Y'know that ringing in your ears? That 'eeeeeeeeee'? That's the sound of the ear cells dying, like their swan song. Once it's gone you'll never hear that frequency again. Enjoy it while it lasts
Chlidren of Men
לפני מספר שנים פרסמתי ב"וואלה!" רשימה שעסקה בכרסום עמדת "האינטלקטואל" של סופרי ישראל. הצעתי שם הסבר מטריאליסטי לגוויעתו של האינטלקטואל: מצד האחד, האליטה איתה גרוסמן/עוז/יהושע הזדהו ירדה מגדולתה ומאידך, ריבוי מקורות המידע והתקשורת מגחיך את טענתו של האינטלקטואל לאמת (עובדתית או מוסרית) שאין בילתה.
והנה, בעודי קורא מאמר של הסוציולוג גיל אייל, שכלל אינו עוסק בספרות – אם כי הוא עוסק באינטלקטואלים – נתקלתי בפסקאות הללו, המציעות הסבר שונה (ומשלים) להיפותזה המטריאליסטית. אני מצטט באריכות:
"Abraham Cordova argued that, during the 1920s, the Hebrew writers' association managed to establish itself as the cultural center (i.e., the legitimate source of "sacred" culture) of the Jewish community in Palestine. This group bequeathed to Israeli dominant culture its distinctive discourse, already institutionalized by the end of the nineteenth century in the cultural centers of Odessa and Warsaw, and brought wholesale to Palestine by the Hebrew writers who left those centers (the major figures were Ben Zion, Klausner, Barash, Rabinowitz, Bialik, and Tchernichowsky).
The specific quality of this discourse derived from its East-European nativity: it was centered on the revival of the Hebrew language, emphasizing the uniqueness and distinctiveness of a Jewish ethnic identity. The definition of the collectivity as a cultural-linguistic "nation" was linked with "the image of the 'sofer' [writer] as a sage who has some claims to spiritual leadership and mastery of Hebrew culture." While in the diaspora this image included an active role in Zionist politics, in Palestine it was limited by the monopoly of Labor Zionist leaders such as Ben-Gurion over political decision-making. Nonetheless, the "sofer" still claimed to be the moral guide of the new Jew. In the words of one of the Odessa-Warsaw group: "The sofer was … a teacher, a guide, a patron, a spiritual father, a man divinely inspired, a high priest. He was a saint and hence, every word printed was a sacred word. The sofer was the flag bearer." According to Cordova, Labor Zionist leaders recognized this claim: their formative years in East Europe were marked by a struggle against the Yiddish-speaking "Bund," in which they upheld the cause of Hebrew. Both groups shared a "common universe of discourse," in which writers were the distinguished guardians of Hebrew culture, while Labor leaders were their most significant audience. Thus a "modus vivendi" evolved, as the twin positions of these two elites were differentiated and reinforced.
The writers' claim for "moral leadership" was in effect a bid for monopoly over identity-making. When they arrived in Palestine in the 1920s, neither they nor their socialist allies possessed the institutional means to enforce such a bid in a small but heterogeneous Jewish community under a British mandate. Inevitably they were challenged by alternative intellectual circles that offered alternative programs for making Jewish identity. In a sense, it was in the context of competing bids for cultural hegemony that the two allies – the writers and the Labor Zionist leadership – "found" one another and were able to establish their partnership."
Gil Eyal, "The Discursive Origins of Israeli Separatism: The Case of the Arab Village", pp. 404-405
על פי קורדובה ואייל, סמכותו של "הסופר" נבעה משני מקורות: ראשית חכמה, איזו הבנה עמוקה של נפש האדם וה-Conditio Humana. אך המקור השני – שליטה בעברית – חשוב יותר לענייננו, משום שהוא ייחד את המפעל הציוני מהבונדיסטים שדיברו יידיש, המתבוללים והנוצרים האירופאים שדיברו בשפה הוורנקולרית, ומתושבי פלסטין, שדיברו ערבית. השליטה הוירטואוזית בעברית, היא המדיום שבו התנהלה המהפכה הציונית, הפכה את הסופרים לאליטה שעיצבה את תוכנה וברה של ההוויה היישובית והישראלית.
לכן, אני רוצה לטעון שהקריאוליזציה של העברית, לא פחות מהחלשות האחוס"לים, ייתרה את האינטלקטואלים. למעשה, מדובר בשני הצדדים של אותו מטבע, שהרי הסופרים ותנועת העבודה היו צרורים בברית היסטורית. הקריאוליזציה של התרבות הישראלית היא אפקט ישיר של הליברליזציה והגלובליזציה של השוק הישראלי. השפה הישראלית לא רק הפכה ל"לועזית" יותר (עקב הכללתה בתחום החסות האמריקני) אלא גם – כתוצאה ממגבלות האינהרנטיות למדיום כמו ה-SMS, טוויטר, ושורת הסטאטוס – לפשוטה יותר, סימבולית (קרי: אמוטיקונאית) ואומנוטופאית יותר.
שפה קריאולית כזו זקוקה בוודאי, והיא תצמיח בוודאי, סופרים ואינטלקטואלים משלה. אבל אין היא יכולה לשאת את האריכות, היומרנות והעודפות של הסופרים המעזים לכתוב טקסטים ארוכים משמונה מאות מילה. התרבות הקריאולית שבה אנו חיים היא תרבות שבה כולם כותבים ואיש אינו קורא עוד; ריגושים מהירים ומספקים יותר קורצים אלינו מכול פינה. הסופרים אינם נשמעים עוד לא רק משום שהאליטה שאותה הם מייצגים הפכה לבלתי רלוונטית; הם אינם נשמעים משום שרוב הישראלים שכחו את השיח (אם לא את השפה) שמתוכו האינטלקטואלים מדברים.
הכוונה אינה לבכות את מותו של ה"סופר". אולי מעט. המטרה היא להראות כי הליברליזציה של ישראל אינה בהכרח "נאוריזציה" של ישראל. ישראל הופכת באופן דיאלקטי לגלובלית יותר ולקסנופובית יותר. בדרך כלל נהוג לטעון שקבוצות מסוימות (שמרניות, מסורתיות), נוטות לדחות את הגלובליזציה ואילו קבוצות אחרות (מודרניות, מפותחות) נוטות לאמץ אותה. אני חושב שהאימוץ הישראלי הגורף של התרבות האמריקנית מצד אחד וההקצנה היודוצנטרית מאידך, מראים לנו כי העירוב בין הגלובלי למקומי יכול לדור בכפיפה תחת אותו גג אידיאולוגי. היעלמותו של שיח הסופרים והעברית שליוותה אותו קשורה קשר הדוק להיעלמותו של השיח הדמוקרטי והרגישויות שנבעו ממנו; לא משום שהסופרים היו מגינה הגדולים של הדמוקרטיה, אלא משום ששתי התופעות הללו הן חלק ממגוון דרכי ההתמודדות של תרבות בדלנית מטבעה (והציונות, על רגל אחת, היא ייאוש מן המערב וסלידה מן המזרח) עם היסחפותה הבלתי נמנעת בזרם הגלובלי האדיר.
לקריאה נוספת: ארץ האמורי על המודל הסינגפורי
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 