פרשת מותה של אימן אל-האמס: אי אפשרותו של הלא-מחבל

המהלך המבריק ביותר של הסנגוריה היה, אם כן, הסטת תשומת הלב מן הסיפור האופקי על הירי באימן לסיפור האנכי על האינתיפאדה המלוכנית. אלא שההסטה הזו תלויה בהסטה אחרת: הזרקור המשפטי נודד מן הרגע שבו נתקלים החיילים בשער המוצב בנערה ופותחים באש מבלי לבצע נוהל מעצר חשוד, מסבייקטים אותה כמחבלת ומביאים למותה, אל הרגע הפוסט-מורטמי שבו מתעלל-או-לא-מתעלל סרן ר' בגופתה של מי שהיא כבר ללא ספק מחבלת. אותו רגע בראשיתי, שעימו נולדת הדרמה המשפטית הזו, נכלל מראש בתחומי החוק וכלל אין עוסקים בו. כאמור, התביעה "אינה חולקת על כך שהירי כלפי המנוחה עד שנפגעה היה מוצדק".

ובכל זאת, ההגנה והשופטים מרגישים צורך, לאורך כל המשפט, להוכיח שאימן אל-המץ לא הייתה יכולה שלא להיות מחבלת. אם רגע ההתגלות השני בו הופיעה המחבלת בפני סרן ר' הוא רגע אמביוולנטי, הרי ההתגלות הראשונה, בה הופיעה אימן בפני הש"ג, היא אמביוולנטית שבעתיים. מצד אחד, הנה צצה לה דמות לא-ברורה, ואנחנו עוד נראה כמה קשה לחיילים לזהות אותה בוודאות, כה קרוב למוצב ובאיזור שבו אסור לאיש לצוץ; מאידך, הדמות אינה נושאת עליה נשק, והיא אינה מפגינה כוונה להרע. חוות דעתו הטקטית של תא"ל גדי שמני מחזקת את ידי השומרים, ששקלו בדעתם והחליטו לירות בדמות:

"בנסיבות אלה [של דמות הצצה באב"ם], אם הש"ג ראה כפייה וסבר שמדובר במחבל, זו הערכה סבירה, במיוחד בשים לב להתרעות החמות שהיו באותו זמן על אפשרות חדירה למוצב."[1]

אבל נדמה שמאחורי ההתעקשות החוזרת ונשנית שהירי חוקי לחלוטין – משום שהיא מתעקשת לחזור ולהישנות – מקננת אצל השופטים מודעות לכך שאכן מדובר ברגע אמביוולנטי. הם מזכים את סרן ר', ובהשאלה את חייליו, על סמך המידע החלקי והמוגבל שהיה בידיהם. עד כמה חלקית ומשובשת תמונת המצב של החיילים הייתה נראה בתת-הפרק הבא:

3.2 אינטרלוד שני: ממלכת אי-הודאות

לכאורה, האב"ם הוא מרחב חד-משמעי. ברור לפלסטינאים שהוא קיים וברור לחיילים שמי שנמצא בו מבקש להרע. אבל במקום לקבע את מובנו, עדויות החיילים מראות עד כמה מדובר במרחב המייצר אי וודאות. ראשית, כלל לא ברור עד כמה האב"ם עצמו היה מסומן ונהיר לפלסטינאים. ומן הצד השני, תוואי השטח הקשים מנעו מן הפנאופטיקון הצה"לי לפעול את פעולתו. ואכן, החיילים מתקשים לקבע את זהותה של אימן. הם משתמשים אמנם באמצעי תצפית מגוונים: משקפות, כוונות ואפילו מצלמת ווידאו[2], אבל כל מה שהם מצליחים לזהות הן סינקדוכות קלושות:

"…כעבור שתי דקות זיהה [סמל שלומי] 'מעין דמות שוכבת מאחורי המחפורת' כשהיא לבושה בכחול ולבן."[3]

"העד [מ"מ 5] הבחין בכפייה לבנה עולה ויורדת באחת הדיונות…"[4]

"העד [סמ"ר אבי] ציין כי כשזיהה את הדמות ראה כפייה לבנה מהגב, ולא יכול היה לדעת במי מדובר."[5]

"העד [סמ"ר עמית] ציין כי הוא משתמש במונח ילדה בשל הדברים שנועדו לו לאחר מכן, אולם בעת האירוע לא ראה שום ילדה אלא זיהה במטושטש חתיכת בד במקום בו הייתה."[6]

"הנאשם ציין כי הגיע לש"ג…כשביקש תמונת מצב אמרו שזיהו 'איזו ערבייה, מישהו עם כפייה שמתכופף'."[7]

"לאחר שנשכב על הסוללה זיהה הנאשם לשנייה את הדמות מדלגת בשטח ונעלמת, ומעובדה שהייתה כפייה לראשה הסיק הנאשם כי מדובר בנערה בוגרת, מפני שילד לא מסתובב עם כפייה על הראש."[8]

"בחקירה החוזרת ציין הנאשם כי בזמן הקצר שהבחין בדמות, לא ניתן היה לזהות שמדובר בילדה, מפני שמדובר היה בדמות גדולה שלבושה בכפייה וגלבייה, וזה לבוש שאינו אופייני לילדים. העד הוסיף כי בכל מקרה אי אפשר לזהות בוודאות אלא רק להתרשם, ולפי התרשמותו היא לא הייתה ילדה."[9]

גם גילה של הנערה אינו מצליח להתקבע וברשת הקשר הוא נע בין 10 ו-18[10] (על כל פנים, תא"ל גדי שמני קבע כי "אם מישהו בא ומהווה איום וסכנת חיים לכוחותינו אז גילו לא רלוונטי….").[11] ברגע האמת, החיילים מתקשים לאתר את אימן גם באמצעות אמצעי הראייה המשוכללים שלהם כאשר היא, ואחריה המ"פ, נעלמים בקפל קרקע.[12] לבסוף, גם איכות השמיעה נפגמת: סמ"ר עמית חשב ששמע את המ"פ אומר "פירקתי עליה מחסנית" אבל עקב ההמולה אינו יכול להיות בטוח במה ששמע.[13] במילים אחרות, במקום לייצר וודאות גמורה, האב"ם מספק למפעיליו ראשומון אומלל.[14]

הטקסט המשפטי שופע דוגמאות לתמונת המצב הרעועה שהכווינה את החיילים במהלך האירוע. שופטי בית המשפט הצבאי אף נתלים באילנו של פון-קלאוזוביץ על מנת להסביר את הלך רוחו של סרן ר'.[15] דע עקא, כפי שטיעון אי-הוודאות מסייע לזיכויו של סרן ר' וחייליו, הוא אינו מאפשר לפסול לחלוטין את החשש שאימן הייתה נערה תמימה. לכן, שומה על בית המשפט לרמוז, בעקיפין ועל סמך עדויות נסיבתיות, כי האפשרות שלא-מחבל יימצא באב"ם אינה קיימת.

ישנו פרט אחד חשוב שתומך בתזת הפח"ע של בית המשפט: במהלך התקרית פגע כדור במחסנית של מ"מ 5, שהתמקם על סוללת הרק"ם.[16] כלומר, ייתכן שאימן הייתה פיתיון שנועד למשוך את חיילי צה"ל מחוץ למוצב. אולם הירי הזה הגיע אחרי שאימן התגלתה בפני הש"ג, אחרי שהיא נפגעה מירי החיילים. באותו רגע ראשון שבו אימן הופיעה בפני החיילים, היא לא הייתה חמושה – מלבד תיק שעד היום לא ברור מה תוכנו – ובמרחק מאה מטרים מן המוצב, מרחק סביר לביצוע נוהל מעצר חשוד. ובכל זאת היא נורתה.

3.1 טקטיקה ראשונה: הסובייקט של האב"ם

מדוע נורה אדם לא חמוש ללא אזהרה? משום שהוא אינו יכול שלא להיות מחבל. מדוע הוא אינו יכול שלא להיות מחבל? משום שהמרחב, האב"ם, עושה אותו כזה. כך מסביר יהודה, אחד מהחיילים ששמרו בשער המוצב והיו הראשונים לבוא במגע עם אימן, כיצד זיהה את המחבלת:

"שאלה: איך ידעת שמדובר במחבלת?

תשובה: כל ערבי שנמצא 100 מטר מהמוצב [הוא] מחבל. זה איזור שהם יודעים שאסור להיכנס לשם."[17]

מוסיף מפקד הפלוגה סרן ר':

"…ברור שמי שהצליח להגיע עד לשם [מאה מטר מן הש"ג] לאחר שעבר את כל שטח האב"ם שרוחבו כמה מאות מטרים, יש לו מטרה פח"עית בלבד."[18]

ועופר, מפקד הגדוד, מאשש את ההגדרה המרחבית של המחבל:

"שאלה: בסיטואציה הזאת הייתה סיבה לירות על מנת להרוג?

תשובה: ברור שהייתה לה [לאימן] כוונה, זאת כוונה קיימת עקב המיקום בו הייתה…[איסור פרסום]… "[19]

ואף השופטים מסכימים עימם:

"שוכנענו גם כי אין כל אפשרות ממשית שגורם תמים יגיע בטעות לקרבת המוצב, שכן בין המוצב לשכונה הסמוכה מפרידים כמה מאות מטרים של שטח חולי קשה לתנועה, וידוע לכל שמדובר באזור בטחוני מיוחד שאסור בתנועה."[20]

מה ניתן ללמוד מן העדויות הללו? פסיקתו של יהודה, החייל הראשון לפתוח באש לעבר אימן, חד משמעית: מחבל הוא – אבל לא רק – פלסטינאי הנמצא בשטח האב"ם. מפקדיו מתוחכמים מעט יותר: הם יודעים כי הגדרה מדויקת של מחבל דורשת לזהות אצלו אמצעי וכוונה. והנה, ההגדרה הרשמית של האב"ם מחסלת את הצורך בזיהוי של כוונה ספציפית: עצם ההימצאות בתוך אב"ם שקולה לכוונת זדון. והאמצעי? כבוד שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי מתאר אותו כך:

"…[החיילים]…הגיעו לכלל מסקנה – אשר אפשר שבטעות יסודה ואפשר שלא – כי הימצאותה של הנערה…בקרבה חסרת-תקדים לשערי המוצב וכשהיא נושאת עמה תיק שתוכנו אינו ידוע, מעידה על הסכנה הנשקפת ממנה."[21]

האמצעי החבלני, אם כן, הוא תיק והכוונה – מיקום גיאוגרפי.[22]

במילים אחרות, האב"ם הוא מרחב שהופך, א-פריורית, פלסטינאים למחבלים; מדוע? משום שהחיילים והשופטים מניחים כי ידוע לכל שהאב"ם הוא אב"ם. ואם ברור מאליו שהאב"ם הוא אב"ם, כלומר אסור בכניסת פלסטינאים, אזי מי שחודר אליו יכול לעשות זאת רק בזדון.

3.2 טקטיקה שנייה: ההקשר הגזרתי

אף על פי שהשתכנעו השופטים כי פלסטינאי הנמצא באב"ם הוא מחבל מעצם המצאו שם, ברי להם כי עדיין נותרת אפשרות של פגיעה בחפים מפשע. על כן נעשית עבודה רטורית על מנת להוכיח שאימן, באופן פרטיקולרי, אינה יכולה שלא להיות מחבלת. ראשית, יש לספק את ההקשר ההיסטורי המידי הנחוץ להבנת הירי. שופט בג"צ, אדמונד לוי, מזכיר לנו כי:

"לא-אחת היה מוצב "גירית", כמוצבים הסמוכים לו וכיתר כוחות צה"ל ברצועת-עזה, יעד למתקפות טרור קשות. פחות משבוע קודם לאירוע נושא העתירה נהרג חייל ושלושה נוספים נפצעו, בעת שחוליית חמא"ס תקפה עמדה צבאית בבית חנון. בו ביום נהרגו עוד אזרחית ישראלית וחייל, וחייל נוסף נפצע,  מאש מחבלים סמוך ליישוב ניסנית. בשבוע שקדם לכך מצאו את מותם אזרחית ישראלית, מירי פצצת מרגמה לעבר היישוב נווה-דקלים, ושלושה חיילי צה"ל בחדירת מחבלים אל מוצב "מורג" שבדרום גוש קטיף. "מורג" הותקף שוב חודש לאחר מכן, אחד מחייליו נהרג ועוד שישה נפצעו. בסמוך לאירוע בו עוסקת עתירה זו בוצע לעבר "גירית", מספר פעמים, ירי צלפים וירי נגד-טנקים מכיוון רפיח, ובלילה שקדם לו הרגו חיילי המוצב מחבל שירה לעברם (עמ' 7, שורות 15-14 להודעתו של משיב 3 במשטרה הצבאית, מיום 26.10.04). על רקע זה מובן, כי ימים ארוכים היו חיילי המוצב נתונים להתרעות מפניהם של פיגועים במתווים שונים. בעת הרלוונטית לעתירה – ראשית אוקטובר 2004 – מצויים היו תחת התרעה מפני תקיפה, שאחד מתרחישיה האפשריים היה מאמץ ל"משיכת" הכוח אל מחוץ למוצב ופגיעה בו בשעה שאינו מוגן."[23]

שנית, אימן לא הייתה הילדה הלא-תמימה היחידה ברפיח. סמלת התצפיות מספרת על תקרית אחרת של חדירה לאב"ם:

"כחודשיים לפני האירוע נשוא כתב האישום, לאחר שהנאשם החל לשמש כמ"פ, נצפה נער בסמוך לבית האנטנה, במרחק של כ-200 מטר מהמוצב, בנסיבות שלהערכתה אינן יכולות להיות תמימות."[24]

ואכן, לאור ההיסטוריה הגזרתית, חיילי המוצב כלל אינם מעלים על דעתם כי אימן יכולה להיות לא-מחבלת:

"ישר חשבתי שיש אירוע משולב של צלפים, כי אין מצב וזה לא הגיוני שהיא תבוא לבד".[25]

"מדובר בהקפצה, של מחבל בתוך המוצב, בנוסף הילדה הייתה במקום שידוע שאסור להיכנס עליו [שגיאת חוקרת מצ"ח במקור] כי מדובר בשטח אש, אין שום בית-ספר באיזור ובגלל זה אין צורך לבקש אישור ירי בסיטואציה הספציפית הזאת לפי הנהלים וההוראות".[26]

"העד [סמל שלומי] הוסיף כי הוא משוכנע שהגעתה של המנוחה לקרבת המוצב, בכיוון מנוגד לדרך לבית הספר, הייתה חלק מאירוע משיכה, אף שהוא עצמו לא הבחין בגורמים עוינים נוספים."[27]

"העד [תא"ל גדי שמני] ציין כי לא ידע שהמנוחה הניחה תיק בפאתי סוללת הרק"ם, ואישר כי מוזר שמישהו תמים יגיע עד שער הרק"ם של המוצב, מבלי שנצפה כשהוא נכנס לאב"ם. בנסיבות אלה, אם הש"ג ראה כפייה וסבר שמדובר במחבל, זו הערכה סבירה, במיוחד בשים לב להתרעות החמות שהיו באותו זמן על אפשרות חדירה למוצב."[28]

3.3 טקטיקה שלישית: היו דברים מעולם

טקטיקה דומה שנוקטים העדים היא טקטיקת "כבר היו דברים מעולם". בניגוד לטקטיקה הקודמת, כאן מכירים הדוברים באפשרות שאימן הייתה לא-מחבלת וההכרה הזו מאששת את היותם חיילים מוסריים; אולם, מרגע שאוששה טענתם – הפרפורמטיבית – למוסריות, מיד הם מזכירים לעצמם ולשומעיהם כי הפלסטינאים נוהגים לנצל לרעה את סלידתו של צה"ל מהרג אזרחים תמימים. גדי שמני, שהיה מפקד האוגדה לפני הירי הנדון[29], אומר את הדברים הבאים:

"רוח ההוראות היא שלא יורים על ילדים, אלא אם מדובר במקרים מובהקים של סכנת חיים, כמו למשל ילד שרץ עם חגורת נפץ וכיו"ב, וכבר היו דברים מעולם."[30]

"העד ציין כי התבטאותו של הנאשם כי אפילו אם מדובר בילד בן שלוש שחדר למרחב יש להרגו, אינה ראויה מבחינה ערכית, מפני ש"ילד זה ילד זה ילד", למרות שהיו מקרים שילדים היו מעורבים באירועי פח"ע."[31]

"בהמשך עדותו ציין העד כי "אם מישהו בא ומהווה איום וסכנת חיים לכוחותינו אז גילו לא רלוונטי…." (עמ' 570 שו' 12), וכי ידוע שהפלסטינים עושים שימוש בילדים בפעילות פח"עית."[32]

גם חיילת שמעולם לא שירתה בגזרה יודעת שכבר היו דברים מעולם:

"העדה [אחת מחוקרות המשטרה הצבאית] ציינה כי החקירה לא התייחסה לשאלה מדוע הגיעה המנוחה לקרבת המוצב באותו בוקר, אולם לא נראה לה שזה רלוונטי, אף שידוע לה שהייתה בעבר מעורבות קטינים באירוע פח"ע בגזרה."[33]

והשופטים עצמם מחרים-מחזיקים:

"לא ניתן לשלול את האפשרות שהגעתה [של אימן] אל מקום כה קרוב למוצב, מקום שאף מקומי לא הגיע אליו קודם, כפי שציינה סמלת מ' מפקדת התצפיות בעדותה, הייתה חלק מאירוע פח"עי, שהרי מן המפורסמות הוא שארגוני טרור אינם נרתעים מלהפעיל גם קטינים במסגרת פעילותם העוינת, וכך גם עלה מן העדויות שנשמעות בפנינו."[34]

זאת ועוד: חוקר המשטרה הצבאית, שבמהלך חקירתו את סרן ר' לא קיבל את ההנחה המוקדמת שאימן חייבת להיות מחבלת, מתקן את דרכיו במהלך החקירה הנגדית:

"העד ציין כי בדיעבד, היה צריך לאפשר לנאשם לפרט אודות היתקלויות שהיו בעבר עם ילדים או נערים שהיו מעורבים בפעילות עוינת…"[35]

טכניקת המבע המשולב שבה משתמשים השופטים בכותבם את פסק-הדין מאפשרת להם לנזוף בחוקר המשטרה הצבאית:

"[חוקר המשטרה הצבאית] ציין כי במסגרת החקירה לא בדק את התו"ל הצה"לי בעת הסתערות וגם לא בדק נתונים אודות מעורבותם של קטינים בפעילות עוינת באזח"ע, אף שהוא סבור בדיעבד כי היה ראוי לבדוק זאת."[36]

מכיוון שפסק הדין לא מכיל – אלא במקרים ספורים – את שאלות הפרקליטים, אי אפשר לדעת האם המשפט המצוטט מהווה הכאה על חטא וולונטרית, או כפי שסביר להניח, תגובה לשאלותיו של פרקליט ההגנה. כך נעלם הפן העימותי של חקירת העד, ונדמה לקורא כאילו חייל המשטרה הצבאית נוזף בעצמו על המתודולוגיה הרעועה שהפגין במהלך חקירת המ"פ.

3.4 טקטיקה רביעית: פנייה אל המקורות

ואולם, הדוגמא המרתקת ביותר לחוסר היכולת לצייר את אימן כלא-מחבלת מתגלה בחלק שולי למדי של פסק-הדין. מדובר בסעיף המופיע בתחילת הטקסט ומטרתו להוכיח כי כבוד המת הוא חלק אינהרנטי של התרבות היהודית. אלו הן הדוגמאות שמביאים השופטים מן המקורות:

"וכי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית אותו על עץ, לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלוקים תלוי, ולא תטמא את נחלתך (דברים, פרק כא, פסוקים כב-כג)."[37]

"ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב, וכבוא השמש צווה יהושע ויורידו את נבלתו מן העץ (יהושע, פרק ח, פסוק כט)."[38]

"ויכם יהושע אחרי כן וימיתם ויתלם על חמשה עצים ויהיו תלויים על העצים עד הערב, ויהי לעת בוא השמש צווה יהושע ויורידם מעל העצים (יהושע, פרק י, פסוקים כו-כז)."[39]

"גם דוד הקפיד לקבור את חללי האויב, כפי שמפרש רש"י על הפסוק: 'ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם…' (שמואל א, פרק ח, פסוק יג): 'שקבר את ההרוגים שהרג באדום, והוא שם טוב לישראל שקוברין את אויביהם.'"[40]

