זכות השיבה, 1949

30 ביולי 2011

9 במרץ 1949

הנדון: העברת ערבים ממקום למקום

בתור צעד ראשון לפתרון שאלת הפליטים בשטח מדינת ישראל, יש להקל על כל הרוצים לחזור לחיפה, עכו, [מילה לא ברורה] ולכפרים שאינם נטושים, באם אין נגדם כל אשמה מיוחדת.

נא להמציא לי רשימה שמית עם הפרטים דלהלן:

(1) שם ומשפחה;

(2) שם האב;

(3) הגיל;

(4) מצב משפחתי;

(5) מקום המגורים.

                                                                                                             א. אבנר, אלוף

מפקד הממשל הצבאי בשטחים המוחזקים.


סגרגציה ואחרות: כיצד הפך השמאל לתרנגול כפרות

20 במאי 2011

הציונות היא אידיאולוגיה סגרגטיבית. הציונות נולדה כתשובה לאמנציפציה מחד, ולאנטישמיות החדשה, בעלת הגוונים הלאומיים-ביולוגיים, מאידך. אין זה מפתיע, אם כן, שהציונות הפנימה הן את הלאומיות הפסבדו-ביולוגית והן את הקסנופוביה העזה של מזרח ומרכז אירופה.

הציונים הביאו את המטען האידיאולוגי הזה איתם למרחב המזרח-תיכוני. ההתנגדות האלימה של הערבים המקומיים לשאיפות הפוליטיות של הציונים, ובמקרים רבים אף לעצם נוכחותם, בוודאי לא סייעה לקירוב הלבבות.

כך קרה שתולדות הציונות הארץ-ישראלית הן סיפורה של ההפרדה בין יהודים וערבים. בתקופת המנדט הייתה זו הפרדה כלכלית ותרבותית מעיקרה. כאשר נוסדה מדינת ישראל הפכה הסגרגציה לטוטאלית (רוצה לומר, היא פלשה לכל תחומי החיים). זאת משום שמטרתה העיקרית של מדינת ישראל היא לשמר רוב של אזרחים יהודיים. אם קיימת דמוקרטיה בישראל, היא קיימת רק כל עוד ישנו רוב אלקטוראלי לאתנוס היהודי. אמנם הקשר בין עלייתו של השיח הדמוגרפי ובין התפוררות הדמוקרטיה בעשור האחרון אינו סיבתי, אך הוא אינו מקרי: תחת הרושם שאבד הרוב יהודי בין הים והירדן אין שוב סיבה לשמור על הפאסון הדמוקרטי.

בתקופה שבין 1967 ל-1987 נדמה היה שהסגרגציה נחלשת קמעה. ערביי השטחים הפכו לנדבך מרכזי של הכלכלה הישראלית ולחלק בלתי נפרד מן הנוף הישראלי; הסגרגציה לא בוטלה, אבל היא הוקלה בתחומים מסוימים (וכל עוד העליונות היהודית נשמרה). דא עקא, עם התקדמות תהליך השלום ופריצת האינתיפאדה השנייה, החליטה מדינת ישראל להעלים את הפלסטינים. היא פיתחה מנגנונים משוכללים ויקרים להחריד על מנת למנוע מערביי השטחים לנכוח באופן פיזי בגבולות הקו הירוק, או בתוך המובלעות היהודיות מעברו האחר. אמנם את ערביי ישראל אין ישראל יכולה להעלים מבחינה פיזית, אולם היא עושה ככל שביכולתה להעלימם מבחינה משפטית, כלכלית ותרבותית.

הסגרגציה היא סיפור הצלחה גדול כל-כך, עד שהישראלים נותרו ללא אחר משמעותי. האזרחים הפלסטינים חיים בפריפריה, והלא-אזרחים חיים מעבר להרי החושך. לתפקיד האחר המכונן, אם כן, גולש באופן מטונימי השמאל הישראלי. כמובן, אינני טוען שמדיניות הסגרגציה היא הסיבה היחידה לתהליך הדה-לגיטימציה של השמאל. אולם אני מאמין שתיאוריית הסגרגציה שאני פורש בפניכם, קוראים יקרים, היא רחבה וכללית מספיק על מנת להכיל בתוכה הסברים אחרים.

בקצרה, אני טוען כי ההזרה של הפלסטינים, שעתה נתפסים בעיני היהודים כחיות אדם הראויות לתלייה, הפכה אותם לאחרים אחרים-מדי, בלתי אנושיים עד כדי כך שלא ניתן עוד להתייחס אליהם כאל אויב שווה-ערך. הפלסטינים רעים, על פי ישראל 2011, כפי שעקרב או כלב מוכה-כלבת הוא רע מטבעו. לכן נזקקים הישראלים הפטריוטים לאחר אינטימי יותר, אנושי יותר.

המיינסטרים הישראלי זקוק לאחר שאפשר עדיין לנהל איתו יחסים מורכבים של הזדהות ודחייה. אחרי הכול ובניגוד לערבים, סמולנים נראים כמונו, מדברים כמונו ולפעמים חולקים את טעמנו במוזיקה ובסרטים. כמו קומוניסטים באמריקה או יהודים מתבוללים בויימאר, הסמולן מזכיר לנו את עצמנו, מלבד אותה עודפות נוראית, מפלצתית, חבויה, שהופכת אותו לשיקוץ ואותנו לסובייקטים טובים. דווקא כאשר אנחנו מסוגלים להזדהות עם האחר, לראות את עצמנו בו, אישושו של ההבדל בינינו מענג יותר, חריף יותר.

תדמיתה הבין-לאומית של ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים. היא ממלאת היטב את הנעליים הגדולות של דרום-אפריקה בתור "המדינה הקולוניאלית האחרונה". הישראלים, כמובן, אינם מסוגלים להעלות בדעתם כיצד התגלגלה מדינתם לנישה כה כפוית טובה ובתגובה הם עושים מה שכל אספסוף שמכבד את עצמו עושה: ציד מכשפות. כמו בריה"מ הסטליניסטית או ארה"ב המקרתיסטית, ישראל 2011 היא חברה במצב רוח קטסטרופלי-אפוקליפטי. אלו הן חברות פרנואידיות שמתחילות, באקט נואש של טיהור-עצמי, לאכל את עצמן, בתקווה שאם הן רק יוכלו להיפטר מן האלמנט הסורר הזה שבהן, מן הגוש הסרטני, הן יחלימו באופן פלאי. אבל מרגע שטעמת טעמו של טיהור, קשה מאד להפסיק.

מה הניתוח הזה אומר לגבי עתידו של השמאל הישראלי? ובכן, אני מניח שדווקא הלאומיות הביולוגיסטית של היהודים תמנע, באורח פרדוקסאלי, מהקמת מחנות ריכוז לסמולנים. אבל מלבד זאת, וכל עוד מעמדה הבינלאומי של ישראל ימשיך להתדרדר ותחושת המצור תלך ותגבר, הישראלים ימצאו דרכים להיפטר מהסמולנים. אם הפלסטינים ברחו למחנות פליטים, הסמולנים יברחו לאוניברסיטאות בחוף המזרחי ומשרדי היי-טק בחוף המערבי. אבל כמו הפלסטינים, סמולן שיחזור לכאן עד עשר שנים עלול לגלות שנוף מולדתו נמחק, והוא אינו מכיר עוד את האנשים ואינו מבין השפה שבה הם מדברים. אם ישראל מעלימה בהצלחה מיליוני פלסטינים, מדוע שלא תצליח להעלים כמה עשרות אלפי סמולנים? ואז, אחרי שנפטר מהסמולנים, אפשר יהיה להתחיל לטפל באנשים כמו שמואל הספרי ואלדד יניב, שפעם חשבנו ממש כמונו, ואז הם התחילו עם כל מיני שטויות כמו "שלטון החוק" ו"זכויות אדם". עכשיו כשאני חושב על זה, מי באמת מימן להם את הקמפיין?


אמנציפוביה

14 בנובמבר 2010

הציונות ביקשה לספק מזור לשורה שלמה של בעיות יהודיות-אירופאיות. האמנציפציה הייתה אחת מהן; רוב ההוגים הציונים העריכו כי הפרויקט האמנציפטורי נכשל כישלון חרוץ ולכן אין ליהודים מה לחפש באירופה. רק ציונים מעטים ראו באמנציפציה סיפור הצלחה וחששו שהיא תוביל להתפוררות מרקם החיים היהודי. לאחד העם ולארתור רופין היה מעט מאד במשותף, אבל את שניהם הניעה דאגה גדולה לעתידו של העם היהודי, ההולך ונטמע בסביבתו הנוכרית.

