פרשת מותה של אימן אל-האמס: מבוא

ביום שלישי, החמישי לאוקטובר 2004, סמוך לשבע בבוקר, התגלתה אימן אל המץ בפני חיילי הש"ג של מוצב "גירית". יש להתעכב על המילה "התגלתה" ואולי להחליפה במילים "הופיעה" או "צצה" משום שהמוצב מוקף בשטח חולי ברוחב שלוש-מאות מטרים, המפריד בינו ובין העיר רפיח. השטח הזה הוגדר על ידי צה"ל כאב"ם – איזור ביטחוני מיוחד – האסור בתנועת פלסטינאים והוא אמור היה להיות "נשלט בתצפית" על ידי המוצב. אלא שדבר-מה השתבש באותו בוקר, ואימן אל המץ, במקום לגדול טיפין-טיפין דרך עדשות מכשירי התצפית הצה"ליים, צצה, כמו באחת, כמאה מטרים משער המוצב.

התגלויות, מטבען, נוטות לשבש את מנגנוני הפרשנות; אימן אל המץ לא הייתה אמורה לצוץ מאה מטרים לפני שער המוצב מבלי שהעיניים של המדינה ימדדו אותה קודם, יקבעו שהיא נערה[1] בלתי חמושה וילוו אותה אל מחוץ לאב"ם במטח יריות ידידותי.[2] אבל כך היא הופיעה בפני הש"ג, ואף על פי שהחיילים הופתעו בוודאי מהתגלותה הרפאית, הם לא התבלבלו והעבירו אותה תהליך סובייקטיפיקציה מזורז:

 "שאלה: איך ידעת שזאת מחבלת?

תשובה: כל ערבי שנמצא 100 מטר מהמוצב [הוא] מחבל."[3]

 לאחר שזוהתה אל המץ כמחבלת נורה לעברה מטח יריות ראשוני. אימן החלה לסגת מזרחה, לכיוון תל-סולטן, השכונה הגובלת באב"ם. בינתיים נתנה המדינה קולה ובמערכת הכריזה נשמעה אזעקת "מחבל במוצב". גם אם אימן לא הייתה "מחבל" לפני שהגיעה לשער המוצב, עתה היא הפכה לאחד. תחת הרושם הזה יצא מהמוצב מפקד הפלוגה, סרן ר', יחד עם חיילים וקצינים נוספים. הם התמקמו על סוללת הרק"ם והמשיכו לירות לעבר הנערה בעוד היא נעה לכיוון תל-סולטן. בשלב מסוים נפלה אימן בקפל קרקע. כנראה שכבר אז הייתה פגועה; אולי כבר הייתה מתה. סרן ר' התקדם לעברה יחד עם קשרו, זיהה אותה וירה בה שתי יריות של "וידוא נטרול".[4] או-אז החל הקצין לחזור לכיוון המוצב, אך מיד נמלך בדעתו, סב על עקביו, ירה צרור ל"מרחב הגופה" ורק אז נסוג סופית.

ייתכן שפרשת מותה של אימן אל המץ הייתה נעלמת בתהום התודעה הישראלית לולא נוצר קשר בין כמה מחיילים הפלוגה ובין כתבים צבאיים שקפצו כמוצאי שלל רב על "וידוא ההריגה" שביצע המ"פ. כתבות סנסציוניות פורסמו בעיתונות היומית ובינתיים, בעקבות תחקירים שונים, פתחה הפרקליטות הצבאית בחקירה פלילית נגד סרן ר', חקירה שהסתיימה בהגשת כתב אישום.

1.1 פוסט-מורטם

במה הואשם סרן ר'? ראשית, בשני סעיפים של שימוש בלתי חוקי בנשק, כלומר בחשד שאותן שתי יריות של נטרול ואחר-כך ירי הצרור לכיוונה של הגופה מהווים התעללות בגופה. שנית, בשיבוש מהלכי משפט, משום שפנה אל חייליו וניסה לשכנע אותם ליישר קו עם גרסתו לאירועים. שלישית, בחריגה מסמכותו, משום שלאחר האירוע הכריז ברשת הקשר כי יש לירות "על מנת להרוג" בכל מי שנכנס לאב"ם, "גם אם זה ילד בן שלוש", ולבסוף, בהתנהגות שאינה הולמת את דרגתו.[5]

במילים אחרות, המשפט הצבאי עוסק כולו בפוסט-מורטם, בירי שלאחר המוות ובנתיחה של אחר-המוות. בית הדין הצבאי כותב במפורש:

"כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מונה חמישה פרטי אישום, ואינו מתייחס כלל לעצם מותה של המנוחה, אלא עוסק באירועים שהתרחשו לאחר מותה. במילים אחרות, התביעה אינה חולקת על כך שהירי כלפי המנוחה עד שנפגעה היה מוצדק…"[6]

על מנת לקבוע האם סרן' אשם בהתעללות בגופה נדרשו השופטים להכריע בשתי סוגיות. כאמור, ההבדל בין טקטיקה מקובלת – וידוא נטרול – ובין התעללות – וידוא הריגה – הוא הבדל אפיסטמולוגי. כך מגדיר זאת גדי שמני, מפקד אוגדת עזה לשעבר:

"…יש להבחין בין וידוא הריגה ובין נטרול איום, כאשר במצב הראשון מדובר על מקרה שבו נהרג גורם עוין וברור לחלוטין שאינו מהווה סיכון כלשהו, ולמרות זאת יורים שוב בגופה, ואילו במקרה השני מדובר במצב לחימה שבו נפגע גורם עוין, אולם קיים חשש שהוא עדיין מהווה איום על כוחותינו, ולכן יש לבצע ירי נוסף כדי לוודא שהאיום נוטרל. המקרה הראשון פסול לחלוטין מבחינה ערכית ומוסרית, ואילו המקרה השני הוא תגובה מקצועית נכונה לאיום נתון."[7]

הסוגיה הראשונה שעמדה בפני השופטים, אם כן, דרשה מהם להחליט מה ידע סרן ר' על האדם שבו ירה, בזמן שירה בו.

הסוגיה השנייה סובבת סביב ירי הצרור שירה סרן ר' לעבר אימן. המ"פ לא הכחיש כי ירה שתי יריות לעבר אימן; כאמור, אם ניתן להוכיח כי סרן ר' חשש שהאדם מולו הוא מחבל חי, אזי מדובר בירי חוקי. את ירי הצרור קשה יותר להצדיק. סרן ר' טען כי הירי לא כוון לעבר הגופה אלא לעבר תל-סולטן וכי מדובר בירי הרתעתי.[8] כאן נדרש מבית המשפט להכריע בין עדויות סותרות ומבולבלות על מנת לקבוע האם כיוון סרן ר' אל עבר , והאם פגע בגופת הילדה.

בפסיקתם קבעו השופטים כי לסרן ר' לא הייתה סיבה להניח שאימן עלולה להיות לא-מחבלת וכי ברגע שבו גילה אותה במחפורת שם נפלה, לא יכול היה לדעת כי היא אינה מסכנת אותו (עוד). על כן, יש לכנות את שני הכדורים שירה לעברה "וידוא נטרול" ולא "התעללות בגופה". כמו כן קבעו השופטים, לאחר שבררו את העדויות המהימנות מן השקריות, כי ירי הצרור לא כוון ולא פגע בגופה. סרן ר' זוכה גם בשלושת הסעיפים הנוספים, שבהם תיגע העבודה באופן חלקי מאד.

לוּז העבודה שלהלן הוא קריאה בפסק הדין שנתן בית הדין הצבאי בעניינו של סרן ר'.[9] אין בכוונתי לבקר את תוקפו המשפטי של פסק הדין. מטרתי היא לבחון את האמצעים הרטוריים והשיחניים שבאמצעותם הפך ירי קטלני לעבר נערה לא חמושה ל"מוצדק", מובן מאליו ובלתי ראוי לבדיקה משפטית; לתאר כיצד ניסתה התביעה הצבאית לעשות את סרן ר' לשעיר לעזאזל, למתעלל היוצא-מן-הכלל, המעיד על המערכת התקינה[10], וכיצד זיכתה המדינה אותו, את עצמה והטילה את האשמה על פקודיו של המ"פ, שניצלו את ההיתקלות על מנת לבצע ניסיון הפיכה כושל נגד מפקדם.

חלקה הראשון של העבודה עוקב אחרי האופן שבו בררו השופטים את העדויות המהימנות מן העדויות השקריות. אנחנו נראה כי פסק הדין מספר שני סיפורים שונים, בעלי ווקטורים הפוכים: אחד אופקי והשני אנכי. סיפור אחד הוא סיפור המסופר בשפה אופקית של כיוונים, מרחקים וזוויות ומטרתו היא הכלת התקרית בשפה טקטית הנקייה מרשמים מוסריים. זהו סיפור על חיילי מוצב המאמינים שהם הודפים התקפה חבלנית, ולכן אין הוא מעורר שאלות אתיות או משפטיות, אלא אך ורק שאלות טקטיות.[11] הסיפור האופקי מתחיל להיפרם ברגע שבו נתקל סרן ר' בנערה. המפגש ביניהם מעלה שאלות מוסריות ואפיסטמולוגיות ואף על פי שזיכויו של סרן ר' נסמך בעיקר על הסברים טקטיים וטכניים, בית המשפט עושה מאמצים רטוריים נכבדים –הבוללים בשיח הטקטי טענות היסטוריות, מוסריות ואתנוגראפיות – על מנת לסלק את האמביוולנטיות המטרידה של הרגע ההוא. המאמץ הרטורי העודף הזה הוא, במידה רבה, נושאה של העבודה הנוכחית.

אחת הטקטיקות המרכזיות ביותר בנטרול רגע המפגש בין סרן ר' לאימן היא הסטת המוקד המוסרי ממנו אל הפוליטיקה הפלוגתית. במקביל לסיפור האופקי הולך ומתפתח בתוך הטקסט סיפור אנכי, המגולל את תולדות מאבק השליטה בין החיילים הותיקים ומפקדי הפלוגה. זהו מאבק על הזכות לשלוט בחיילים הצעירים, הפרולטריון הפלוגתי, וכמאבק מעמדי הוא מנוסח במונחי למטה-למעלה, גבוה-נמוך וצעיר-מבוגר. בניגוד לווקטור האופקי, הווקטור האנכי רווי בטיעונים מוסריים ובעוגמת-הנפש שנגרמה לשופטים למשמע תולדות מרד החיילים הוותיקים. הטענה העיקרית בחלקה הראשון של העבודה היא כי הסיפור האנכי על מרד הותיקים מעצב את האופן שבו קוראים השופטים את עדויות החיילים ומתוך כך מביא לזיכויו של סרן ר'. במונחים שהוצגו לעיל נאמר שהסיפור האנכי מספק לשופטים את המשקפיים שדרכם הם קוראים את הסיפור האופקי ומאפשר להם לנטרל את האמביוולנטיות של המפגש בין סרן ר' ואימן; המטען המוסרי השלילי המלווה את הרגע השנוי-במחלוקת אינו נעלם אלא מוסט מן הקצין והגופה אל עבר העדים השונים והאג'נדה הפוליטית הפסולה שלהם – ממעשה הירי אל מעשה העדות.

בעוד החלק הראשון עוקב אחרי האופן שבו הופך סיפור "וידוא ההריגה" לאפוס מעמדי והחיילים הותיקים מסומנים כאשמים האמיתיים בתוצאות התקרית, החלק השני מפרט את הטקטיקות הרטוריות שנוקטים העדים, הפרקליטים והשופטים – כמעט ללא יוצאים מן הכלל – על מנת לשלול את האפשרות שאימן נכנסה אל האב"ם ללא כוונת זדון. כזכור, חפותו של סרן ר' תלויה בקביעה כי לא יכול היה לדעת שאימן היא נערה בלתי חמושה בזמן שירה בה. ואכן, בין כל המעורבים בדבר, כולל החיילים שביקשו להפליל את סרן ר', שוררת הסכמה כי לא ייתכן שאימן לא הייתה מחבלת. הטענה המרכזית בחלק הזה, הנשענת על ניתוח שיחני של עדויות החיילים וחוות הדעת המשפטית, היא שבית המשפט אינו מסוגל להסתפק בקביעה האפיסטמולוגית כי סרן ר', לאור המידע שהיה בידו באותו הזמן, לא יכול היה להיות בטוח שאימן היא נערה תמימה; בית המשפט חש צורך, והוא עושה כל שביכולתו, להראות שמבחינה אונטולוגית אימן (ובהשאלה כל פלסטינאי הנכנס לאב"ם) אינו יכול שלא להיות מחבל.

אם החלק הראשון עוסק ביחס שבין פוליטיקה ובין אפיסטמולוגיה, כלומר באופן שבו המאבק המעמדי עיצב הן את עדויות החיילים והן את האופן שבו בררו אותן השופטים, החלק השני עוסק בסובייקטיפיקציה, ובמנגנונים השיחניים שמאפשרים לבית המשפט לסבייקט את אימן. המנגנון העיקרי שנעסוק בו הוא כמובן האב"ם עצמו, שכמעט ואין לו סממנים חומריים, אבל מי שנכנס אליו הופך באופן אוטומטי למחבל.[12] אליו מתווספים מנגנונים רטרואקטיביים נוספים המאפשרים לבית המשפט להפוך את אימן, יחד עם החיילים המורדים שלקחו חלק בהריגתה, לאשמה במותה. סרן ר', הן ביחס לחייליו המורדים והן ביחס לנערה הפלסטינאית, הוא נציגו של הסדר הצה"לי; זיכויו מאשש, אם כך, את תוקפו של החוק הצה"לי, בפועלו על בני-אנוש ועל המרחב.


[1]  אימן אל המץ הייתה בת שלוש-עשרה שנים ועשרה חודשים במותה.

[2]  פצ"ן דר/400/04 התובע הצבאי נגד סרן ר' [להלן: התובע הצבאי נגד סרן ר'], פ"ד עמ' 68: "העדה [סמלת תצפיות] ציינה כי לא ניתנה בעבר הוראה לירות על מנת לפגוע באזרחים שנכנסו מטרים ספורים לתוך שטח האב"ם, אלא לירות ירי הרתעתי בלבד."

[3]  בג"ץ 741/05 אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי [להלן: אל המץ נגד התובע הצבאי], פ"ד עמ' 13.

[4]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 38: "בהמשך עדותו ציין הנאשם כי יש להבחין בין מצב שבו ברור שמחבל נהרג, ולכן ירי נוסף עליו הוא התעללות בגופתו, ובין מצב שבו לא ברור שהוא מת, שאז צריך לירות עליו כדי לוודא את נטרולו, וכי בעגה הצבאית מקובל להשתמש בביטוי 'וידוא הריגה' כשהכוונה  למעשה ל'וידוא נטרול'. הנאשם שב וציין כי בעת הירי בדמות מהסוללה היה ברור שמדובר בדמות אוייב שמהווה איום על המוצב."

[5]  שם, עמ' 2-3.

[6]  שם, עמ' 2.

[7]  שם, עמ' 68-69. כמו כן, ראה הערה מספר 3.

[8]  שם, עמ' 3, עמ' 33.

[9]  בנוסף, אביא ציטוטים רלוונטיים מפסיקת בג"צ, אך לא אציע ניתוח מקיף שלה.

[10]  התביעה הצבאית מסונפת לפרקליטות הצבאית, שאחראית על הניסוח המשפטי של הוראות הפתיחה באש. כלומר, הפרקליטות ביקשה להגן על הוראות הפתיחה באש שהיא עצמה ניסחה תוך שהיא מנסה להוכיח שסרן ר' חרג מהן.

[11]  ראה עדותו של תא"ל (דאז) גדי שמני, המטיל ספק בהחלטות הטקטיות של הנאשם, אך מעיד כי מעשיו מצויים במסגרת הפקודות: התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68-71.

[12]  אף על פי שכל פלסטינאי באב"ם עובר סובייקטיפיקציה כמחבל, לא בכולם יורים, לפחות לא ירי "קטלני". ראה הערת שוליים מס' 2.

One Response to פרשת מותה של אימן אל-האמס: מבוא

  1. איתמר הגיב:

    ניטפוק: בהערה 12 צ"ל ראה הערה 2 ולא ראה הערה 1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: