזור המבנים בעיר העתיקה תוך שמירה על אופיים והשתלבות בנוף, וזאת מתוך כוונה למשוך אוכלוסייה חדשה ולהפוך את המתחם למרכז תיירות, בילוי ואמנות. עוד נקבע בתוכנית כי הזכאים להתגורר במתחם הם אמנים בלבד."[14]

ה"שטח" הגדול הפך ל"גן הפסגה", אטרקציה תיירותית רומנטית. כפי שמציין רוטברד, אדריכלי הפרויקט ניקו את יפו העתיקה מסממנים ערביים כמעט לחלוטין. הגן מכיל מונומנטים נוצריים, הלניים ויהודיים כמו המצודה וכנסיית סנט פטרוס, סלע אנדרומדה, "התותח של נפוליון" ופסל של דניאל כפרי המתאר את הבטחת ארץ-ישראל לשלושת האבות. מלבד שרידי החומה שבנו העות'מנים יש מעט מאד עדויות פיזיות להיסטוריה הפלסטינית של יפו העתיקה.[15] מעט הסמטאות שנותרו על תילן זכו לשמות אקזוטיים מגלגל המזלות והן מאכלסות שורה של גלריות, תיאטראות ומסעדות.

זהו סופה של יפו העתיקה, נכון לכתיבת שורות אלו. "גן הפסגה" הוא מעין אנדרטה של העדר ללאומיות הפלסטינית, ולמה שהיה עשוי להיות רגע השחרור שלה, אי אז ב-1936. ההתעלמות הכמעט-הפגנתית של מתכנני "גן הפסגה" מן ההיסטוריה הערבית של יפו העתיקה היא עדות ניצחת לסכנה שעדיין מגולמת בהיסטוריה הזו. מבצע "עוגן" התמודד עם יפו העתיקה על ידי השמתה; "גן הפסגה", מאידך, הוא מעשה הדחקה ארכיטקטוני. רוטברד כותב שיפו היא עדיין עיר כבושה, מנוקדת בסיסים צבאיים.[16] בהתחשב בכך שמדובר בבסיסים של גלי צה"ל והפרקליטות הצבאית, לא היחידות הקרביות ביותר של צה"ל, נדמה שהטיעון של רוטברד חריף מדי. אבל הפריסה של בסיסי צה"ל בעיר, בצירוף "גן הפסגה" ומוזיאון האצ"ל בגן צ'רלס קלור (על הריסות מנשייה), מתפקדת כרשת של כוח ריבוני, בדומה למונומנטים של אוסמן בפאריז; הם חלק מהפסאדה של יפו כשכיית-חמדה. האלמנטים הללו טומנים בחובם כפילות שנושאת רמז מעודן של אלימות: המוזיאון הוא מבנה מודרני שמורכב על חורבות בית ערבי, מעין הצהרה אנכית של שליטה; תחנת הרדיו שקובעת את סדר היום המוזיקלי של ישראל היא גם יחידה צבאית; והגן המעוצב הוא גם בית הקברות של המרד הערבי. זוהי ג'נטריפיקציה, אבל זו ג'נטירפיקציה שמרמזת, כמעט בקריצת-עין, כי כל תהליך בניה יכול, ברצונו של הריבון, להפוך למסע הרס.


[1] מוריס, 1948, עמ' 172-173.

[2] שם, עמ' 173.

[3] שם, שם.

[4] שם, שם.

[5] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 186.

[6] שם, שם.

[7] מוריס, 1948, עמ' 174-175.

[8] שם, עמ' 175.

[9] שם, עמ' 176.

[10] שם, עמ' 177.

[11] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 208.

[12] שם, עמ' 212.

[13] שם, שם.

[14] מצוטט אצל רוטברד, עמ' 219.

[15] שם, עמ' 220-223.

[16] שם, עמ' 194.


יפו העתיקה: פרק רביעי ובו הולך האצ"ל דרך קירות

6 באפריל 2011

במסגרת תוכנית החלוקה שאושרה על ידי העצרת הכללית ב-29 לנובמבר 1947, נועדה יפו להישאר מובלעת ערבית בלב המדינה היהודית.[1] במהלך מלחמת האזרחים שהתנהלה עד הקמת המדינה, שכונות הספר של תל-אביב הותקפו על ידי צלפים ממנשייה, אולם ה"הגנה" לא תכננה לכבוש את יפו משום שהניחה כי העיר תיפול ממילא עם הקמת המדינה.[2] האצ"ל, מאידך, שהיה ארגון עירוני (שלא לומר, תל-אביבי), סימן את יפו כמטרה נחשקת, וביתר שאת אחרי כיבוש חיפה על ידי ה"הגנה".[3] מדצמבר 1947 החל האצ"ל לתקוף ביפו, בירי צלפים ובהטלת פצצות; בינואר 1948 פוצץ הלח"י את בניין הסראיה, שם שכנו משרדי הוועדה הלאומית.[4]

בסוף אפריל 1948 הפכו ההתקפות הספורדיות למסע כיבוש. האצ"ל העמיד שתי מרגמות שגנב מהבריטים והחל לטווח את יפו. ההפגזה של האצ"ל והשמועות על דיר יאסין הובילו לבריחה המונית של היפואים, בעיקר דרך הים.[5] בין ה-25 ל-30 באפריל, בזמן ההפגזה, כבשו פלוגות של האצ"ל את מנשייה וניתקו אותה מיפו.[6] ה"הגנה", בינתיים, כבשה את הרצועה הכפרית שמקיפה את יפו: סלמה, חירייה ויאזור.[7]

בעת תכנון מבצע "עוגן" פסלו הבריטים קרבות מבית לבית מכל וכל, מתוך חשש שהמרקם העירוני יהפוך את הלחימה לעקובה מדם במיוחד ויעניק יתרון משמעותי למורדים. תריסר שנים אחר-כך, לוחמי האצ"ל כבשו את מנשייה בלחימה עיקשת מבית לבית; למעשה, הם נלחמו דרך הבתים.

כוחות האצ"ל שהוקצו להתקפה על יפו מנו 600 לוחמים, אל מול ערב-רב של כוחות ערביים שכללו לוחמים פלסטיניים לא-סדירים וחיילים של צבא הצלה; הלוחמים הערביים מנו יותר מאלף איש.[8] ביומיים הראשונים של הלחימה במנשייה לוחמי האצ"ל ספגו אבדות קשות והתקשו להתמודד עם הלוחמים הערביים המוגנים היטב. בגין כבר עמד לבטל את חידוש ההתקפה ביום השלישי, כאשר עמיחי "גידי" פאגלין, שניהל את הפעולה, ביקש ממפקדו הזדמנות אחרונה לכיבוש השכונה. "גידי" ופקודיו הגו תוכנית לחימה השונה באופן דרסטי מן ההתקפות הקונבנציונאליות שניהלו ביומיים הקודמים. רמת המוכנות של אנשי האצ"ל הייתה נמוכה מזו של המגנים הערביים, וכלי הנשק הקלים שלהם היו יעילים פחות. על מנת לפצות על החסרונות הטקטיים של כוחותיו, החליט "גידי" להביא לידי ביטוי את המומחיות של האצ"ל בחבלה ובשימוש בחומרי נפץ.[9]

לוחמי האצ"ל תכננו ליצור "מסדרון" דרך בתי מנשייה, שיאפשר להם להגיע אל קו החוף ולאגף את הכוחות הערביים. בבוקרו של ה-28 לאפריל השתלטו אנשי האצ"ל על כמה בתים בשולי מנשייה. הם השתמשו בפטישים או בחומרי נפץ על מנת לפרוץ "חורי-עכברים" בין החדרים בבתים, כאשר הקיר החיצוני של הבניין מגן עליהם מפני אש המגנים. ברחובות בין הבתים הם הקימו "בריקאדות" עשויות שקי-חול שאפשרו להם לעבור בבטחה מבית לבית. במקום לתקוף את עמדות המגנים באש, פלסי האצ"ל מוטטו עליהן בניינים סמוכים. לאחר קרב שנמשך 24 שעות, כוח האצ"ל הגיע אל הים. כאשר הבינו הלוחמים הערביים שהאצ"ל הצליח לאגף את עמדותיהם, הם החלו לנטוש את העיר. ב-30 לאפריל הגיעו כוחות האצ"ל לתחנת הרכבת היפו ותפסו עמדות לאורך שדרות ירושלים. מנשייה נכבשה.[10]

התיאורטיקנים הראשונים של לוחמה-דרך-קירות היו, איך לא, צרפתים בני המאה התשע-עשרה. הראשון היה גנרל צרפתי, תומא בוז'ו, שכתב ב-1849 חוברת בשם "מלחמת הרחובות הבתים".[11] הוא חשב בעיקר על ההתקוממות בפריס שנה לפני כן וכיצד להתמודד עם הבריקאדות שחסמו את צירי התנועה העיקריים של העיר. הפתרון היה, כמובן, לייצר צירי תנועה חלופיים דרך הבתים עצמם. מן הצד השני של המתרס – כמעט באופן מילולי – כתב לואי-אוגוסט בלנקי, המהפכן הוותיק, פמפלט בשם "הוראות להתקוממות".[12] המניפסט של בלנקי נכתב ב-1866, כשהאוסמניזציה של פריס כבר התנהלה במלוא עוזה. בלנקי לא חשש מפני הבולבארים העצומים וניסה להכליל אותם בתיאוריית הלחימה העירונית שלו:

"הדרכים האסטרטגיות שחוצות עכשיו את העיר בכל כיוון אינן מהוות יתרון לאויב. החשש מהן אינו מוצדק. הן רחוקות מלהוות סכנה נוספת למתקוממים, כפי שנהוג לדמיין, אלא להפך, מציעות תערובת של יתרונות ושל חסרונות לשני הצדדים. הצבא אמנם יכול לנוע יותר בחופשיות, אך מצד שני הוא גם חשוף הרבה יותר. אי אפשר להשתמש בדרכים האלה, אך לעומת זאת המרפסות מהדירות הן עמדות טבעיות לירי מהאגף ועדיפות בהרבה על החלונות הרגילים. הדרכים הישרות האלה בהחלט ראויות לשם בולברדים. אלו הן חזיתות טבעיות בעלות עוצמה אדירה."[13]

המתודה של בלנקי היא הטרמה של כיבוש מנשייה, אבל גם של ההתבצרות הפלסטינית ביפו העתיקה: יש לחסום שורה של רחובות משניים בבריקאדות ולפרוץ מעברים בין חצרות הבתים, הדירות והבניינים עצמם. החסימות והפריצות יוצרות "אי" עירוני רב-קומתי, מבוכי, כאוטי ומקוטע. המטרה היא ליצור "לולאה" של "איים" כאלו שמקיפים בולבאר. התוצאה, כפי שכותב בלנקי, היא שהבולבאר הופך "מציר תנועה לשטח השמדה".[14]

קשה להניח ש"גידי" הסתמך על הוגים צרפתיים כשתכנן את כיבוש מנשייה. מי שכן נעזר בהגות צרפתית הוא האלוף אביב כוכבי, שבמסגרת מבצע "חומת מגן" – והוא אז מפקד חטיבת הצנחנים – שיחזר את שיטת הלחימה של האצ"ל במנשייה. כוכבי למד לתואר ראשון בפילוסופיה והיה חניך של המכון לחקר תורת המערכה, גוף מחקר צה"לי בראש שמעון נווה ודב תמרי, שגייס מושגים מתוך ההגות הרדיקלית – דלז וגואטרי, ז'ורז' בטאיי, גי דבור, ברנרד צ'ומי – על מנת לחשוב מחדש את שדה הקרב הפוסט-מודרני.[15] כוכבי הפנים היטב את השפה הפוסט-מודרניסטית שביקשה לעצב מחדש את המרחב. הפילוסופים ניסו לשנות את העולם באמצעות שפה ופרפורמנס; מידת הצלחתם שנויה במחלוקת. כוכבי, מאידך, הוא פרקטיקן; הוא אמנם הסתייע בשפה תומכת-לחימה, אבל הכלים העיקריים שלו היו, כפי שנראה, בולדוזרים וחומרי נפץ.

לפני שנפנה לקרב עצמו, ראוי להדגיש עד כמה הכוחות הישראלים, כמו הנציב העליון ווקופ בזמנו, חששו מן האורבניות הפלסטינית. יפו העתיקה ומחנה הפליטים, כל אחד בתורו, מהווים איום על הריבונות הבריטית/ישראלית; הם מוּצאים, או מוציאים את עצמם, מחוץ לתחומו של החוק. באופן מטונימי, וכמעט טבעי, הם מוצאים מתחומו של האנושי. הקסבה הופכת לאורגניזם חי או לפחות רוכשת איכות אנימליסטית: ווקופ כינה את יפו העתיקה "a warren" ו-"a nest"; בעיתונות הישראלית מחנות הפליטים הם "קן צרעות"[16] היכן שטרור "מתרבה".[17] אם העיר הפלסטינית, במינוח הדלזיאני, "נעשית-חיה", אין פלא שכוחות צה"ל עצמם עוברים תהליך דומה: הם אינם נעים במבנה אלא "משתבללים" ב"נחילים".[18] השפה הציורית של המצביא-הפילוסוף מנסה לנקות את הדם ותמרות-העשן מהשיח המלחמתי, בדומה לאופן שבו השיח הסניטרי הבריטי ניסה להפוך את מבצע "עוגן" לעניין הומניטארי.

אבל דם ותמרות עשן היו גם היו. במרץ 2002 התפרסה חטיבת הצנחנים סביב מחנה הפליטים בלטה, ממזרח לשכם. הלוחמים הפלסטינים, מתוך ציפייה לכוחות צה"ל, חסמו את הכניסות למחנה, חפרו שוחות, הקימו בריקאדות ומלכדו בניינים ורחובות. אליבא דכוכבי, זה היה קרב של פרשנות במרחב העירוני הפלסטיני. האופן שבו ארגנו הפלסטינים את בלטה כמלכודת מוות היה סוג של הצהרת עצמאות שסימנה את הארגונים המיליטנטיים כריבונים המוניציפאליים של בלטה: הם קבעו את הפונקציה של הרחוב והבניין, כיוונו את התנועה ויצרו מבואות סתומים. התפקיד של כוכבי, אם כן, היה להציע פרשנות-נגד לארגון המרחב הפלסטיני. וייצמן מצטט את הדברים שאמר לחייליו לפני הפשיטה על בלטה:

"The Palestinians have set the stage for a fighting spectacle in which they expect us, when attacking the enclave, to obey the logic that they have determined […] to come in old-style mechanized formations, in cohesive lines and massed columns conforming to the geometrical order of the street network […] [we instead] apply a fractal manoeuvre swarming simultaneously from every direction and through various dimensions of the enclave […] each unit reflects in its mode of action both the logic and the form of the general manoeuvre." [19]

הצנחנים התחלקו ליחידות קטנות ונכנסו למחנה מכמה כיוונים בו-זמנית. הם לא נעו ברחובות, אלא דרך בתי התושבים. החיילים היו מפוצצים קיר או שוברים אותו באמצעות פטיש; לפעמים הכניסה לחדר הבא הייתה מלווה במטח יריות או בזריקת רימון הלם. ברגע שהשתלטו על בית, היו החיילים אוספים את בני הבית ונועלים אותם בחדר אחד.[20] הקירות המחוררים בתים רוססו בגרפיטי שתיפקד כשילוט מאולתר: "כניסה", "יציאה", "אין כניסה".[21] הצנחנים כתבו – באופן המילולי ביותר – את מפת העיר מחדש והפכו את הספרה הפרטית של תושבי בלטה לשדרה ציבורית. הפקעתו של מרחב פרטי (פלסטיני) והפיכתו למרחב ציבורי (יהודי) סימנה לא רק את השתת הריבונות הישראלית על מחנה בלטה; היא המחווה הפוליטית המכוננת של מדינת ישראל.

ההתקפה על מחנה הפליטים ג'נין הייתה אלגנטית הרבה פחות מכיבוש בלטה. צה"ל ניסה לבצע שם את אותו מהלך של הליכה-דרך-קירות, אבל המילואימניקים שהשתתפו במבצע היו מיומנים הרבה פחות מהצנחנים הסדירים.[22] לנוכח כישלונם של המילואימניקים להתמודד עם לוחמת הגרילה של הפלסטינים, קברניטי המבצע – אולי יהיה נכון יותר לכנות אותם קבלני המבצע – החליטו לבצע אוסמניזציה של ג'נין. דחפורי ה-D-9 של צה"ל החלו למוטט בניינים שלמים, לעיתים על יושביהם.[23] הדחפורים אף חסמו מעברים בין בתים באמצעות דחיסת חצץ ושברי לבנים ולמעשה עיצבו מחדש את ג'נין. צה"ל הרחיב את הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים, סלל דרכים חדשות היכן שפעם עמדו בניינים ויישר חלל עצום בלב המחנה, "לב" עירוני שכל הדרכים – רחבות מספיק על מנת להכיל טנקים ודחפורים – מובילות אליו. יותר מ-400 בתים נהרסו במהלך המבצע.[24] אונר"א, האחראית על שיקום המחנה, שמרה על הדרכים הרחבות החדשות, מתוך שיקולים היגייניים, לקול מחאתם של הלוחמים הפלסטינים.[25] משקיף פלסטיני אחד, בראותו את הבניינים המסוידים והנקיים שבנתה אונר"א במקום המבנים הארעיים שהרס צה"ל, סינן: "איבדנו את זכות השיבה".[26]


[1] בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, (תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2010), עמ' 69.

[2] שם, עמ' 170.

[3] בני מוריס, 1948, עמ' 170; שרון רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, (תל-אביב: הוצאת בבל, 2005), עמ' 175-176.

[4] בני מוריס, 1948, עמ' 121.

[5] שם, עמ' 172.

[6] שם, שם.

[7] רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, עמ' 178.

[8] Benjamin Runkle, "Jaffa, 1948: Urban Combat in the Israeli War of Independence", in John Antal and Bradley Gericke (eds.), City Fights, Selected Histories of Urban Combat from World War II To Vietnam (New York: Ballantine Books, 2003), p. 293-294.

[9] שם, עמ' 297.

[10] שם, עמ' 298-299.

[11] רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, עמ' 180.

[12] שם, עמ' 181.

[14] שם.

[15] Weizman, Hollow Land, pp. 187, 200, 209-210.

[16] פליקס פריש, "מטוסים תקפו בבית לחם; כוחות צה"ל יצאו ממחנה הפליטים בלטה", Ynet, 3.3.2002; אמיר בוחבוט, "ימי התשובה של צה"ל", NRG, 12.10.2005; בן כספית "קן הטרור הפך לעיר משגשגת",  NRG, 24.7.2010.

[17] Weizman, Hollow Land, p. 192.

[18] שם, עמ' 192.

[19] שם, עמ' 193.

[20] שם, עמ' 194.

[21] שם, עמ' 196.

[22] שם, עמ' 202.

[23] שם, שם.

[24] שם, עמ' 203.

[25] שם, עמ' 204.

[26] שם, עמ' 205.


יפו העתיקה: פרק שלישי ובו המחבר מהרהר ביפו, פאריס ועזה

6 באפריל 2011

פרסום פסק הדין עורר סערה בארץ ובבריטניה. העיתונות העברית תקפה את השופטים ואילו הוועד הערבי העליון הפיץ את פסק הדין כחוברת ברבבות עותקים.[1] ווקופ, כמובן, היה נסער מאד.[2] ב-6 ליולי הוא שולח מברק לאורמסבי-גור על מנת לבאר ולהצדיק את הרציונאל מאחורי מבצע "עוגן". עוד לפני המבצע, ב-12 ליוני, שלח ווקופ מברק לשר המושבות ובו תיאור קצר של המבצע; השיקול הסניטרי מופיע שם, אם כי הוא נותר בצלו של השיקול הביטחוני.[3] סביר להניח שמכתבו של ווקופ מיולי נועד בעיקר למזער את נזקי פסק הדין ליוקרתה של ממשלתו, אולם הוא מאיר-עיניים ביחס לאופן שבו שוזר הנציב העליון את השיח הביטחוני בשיח ההיגייני. את סיפורו של מבצע "עוגן" מתחיל ווקופ לא עם פרוץ המרד הערבי, אלא בתחושה שלו ושל יועציו כי:

"[…] the opening up and improvement of the Old City of Jaffa by the construction of one or more wide roads and the demolition of insanitary buildings was a task which would need to be undertaken so soon as funds could be made available and a suitable opportunity offered. This measure we held to be in the highest degree desirable for two distinct but both commendable objects: –

  1. Increase of public security;
  2. Relief of unhealthy congestion and insanitary conditions."[4]

מיד ממשיך הנציב ומתאר את יפו העתיקה כמקום מושבם של "אלמנטים פורעי-חוק", "קן מורדים" שתושביו מתנגדים לכל ניסיון להשתית בו את שלטון החוק.[5] הארכיטקטורה עצמה, מסביר ווקופ, יוצרת חלל של פריעת-חוק:

"The old town […] is a warren of tortuous and narrow covered streets, where blind alleys and culs-de-sac make the operation of police or troops an extremely hazardous enterprise."[6]

נדמה כי בעיניו של ווקופ ישנו קשר מהותי בין היעדר סדר צורני והיעדרו של סדר משטרי ביפו העתיקה. השלטת שלטון החוק ביפו העתיקה תבוא לידי ביטוי, אם כן, בראש ובראשונה בשינוי ארכיטקטוני יסודי.

הנציב ווקופ לא היה איש-הממשל הראשון שקשר בין סדר צורני וסדר שלטוני. הדקונסטרוקציה והרקונסטרוקציה של פריס בידי הברון אוסמן הן הדוגמא המפורסמת ביותר לרמונט עירוני בעל השלכות חברתיות ופוליטיות רחבות-מימדים. מבקריו של אוסמן הבינו היטב שהשדרות הרחבות וסגנון הבנייה האחיד יצרו אמירה פוליטית מובהקת. לפי וולטר בנימין, היו לאוסמניזציה של פריס שלוש מטרות עיקריות: הראשונה, הפיכת פריס ל"אפותיאוזה" של הבורגנות, באמצעות האחדה של סגנון הבנייה והריהוט, יצירת חיי לילה שוקקים לאורך הבולבארים ומסחר בפסאז'ים, הצבת מונומנטים אדירים בכיכרות, לצד או במקום מוסדות השלטון והתרבות שרוכזו בבירה.[7] שנית, הדרת עניי פריס, שהתרכזו באופן מסורתי בסיטה, לשולי העיר.[8] ולבסוף, מניעת האפשרות להפיכה פרולטרית באמצעות הקמת בריקדות. כך כותב חיים שמיר על הפן האסטרטגי של האוסמניזציה:

"האופוזיציה ראתה במפעל שיפוצה של פריס רק מניע אחד: רצונו של המשטר להבטיח את מעמדו על ידי חיסולה של המהפכנות הפריסאית. בבולבארים הרחבים והישרים אי-אפשר להקים בריקדות, אי אפשר להתבצר ולחסום את כוחות ה'סדר' […] גדודי החיילים הנהנים ממרחב-תימרון והיכולים להסתער על הבריקדות ולהפעיל תותחים נגד ביצורי המהפכנים, כשלרשותם קו אש רחב ונקי, יחסלו כל תנועה מהפכנית באיבה […] העורקים הרחבים והישרים יאפשרו הזרמת תגבורת במהירות וביעילות. יבתרו ויבודדו את השכונות ה'מסוכנות' ובניית קסרקטינים סמוך לצמתים החשובים תשלים את ההיערכות האסטרטגית."[9]

דוגמא קרובה יותר לזמננו ולענייננו היא ה"אוסמניזציה של עזה" בידי אריאל שרון ב-1971.[10] בדומה לנציב ווקופ, שרון – אז אלוף פיקוד דרום – תפש את ההתנגדות הפלסטינית כשילוב של בעיה ביטחונית ותכנונית. בבואו להוציא מכלל פעולה את ארגוני הגרילה הפלסטינים, הוא ביקש לשנות מן היסוד את ה"הביטט של הטרור" עצמו, דהיינו, את האופן שבו מחנות הפליטים ממוקמים במרחב. כמו העיר העתיקה של יפו, מחנות הפליטים – ג'בלייה[11], רפיח וא-שאטי – נתפסו על ידי מפקדי צה"ל ככיסים של פריעת-חוק פלסטינית, של אקס-טריטוריאליות ואקס-חוקיות;  וכמו בעיר העתיקה של יפו, חוסר השליטה הישראלית במחנות הפליטים היה תוצאה ישירה של הגיבוב הארכיטקטוני והכאוס המרחבי שאפיין אותם.[12]

שבירת ההתנגדות הפלסטינית נשענה בחלקה על אלימות צבאית קונבנציונלית: עוצרים, הוראות פתיחה באש מקלות וחוליות חיסול חשאיות.[13] אולם לפרויקט של האלוף שרון היה צד ארכיטקטוני מובהק: הוא שלח בולדוזרים צבאיים לסלול דרכים רחבות באמצע מחנות הפליטים, תוך שהוא מחלק את המחנה לשכונות קטנות ונגישות. כמו כן, שרון הורה על מה שבמהלך האינתיפאדה השנייה יקרא חישוף: הוא דאג להרוס את כל הבניינים ולעקור את הצמחייה בתוך "רצועת ביטחון" שהגדיר מסביב למחנות. יישור, פתיחת וחשיפת המאסה הכאוטית של מחנות הפליטים הפכה אותם לאובייקט בר-צפייה, בר-ניהול ובר-שליטה. כוחות צה"ל, שעד המבצע פחדו להיכנס לתוך מחנות הפליטים, התנהלו עתה בתוכם כבשלהם. איש לא היה יכול להיכנס או לצאת מן המחנות מבלי להיצפות על יד עיניים צה"ליות.[14] פעולות אחרות שביצע שרון יכולות להיחשב, בקונטקסט שונה לחלוטין, כפעולות מודרניזציה של ראש עיר אחראי ונלהב – הוא סלל כבישים במחנות ואף התקין תאורה ברחובות על מנת להקל על ציד המחבלים. אולם גולת הכותרת של מבצע ה"ג'נטריפיקציה" העזתית של שרון הייתה תוכנית לבניית שכונות חדשות לפליטי עזה, תוכנית שנועדה לא רק לחסל את "תשתית הטרור" – דהיינו, את מחנות הפליטים עצמם – אלא לשפר את איכות חייהם של הפליטים ומתוך כך, לשכך את הכעס והשנאה הפלסטיניים כלפי ישראל.[15] בניגוד להריסת יפו העתיקה בזמן המרד הערבי, פעולות הדיכוי בעזה לא לוו ברטוריקה הומניטארית או סניטרית; התוכנית לבניית משכנות לפליטים בעזה לא נהגתה מתוך טוב-לב, אלא מתוך חישוב תועלתני קר, והיא מוכיחה עד כמה הארכיטקטורה היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים. אולי מכיוון שהיה מדובר בפרויקט יקר והשפעותיו, אם בכלל יהיו כאלו, עתידות להיות ארוכות-טווח במקרה הטוב, התוכנית נזנחה. במקום, נבנו שורה של התנחלויות שחצצו בין היישובים הפלסטיניים, ובכך מילאו שורה של פונקציות צבאיות ואידיאולוגיות מיידות.[16]

מישל פוקו, בקובץ הרצאותיו "Security, Territory, Population", כותב על תוכניות המתאר שנהגו עבור העיר נאנט  (Nantes) במאה ה-18. מושג המפתח של השיח הארכיטקטוני שבמסגרתו נהגו התוכניות הללו היה מושג ה"סירקולציה"[17]: סירקולציה של אוויר, תנועה וסחורות. הרחוב העירוני, על פי תוכניות המתאר, צריך היה למלא שלוש פונקציות: ראשית, ונטילציה, אוורור של מיאזמה המצטברת בינות בתים צפופים ורחובות צרים. שנית, פתיחת הרחובות למסחר בתוך העיר והנעת סחורות אל תוך ומתוך העיר (מבלי לוותר על גביית מכסים). שלישית, פיקוח. בלי חומות חיצוניות, אי אפשר היה לנעול את העיר על סורג ובריח בלילה ולפקח על הבאים וההולכים. העיר המפולשת סבלה, כתוצאה מכך, משטף של גנבים, רוצחים ופורעי חוק אחרים. ניהול העיר, אם כן, התמקד באיזון הסירקולציה הרעה (נוודים, פושעים) והטובה (סחורות וממון).[18]

על אף שתי המאות המבדילות בין תוכניות המתאר של נאנט ומבצע עוגן, ניתן לראות כיצד האידיאל של "הרחוב הטוב" מתאים לאופן שבו ווקופ ביקש לעצב את יפו. מקור הדאגה העיקרי של ווקופ היה נמל יפו המושבת, שנשלט באש מגבעת יפו. אליבא דאייל, השתלטות המורדים על יפו העתיקה מנעה מן השלטונות להכניס פועלים שוברי שביתה אל הנמל.[19] במילים אחרות, הפן הכלכלי של המרד – דהיינו  השביתה – שיבשה את זרימת הסחורות מן הנמל ואילו הפן האלים של המרד שיבש את זרימת הפועלים אל תוך הנמל. הסירקולציה הכלכלית (או העדרה) צרורה בסירקולציה של הריבונות הבריטית; אם מיקומה הגיאוגרפי של יפו העתיקה משבית את הנמל, הרי האופי הארכיטקטוני שלה מונע סירקולציה של כוח ריבוני: כול אותם "blind alleys" ו-"culs-de-sac" תוקעים את הזרימה הממשית של שוטרים וחיילים ואת הזרימה המטפורית של ריבונות בריטית.[20] לבסוף, שתי הדרכים הסלולות שהגו הבריטים היו אמורות, על פי עדותו של ווקופ, לפטור את העיר מ-"unhealthy congestion". מסחר, ביטחון, היגיינה; שלוש הבעיות הללו קשורות זו בזו בקשר הדוק: המסחר תקוע עקב אי-הביטחון השולט ברחובות יפו, שמושתת בתורו על הארכיטקטורה של יפו העתיקה, ואילו הארכיטקטורה יוצרת בעיות סניטריות וביטחוניות כאחד; ביטחון והיגיינה מתכנסים זה אל זה באופן מטונימי: המלוכלך הוא גם המסוכן, הלא-מודרני הוא גם בלתי-ניתן-לשליטה. "מבצע עוגן" נועד לטפל בשילוש הלא-קדוש הזה במכה ניצחת אחת.

בחזרה לסיפורנו: עקב התגובות לפסק הדין הוחלט במשרד המושבות להעביר את מקדונל מתפקידו; היועץ המשפטי של המשרד הציע לו משרה במלאיה ואף השר עצמו כתב לזקן השופטים והבהיר לו כי עליו לעזוב את פלשתינה.[21] פיטורי משרת-ציבור בדרגתו של מקדונל היו עניין מסובך והשופט ניצל זאת על מנת לנהל משא ומתן על תנאי פרישתו.[22] אולם ראשי משרד המושבות והנציב ווקופ היו נחושים להיפטר ממקדונל והם קיבלו את כל דרישותיו; בסוף נובמבר 1936 עזב זקן השופטים את הארץ. גם גורלו של ווקופ לא שפר עליו: שנה אחרי עזיבת מקדונל, בעת שהשלב השני של המרד הערבי משתולל בכל אונו, פרש ווקופ החולה והמאוכזב מתפקידו.[23]

ומה על יפו? לאחר המבצע הצבאי החל הנרי קנדל, היועץ לתכנון עירוני של משרד הבריאות המנדטורי להכין תוכנית מתאר חדשה ליפו, כזו שתשלב בתוכה את הפנים ההומניטאריות של מבצע "עוגן"; התוכנית כללה בניית דיור לאוכלוסיה שהפכה לחסרת בית עקב המבצע.[24] ב-1937 נהגתה תוכנית מרשימה עוד יותר אותה מתאר גביש כך:

"לפי התוכנית נועד כל שטח העיר העתיקה להיות איזור מסחרי ותוכננו בו כיכרות, שטחים פתוחים ודרכי גישה אל הבתים[…] השיטה הארכיטקטונית הכללית של התוכנית התוותה מעגלים קונצנטריים סביב פסגת העיר […] רחוב עג'מי תוכנן להרחבה עד ל-15 מטר והרחובות האחרים ל-20 מ', כדי להקל על היציאות מן העיר בכיוון לירושלים ולתל-אביב, ובמיוחד כדי להקל על הכניסה הצפונית של הנמל."[25]

הבריטים החלו לממש את תוכנית N (כפי שנקראה התוכנית המאוחרת יותר) רק לאחר מלחמת העולם השנייה. בתצלום אוויר מדצמבר 1945 אפשר לראות מעגל עצום מדרום לשדרות ירושלים. המעגל הזה, שקוטרו היה 330 מטרים, נועד להיות השדרה המעגלית המרכזית שסביבה אמורות היו להתארגן שכונות חדשות, ממזרח ומדרום ליפו העתיקה.[26] הבריטים לא הספיקו להוציא את התוכנית לפועל; יפו נכבשה על ידי האצ"ל ב-1948 וכבר ב-1950 נקבע גבול עירוני חדש שהוציא שטחים נרחבים מחוץ לתחום השיפוט של יפו. ב-1956 הוקמה שכונת פחונים על הכיכר המרכזית של תוכנית N, שכונה שתהפוך ברבות הימים לגבעת-תמרים. כך התמוססו להן התוכניות הבריטיות לשיפור פני העיר יפו.[27]


[1] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 314.

[2] שם, עמ' 314-315.

[3] אצ"מ, S25\22765, מברק מווקופ לאורמסבי-גור, נשלח ב-12.6.1936. במברק ווקופ מתלונן על "[ה]מבוך של רחובות צרים" שמאפיין את יפו העתיקה, מדגיש את חשיבות כיבוש התל לאבטחת הנמל ומזכיר את השיפור העירוני שיבוא עימו הרס הבתים.

[4] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[5] שם, שם.

[6] שם, שם.

[7] וולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 44.

[8] שם, שם.

[9] חיים שמיר, "המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן, בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה", זמנים, מס'  2 (1980), עמ' 46-47; בנימין "פריס, ברית המאה התשע-עשרה", עמ' 44-45.

[10] Eyal Weizman, Hollow Land, Israel's Architecture of Occupation, (London: Verso, 2007), p. 68.

[11] שכונת ג'בליה היפואית נבנתה במאה ה-19 על ידי יוצאי העיר ג'בליה שברצועת עזה. חלק מצאצאיהם ברח לעזה עם כיבוש יפו בידי האצ"ל.

[12] Weizman, Hollow Land, p. 69.

[13] שם, עמ' 70.

[14] שם, שם.

[15] שם, שם.

[16] שם, שם.

[17] Michel Foucault, Security, Territory, Population, translated by Graham Burchell, (Hampshire: Palgrave Macmillan, 2009), p. 17.

[18] שם, עמ' 18.

[19] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 90; P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 3.

[20] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[21] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 317.

[22] שם, עמ' 317-318.

[23] שם, עמ' 322.

[24] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 70.

[25] שם, שם.

[26] דב גביש, "פרבר הגנים של יפו – תכנית, ביצוע ומחיקה" מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ-ישראל י"ד (תשנ"ד), עמ' 148.

[27] שם, עמ' 148-152.


יפו העתיקה: פרק שני, בו נערך משפט ונסגרים חשבונות ישנים

6 באפריל 2011

שלושה ימים לפני חלקו השני של מבצע "עוגן", ב-26 ליוני, קיבל תושב יפו בשם ג'ורג' מיכאיל אל-קאסיר הודעה המיידעת אותו כי ביתו מיועד להריסה ועליו לפנותו עד ה-28 ליוני.[1] אל-קאסיר גייס לעזרתו את עורך-הדין מוגאנם מוגאנם וזה עתר לבית המשפט העליון כנגד ההריסה המתעתדת, בטענה שההודעה אינה עולה בקנה אחד עם הפקודה לתכנון ערים ולהפקעת קרקעות.[2] בתשובתו לעתירה טען הסוליסטור-ג'נרל כי בסיסו החוקי של המבצע שאוב מ"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", המתיר הריסת בתים למטרות "הגנה על פלשתינה".[3] נימוקים סניטריים בעד הריסת הבתים לא נכללו כלל בתשובת הממשלה.

יומיים בלבד לאחר הדיון בבג"ץ, שהתקיים בראשון ליולי 1936, פרסמו השופטים מקדונל ומאנינג את פסק דינם בעניין העתירה. פסק-דין זה היווה את נקודת השיא במאבק הפוליטי המתמשך בין מקדונל, זקן השופטים ו-ווקופ, הנציב העליון.

ככל שה-“disturbances”, כפי שכינו אותן הבריטים, הלכו והחריפו, כך החריפה ביקורתו של מקדונל על ווקופ. המאבק היה בחלקו מאבק על כוח פוליטי בתוך האדמיניסטרציה הבריטית, למשל, על זכותו של הנציב למנות לא-משפטנים לשופטי שלום באמצעות "מינויי חירום".[4] במקרה אחר זימן אליו ווקופ את שני שופטי בית המשפט העליון הערביים, בתקווה שיעלה בידו למנוע מהם לשבות; מקדונל רתח מזעם כאשר נודע לו – בדיעבד – שהנציב מנהל שיחות ישירות עם אנשיו.[5] אולם נדמה שבלב המחלוקת הקשה בין שני האישים ניצב המצב הביטחוני בארץ, סיבותיו והפתרון הראוי לו. כבר לפני המרד הטיח מקדונל בווקופ שהוא נושא פנים אל היהודים ושעליו להפסיק את העלייה היהודית.[6] במהלך המרד, תוך שהוא מתכתב עם ווקופ הוא מזהיר אותו כי הערבים מדברים על ג'יהאד, כי על העלייה להפסק מיד וכי צפוי טבח של יהודים ואירופאים.[7]

אלא שמקדונל לא הסתפק בקרבות מילוליים עם ווקופ. במר ייאושו הוא שולח מכתב ישירות לשר המושבות אורמסבי-גור. במכתבו הוא מכנה את המצב בפלשתינה/א"י rebellion (בניגוד ל-disturbances החמור פחות) וטוען כי המרד הוא תגובה לגידול העצום בעלייה היהודית; אי לכך הפתרון לשיכוך המצב הוא הפסקת העלייה. אולם מקדונל אינו מסתפק בעצות כלליות והוא תוקף באופן אישי את שר המושבות שאהדתו לציונות, לטענת השופט, רק מקוממת ומשלהבת יותר את הצד הערבי:

"I am bound to tell you further that the selection of yourself, closely associated as you are known to have been with the Zionist cause in the early days of the British occupation, has served further to aggravate the Arab conviction that the dice are deliberately loaded by his Majesty's Government in favour of the Jews." [8]

עם שליחת המכתב חיסל למעשה מקדונל את הקריירה שלו במו ידיו. הוא הכעיס את אורמסבי-גור[9] ועורר את חמתו של ווקופ שהחליט להיפטר ממנו אחת ולתמיד, אלא שהפקידות בלונדון נרתעה מפני צעד כה דרסטי.[10] בינתיים עתירתו של אל-קאסיר הגיעה לבית המשפט העליון ולידיו של זקן השופטים התגלגלה הזדמנות לעשות מהנציב חוכא ואיטלולא.

בשלישי ליולי, כאמור, פורסם פסק הדין של מקדונל ומאנינג. אמנם בית המשפט דחה את עתירתו של אל-קאסיר ואפשר את הריסת הבתים על סמך "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", אך מקדונל לא התכוון לפטור את הממשלה בלא-כלום. הוא מכנה את הצגת מבצע עוגן כפרויקט סניטרי, בין השאר, "A singularly disingenuous lack of moral courage"[11] ותוקף בחריפות את חוסר הנכונות הבולט של פקידי הממשלה לקחת אחריות על פעולת ההרס.

ואכן, פסק הדין חוזר שוב ושוב לענייני מען ומעינה וליחס בין authority  ו-authorship. מלבד הודעת הממשלה מס' 115/36 שפורסמה בשישה-עשר ליוני, מקבלים לידיהם תושבי יפו העתיקה הודעה נוספת, שחולקה "by hand" (לא ברור על ידי מי) או הוטלה מהשמיים על ידי מטוסים. הודעה זו, כאמור לא נשאה חתימה מלבד זו של המדפיס הממשלתי. הנה כי כן, טקסט המסתובב ביפו ללא מען וללא מוען, המגיע משום מקום ואינו מכוון למישהו מסוים, ומודיע לתושבים על תוכניתה של הממשלה לסלול כבישים למען "שיפור העיר".[12] בשלב הזה לא ברור עדיין אלו בתים עשויים להיהרס; הממשלה מוענת את "תושביה שומרי החוק של יפו העתיקה" כולם. לקראת השלב השני של המבצע, בעשרים ושישה ליוני, מקבל אל-קאסיר הודעה נוספת הממוענת אליו באופן ספציפי ומודיע לו כי ביתו עומד להיהרס. אמנם גם הודעה זו מופיעה ללא חתימה או מען השולח, אולם אל-קאסיר דווקא נמען על ידי הממשלה בגלל המען הספציפי שלו – "בלוק 7040 חלקה 132, יפו"[13] – העומד בדרכו של הכביש העתיד להיסלל.

משחק זה בין מעינות ומעונות אינו עניין פעוט-ערך. מכיוון שאל-קאסיר אינו יודע מי אחראי על מבצע ההרס, הוא מציין כמשיבים לעתירתו את המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, התובע הכללי, מנהל מחוז יפו, מפכ"ל המשטרה ומפקד גדוד ההנדסה המלכותי.[14] במילים אחרות, אל-קאסיר מבצע מעינת-נגד אל מול ממשלת המנדט ודורש כי האישים המסוימים הללו יקבלו על עצמם את ה-authorship של ההודעות הלא-חתומות, ומתוך כך את האחריות על המבצע. האימפריה מוענת בחזרה.

משימתם הראשונה של השופטים, כך מתברר, היא להכריע מי מבין פקידי הממשלה הוא הנמען המתאים לעתירתו של אל-קאסיר. שאלת המחבר של ההודעות קשורה באופן הדוק לשאלה הבסיסית הנשאלת בפסק הדין – מהו התוקף החוקי של פעולת ההרס. אם הבסיס המשפטי נשען על רציונאל בטחוני, יש למעון פקידים מסוימים; אם הרציונאל היגייני, יש למעון פקידים אחרים. מסיבה זו הצו-על-תנאי ממוען אך ורק למושל המחוז ולפרקליט הראשי:

"The order nisi was directed against the District Commissioner of Jaffa and the Attorney General only, in as much as both notices, as also the Official Communiqué, concerned themselves only with the opening of roads, town-planning improvements, and such-like matters which, under the Town Planning Ordinance, are controlled by the Town Planning Commission, of which the District Commissioner is ex officio chairman."[15]

אולם בניגוד להנחת בית-המשפט כי מדובר במבצע של "שיפור פני העיר", המשיב מטעם הממשלה, מר קנטרוביץ', הגיש תצהיר מטעם המושל המחוזי כי אינו אחראי לפעולה, תצהיר מאת הפרקליט הראשי הקובע כי הפעולה בוצעה מתוקף סעיף 5 של "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", דהיינו מסיבות ביטחוניות, ולבסוף תצהיר מאת לוטננט-קולונל סימונס, המבשר כי הפעולה בוצעה על ידי חייליו, על-פי הוראה מפורשת של הנציב העליון.[16]

הנציב העליון, אם כן, מוכרז כ"מחבר" של פעולת ההרס ומכיוון ש"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931" מתיר לו להורות על הריסת בתים לצורכי ביטחון, הצו-על-תנאי נגד הממשלה מוסר. עם זאת, שאלת מחבר ההודעות נותרה בלתי פתורה; אף פקיד ממשלה לא העז להודות בכתיבתם:

"The Acting Assistant Government Advocate somewhat surprisingly informed us in his argument that he was not aware and had no instructions as to who was responsible for the preparation or issue of either the printed or typewritten notices, and after having said, as to the latter, that 'the District commissioner was responsible for the distribution thereof' he modified this and said 'he may have been'".[17]

גרוע מכך, ההתפתלויות הרטוריות של הפרקליט הזוטר מגיעות לשיאן כאשר הוא מתבקש להסביר מדוע עולה מן ההודעות כי מדובר בפעולה של תכנון עירוני ולא מבצע בטחוני; הפרקליט השיב כי הממשלה חששה כי תושבי יפו לא יבינו את ההפניה המשפטית ל"דבר המלך במועצה" ולכן העדיפו המחברים האנונימיים של ההודעות להציג את המבצע כפעולה סניטרית. על מנת להצדיק את הסחת הדעת, נדרש הפרקליט קנטרוביץ' לניסוח אוורליאני למהדרין:

"we would have misled them by telling them the truth, so we thought it better to tell them a falsehood".[18]


[1] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 308.

[2] שם, עמ' 309.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 298.

[5] שם, עמ' 300.

[6] שם, עמ' 299.

[7] שם, עמ' 301.

[8] גמ"י, CO 733/313, מכתב ממקדונל לאורמסבי-גור.

[9] גמ"י, CO 733/313, מכתב מאורמסבי-גור למקדונל.

[10] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 303.

[11] Walid Khalidi, From Haven to Conquest: Reading in Zionism and the Palestinian Problem until 1948, (Washington: Institute for Palestine Studies, 1987), p. 347.

[12] שם, עמ' 344.

[13] שם, שם.

[14] שם, 345.

[15] שם, עמ' 345.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 346.

[18] שם, עמ' 350.

[19] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 314.

[20] שם, עמ' 314-315.

[21] אצ"מ, S25\22765, מברק מווקופ לאורמסבי-גור, נשלח ב-12.6.1936. במברק ווקופ מתלונן על "[ה]מבוך של רחובות צרים" שמאפיין את יפו העתיקה, מדגיש את חשיבות כיבוש התל לאבטחת הנמל ומזכיר את השיפור העירוני שיבוא עימו הרס הבתים.

[22] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[23] שם, שם.

[24] שם, שם.

[25] וולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 44.

[26] שם, שם.

[27] חיים שמיר, "המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן, בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה", זמנים, מס'  2 (1980), עמ' 46-47; בנימין "פריס, ברית המאה התשע-עשרה", עמ' 44-45.

[28] Eyal Weizman, Hollow Land, Israel's Architecture of Occupation, (London: Verso, 2007), p. 68.

[29] שכונת ג'בליה היפואית נבנתה במאה ה-19 על ידי יוצאי העיר ג'בליה שברצועת עזה. חלק מצאצאיהם ברח לעזה עם כיבוש יפו בידי האצ"ל.

[30] Weizman, Hollow Land, p. 69.

[31] שם, עמ' 70.

[32] שם, שם.

[33] שם, שם.

[34] שם, שם.

[35] Michel Foucault, Security, Territory, Population, translated by Graham Burchell, (Hampshire: Palgrave Macmillan, 2009), p. 17.

[36] שם, עמ' 18.

[37] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 90; P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 3.

[38] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.


יפו העתיקה: פרק ראשון ובו הערבים מורדים והבריטים מחליטים לשפר את חיי התושבים

6 באפריל 2011

[הפוסט שלפנינו וארבעת הפוסטים אחריו מבוססים על עבודת סמינריון שהגשתי. אני מתנצל בפני מנויי על מתקפת האימיילים].

המרד הערבי פרץ בתל אביב-יפו. ב-17 באפריל 1936 נערכה בתל אביב הלווייתו של יהודי שנרצח ממארב פלסטיני ליד טול כרם; משתתפי הלוויה הכו נמרצות כמה עוברי אורח פלסטינים.[1] ב-19 באפריל השתולל ביפו המון ערבי והרג תשעה יהודים; תושבי יפו היהודים כבר החלו בורחים תל-אביבה, כפי שעשו כל עונת אלימות.[2] בינתיים החלו הפלסטינים להקים "וועדות לאומיות" וב-20 לאפריל הוכרזה שביתה כללית.[3]

גם עובדי הנמל ביפו שבתו והנציב ווקופ, על מנת לשבור את רוחם, אישר לדיזינגוף לחנוך את נמל תל-אביב, בבת עינו.[4] דא עקא, במקום לשכנע את פועלי הנמל לחזור לעבודה, פתיחת נמל תל אביב רק חיזקה את רוח המרד והפכה את העיר העתיקה למוקד עיקש של גרילה עירונית;[5] הפלסטינים הקימו בריקאדות ברחובות הצרים, חסמו את דרכי הכניסה לעיר וצלפו על תחנת המשטרה ובניין הסראיה.[6]

מבחינה טופוגרפית ותכנונית העיר העתיקה של יפו היוותה אתר מושלם ללוחמת גרילה: היא שלטה באש ובתצפית על הדרכים המובילות אליה ואל הנמל וסמטאותיה הצרות והצפופות אפשרו למורדים לנוע בזריזות ולהיעלם במהירות.[7] במהלך חודש מאי השתלטו הלכה למעשה הפלסטינים על העיר העתיקה; הבריטים לא העזו עוד להיכנס אליה.[8] העיר העתיקה, מספר לנו גביש, "[התמלאה] סחי ורפש".[9] החיבור בין לכלוך וסכנה, בין המצב ההיגייני הירוד של הרחובות הצרים והמעופשים ובין היתרון הטקטי שהעניקו למורדים יהווה מוטיב רטורי שילווה אתנו לכל אורך סיפורנו.

הבריטים פסלו מספר תוכניות לשבירת ההתנגדות ביפו העתיקה. בין השאר נדחתה תוכנית לסריקות נרחבות בתוך העיר, מכיוון שצפיפות הרחובות והיתרון הטופוגרפי של העיר העתיקה יהפכו את המבצע למרחץ דמים.[10] התוכנית שנבחרה לבסוף נועדה לבטל את היתרון המרחבי שהעניקה העיר למורדים. כך מתאר גביש את שלבי התוכנית:

"שלב א: הנחתת מכת אש נגדית מדי לילה לשיתוק הירי מן העיר העתיקה;

שלב ב: ניקוי פיזי של מבואות העיר העתיקה, לסילוק המתרסים והמחסומים, בעבודת כפייה של התושבים המקומיים;

שלב ג: פריצת נתיב בתוך העיר העתיקה ממזרח למערב על-ידי פיצוץ בתים;

שלב ד: פריצת נתיב צולב מצפון לדרום, בתוואי השולט מעל הנמל, ובצורת חצי סהר, כפי שמכתיבה הטופוגרפיה."[11]

כבר בתיאור ראשוני זה ניתן להבחין שרק השלב הראשון כולל תמרון צבאי קלאסי. שאר השלבים יכולים, בכל קונטקסט אחר, להיחשב כפעולות סניטריות או מבצעים של תכנון עירוני, המבוצעות על מנת לשפר את איכות חיי האזרחים.

מרגע שהוחלט על תוכנית הפכה יפו לאובייקט צבאי-ארכיטקטוני. הצבא החל לתצפת על העיר וחיל האוויר המלכותי סיפק למתכננים צילומי אוויר; בתים ששימשו מסתור למורדים סומנו.[12] בינתיים הציבו הבריטים מקלעים אל מול מקורות הירי בעיר העתיקה. ב-30 במאי, לאחר עוד שורה של תקריות, פתח הצבא באש כבדה אל עבר יפו, עד שהצליפות פסקו.[13]

בזמן שכוחות הצבא התארגנו למבצע, עוזריו של היועץ המשפטי לממשלת המנדט סיפקו את התשתית המשפטית לפעולה. לפי סעיף 5(5) ב-"דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הגנה), 1931": "יכול הנציב העליון…ואם מוצא הוא צורך בכך להגנת פלשתינה (א"י) רשאי הוא לצוות להרוס ולהסיר כל בנין ולעקור כל רכוש ממקום למקום או להחריבו".[14] אף על פי שהבסיס המשפטי לפעולה המתוכננת התייחס לצורכי ביטחון, ווקופ כותב לשר המושבות אורמסבי-גור על התוכנית שהגה ומתבל את טיעוניו בצידוקים סניטריים.[15]

ב-16 ליוני פורסמה הודעה רשמית של ממשלת המנדט המספרת כי:

"הממשלה עומדת להתחיל בתכנית לפתיחת העיר העתיקה ביפו ולשכלולה על ידי סלילת 2 כבישים לטובת השכונה ולטובת העיר כולה. הצעדים הראשונים הדרושים להריסתם וסילוקם של בתים צפופים ובלתי סניטריים – ייעשו היום.

כדי להתחיל בעבודות הללו ישתמשו בהזדמנות נוכחותם של המהנדסים המלכותיים בארץ. הממשלה תשלם פיצויים לבעלי הבתים ותדון בכל מקרה ומקרה לפי ערכו.

[…]

מזהירים את הדיירים מבעוד זמן – לפנות את הבתים העומדים לההרס, וכן מבקשים לטובתם להשמע לאזהרה זו בשלמותה."[16]

בבוקר אותו יום הטילו מטוסי חיל האוויר המלכותי כרוזים מעל העיר העתיקה ביפו, המתמצתים את רוח הודעת הממשלה.[17] לתושבים נותרו שעות ספורות לפנות את רכושם, אולם דחיית המבצע ברגע האחרון, מכיוון שנתיב ההרס המתוכנן כלל בדרכו מסגד, העניק להם ארכה בת יום.[18]

בערבו של ה-17 ליוני התפרס כוח בריטי משולב סביב העיר העתיקה והמשחתת H.M. Active צרה על יפו מן הים. עם שחר החלו הבריטים לחדור אל תוך העיר העתיקה, שהייתה נטושה ברובה. צוותי המהנדסים המלכותיים החלו לפוצץ את הבתים המיועדים ועד השעה שש בערב נסללה דרך ברוחב עשרות מטרים ממחנה המשטרה, דרך הקסבה ועד למנזר הלטיני במערב העיר.[19] את המבצע תעד מטוס סיור של חיל האוויר המלכותי. עם סיום המבצע הכריחו הבריטים את תושבי יפו לנקות את נתיב ההרס. בינתיים הוגשה עתירה לבג"ץ כנגד חוקיות הריסת הבתים [בה יעסוק הפרק הבא] וחלקו השני של המבצע נדחה עד ה-29 ליוני, אז פרצו הבריטים דרך מדרום לצפון. לפי אומדנו של הדו"ח שהגישה בריטניה לחבר הלאומים, נהרסו בסך הכול 237 בתים.[20]


[1] בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881-2001, (תל-אביב: עם עובד , 2003), עמ' 128.

[2] חיים פיירברג, "חברה עירונית במשבר: היווצרותה של 'הבעיה המזרחית' במרחב תל-אביב ויפו בעת מאורעות תרצ"ו (1936)", סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לענייני חברה, 1 (2006), עמ' 188.

[3] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, דיכוי המרד הערבי על-ידי הצבא הבריטי בארץ-ישראל 1936-1939, (תל-אביב: מערכות, 1998), עמ' 66.

[4] דב גביש, "מבצע יפו 1936 – שיפור קולוניאלי של פני עיר", ארץ ישראל, י"ז, תשמ"ד, עמ' 66.

[5] שם, שם.

[6] נתן ברון, "'הטוב בנציבים' מול 'שונא היהודים' – הסכסוך הגדול בין הנציב העליון ווקופ וזקן השופטים מקדונל על רקע 'הריסות יפו', 1936", מחקרי משפט, מס' 1 (מאי 2009), עמ' 304.

[7] ברון, "הטוב בנציבים", שם; גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67; Mark LeVine, Overthrowing Geography, Jaffa, Tel-Aviv, and the Struggle for Palestine 1880-1948, (Berkeley: The University Of California Press, 2005) p. 171.

[8] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67; ברון, "הטוב בנציבים", עמ' 304-305.

[9] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67.

[10] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67; אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 91.

[11] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67.

[12] שם, שם.

[13] אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 91

[14] ברון, "הטוב בנציבים", עמ' 305.

[15] שם, שם.

[16] דבר, 17.6.1936, עמ' 1. ניתן למצוא גרסא מקוונת באתר http://www.jpress.org.il.

[17] נוסח הכרוזים מופיע אצל ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 307.

[18] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 68.

[19] גביש, "מבצע יפו, 1936", עמ' 68-67.

[20] שם, עמ' 68.