בן אובד: גלעד שליט כסלבריטאי

זה זמן רב שאיני מבין את הישראלים. אולי איני מבין בני אדם, אבל מכיוון שרוב בני האדם שאני פוגש הם ישראלים, בינתיים אני נותן לאנושות ליהנות מהספק. בסדר הפסח הזה הבחנתי בתופעה ישראלית שהשאירה אותי מבולבל למדי: השארנו כיסא ריק לגלעד שליט.

השארת הכיסא הריק כשלעצמה אינה מבלבלת; המשמעויות הסמליות שלה ברורות, אפילו בנאליות. מה שמבלבל אותי הוא העובדה שישראלים רבים מקפידים על המחווה חסרת-הערך הזו, אבל הם לא ינקפו אצבע על מנת לצור על בית ראש הממשלה עד שזה יסכים לעסקה, או יצביעו למועמד שיתחייב להחזירו. נדמה לי, וזו הבחנה מדכאת מעין כמוה, שהישראלים מאוהבים ברעיון של חזרתו של גלעד שליט יותר משהם רוצים בחזרתו הממשית. גלעד שליט המסכן, האיש בשר-ודם הזה, הפך בתודעה הישראלית למשהו מסדר הגודל של ה"שלום". הישראלים מתים על שלום. הם רוצים אותו בכל מאודם, אך הם אינם מוכנים לשלם את המחיר הממשי שנדרש על מנת להשיג שלום. באותה מידה, הישראלים נהנים הנאה גדולה לדאוג לחייל השבוי, להתהפך על משכבם, לחתום על עצומות, להפיץ שורות סטאטוס ולקיים כל מיני טקסי עכו"ם למענו, אבל פעולה ממשית, אפקטיבית היא מהם והלאה.

למרות זאת – ואולי בדיוק משום כך – גלעד שליט הוא אחד מהסלבריטאים הפופולאריים בישראל, אם לא הפופולארי שבהם. הוא הקונצנזוס בהתגלמותו. סיפורו של גלעד שליט, כפי שהישראלים מספרים לעצמם, הוא אגדה פופוליסטית נפלאה: כולנו רוצים בחזרתו, מלבד כמה פוליטיקאים מרושעים. הנה לכם סיפור ברור, פשוט, עם טובים ורעים בשחור-ולבן: עם ישראל וגלעד בצד אחד, ביבי והחמאס בצד שני. תנועת הסולידריות עם גלעד שליט היא כמו גוף העבודות של "הדג נחש": המחאה הכי נוחה, מקובלת וסחית בעולם. מחאה בלי שום סיכון אישי, בלי להניח שום דבר על הכף. לא פלא שהישראלים מתים על זה. הם גם מתים על "הדג נחש".

סלבריטאים תלויים בנוכחות. נוכחות פיזית, שיחנית, אודיו-ויזואלית בעין הציבור. גלעד שליט, מאידך, אינו נוכח. הסיבה לכך שהוא סלבריטאי, כלומר נוכח בעין הציבור, היא היעדרו. העדרו הוא שנוכח, באופן כל-כך משמעותי, בתרבות הישראלית.

משום כך, ורק משום כך, הוא יכול לתפקד כדמות קונצנזואלית. גלעד שליט הוא חור שחור, חלל ריק, "אדם ללא תכונות". ישנו רק קלסתרון של ילד אשכנזי עם עיניים רכות, וספר שכתב ולעולם לא היה מתפרסם בנסיבות אחרות. זה סוד קסמו. אפשר להשליך עליו את הפנטזיות הקולקטיביות והאישיות של עם ישראל, על פלגיו וסיעותיו השונות.

במונחים לאקאניאניים, גלעד שליט הוא ה-Object petit a: מושא האיווי הבלתי מושג. צדק מי שתרגם desire לאיווי: תשוקה חשים כלפי מישהו נוכח ואילו איווי מתאווים למשהו שאין. לאקאן קושר באופן מפורש בין איווי והיעדר: מושא האיווי חייב להיות בלתי מושג, משום שהיעדרו הוא הגנראטור של האיווי. מי מאיתנו, קוראים יקרים, לא התעורר אחרי ליל-עילוסים רק על מנת לגלות שהפלוני או האלמונית שחשקו בנו כל-כך אתמול בלילה איבדו עניין בבוקר רק משום שנתנו להם לעשות בנו דברים שהנייר אינו סובל והסדין אינו סופג. לא סתם אימא אמרה לנו לשחק אותה קשים להשגה; היא ישבה בסמינרים של לאקאן ליד ז'אן-אלן מילר.

גלעד שליט, אם כן, הוא ה-Object petit a. הריק, ההעדר, שמניע את האיווי הישראלי. ולמה מתאווים הישראלים אם לא לקונצנזוס, לדבר מה שכולנו נוכל להסכים עליו? ועל מה יכולים להסכים הישראלים, עם מפולג ומסוכסך, אם לא על לא-כלום, על השום-כלום שהוא הפרסונה הציבורית של גלעד שליט. אם איננו יודעים דבר על חייו הפרטיים של גלעד שליט, הרי זה משום שאינו רוצים לדעת. אם נדע שהצביע כך בבחירות, הפסדנו חצי עם – אם הצביע אחרת, הפסדנו את החצי השני. מה הן מחשבותיו על פולמוס המוזיקה המזרחית? האם לדעתו ההתחממות הגלובלית היא עניין רציני? למי היה מצביע ב"אח הגדול"? כל הסוגיות הללו עלולות לפלג את העם. והנה יש לנו סלב אחד, יחיד ומיוחד שאין לו, ולא יכולה להיות לו, דעה על ענייני השעה. סלב אחד שאינו יכול להביע את השקפת עולמו, לקדם אלבום ולעשות קמפיין למידות גדולות. הסלב המושלם.

בן אובד, נוכח-נפקד, החור השחור במרכז הגלקסיה. רק סביבך אנחנו יכולים להתאחד, להחזיק ידיים, לשיר התקווה, למחות דמעה מזווית העין. אף פעם אל תחזור אלינו, גלעד. בעצם, מה אני אומר?! תחזור אלינו במהרה אבל אז תרד לארה"ב כמו הגאון ההוא שנפל בשבי הסורי וסיפר את כל סודות המדינה. אתה בטח לא סיפרת שום דבר חשוב – כולה טנקיסט – אבל איך שתחזור, איזה פסטיבל יהיה פה, חגיגות מפה ועד הודעה חדשה, וכולם ירצו להצטלם איתך, אפילו אלה שדאגו שתרקב בשבי, הם אפילו במיוחד, ואתה לא תוכל להסתובב ברחוב מרוב שכולם מזהים אותך וירצו לחבק אותך ולחנוק אותך מרוב אהבה. ותאר לך איזה קשה יהיה לצאת לדייטים, היא בטח תדע עליך הכול ותהיה מעריצה ואתה לא תדע עליה כלום. ואולי יתנו לך איזה תוכנית בטלוויזיה, כי בכל זאת כל הנזק הפסיכולוגי הזה, אתה בטוח לא יכול לנהל חיים נורמאליים עכשיו, ובהתחלה אף אחד לא יעז להעביר ביקורת, אבל ככל שהעונות ינקפו, פתאום איזה היפסטר יחליט לשחוט פרה קדושה ואז יהיה backlash שחבל על הזמן ואתה תגיד בשביל מה אני צריך את החרא הזה, בשביל האנשים האלה חשמלו לי את הביצים בעזה? ובהחלטה של רגע תקנה כרטיס לויסקונסין או דקוטה או איזה חור אחר בארה"ב, איפה שאתה יכול להיות שוב אנונימי, וללכת ברחוב ולנסות לנהל חיים של בן אדם רגיל ואנחנו נקרא בעיתון, אולי אפילו חן קוטס-בר תראיין אותך למוסף והליד יהיה משהו כמו "לא יכולתי לשאת את זה יותר" ואנחנו נקרא את זה, לא מאמינים, ונצקצק בלשון ואחר-כך בארוחת שישי נגיד שמעתם שגלעד ירד לארה"ב והדוד יגיד בשביל זה שחררנו אלף מחבלים? ואנחנו נגיד באמת, איזו מין כפיות טובה זאת? אתם יודעים לכמה הפגנות הלכנו? למרות שבינינו לבין עצמנו אנחנו נדע שלא הלכנו לכל-כך הרבה, אולי שתיים או שלוש, אבל עמוק בלב נשמח כי כמו שכולנו היינו מאוחדים בעדך כשהיית בשבי, אז עכשיו כולנו נוכל להיות נגדך כשאתה עושה בוחטות בחו"ל ואני רק חושב, אני רק חושב על השורות סטאטוס שנרביץ פה ונעשה לי חם בבטן מהתרגשות, משהו כמו "ממש נגמר לי מגלעד", הרבה לייקים זה יקבל, אבל אתה מה אכפת לך מה אנחנו חושבים, הא? ככה פתאום קמת והלכת והשארת אותנו פה, תקועים בחרא, יתומים ונבוכים, ואתה יושב לך מרוצה באטלניק סיטי ומבזבז את המיליונים שקיבלת מהמקדמה על הספר, שאגב, לא היה משהו בכלל,  ואנחנו עדיין פה, בחרא ואני פתאום, לא יודע מאיפה זה בא לי, נזכר בשיר: אלי, למה שבקתני, שפירושו למה עזבתני, אני לא טיפוס ספרותי, באלוהים, אבל תראה מה זה, תראה מה שהגעגוע עושה לך.

הציץ הטלוויזיוני בעידן האינטרנט: ארבע הערות על הכלכלה של האוננות

1.

הביטו בבני הנוער סביבכם: קשה שלא להיגעל לנוכח הטמטום הבהמי הנשקף מעיניהם, מן הלטרגיות המאוסה הנמסכת בכל תו ובכל תנועה. מדוע מדובר בבני אדם כה קלושים? התשובה פשוטה: הכול בא להם בקלות, ובמיוחד תמונות של ציצים. היזכרו נא בעצמכם לפני עידן האינטרנט, בחבריכם ובבני משפחותיכם: היינו בני טיפש-עשרה רזים כחוט, קפוצים כסליל, דרוכים וערניים בכל שעה; ידענו שההזדמנויות מעטות ויקרות מפז. לנו לא היה אינטרנט ומניה וביה, לא הייתה לנו אספקה שוטפת וברורה מאליה של חומרים ארוטיים. דמיוננו הצעיר היה מעורפל וחסר ניסיון – לא ידענו איך נראה בדיוק הגוף הנשי ואלו פלאים אנטומיים-ארכיטקטוניים חבויים במעלה הירכיים של בנות כיתתנו; נזקקנו נואשות לעזרים גראפיים שיבהירו וינמקו. היינו ציידים עיקשים. היינו בלשים חריפים. היינו אוכלי-נבלות של דימויים. אף פעם לא ידעת מהיכן תקפוץ פטמה סוררת, ואיזה עיקול בבד יחשוף דבר מה נפלא וחדש. נאלצנו לחיות משאריות, לגלות יוזמה, דריכות ותושייה. אם אני יודע משהו על מבנה הנרטיב הספרותי, הרי זה משום שביליתי שעות רבות בדפדוף מהיר ברומנים הרומנטיים שאימי שאלה מהספרייה בחיפוש אחרי סצנות אהבהבים מעדות "גלי עונג נשאו אותה עת הטלטלה בזרועותיו". אם התמזל מזלי התיאור הכיל כמה שמות מפורשים – פטמה, דגדגן – שהתווספה להם איכות גרפית חריפה, איכות שארגנה מחדש את הפרוזה האימפרסיוניסטית במכוון ועיצבה אותה לטקסט בר-גמירה. בארת כתב על "הנאת הטקסט"; כתב, ולא ידע מה הוא כותב.

ופרשנות סרטים? את שעות הלילה הקטנות הייתי מעביר מול ערוצי הסרטים בזפזופ נחוש, ממיין את ההיצע לפי שם הסרט, הז'אנר, איכות הצילום ורום השחקנים. כמו מהמר אנליטי המגייס לעזרתו כלים סטטיסטיים מתוחכמים הייתי יודע לצפות מהיכן תצוץ סצנת הסקס הבאה. פיתחתי חוש שישי, מעין הבנה אינטואיטיבית של מבנה הסרט האמריקני שאפשרה לי לנחש, בדיוק כמעט מתמטי, מתי בדיוק הגיבור והאובייקט המיני יתמזמזו ויתחבטו זה בזה בגמלוניות למשך שלוש דקות. אלו לא היו סצנות גדולות; הן אפילו לא היו סקסיות במיוחד (חוץ משתיים או שלוש שחרוטות בזיכרוני עד עצם היום הזה: שנון טוויד מפתה תלמיד תיכון ומדשן אמיק המופלאה רוכבת על ג'יימס ספיידר. האינטרנט קורא לכם, קוראים יקרים). אבל איכות הסצנות לא הייתה פקטור בהנאה: היה זה המרדף, הניצחון האינטלקטואלי על היקום הרנדומאלי והפוריטאני, שהפך את הסצנות הללו לסימנים טהורים של סקס. כמו נביא המגלה שהעולם המחולן מסתיר עדויות ניצחות לקיומו של האל, כך המאונן הצעיר היה צריך להפעיל מנגנונים פרשניים אדירים על מנת לחלוב מן המציאות הלבושה והבלתי מגורה כל טיפה של נוזלי-גוף שניתן היה לסחוט ממנה. ברגעים האפלים ביותר, המיואשים ביותר, הייתי מזפזפ לערוצי הסקס החסומים, שם תחת מעטה כבד של שלג וסטאטיות אפשר היה להבחין, או שאפשר היה לדמיין איזו תנועה בוכנתית, איזו התקמרות של גוו, איזו התעגלות שיכולה להיות שד, או השמש או פניו של שעון. מי שלא קרא ארוטיקה לתוך מסך מושלג לא קרא טקסט לעומק מימיו.

כל זה השתנה, כמובן, עם בואו של האינטרנט. לא אלאה אתכם, קוראים נפלאים, בתיאור מסעותיי במחוזות המפוקפקים יותר של הרשת. אין פטיש או סטייה או קומבינציה שעיניי לא חזו. מסעותיי אלו הותירו אותי, כפי שהותירו את הג'נטלמן למואל גוליבר, קהה-חושים וציני מעט. זה המחיר שמשלם האיש שראה יותר מדי.

2.

בשבועות האחרונים אני עוקב אחרי העונה החדשה של "ספרטקוס", סדרת הטראש המהנה למדי של Starz, ערוץ פרימיום אמריקני. בתור ערוץ פרימיום, סטראז אינו כפוף לדיקטטורה החסודה של ה-FCC והוא יכול להראות עירום ואלימות ככל העולה על רוחם של מנהליו. "ספרטקוס" היא סדרה המבקשת במוצהר לספק את צרכיהם הבסיסיים והגסים ביותר של צופיה. היא עושה זאת מבלי להתעטף בצידוקים אמנותיים ומתוך גאווה גדולה, כמו נערה בת שש עשרה המגלה את כוחם של חיטוביה החדשים. "ספרטקוס" מציע סקס מכל גוון וסוג: גברים עם נשים, נשים עם נשים, גברים עם גברים וכל שילוב אפשרי בין הקטגוריות. האסתטיקה היא אסתטיקת סופט-קור – בלי זקפות ובלי ערוות – אבל הסקס מצולם במין חדווה טרנסגרסיבית שמפצה על קלישאות הז'אנר.

דא עקא, קשה להתחרמן מן הסצנות הללו. לא שהמשתתפים אינם נאים, והזוויות בהחלט מחמיאות והתאורה מלטפת. אבל מי שהתרגל לאספקה שוטפת על הארד-קור יתקשה להתרגש לנוכח מה שמתרחש על מסך הטלוויזיה, כאשר הקלקה אחת על העכבר תשלח אותו היישר אל המדמנה האינטרנטית, שם אפשר לגרד כל עקצוץ ולספק כל גחמה.

במסתו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מבכה את וולטר בנימין את היעלמותה של "ההילה", אותה מיוחדוּת שמעניקה ליצירת האמנות את "אמנותיותה". האינטרנט, כך נדמה, גזל מן הציץ הטלוויזיוני את הילתו האירוטית. לפני בוא האינטרנט גברים נזקקו לתחבולות שונות ומשונות על מנת לצפות בזוג שדיים. המאמץ היה מפרך ואילו התנובה – ברי המזל זכו לראות כמה תריסרים לכל היותר. רובנו שזפו זוג או זוגיים או שלושה, כמו חיות בר נדירות וחששניות בספארי. עתה, בעידן השעתוק המקוון, מאות מיליוני ציצים מצולמים מסתובבים באינטרנט, והם קופצים עליך ונועצים בך את פטמותיהם אפילו אם לא חיפשת פורנו. מחבר מלנכולי יותר היה תוהה אם כל חיפוש באינטרנט הוא, לאור התוצאות, חיפוש אחרי ציצים.

מדוע מתעקשות, אם כן, רשתות הפרימיום לשבץ *כל-כך* הרבה ציצים בשידוריהן? התשובה פשוטה ובינה ובין ארוטיקה אין דבר וחצי דבר. HBO מראה ציצים אך ורק משום שהיא יכולה להראות ציצים. זוהי פעולה פשוטה של התבדלות, בבחינת אצבע משולשת לרשתות הגדולות והרגולציה המטופשת שלהן. באופן פרדוקסאלי, אם צופי Starz מתחרמנים מהצפייה ב"ספרקטוס", אין זאת משום שהציצים של לוסי לאולס נפלאים אלא משום שצופי Starz, בניגוד לעמך, יכולים להרשות לעצמם לשלם על צפייה בציצים של גברת לאולס. בעידן האינטרנט השד המשודר מפסיק להיות מסמנים ארוטיים ומתחיל לסמן מעמד כלכלי ואפילו, במקרה של HBO, לתפקד כתו תקן של איכות טלוויזיונית. אין שום סיבה להראות ציצים ב-“Boardwalk Empire”. הם, כמאמר הקלישאה, בהחלט לא מהווים חלק אינטגראלי מהעלילה. אבל האופן שבו הם מרחפים ברקע, מעין אביזר-תפאורה נוכח בכל, מצביע בפני הצופים על העובדה שהם אכן צופים בתוכנית של הערוץ המהולל.

3.

"אני מזהה את זה כשאני רואה את זה" כתב אותו שופט מפורסם על פורנוגרפיה ובכך ייסד את דיסציפלינת האפיסטמולוגיה של הפורנו. כבוד השופט סטיוארט הבין כי מוצר תרבותי, כמו החתול השרדינגרי, אינו פורנוגרפי או לא-פורנוגרפי לפני שנותנים בו מבט טוב. אבל כבוד השופט שכח שבניגוד לאמנויות אחרות, המבט אינו מספיק. כדי לדעת בוודאות שלמה אם דבר-מה הוא פורנוגרפיה או לא, צריך הצופה – הבה נניח שהוא גבר – לזוע בכיסאו בחוסר-מנוחה פעם או פעמיים, ולהעיף מבט סביב-סביב ואולי לסגור את הדלת מאחוריו, ואם היד כבר מתחילה לנדוד לעבר המכנסיים, אז רבותיי, יש בידינו מוצר פורנוגראפי. המגע הביצועי של הצופה בעצמו הוא החותמת הפילוסופית של ידע וודאי ומוחלט.

4.

אם הייתה לפוסט הזו מטרה, מלבד קשירת רולאן בארת והציצים של זינה הנסיכה הלוחמת יחדיו, הרי מטרתו הייתה לרמוז שהרגע הזה שבו אדם קרוב אצל עצמו, שהרגע האינטימי ביותר אינו אינטימי כלל והוא בסך הכול פונקציה של זמזום שרתים והנפקות בורסה ולוחות שידורים. כדי ליהנות ממוצר פורנוגראפי צריך אדם להדחיק לא רק את אופני היצור של המוצר הספציפי הזה, דהיינו לבצע פטישיזציה של הסחורה, אלא לשכוח שהוא עצמו חיה כלכלית ושתשוקותיו הכמוסות ביותר מנוסחות על ידי היצע וביקוש וזמינות טכנולוגית, כלומר לבצע פטישיזציה של הנפש. במילים אחרות, בלי ארגונים פסיכו-פוליטיים כמו הכנסייה או הפסיכואנליזה שיספקו לנו מיתולוגיה מינית א-מטריאלית, שבמסגרתה אלוהים או אבא אחראים למיניות שלי, אין כלכלה מינית. ההכחשה היא תמיד כפולה – של כלכליות המצרך וכלכליות הצרכן; ברגע שהכחשה אחת מתפרקת יתמוסס התהליך כולו והרגע יחלוף. לאור הדברים הקשים והמסובכים הללו, קוראים יקרים, לא נותר לנו אלא להתפלא על כך שעוד עומד לנו בכלל.