"בתוספתא במסכת גיטין, פרק ד, הלכה יח, נאמר ביחס לעיר שגרים בה יהודים ונוכרים, כי קוברים מתי נוכרים ומנחמים אבלי נוכרים מפני דרכי שלום, וכך פוסק גם הרמב"ם בהלכות אבל, פרק יד, הלכה יב. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שסז, הלכה א, וכך כידוע נוהגת הרבנות הצבאית הלכה למעשה, כאשר היא מטפלת בכבוד בגופותיהם של חללי האויב."[41]

מלבד הדוגמא האחרונה[42], כל הדוגמאות לעיל מתייחסות לפושעים ולחיילי האויב, ולא בכדי – השופטים רוצים להראות עד כמה הצבא היהודי שומר על סטנדרט מוסרי, אפילו ובעיקר כאשר הוא נלחם באויביו המרים ביותר. גם אם השופטים אינם משווים באופן ישיר בין אימן אל-המץ ובין האמורי, בני העי והאדומי, בכל זאת הם מוצאים לנכון להביא דווקא את הדוגמאות הללו על מנת לשפוך אור על מותה של הראשונה. כאשר הדוגמאות הרלוונטיות למותה של אימן הן אויביהם המיתולוגיים, החד-משמעיים, של בני ישראל, האמביוולנטיות לגבי מעשיה של אימן, שאולי סייעה למחבלים ואולי לא, נמחקת. השאלה המשפטית איננה יכולה להיות 'האם חיילי צה"ל ירו באדם חף מפשע?', אלא אך ורק 'האם התעללו חיילי צה"ל בגופתו של מחבל?'.

אנחנו רואים, אם כן, כי כל המעורבים בעניין – חיילי הפלוגה, סמלת התצפיות, רח"ט מבצעים, הנאשם והשופטים עצמם – מניחים מראש שאימן לא הייתה יכולה שלא להיות מחבלת. הם מחויבים לציין כי פגיעה בילדים היא טרגדיה נוראית וטעות מצערת, אולם באותה נשימה – במובן הכי מילולי של הביטוי – הם מסבירים כי לאור הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והאתנוגרפיה המקומית "אין אפשרות ממשית"[43] שאימן היא לא-מחבלת. מכיוון שבאה על מנת להרע, אי אפשר לצפות מחיילי המוצב שלא ייגנו על עצמם מפניה.

4. סיכום

אם ישנה חרדה הפושה בפסק הדין הצבאי הרי זו החרדה מפני ניידות, תהא זו הניידות האנכית-מעמדית של החיילים הוותיקים או הניידות המרחבית-אופקית של אימן אל המץ. ניידות, בהקשרו של פסק הדין שקראנו, לעולם מהווה טרנסגרסיה: הפרק הראשון בעבודה זו עסק באופן שבו עוצבה הניידות האנכית של חיילי המוצב כגורם חתרני המבקש להרוס את הסדר הפלוגתי מבפנים. הפרק השני עסק באופן שבו עוצבה הניידות האופקית של אימן אל המץ כגורם חבלני המבקש להרוס את הסדר הצה"לי מבחוץ.

שני סוגי הניידות משקפים זה את זה: שניהם חותרים כנגד החוק הצה"לי ועל כן שניהם מוכתרים כמעשי חבלנות. תקרית הירי מהווה את שיאו של תהליך חציית גבולות סימולטאני המאיים למוטט את הגדרות הבסיס של הסדר הצה"לי: לא רק שהמורדים ביקשו לחצות הגבול את בין פקוד ומפקד, ברשלנותם הם אף אפשרו לאימן לחצות את הגבול בין רפיח ומוצב גירית. על כן זיכויו של סרן ר' מהווה, מניה וביה, פעולה של הסדרה ההופכת את הזירה המוצבית הכאוטית, זו שנגדה חותרים חיילים מלמטה ומחבלים מכל עבריה, לזירה יציבה ונייחת.

במידה רבה, בית המשפט מבקש ללמד את פורעי החוק מהו מקומם. אימן הייתה צריכה לדעת את מקומה – קרי: בית הספר, ש"כלל אינו קרוב למוצב" – והחיילים הותיקים צריכים לדעת את מקומם בשרשרת הפיקוד. הסיפור המשפטי שקראנו הוא סיפור על הידע ועל המקום; זהו סיפור על אב"ם שכולם יודעים על קיומו ועל הידע המשובש והלא-וודאי שהוא מייצר; זהו סיפור על האופן שבו פקודות יורדות מלמעלה למטה וכיצד הן מתפשטות על פני השטח, ובעיקר, זהו סיפור על מה שמילים מעוללות למרחב, וכתוצאה מכך, מה שהן מסוגלות לעולל לבני אדם.


