בימים אלו אני חוקר את נפילתה של יפו במלחמת 1948, ומתוך כך אני מוצף בתיאורי קרבות, בריחות ושאר מחזות קורעי-לב. מסתבר שהדברים עשו עליי רושם כה גדול, עד שאתמול חלמתי על מה שלא ניתן לתאר אלא כנפילת חדרה היהודית. היה זה, בניגוד להרגלו של הלא-מודע שלי, חלום בהיר, עקבי ונטורליסטי להחריד – עד כמה שחלומות יכולים להיות כאלו. לא נותר לי אלא להביא בפניכם, קוראים יקרים, את הדברים כפי שהתרחשו.
החלום התחיל, in medias res, במהלכו של קרב המתרחש כמה רחובות מביתי [היכן שבמציאות משפחה ערבית חיה מול בית כנסת מאולתר. סימבוליזם!]. לילה, והפלוגה נערכת בחצרו של בית לקראת התקפה על העמדות הערביות; קרב יריות מהוסס מתחיל, אבל אני לא רואה את האויב. אני מחליט לשלוף את אקדחי, פולט כדור והורג בטעות חבר לפלוגה [הערה של הסופר-אגו על בוגדנותו של השמאל הרדיקלי?]; בעוד אני מקווה שאף אחד לא שם לב לפשלה הקטנה הזו, הפלוגה מתחילה לנוע בחוסר מנוחה כמו אותם ענני-דגים עצבניים באוקיינוס. התנועה הספוראדית הופכת למנוסה רבתי כאשר מתברר שהאויב עולה על עמדותינו; אני רץ בכל כוחי ולא טורח להביט אחור ולראות אם אכן רודפים אחרינו.
אני מגיע לביתי ופוגש שם חבר ערבי [שאין לי במציאות. הדמות מבוססת על קולגה יהודי ממוצא לא-אשכנזי. אפליה!]. אני משביע אותו שיחביא אותי ומצליח לנעול את הדלת ברגע האחרון בעוד מישהו דופק עליה בעקשנות. אין מקומות מחבוא טובים בבית, אז אני מתחבא באמבטיה בקומה העליונה. זה לא עוזר לי, כי מיד נכנסת משפחה ערבית לחיות בבית ומתעלמת מנוכחותי בנונשלנטיות, כאילו הייתי רוח רפאים. מי שלא מתייחס אליי בנונשלנט הם זוג סוכנים חשאיים ערביים שמפשיטים אותי ועורכים בי חיפוש גופני משפיל; בשלב הזה אפילו ה"אני החולם" תוהה אם הנרטיב עומד לגלוש לפנטזיית אונס הומו-ארוטית. הסוכנים מחליטים לוותר על העונג ויורדים למטה לשתות קפה, ואז אחד מבני הבית החדשים מודיע לי שיש לי טלפון. באמצע המלחמה. בעודי מרים את האפרכסת, אני יכול לראות בזווית העין שבטלוויזיה שדרנית א-לה יונית לוי מדווחת על האפוקליפסה הציונית בטון ענייני אך חרד; אני מניח שגם רוני דניאל היה שם, חמור-סבור ואבל. בטלפון מציגה את עצמה "רעות", ואומרת שהיא חברה של חבר ומספרת שהיא גרה בקיבוץ – לא קיבוץ מסוים, סתם "קיבוץ". מתוך דבריה אנו למדים, באותו אופן שבו חלומות מעניקים לנו מעין ידע אינטואיטיבי, שהקיבוץ לא נכבש. משתררת שתיקה מביכה. "רעות" אני שואל אותה, מלא תקווה: "האם את מזמינה אותי לגור איתך בקיבוץ?" בעוד החלום הופך לדרמה רומנטית בלתי-צפויה. רעות לא עונה; במקום לומר "כן" או "לאו" היא משמיעה קול קטן ומוזר, שיכול להתפרש הן כצחוק עצבני והן כיפחת בכי הססנית. ובאות הכה קריפי הזה, נגמר החלום.
זהו. עתה לא נותר לי אלא לברר במשרד הביטחון האם חלומי מהווה עבירה על חוק ה"נכבה" ולהסגיר את עצמי לכוחותינו. אינני יודע מה העונש הצפוי לי, בהתחשב בכך שבחלומי הרגתי – אמנם בשוגג! – חייל צה"ל. אני יכול רק לקוות שבהשתחררי מן הכלא, בעוד שנים רבות, אוכל לפצוח בחיים חדשים, נטולי סיוטי-נכבה ["רעות" – אינני מכיר אותך, אבל אם עדיין תהיי שם, ב"קיבוץ", ותשאלי את עצמך האם אני מוכן לבוא לחיות איתך התשובה היא כן. A thousand times, YES.]
פלצן מתנשא 
מוצלח ביותר.
נפלא.
גם לי היה פעם חלום כזה, לפני הרבה שנים. אבי ואני התבצרנו בקומה העליונה של מלון שרתון בבורסה וניסינו לצלוף בטורי השריון המצריים הרועשים המתקדמים לאיטם צפונה באיילון (בדיעבד הם הזכירו קצת, ויזואלית, את הנחיל האנושי האדיר של בני־ישראל מהסרט "יציאת מצרים"). בכל אופן, היה ברור שהקרב אבוד ושמה שנשאר זו רק המחווה.
יש לי המון, המון, המון דברים להגיד על זה, אבל הם יצטרכו לחכות להעלאה מסודרת על הכתב.
הקטע עם "רעות" והקיבוץ, אתה חושב שזה איכשהו קשור ל"הדרך לעין־חרוד"? (אולי היצירה האפוקליפטית הישראלית היחידה שאני יכול לחשוב עליה (למרות שגם אותה טרם קראתי).)
זאת הפעם הראשונה שאני שומע על "הדרך לעין חרוד" אבל אני מוסיף אותו לרשימת הקריאה שלי לאלתר. אולי "רעות" היא אנתרומורפיזציה של שיר הרעות?
אני לא מאמין שלא קראת את "הדרך לעין חרוד"! אם אתה רוצה אני אשמח מאוד להשאיל לך אותו (אתה יודע איך ליצור איתי קשר.)
לגבי רעות, אני לא יודע איך התת־מודע שלך, אבל שלי לא כזה מתוחכם. כשבחורה אומרת לך שקוראים לה רעות, מה שעולה לך בראש זה אפורה, עקשנית ושותקת? כי הקיבוצניקית שלך נשמעת דווקא חמימה, ביישנית ומתקשרת. אם זה היה חלום שלי אני מניח שהייתי בוחן מה האסוציאציות שלי לגבי בחורות שקוראים להן או שהגיוני שיקראו להן רעות, ומה היחס שלי לכאלה, דווקא בגלל האנדר-טונים הרומנטיים. בכל־אופן זו המתודולוגיה המועדפת עלי, suit yourself.
ואני בטוח שלחנה בבלי היה הרבה מה להגיד על לנתח חלומות של אחרים, אבל, נו, הרי אתה העלית את הנושא, אז הנה האסוציאציות שלי בתוך ההקשר של הסיפור שלך —
קיבוץ: קהילה, שייכות ללא-תנאי. כפר, טבע, עבודה, חקלאות, פשטות. כבוד עצמי ושנת־ישרים. ללא היסטוריה.
הזמנה לגור איתה: קבלה, בית. חסד. נחמה.
לגור כרואה-בלתי-נראה עם משפחה פלסטינית: מועקה, אשמה, אי־שייכות, זמניות, דיסוננס קוגניטיבי, ללכת על קצות האצבעות.
A thousand times yes, indeed.
”הדרך לעין־חרוד“ הייתה גם האסוציאציה שלי, ובתור מי שכן קרא אותה היא בהחלט מומלצת. יצירה אפוקליפטית ישראלית נוספת, וטובה, היא ”פונדקו של ירמיהו“ לבנימין תמוז.
והחלום נהדר.
תודה!
טוב, הכוונה היתה כמובן לסרט "עשרת הדברות". עכשיו כשאני חושב על זה, הדמיון הויזואלי לא היה רק של טורי השריון אלא גם של המעבר בעמק החרב (איילון) החוצה את דרכו בין קירות עומדים של מים (מגדלים), מה שכמובן מתקשר לפוסטים הקודמים על הקשר בין ארכיטקטורה לטקטיקה. מוזר לי שחלמתי דבר כל־כך משונה מיוזמתי.
משובח. למרות שכחדרתית (אין לשעבר עם העיר הזאת. פעם חדרה תמיד חדרה) ציפיתי לדם ואש ותמרות עשן בפיאצה, או לכל הפחות בבית יד לבנים.
כהיסטוריונית צבאית את צריכה לדעת שהפיאצה ויד לבנים אינם ברי הגנה. יש להסתגר בקניון ולצלוף מהגג שלו על העוברים ושבים כמו בסרט הזומבים של זאק סניידר.
אמת, והוכיחו זאת צבאות הילדים שהתנפצו אל הפיאצה בכל יום עצמאות, כלי נשקם בידם, רק על מנת להגרף ולהעלם אל תוך הקצף ומכות הפטיש, אבל לחלום תמיד אפשר.
זומבים בחדרה. יריות מגג הקניון. אנא הרם את הכפפה הזאת וביים את הסרט הזה. משהו ישאר חסר לתמיד אם זה לא יקרה.
אני חושב שהקונספט הזה יכול לעבוד גם כסרט דוקומנטרי. נוכל לחסוך בתקציב האפקטים המיוחדים.
בחלומי אני האזרח האחד.