היהודים האירופאים בילו את המאה שקדמה לשואה סחופים בזרמים מתחלפים של הטמעות והדרה. אך בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, רבות מהבעיות שהצמיחו את הפיתרון הציוני איבדו מעוקצן: קרוב למחצית היהודים חיים תחת ריבונות יהודית והשאר מתרכזים במדינות עשירות וליברליות. היהודים עשירים יותר, בריאים יותר ובטוחים יותר מאי פעם.

מה, אם כן, עשוי להיות הרציונאל להמשך המהפכה הציונית? אנשי "תכלת", כתב העת החביב על ביבי, מספקים לנו תשובה. מייקל אורן, שגרירנו בוושינגטון, כותב בביקורתו על הסרט "אל תתעסק עם הזוהאן": "

אל תתעסקו עם הזוהאן הוא הביטוי הבוטה ביותר של השקפת העולם העומדת ביסוד האוטופיה היהודית־אמריקנית. שלא כמו הסרט, המתאר את ישראל כארץ רדופה וחסרת חיוּת ואת ברוקלין כמעין גן עדן עליז, בקומדיה של אדם סנדלר דווקא ישראל היא ארץ החלומות ואילו ברוקלין היא שדה קרב של ממש. ובכל זאת, זוהאן מעדיף את אמריקה. "כל המלחמות האלה – בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות: הבטחת המשכיותה של היסטוריה בת שלושת אלפים שנים, תחייתה של התרבות הלאומית העברית והגנה על העצמאות המדינית היהודית. אבל הצורך של זוהאן להגר לאמריקה גובר על כל השיקולים הללו. באמריקה הוא יודע בדיוק בעד מה הוא נלחם – על ההזדמנות להינשא ללא־יהודייה ולעצב תסרוקות בקניון.

ובמאמר אחר, שאליו כבר התייחסתי בעבר, העורך אסף שגיב דורש, במחווה אנטי-ליברלית מובהקת, להתנגד לנישואי תערובת בין יהודים ולא-יהודים: לא מתוך קסנופוביה, חלילה, אלא מתוך דאגה כנה לבריאות הדמוגרפית של יהדות העולם. שימו לב לסיום המרתק של המאמר:

קשה לחזות, בשלב זה, מה יעלה בגורלה של יהדות התפוצות. אולי התחזיות האפוקליפטיות נחפזות מדיי לבשר על קצה הממשמש ובא; קהילות מסוימות מפגינות, ככלות הכל, עמידות ראויה להערכה בפני פיתויי ההתבוללות ואבדן הזהות. ובכל זאת, נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני־עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון במאמר שהתפרסם מעל דפי תכלת לפני שנים ספורות, "ישראל היא המקום היחיד המציג 'ברירת מחדל' של קיום עברי־יהודי… שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו". ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה – דיינו.

שגיב מודה, הלכה למעשה, כי רק אי-ההפרדה בין הדת והמדינה שומרת על הצמיחה הדמוגרפית היהודית בישראל; יותר משהשבת שומרת על המדינה, המדינה שומרת על השבת. זו היא הודאה חמורה מעין כמוה בכישלונה הדמוגרפי של היהדות. כמובן, שגיב אינו יכול לרמוז שמשהו דפוק ביהדות; לא חוסר-הרלוונטיות של היהדות בעולם הפוסט-מודרני הוא שמרחיק את הצעירים היהודים, אלא הסיכוי להתמזמז עם דונה-לי הדדנית בדרייב-אין.

מה מדאיג כול-כך את אורן ושגיב? הם לעולם לא יודו בכך, אך הם מודאגים מכך שהאמנציפציה הצליחה; כל-כך הצליחה שרק באמצעות התכת הדת היהודית והמדינה הישראלית מצליחים היהודים הישראלים לייצר צמיחה דמוגרפית חיובית. יהודי התפוצות, מאידך, כמו בורגנים טובים, עושים פחות ופחות ילדים, וגם אלה לא מוצאים בדת היהודית תשובות לשאלות שמנסחות את חייהם. היהדות מצויה במשבר התיאולוגי החמור ביותר מאז המהפכה הצרפתית ובעיני הציונים הפנכיאה היא מדינת ישראל: אם לא תשאיר ליהודים ברירה, חזקה עליהם להישאר יהודים. דומה הדבר לרופא הרושם אקמול לחולה סרטן.

אבל לא בצרותיה של הדת היהודית עסקינן, אלא בצרותיה של מדינת ישראל, שחצי מהאנשים שחיים תחת דגלה כלל אינם יהודים. האמנציפוביה של שגיב ואורן, ושל הישראלים בכלל, מספקת מעין הסבר בראשיתי לתולדותיה של ההתיישבות הציונית – מכיבוש העבודה וכיבוש הקרקע, דרך הנכבה, האפרטהייד בשטחים והמלחמות העונתיות: אם חברה פתוחה ורב-תרבותית פירושה התבוללות תרבותית והתדלדלות מספרית, אזי רק חברה לוחמנית, עיקשת, גזענית ומתבדלת תשמור על הגחלת היהודית. מרגע שנפרץ הגטו האירופאי, נצרכו הציונים לבנות להם גטו חדש על חוף הים התיכון.

אכן, הישראלים אינם מחרחרי מלחמות. אין הם רוצים לנגוש בפלסטינים כבר מאה שלמה. ליבם של לוחמי "יחידת עוז" נשבר בקרבם כשהם מעלים על מטוס ילד ניגרי חמוד. אבל ברירה אין: ברגע שנותנים לבני התשחורת היהודים ברירה, מיד הם מקפצים ממיטה נוכרייה למיטה גויה ומתעסקים בעבודת אלילים כזו או אחרת וזמן למעט יידישקייט ואיזה דף גמרא אין להם. והרי הסקס אפיל הלבנטיני ידוע ברבים, ומה תרצה יותר בת ישראל חסודה, עיניה קרח תכול לוהט, ירכיה קרות וחלקות כבהט וניצני שדיה כגביעי אשל, מאשר לחוש את מגעו של הפלסטיני המקומי, גוו הבדואי האציל קמור בהתרסה, עורו כהה כמו הבטחה וידיו הגדולות והגסות מספרות לה כל מה שהיא צריכה לדעת על הנילוס שבמכנסיו. ואז אנה אנו, צאצאיהם החלושים והחיוורים של תלמידי ישיבות ממז'יבוז', באים? מה, אנחנו אוהבים ללכת לשייטת ולריב עם תורכים? לא, אבל אחרת איך נדע שאנחנו גברים?

לסיכום, קוראים וקוראות נכבדים, לא רק מלחמות ישראל הן מלחמות אין ברירה, כל קיומה של מדינת ישראל לא-ברירתי מעצם הגדרתו. אין לנו ברירה אלא להיות חארות בלתי-ניתנים לאהבה, משום שאם יאהבו אותנו, אזי אנחנו נחזיר אהבה ואנחנו מן עם כזה שכשהוא מתאהב הוא מאבד את הראש וישר הוא מתאסלם ועובר לגור ברמאללה. ועם כל הצער שבדבר, היהדות, כפי שהיא נראית היום לא מספיק סקסית בשביל למשוך אליה צעירים יפים ומבריקים. יש בה חן, ביהדות, ואיזה רמז לאפיל א-לה הספרנית הסקסית, ואפשר אולי לעשות לה מייק-אובר ולגלות את הטינה פיי שמתחבאת שם מתחת, אבל לא בישראל. לא, אנחנו בישראל אוהבים את היהדות שלנו נכה ומיושנת, כי יהדות סקסית, קוגרית, לא צריכה חבורה של גנרלים שישמרו עליה. ולכן, כול עוד יהדות התפוצות לא תתפוס לעצמה בציציות ותשלוף את עצמה מן הבוץ התיאולוגי העמוק שבו היא נמצאת, אנחנו נהיה כאן, שנואים ומרושעים, פשוט כי אין לנו ברירה.


למה יש מלחמות במזרח התיכון?

13 בספטמבר 2009

מאמר מטופש מה-וול סטריט ג'ורנל, אבל הוא עוסק בדמוגרפיה:

As the world decries Israel's attempt to defend itself from the rocket attacks coming from Gaza, consider this: When Hamas routed Fatah in Gaza in 2007, it cost nearly 350 lives and 1,000 wounded. Fatah's surrender brought only a temporary stop to the type of violence and bloodshed that are commonly seen in lands where at least 30% of the male population is in the 15-to-29 age bracket.

 

[Commentary] Barbara Kelley

In such "youth bulge" countries, young men tend to eliminate each other or get killed in aggressive wars until a balance is reached between their ambitions and the number of acceptable positions available in their society. In Arab nations such as Lebanon (150,000 dead in the civil war between 1975 and 1990) or Algeria (200,000 dead in the Islamists' war against their own people between 1999 and 2006), the slaughter abated only when the fertility rates in these countries fell from seven children per woman to fewer than two. The warring stopped because no more warriors were being born.

 

In Gaza, however, there has been no demographic disarmament. The average woman still bears six babies. For every 1,000 men aged 40-44, there are 4,300 boys aged 0-4 years. In the U.S. the latter figure is 1,000, and in the U.K. it's only 670.

 

And so the killing continues. In 2005, when Israel was still an occupying force, Gaza lost more young men to gang fights and crime than in its war against the "Zionist enemy." Despite the media's obsession with the Mideast conflict, it has cost many fewer lives than the youth bulges in West Africa, Lebanon or Algeria. In the six decades since Israel's founding, "only" some 62,000 people (40,000 Arabs, 22,000 Jews) have been killed in all the Israeli-Arab wars and Palestinian terror attacks. During that same time, some 11 million Muslims have been killed in wars and terror attacks — mostly at the hands of other Muslims.

 

What accounts for the Mideast conflict's relatively low body count? Hamas and their ilk certainly aim to kill as many Israelis as possible. To their indignation, the Israelis are quite good at protecting themselves. On the other hand, Israel, despite all the talk about its "disproportionate" use of force, is doing its utmost to spare civilian deaths. Even Hamas acknowledges that most of the Palestinians killed by Israeli air raids are from their own ranks. But about 10%-15% of Gaza's casualties are women and minors — a tragedy impossible to prevent in a densely settled area in which nearly half the people are under 15 and the terrorists hide among them.

 

The reason for Gaza's endless youth bulge is that a large majority of its population does not have to provide for its offspring. Most babies are fed, clothed, vaccinated and educated by UNRWA, the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East. Unlike the U.N. High Commission for Refugees, which deals with the rest of the world's refugees and aims to settle them in their respective host countries, UNRWA perpetuates the Palestinian problem by classifying as refugees not only those who originally fled their homes, but all of their descendents as well.

 

UNRWA is benevolently funded by the U.S. (31%) and the European Union (nearly 50%) — only 7% of the funds come from Muslim sources. Thanks to the West's largesse, nearly the entire population of Gaza lives in a kind of lowly but regularly paid dependence. One result of this unlimited welfare is an endless population boom. Between 1950 and 2008, Gaza's population has grown from 240,000 to 1.5 million. The West basically created a new Near Eastern people in Gaza that at current trends will reach three million in 2040. Within that period, Gazans may alter the justifications and directions of their aggression but are unlikely to stop the aggression itself.

 

The Hamas-Fatah truce of June 2007 allowed the Islamists again to direct all their energy on attacking Israel. The West pays for food, schools, medicine and housing, while Muslim nations help out with the military hardware. Unrestrained by such necessities as having to earn a living, the young have plenty of time on their hands for digging tunnels, smuggling, assembling missiles and firing 4,500 of them at Israel since 2006. While this gruesome activity has slowed the Palestinian internecine slaughter, it forced some 250,000 Israelis into bomb shelters.

 

The current situation can only get worse. Israel is being pushed into a corner. Gazan teenagers have no future other than war. One rocket master killed is immediately replaced by three young men for whom a martyr's death is no less honorable than victory. Some 230,000 Gazan males, aged 15 to 29, who are available for the battlefield now, will be succeeded by 360,000 boys under 15 (45% of all Gazan males) who could be taking up arms within the coming 15 years.

 

As long as we continue to subsidize Gaza's extreme demographic armament, young Palestinians will likely continue killing their brothers or neighbors. And yet, despite claiming that it wants to bring peace to the region, the West continues to make the population explosion in Gaza worse every year. By generously supporting UNRWA's budget, the West assists a rate of population increase that is 10 times higher than in their own countries. Much is being said about Iran waging a proxy war against Israel by supporting Hezbollah and Hamas. One may argue that by fueling Gaza's untenable population explosion, the West unintentionally finances a war by proxy against the Jews of Israel.

 

If we seriously want to avoid another generation of war in Gaza, we must have the courage to tell the Gazans that they will have to start looking after their children themselves, without UNRWA's help. This would force Palestinians to focus on building an economy instead of freeing them up to wage war. Of course, every baby lured into the world by our money up to now would still have our assistance.

 

If we make this urgently needed reform, then by at least 2025 many boys in Gaza — like in Algeria — would enter puberty as only sons. They would be able to look forward to a more secure future in a less violent society.

 

If the West prefers calm around Gaza even before 2025, it may consider offering immigration to those young Palestinians only born because of the West's well-meant but cruelly misguided aid. In the decades to come, North America and Europe will have to take in tens of millions of immigrants anyway to slow the aging of their populations. If, say, 200,000 of them are taken from the 360,000 boys coming of age in Gaza in the next 15 years, that would be a negligible move for the big democracies but a quantum leap for peace in the Near East.

 

Many of Gaza's young — like in much of the Muslim world — dream of leaving anyway. Who would not want to get out of that strip of land but the international NGOs and social workers whose careers depend on perpetuating Gaza's misery?

 

Mr. Heinsohn heads the Raphael Lemkin Institute at the University of Bremen, Europe's first institute devoted to comparative genocide research.

 


שובר שתיקה

6 בספטמבר 2009

רשימה שפרסמתי בבלוג הקבוצתי Israleft


Statement of Purpose

21 במאי 2009

בימים אלו אני בודק אופציות ללימודים בחו"ל. כחלק מהפרוצדורה צריך להכין תיאור קצר של כוונותיך האקדמאיות. זו הטיוטה שהכנתי, אף על פי שסביר להניח שהגרסא המסויימת הזו לא תגיע לשולחנם של פרופסורים אמריקניים עטויי-טוויד:

 

In the summer of 2005, Israel evacuated all its civilians and military forces from the Gaza Strip. This unilateral withdrawal, termed “Disengagement” or Hitnatkut, was facilitated and executed by a right-wing government headed by Ariel Sharon, the onetime godfather of Israeli settlement in the OT. One of the commonest arguments in favor of the Disengagement was the so-called “demographic threat”, that is, the fear that the number of Palestinians under Israeli rule will exceed that of Israeli Jews. While the hawkish Sharon didn’t suddenly turn into a dove, he did reach the conclusion that it was necessary to sacrifice the ideal of the greater Land of Israel in favor of a Jewish majority under Israeli rule. This marks nothing less than a paradigm-shift in Israeli right-wing thought and in Israeli political thought in general: seen in tandem with the erection of the barrier wall and the legitimization of “population swaps”, a euphemism for transfer, the disengagement suggests that safeguarding the Jewish majority in the Jewish state has become the outmost imperative of Zionist politics, even at the price of giving up most of the OT.

Although it has only recently become so paramount, this demographic anxiety isn’t new. In the aftermath of World War II, the leaders of the Yeshuv, faced with the decimation of the European Jewry and an impending conflict with the Arabs, had to shift their focus to the Arab Jewry, rebranded Mizrachim, who became the new demographic reserve of the beleaguered Jewish state. Major demographic concerns, from the fate of European Jews, through the flight/deportation of the Palestinians and the massive immigration of Mizrachi Jews, riddle the decision-making of the Zionist leadership in those years, and those demographic decisions, which shaped not only the contours of the young Jewish state and its society but also the contours of the Israeli-Arab conflict, I intend to explore in the first part of my project.

 The second set of politico-demographic decisions I aim to explore takes place in the wake of the 1967 war, when, awash with religious and nationalistic fervor, the Eshkol Government had decided to occupy the West Bank and the Gaza strip, although it was fully aware, and anxious about, the burden of maintaining control over millions of hostile and embittered Palestinians refugees. My intention is to elaborate on the demographic reasoning used in the debates over the fate of the OT, and why and how it was trumped by an amalgam of religious, nationalistic and security argumentations. 

Finally, The Disengagement of summer 2005 should be seen as the complete reversal of summer 1967. At face-value the disengagement was devised to stall the peace process, but it also reflected a deeper, almost primal, fear: that the Jewish state would be taken over by non-Jews, not forcefully, but simply through the power accorded to a majority in a democratic regime. To avoid a scenario, provided by Israeli demographists, where the Palestinians under Israeli rule would become a majority, the Sharon government was willing to unilaterally forfeit the Gaza Strip and was planning further concessions in the West Bank. The fear of a non-Jewish majority not only ended the right-winged dream of a Greater Land of Israel, it has also facilitated the ascendency of a new secular and overtly ethnocentric Right, as evident in the results of the last elections, when Israel Beytenu, a political party espousing transfer and loyalty tests, became the third largest party in the Knesset

A genealogy of the “demographic threat” allows us not only to rethink some of the most crucial political decisions ever made by Zionist leaders, it also affords us the chance to deal with the deepest anxieties defining the Israeli psyche: the bio-politics of “who is a Jew”, the attitudes of Israeli Jews towards the Palestinians and other non-Jewish citizens, and the tension between the Jewish aspect of the state of Israel and its democratic aspect. It is my aim to tackle those issues by re-interpreting the writings and decisions of the Zionist leadership, and hopefully shed some new light on Israeli mentality.  


הצעה צנועה

7 בדצמבר 2008

שתי בעיות עיקריות עומדות בפני מדינת ישראל בימים טרופים אלה: התגברות האנטישמיות מבחוץ, והאיום הדמוגרפי מבפנים. שני האיומים הללו, שאינם קשורים זה לזה – לכאורה! – מעיבים על המשך קיומו של העם היהודי, הן בגולה והן בארצו מולדתו.

במבט שטחי, אין בין שתי סכנות אלו דבר וחצי דבר. הרי האנטישמיות פוגעת באחינו אשר בניכר, ואילו האיום הדמוגרפי מאיים עלינו כאן. ועם זאת, מה מבקשים אותם אנטישמים חדשים, המתהדרים בנוצות לא להם כגון "זכויות אדם", אם לא לחסל את מדינת ישראל כמדינת היהודים? והאין חיסול דמותה היהודית של מדינת ישראל כמוהו כסילוק המעצור האחרון בפני התדרדרות העם היהודי חזרה אל זמן שבו יהודים נאלצו להסתיר את אמונתם והם נרדפו ונרצחו לפי חרב?

ברצוני להעלות בפניכם, קוראים יקרים, הצעה צנועה. היא עשויה להישמע אבסורדית בקריאה ראשונה, אולי אפילו פרובוקטיבית. עם זאת, אני סבור כי כל מי שיש מעט שכל בקודקדו ולב יהודי חם בחזהו יכיר מיד בהגיון הצרוף של תוכניתי. הסכיתו נא:

הסכמנו, אם כן, כי התרבותו של המיעוט הערבי, כאן וביהודה, שומרון ועזה, היא האיום המרכזי על מדינת ישראל, שהרי ברי לכל מי שעיניו בראשו כי ברגע שתיקרה בדרכו של הציבור הערבי הזדמנות הוא יחסל את צביונה היהודי של מדינת ישראל, ואז כאילו מדינת ישראל לא התקיימה כלל. מכיוון שהציביליזציה היהודית עברה שלבים תרבותיים שהערבים טרם הספיקו לעבור, ומכיוון שהיהודים נוהגים להקדיש יותר מאמצים ותשומת לב בגידול ילדיהם, אנחנו מולידים, בממוצע, פחות צאצאים. ברור, אם כן, שהתשובה לאיום הדמוגרפי אינה יכולה לצמוח מתוך הציבור היהודי במדינת ישראל גופא.

הפתרון המתבקש, כמובן, הוא לעודד עלייה מן התפוצות ארצה. אולם הרוח היהודית הולכת ומתדלדת בקרב צעירי העם היהודי והם יושבים על סיר הבשר. לכן, אף על פי שברי כי אינם רצויים באירופה ובצפון אמריקה, וכי הגויים תמיד שנאו ותמיד יישנאו אותם, הם מעדיפים לחיות בניכר, ולא בקרב בני עמם. מדינת ישראל עושה מאמצים ראויים לצמצם את השנאה האנטישמית והאנטי-ישראלית – והרי זה היינו הך! – אולם, נדמה שמאמציה לשווא. והנה, כאן המקום להציע את הצעתי הצנועה: מה אם ישראל לא תנסה לצמצם את האנטישמיות הגואה, אלא תעודד אותה?

הקורא הטוב בוודאי רותח מזעם אל מול השורות שלעיל, אולם אני מבקש מכם כי תניחו לי לפרוש את טיעוניי עד תום. ברי כי האנטישמיות תשגשג כל עוד בני העם היהודי יושבים בתפוצות. ברי גם כן כי אל מול פיתויי החומר ורכות גופן של בנות הגויים, הצעיר היהודי נוטה לנטוש, טיפין טיפין, את דת אבותיו. אם יכולים אנו לסמוך על תקדימי ההיסטוריה, הרי שהיהודי מאמץ לליבו את יהדותו דווקא כאשר הוא נרדף ביתר שאת, בבחינת ככל שיירדפונו נעלה ונפרוץ. כמו כן, רק אנטישמיות נפוצה ודומיננטית, ואולי אפילו גזרות חדשות מאת הממשלים הגויים יניעו גלי הגירה משמעותיים מהגולה ארצה. וכאשר יחיו מרבית היהודים בארץ מולדתם, וארצות הגויים יהיו, איך אומרים, "נקיות מיהודים", תשכך האנטישמיות. שהרי נאמר: רחוק מן העין רחוק מן הלב.

זאת ועוד! יהדות התפוצות מונה קרוב ל-13 מליון נפש. תארו לכם שאוכלוסיית היהודים בישראל תשלש את עצמה תוך שנים ספורות! לא רק שגודלו של המספר לבדו ישכיח מלב הערבים כל תקווה להפוך לרוב במדינת ישראל בעתיד הנראה לעין, הודו של מפעל עלייה ענקמוני שכזה ייכה את רוח הקרב שבהם מנה אחת אפיים, הם יילמדו לקבל ולאהוב את מקומם האזרחי לצידנו ומתחתינו, וחסל סדר איום דמוגרפי.

עבודה רבה ובלתי נעימה מצפה למדינת ישראל. ראשית חוכמה עליה ליצור קשר עם ארגונים פשיסטיים אירופאיים ומוסלמים רדיקליים. עליה לספק להם ממון ואמצעים על מנת לבצע פעולות השחתה באתרים יהודים, ואף לטפלל את המערכת הפוליטית על מנת שייצברו עוצמה אלקטורלית. יש להתנות את המימון בתנאי שלא תיפול שערה משערות ראשו של יהודי. עם זאת, במידה שארגוני הגויים לא יוכיחו את עצמם, על המוסד עצמו לארגן הפגנות, לרסק מצבות, ובמקרי קיצון אף להטמין פצצות בשגריריות ישראל – תוך שהוא מתריע, כמובן, בפני העובדים להתפנות. במידה שהקמפיין יתארך והתוצאות יבוששו, ניתן יהיה להכשיר יחידות סודיות של "מסתערבים" אריים שיבצעו את שריפת בתי הכנסת, ואף ייטפלו ליהודים אקראיים ברחוב.

במקביל, על משרד החוץ לפנות לממשלים הלגיטימיים של ארצות אירופה ואמריקה ולשכנעם – בטוב וברע – להטיל גזרות כלכליות על היהודים. במידה שהעול הכלכלי לא יכביד מספיק על הקהילות, יהיה צורך לנקוט בצעדים משפטיים, כגון איסור על קיום יחסים רומנטיים עם גויים והדרת יהודים ממשרות ממשלתיות. טוב יהיה אם בשלב הזה ייערכו כמה משפטי ראווה של פקידים או אנשי צבא יהודים שסרחו. כאשר ינוע משהו בנפשם של היהודים והם יחליטו לעלות ארצה בהמוניהם, רצוי לרכז אותם ברובעים מיוחדים בערים הגדולות, משם קל יהיה יותר לרשויות לשלוח אותם באוניות ומטוסים ארצה. ברובעים המיוחדים הללו יורעו מעט התנאים, אולי אפילו ייקחו יהודים ספורים ויעשו מהם דוגמא, על מנת שלא ייעלו מחשבות כפירה וספקות בלב הציבור היהודי בכללותו. אולם בסופו של דבר, בטוחני שהתנאים הקשים רק יחזקו את הכרתם של יהודי התפוצות כי מקומם היחיד עלי אדמות – בארצם מולדתם.

קוראים יקרים, התוכנית שפרשתי בפניכם מונומנטלית ותדרוש מכל אחד ואחד מאיתנו מאמץ עילאי. אולם אני מאמין כי הוכחתי שרק כך נוכל לחסל שתי ציפורים במכה אחת: את האנטישמיות ואת האיום הדמוגרפי. האנטישמיות היא אולי רעה ליהודים, אבל טובה לישראל, ומה שטוב לישראל טוב ליהודים. וכאשר נשב כולנו שבת אחים יחדיו ונחגוג את נצחוננו הכפול, הן על גויי הים והן על הפלישתים, כל התלאות והכאב וההרג יידמו כמחיר ראוי וכדאי לנצחיות עם ישראל בארצו.

ויפה שעה אחת קודם.