[1]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 69.

[2]  שם, עמ' 6; עמ'  22; עמ' 42.

[3]  שם, עמ' 16

[4]  שם, עמ' 23.

[5]  שם, עמ' 26.

[6]  שם, עמ' 27.

[7]  שם, עמ' 32

[8]  שם, שם.

[9]  שם, עמ' 40. והשווה את התרשמותו של סרן ר' מבגדיה המפלילים של אימן להתרשמותו של בית המשפט ממנהגו של סמל שלומי ללכת בלי דרגות ועם הדיסקית על הגב, כמנהג הצעירים: "למעשה, עוד קודם שהחל את עדותו, ניתן היה להסיק מדרך לבושו של העד כי הוא ראה עצמו כפוף לנורמות הפסולות שהשתרשו בפלוגה, על כל המשתמע מכך גם באשר לטיב יחסיו עם הנאשם…" (עמ' 43-44; ההדגשה שלי).

[10]  שם, עמ' 23; עמ' 38; עמ' 75.

[11]  שם, עמ' 69.

[12]  שם, עמ' 17; עמ' 21; עמ' 45. מוטיב הראייה המשובשת אינו מניח לטקסט: פיגוע-הטרור המלוכני שמוזכר מספר הפעמים הרב ביותר הוא שבירת משקפיו של מ"מ 8.

[13]  שם, עמ' 28. לדעת סרן ר' שמיעתו של סמ"ר עמית עוותה על ידי הרעש שעשה ד-9 שנכנס באותו רגע למוצב (עמ' 34).

[14]  והשווה לטענתו של אריאל הנדל כי אי-הודאות איננה תוצר-לוואי אלא אסטרטגיה: "שליטה במרחב באמצעות המרחב: אי-ודאות כטכנולוגיית שליטה", תיאוריה וביקורת, גיליון 31 (חורף 2007), עמ' 101-126.

[15]  שם, עמ' 71.

[16]  שם, עמ' 23.

[17]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 14.

[18]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 32.

[19]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 16. ההדגשה שלי.

[20]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73.

[21]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 15. ההדגשה שלי.

[22]  עוד סימן לכוונותיה החבלניות של אימן הוא המרחק בין בית הספר שלה למוצב. שוב ושוב מדגישים העדים, הסנגורים והשופטים כי בית הספר מרוחק מן המוצב [למשל, התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73]. לכן, לא ייתכן כי אימן הייתה בדרכה לבית הספר ואם לא הייתה בדרכה לבית הספר, לא ייתכן שכוונותיה תמימות. נדמה כי מבחינת החיילים והשופטים פלסטינאי טוב הוא פלסטינאי ההולך לאן שהוא אמור להיות, ומגיע לאן שהוא אמור להיות. הפלסטינאים אינם יכולים לתור סתם כך את המרחב. עליהם לנוע בין שתי נקודות מאושרות, ובין שתיהן בלבד. ביוצאו מן הבית, על הפלסטינאי להצטייד בתעודה וביעד. אם אין הוא מגיע עם התעודה, או במקרה של אימן, אל תעודתו, מיד הוא מסומן כפלסטיני רע, כמחבל.

[23]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 4.

[24]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68.

[25]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 15.

[26]  שם, שם.

[27]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 21.

[28]  שם, עמ' 69.

[29]  בזמן התקרית מפקד האוגדה היה שמואל זכאי, שהתפטר על רקע הפרשה.

[30]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68.

[31]  שם, עמ' 69.

[32]  שם, שם.

[33]  שם, עמ' 50.

[34]  שם, עמ' 73.

[35]  שם, עמ' 58.

[36]  שם, עמ' 59.

[37]  שם, עמ' 5.

[38]  שם, שם.

[39]  שם, שם.

[40]  שם, שם.

[41]  שם, שם.

[42]  ודוק: גם היא מסתיימת בהתייחסות ל"חללי האויב".

[43]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73.

One Response to פרשת מותה של אימן אל-האמס: אי אפשרותו של הלא-מחבל

  1. Ofer הגיב:

    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: