19.7.1961
לכבוד
מר מרדכי נמיר
ראש עיריית תל-אביב
ראש עירייה נכבד,
מכתב תלונה רגיל של אזרחית לראש העיר ולא עוד אלא של אזרחית של עיר אחרת. יורשה לי להתחיל מכתב זה שלא כמקובל.
שבחים, הלל, קלס, רומם ופאר ליופי הגן האצמעות [כך] שבנית בימי כהונתך כראש העיר. הצמחים הנפלאים בשלל מיניהם וצבעיהם, המדרגות הרחבות, הספסלים הרבים בכל מקום, והאנדרטה הנפלאה, הנהדרה והמופלאה לטייסים אשר מכל זווית הסתכלות מעניינת היא ומקסימה – עושים גן זה ליפה ולמרהיב שבגני ישראל. הייתי ברבים מהם.
אולם אליה וקוץ בה.
כאשה צעירה ואולי גם די יפה, אני מרשה לעצמי לפנות אליך ולהביא לתשומת ליבך דבר מוזר מאד. גן זה מיועד לגברים מכל הגילים, כי עבורנו יש בך סכנה או לפחות אי נעימות רבה בישיבה בגן. הייתי בגן מספר פעמים בשעות היום השונות ולא לבדי וחשתי עצמי לא בטוב ואף נפחדת מקצת. מיד עם התיישבי הופתי [כך] בפרחחי העיר ובמובחרים שבהם. מובן ומיותר לציין כי ליד הים לא יכולתי כלל וכלל לשבת ונאלצתי לחפש מחסה בקרב אבות ואמהות שטיילו עם ילדיהם הקטנים.
וחבל חבל, כי דווקא בגן כזה, רוצה אדם להתבודד, לחשוב או להחליט על דברים שבעיר הבטון, הברזל וריח הדיזל והבנזין קשה לחשוב עליהם. בוטחת אני בך ובחבר עוזריך כי תמצאו פתרון משביע רצון לבעיה זו.
בתודה וסליחה על כי הטרחתיך בבעיה כה פעוטה בהתחשב עם קבוץ גלויות ופתחו [כך] הארץ, אולם חיינו רובם ככולם מורכבים הרי מרצף אחד של דברים פעוטים.
בתודה, הערכה וכבוד רב,
א.ב.ק [השם המלא שמור במערכת]