Architecture as Art: Projects and Projections

13 במרץ 2012

 Whitewashing Tel-Aviv

The architect Sharon Rotbard begins narrating the story of Tel-Aviv in medias res, in July 2003, when UNESCO recommended that Tel-Aviv’s “White City” – a small area in the centre of the city built mostly during the 1930s – would be included in the organization’s list of world heritage sites.[1] The decision was the most pronounced effect of a discourse that began taking shape in the early 1980s with an exhibition called “White City”, which told a story of an artistic migration from the Bauhaus school in Dessau/Berlin to Palestine, in the wake of Hitler’s rise to power. The Jewish students of the school, forced to leave Nazi Germany, came to Tel-Aviv, then a sleepy petit bourgeois town, and transformed it by building the “White City”, a collection of modernist, chalk-white houses.[2] In the following years, this story will be retold many a time in newspapers, advertisements and municipal campaigns.[3]

But as Rotbard shows, the story is little more than an invented tradition.[4] The Art historian Michael Levine, who curated the “White City” exhibition, later recanted his own simplified version, asserting that the “White City” was an agglomeration of many influences beside Bauhaus: Le Corbusier, Erich Mendelsohn, and the “International Style”.[5] Furthermore, Levine acknowledged that the Bauhaus teachers themselves resisted any attempt to define a Bauhaus “style”.[6] Rotbard deconstructs the urban legend even further: some of the Jewish students who had studied in the Bauhaus school became prominent architects in Mandatory Palestine, but not in Tel-Aviv: loyal to the school’s socialist orientation, they worked mostly in the rural cooperated settlements, the Kibbutzim.[7]

Why, then, did the “White City” become synonymous with Bauhaus? The linkage between Tel-Aviv and Bauhaus had some precedents in the architectural discourse of the 1960s and 1950s, but the connection coagulated during the 1980s. In 1977, for the first time in the history of Israel (and of the Zionist settlement in Palestine), a right-wing party, the Likud, came to power. The Labour-oriented, Ashkenazi (i.e., European) elite was shaken to its core; one former minister quipped, after hearing of the election’s results, that rather than the government, “the people should be replaced”.  The Likud party had come to represent the Other (Jewish) Israelis: the oriental, the religious, the poor; it had come to represent black Israel. The “re-discovery” of the “White City”, Rotbard contends, was the old elite’s reaction to the Likud’s ascension.[8] The return to Bauhaus was a return to Europe, to an occidental, pristine, uncomplicated, modernity.[9] Now that the barbarians were at the gates of the polis, Ostjuden who immigrated from Galicia and Russia began feeling homesick for a Germany that was never their homeland.[10]

The story of the “White City”, then, is not a story of urban preservation but of reconstruction. What is being reconstructed here is the city’s image that is being projected onto those white houses, and that image is continually reconstructed in response to social and political changes.

 The Sandblasted City

 the future homeowners of Achuzat Bayit, 1909.

The whitewashing of Tel-Aviv goes back even further than the 1930s. The myth of Tel-Aviv is a myth of an immaculate conception, of a city that sprang, like an Aphrodite scrubbed fresh, from the sandy dunes north of Jaffa.[11] That myth is supposedly buttressed by an iconic photograph (fig. 2), taken on the eleventh of April 1909, when the lots of Achuzat Bayit, the neighborhood that would later become Tel-Aviv, were allocated to its future residents.[12]  The photo shows a crowd of people, the soon-to-be homeowners, surrounded by sand and hills; Jaffa and the Jaffans are nowhere to be seen. This photo tells Tel-Avivians everything they need to know about their city: that it was not, like settlements elsewhere in Israel/Palestine, built on stolen land; that the land it was built on was barren and uncared for; that they built it themselves, without the help of local workers, a bunch of “students and lawyers mixing the cement”, as one Tel-Avivian artist put it.[13] The photo presents a community that is at once autochthonic, born of the sand – and hence not colonial – and, on the other hand, an epitome of the Zionist desire to breathe life into the desolate, empty land.[14]Herein lies an oxymoron that pits autochthonism against modernization: in order to justify the reclamation of the land the settlers have to picture it as desolate. Alas, its desolation marks the land as particularly Arab, for it only became arid as a result of years of Arab neglect. But since the land is markedly Arab and the settler is markedly other than Arab – Jewish, European, Modern – the settler cannot be autochthonic. Thus, a vicious cycle is set in motion, where the disavowal and acknowledgement of Arab presence alternate and disrupt each other: the land is empty, but it is empty because it is neglected by its inhabitants; conversely, the land is neglected by its indigenous inhabitants, and so must be emptied of them.

The truth behind the birth of Tel-Aviv is much more mundane; hardly an Aphrodite, Tel-Aviv grew out of Jaffa more like Athena out of Zeus’s forehead. The Historian Maoz Azaryahu, who wrote a book about the myths of Tel-Aviv, reminds us that Achuzat Bayit was planned as a suburb of Jaffa, to be populated by affluent Jews who wanted to get away from noisy, dirty and increasingly inhospitable Jaffa;[15] it was not even the first Jewish neighborhood to be built outside Jaffa – Neve Tzedek was established in 1887 and was followed by Neve Shalom, Mahane Yosef and others.[16] Why, then, was Achuzat Bayit/Tel-Aviv, rather than its older sisters, declared as the “first Hebrew city”? According to Rotbard, it was that famous photo that made the establishment of Achuzat Bayit such a pivotal moment; the photo encapsulated in an iconic fashion the myth of the city born out of the empty dunes.[17] The Historian Mark LeVine offers more grounded reasons. The founding fathers of Achuzat Bayit, he asserts, wanted to create a space where Zionists could nurture and practice their nationalistic values without unwarranted interference; they wanted to keep Jewish capital in Jewish hands and they wanted to build a settlement that would “bolster Jewish national prestige“.[18] From its inception, Achuzat Bayit was specifically imagined as modern, clean and Jewish.[19]

The plot of land that would become Achuzat Bayit was known as ‘Karem al-Jabali’ (the orchard of the Jabali family); the name itself suggests that the land was not empty or unused.[20] The construction of the new neighborhood was halted temporarily when local Bedouins claimed they were cultivating the vines in the plot.[21] Those locals were evicted – and perhaps paid off – but nomadic shepherds who used the land for grazing kept harassing the new residents.[22]

The insistence that Achuzat Bayit was built using Jewish labour is not supported by contemporary accounts: the homeowners found the Jewish builders to be too expensive and resorted to using Arab labourers who demanded less money and were more experienced.[23] In 1910 the neighborhood’s name was changed to Tel-Aviv (translated literally as Spring Hill); the name, as Azaryahu remarks, was previously used as the title to the Hebrew translation of Theodore Herzl’s utopian novel Altneuland.[24] The new name, the Jewish neighbors thought, reflected better the feat of erecting“magnificent buildings on the wilderness of sand.”[25]

 Jaffa’s disavowal by the Zionists was so entrenched, that it is almost completely absent for thedrawings of Nahum Gutman, the quintessential Tel-Avivian artist (figs. 3 and 4). Rotbard shows that if Gutman was aiming for verisimilitude, the Jaffan neighborhoods of Manshiyya and Kerem Hateymanim[26] should have been positioned between Tel-Aviv and the sea.[27] Jaffa only appears as a dark silhouette in the upper left corner of figure 4.

 The Painting on the Wall

Gutman’s drawing were not the only instance of Zionist art wishfully erasing Arab presence. In2000, almost a century after the establishment of Tel-Aviv, a wall was erected to the south of the Jerusalemite neighborhood of Gilo. Since the beginning of the second Intifada, Palestinian snipers from the adjacent Beit Jala neighborhood had been shooting at the denizens of Gilo, injuring some of them critically. The Israeli Ministry of Security had erected a wall to protect the Giloites, who in turn found it to be an eyesore and took to defacing it.[28] The municipality then commissioned artists to decorate the wall with an “artistic replica of the disappearing view”.[29] The Artistic community in Israel, strongly self-identified as leftist, had refused to collaborate with the municipal authorities.[30] Finally, a group of Russian immigrants, too poor and marginal to afford the moral high ground, was commissioned.[31] The immigrant artists had compunctions, but they also felt that the painted wall might raise the spirits of the residents of Gilo.[32] The painting on the wall, seen in figure 5, is of the very same landscape that the wall hides, sans the Palestinian neighborhood. “The wall”, writes W.T.J. Mitchell “is precisely an erection of a blind spot in the landscape, but a blind spot […] that conceals itself with a veil of illusory transparency […]”.[33] That the actual Palestinian neighborhood is visible from the Israeli side, as figure 5 clearly shows, should alert as to the fact that the wall is not a blind spot, as Mitchell contends, but rather a third eye, a chakra of seeing beyond the real: what is projected onto the wall is a fantasy of disappearance, of an ethnic cleansing that cannot be executed due to realpolitik and must exist, for now, only in the realm of art.[34]

The Palestinian neighborhood Beit Jala is not, however, completely absent from the painting on Gilo’s wall. As Mitchell notes, the painting does show distant mosques. The mosques, Mitchell writes, are a reminder, “a comforting acknowledgment of what and who will have vanished, a kind of melancholy recognition of disappearance that is the central aesthetic emotion of the romantic picturesque”.[35] The mosques, in other words, are a remnant, a mnemonic device of a victory yet to be achieved, a victory that, because Israel is a self-proclaimed western democracy, can only be desired and enjoyed like a dirty little secret, sublimated through art.

 Vertical Domination

The sublimation of violence through art delivers us back to Jaffa, where a remnant of a victory already achieved was turned into a museum.[36] In April 1948, during the civil war between the Palestinians and the Jews, a Jewish right-wing militia, the Irgun, conquered the Jaffan neighborhood of Manshiyya. This northernmost Palestinian neighborhood burrowed itself into the body Tel-Aviv – or, rather, Tel-Aviv wrapped itself around Manshiyya as it expanded west- and southward.

During the Civil war phase of the 1948 war (November 1947-May 1948), Palestinian and Zionist militias clashed in the interstitial no-man’s-land between Manshiyya and Tel-Aviv. The Tel-Avivians did not care for Manshiyya; “a thorn in the flesh of Tel-Aviv” they called it, a “cancerous tumor”.[37] Then, a few weeks before the establishment of the state of Israel, Menachem Begin, the Irgun leader, realizing that soon all Jewish militias will be incorporated into one Jewish army, decided that he needed a military achievement in order to consolidate political power.[38]  Manshiyya was chosen as the site of the attack. The battle itself is fascinating: the Irgun fighters, vastly outnumbered and underequipped, used explosives to burrow into buildings, avoiding the streets that were controlled by Arab fighters.[39] The Irgun fighters also erected makeshift barricades, made out of sandbags – sand being, apparently, the quintessential Zionist material – that allowed them to cross streets unharmed; the result of that improvised construction was a modular, serpentine system of barricades-cum-thoroughfares that could be adjusted on the spot in response to changes in the battle.[40] Finally, rather than shoot at the Arab defenders, the Irgun fighters used explosives to topple down building on their fortified outposts.[41] Manshiyya was conquered, and a few days later Jaffa surrendered to the Zionist forces.[42] The result of the tactics employed by the Irgun was what Stephen Graham and others have termed Urbicide – the killing of a city.[43]

But, miraculously, Manshiyya did not flatline just yet; after the war, with the Arab inhabitants gone, Jewish immigrants desperate enough to live amidst the debris and squalor squatted in the ruined buildings. It took the Tel-Avivian municipality over a decade to evict them and raze the neighborhood. [44] The detritus that was once Manshiyya was pushed by bulldozers into the sea, creating an artificial coastline, and on that new land a park was built; in 1978, forty some years after Nahum Gutman had wished it away in his paintings, Manshiyya was gone.[45]

In the park built on the ruins of Manshiyya, called “The Conquerors’ Park”, stands a peculiar building (fig. 8). Its lower half is made out of what was left of an Arab house, built in stone and adorned with ornamental arches. The upper half is an ultra-modernist rectangle, made out of aluminum and glass.[46] The building houses a museum dedicated to the conquest of Manshiyya. The power-relations between the modern(ist) conqueror and the oriental conquered are all too clear: the Zionist part hunches over, dominates the Palestinian part. The metaphor is so obtrusive, so raw, that rather than exemplifying architecture-as-art, the building verges on becoming architectural pornography.

For Rotbard, the Irgun museum, a building that houses memory, is an artifact of willful forgetting, of erasure.[47] I would like to suggest, however, that like the Peqoud’s Ishmael, the sole survivor nestled in his own coffin, this Arab ruin could be coaxed to testify to its own destruction. The need of the conqueror to display his conquest curtails the possibility of a complete erasure. The very difference needed to signify the distinction between the victor and the vanquished – the difference between stone arches and cubicle glass, in our case – makes sure of that. One man, said Hannah Arendt, always survives to tell the story; I would like to argue that buildings are able to do the same.


[1] Sharon Rotbard, ‘Ir levanah, ‘Ir shchorah [White City, Black City], (Tel-Aviv: Babel, 2005) [Hebrew]. Hereinafter abbreviated as Rotbard, White City, Black City.

[2] Ibid., p. 18.

[3] Ibid., pp. 28-33.

[4] Eric Hobsbawm and Terence Ranger (ed.), The Invention of Tradition, (Cambridge: Cambridge University Press, 1992).

[5] Rotbard, White City, Black City, p. 36.

[6] Ibid., p. 40.

[7] Ibid., p. 48.

[8] Ibid., P. 54. That the agriculture-oriented elite was concentrated in metropolitan, Bourgeois, Tel-Aviv is one of the many paradoxes comprising the city’s tale.

[9] Ibid.

[10] Ibid., pp. 55-56. Ashkenaz, the word that would come to represent all Jews of European descent (who were mostly concentrated in Eastern Europe) was the medieval Jewish name of Western Germany.

[11] Ibid., p. 78.

[12] Ibid.

[13] Ibid., pp. 73, 85.

[14] Ibid.

[15]Maoz Azaryahu, Tel-Aviv ha’ir ha’amitit, mitographia historit [Tel-Aviv – The Real City, A Historical Mythography], (Sde Boker: Ben-Gurion University Press, 2005), p. 29 [Hebrew]. Hereinafter abbreviated as: Azaryahu, The Real City. Mark LeVine reports that Jewish construction in Jaffa was sometimes met with Palestinian violence. See: Overthrowing Geography, Jaffa, Tel Aviv, and the Struggle for Palestine, (Berkeley: University of California Press, 2005), p. 48.

[16] Rotbard, White City, Black City, pp. 83-84; LeVine, Overthrowing Geography, p. 60.

[17] Rotbard, White City, Black City, p. 84.

[18] LeVine, Overthrowing Geography, p. 61.

[19] Ibid.

[20] Ibid., p. 64.

[21] Ibid., p. 69.

[22] Ibid.

[23] Ibid., p. 71-72.

[24] Azaryahu, The Real City, p. 33. Theodore Herzl was the progenitor of “political Zionism” and in his novel Altneuland he set a blueprint for the Jewish state. The Hebrew translator, Nahum Sokolov, was a prominent Zionist leader and a journalist. His translation is, however, rather convoluted: “Tel”, or hill in Hebrew, has a specifically ancient connotation; “Aviv”, or spring, is supposed to convey regeneration; hence, an “old-new” land.

[25] Levine, Overthrowing Geography, p. 72.

[26] Manshiyya was a Muslim neighborhood; Kerem Hateymanim (in Hebrew: the Yemenites’ Orchard) was a mixed neighborhood, populated by oriental Jews, Gypsies, Egyptians and Afghans. See: Rotbard, White City, Black City, p. 84.

[27] Ibid., p. 130-136.

[28] W.J.T. Mitchell, “Christo’s Gates and Gilo’s Wall” in Critical Inquiry, Vol.32, No. 4 (2006), p. 588.

[29] Ibid.

[30] Ibid.

[31] Ibid.

[32] Ibid., pp. 589-590.

[33] Ibid., p. 590.

[34] The wall was taken down in 2010. The same residents that demanded its erection in 2000 campaigned to have it pulled down a decade later; the snipers stopped shooting and the wall did not agree with the middle-class facade that the locals were trying to cultivate. They had, however, only good things to say about the painting on the wall. See: Ma’ariv (online edition), 13.8.2010,  Omri Meniv, “Hasart homat hamagen be-Gilo: hatoshavim megivim be-regashot me’oravim [The Wall in Gilo is being Taken Down: The Residents Respond with Mixed Feelings]”, accessed 27.12.2011.

[35] Mitchell, “Christo’s Gates and Gilo’s Wall”, p. 590.

[36] On the “museumification” of indigenous architecture see: Paul Rabinow, French Modern: Norms and Forms of the Social Environment, (Cambridge, Mass.: MIT Press, 1989), pp. 299-301; Yair Paz, “Shimur ha-moreshet ha-adrichalit ba-schoonot ha-netushot le’achar milchemet ha-atzma’ut [preserving the architectural heritage in the abandoned neighborhoods after the War of Independence], in Cathedra, Vol. 88 (1998), pp. 95-134 [Hebrew]; Nurit Alfasi and Roy Fabian, “Preserving Urban Heritage: From Old Jaffa to Modern Tel-Aviv”, in Israel Studies, Vol. 14, No. 3 (2009), pp. 137-156.

[37] Menachem Begin, Ha-mered [The Revolt], (Jerusalem: Achiasaf Press, 1965), p. 433 [Hebrew]. Begin would later become the leader of the Likud and in 1977 the prime minister of Israel. See above, p. 5.

[38] Yaakov Peleg, “Ha-ma’aracha ‘al Yaffo ve-‘al svivoteyha [The Battle of Jaffa and its Environs]”, in Alon Kadish (ed.), Milchemet ha-atzma’ut diyun mechudash [The War of Independence, a New Debate], (Tel-Aviv: Ministry of Security Press, 2005), pp. 397-398 [Hebrew].

[39] Ibid., p. 410.

[40] Haim Lazar, Kibush Yaffo [The Conquest of Jaffa], (Tel-Aviv: Shelach Press, 1951), p. 171 [Hebrew].

[41] Rotbard, White City, Black City, p. 183.

[42] Ibid., p. 186.

[43] See: David Campbell, Stephen Graham and Daniel Bertrand Monk, “Introduction to Urbicide: The Killing of Cities?”, in Theory & Event, Vol. 10, No. 2 (2007), accessed online in HTML format, 27/12/2011.

[44] Tel-Aviv incorporated Jaffa in 1950.

[45] Rotbard, White City, Black City, p. 231.

[46] Ibid., p. 235.

[47] Ibid., p. 239-240.


Architecture, Space and Colonialism in Israel/Palestine, 1909-2011

13 במרץ 2012

Introduction

The present paper is concerned with architecture as a venue of colonial power. We will examine scholarly literature which explicates how architecture facilitates or disrupts colonial rule by expanding or limiting one’s possible actions. Thematically and chronologically, we will concentrate on the Zionist colonization of Palestine, which we will divided into two distinct phases: in the first phase, taking place between the 1880s and 1948, the Zionist colonial campaign was conducted by a network of non-statist organizations purchasing land from local landowners; from 1917 it was carried on under the auspices of the British Empire, which was given a mandate to manage Palestine by the League of Nations. Thus, Palestine was both imperialized and colonized: it was incorporated into the British Empire, but the settlers colonizing it were not Britons but East European Jews. The Colonization of Palestine culminated with the 1948 war which erupted after the British withdrew from the country, and which ended with a sweeping Zionist victory. The State of Israel was established, covering most of Mandatory Palestine’s territory, including regions allocated by the UN to a Palestinian state that never came to be. During the war, some 700,000 Palestinian refugees fled or were driven out of the country, most of them settling in the Jordan-controlled West Bank and the Egypt-controlled Gaza Strip.

The second phase begins with the occupation of the West Bank and the Gaza Strip during the 1967 war, and has yet to have ended. This time around the Zionist colonization of the West Bank and the Gaza strip was a state-driven affair: to this date the State of Israel has settled about 500,000 people in the West Bank, the Gaza Strip and East Jerusalem.[1] The land on which more than 200 settlements were built was expropriated from its Palestinian inhabitants.[2] More land was expropriated to accommodate a complex skein of roads and military zones used to protect the settlers from Palestinian violence.[3]

The present paper is divided into two parts which tackle the the two phases described above. The first part begins, chronologically, in 1909 with the establishment of Tel-Aviv, the “First Hebrew City”. It is concerned with the way the architecture of Tel-Aviv was used to construct a mythical narrative about the Zionist reclamation and modernisation of Palestine. Discussing the work of Sharon Rotbard, Mark LeVine and other scholars who have studied the history of Tel-Aviv and the adjacent mixed city of Jaffa, I will show that the erasure of the Palestinians and of Palestinian architecture was an integral part of that narrative.

The second part deals with the Israeli military rule in the Occupied Territories (OT) since 1967. Using both James Scott’s insight about legibility as a governmental technique and Franz Kafka’s insight about randomness and uncertainty as a governmental technique, I will discuss recent works that analyse Israeli actions in the OT as aimed at increasing the state’s ability to see its subjects, and the subjects’ inability to see and comprehend the state. We will examine the way Israel uses destruction to “legibilize” the Palestinian urban space, and how the checkpoints which carve up the OT are used to disorient and incapacitate the Palestinians.


[1] See: B’Tselem, “Settlements and Land”, http://www.btselem.org/settlements/statistics.

[2] See: B’Tselem, “Land expropriation”, http://www.btselem.org/settlements.

[3] Ibid.


היכן בעולם נמצא אחמד אבו-לבן?

17 בספטמבר 2011

בארכיון צה"ל, בתיק 1860/1950-76, מסתתר סיפור קפקאי על היעלמותו של אחמד אבו-לבן, סוחר יפואי מאנשי המופתי, שהיה חלק מועדת החירום שחתמה על הסכם הכניעה של יפו ב-13 למאי 1948.

אבו-לבן, כמו עוד חברי ועדת החירום הושם במעצר בית אחרי כניעת העיר. ב-16 לאוגוסט הוא הובא בפני שופט באשמת החזקת נשק באופן בלתי חוקי והועבר לבית הסוהר המרכזי של יפו. ב-30 לאוגוסט שוחרר הנאשם ואמר לעורך-דינו, יצחק בן-ימיני כי "לא האשימוהו כליל ואינו יודע פשר מאסרו". אחר-כך, ב-12 לספטמבר נעצר שוב אבו-לבן. למחרת היום נסע בן-ימיני אל בית-הסוהר ביפו וביקש לראות את מרשו. מפקד בית הסוהר הודיע לפרקליט כי העצור נמצא בחלק הצבאי של בית הסוהר. ניגש הפרקליט לסגן המפקח של בית הסוהר הצבאי, הקצין פרויס, ודרש להתראות עם אבו-לבן. אמר הקצין לעו"ד כי דרושה לכך פקודה מיוחדת ולבקשת בן-ימיני התקשר למשרד המושל הצבאי של יפו על מנת להשיג אישור. הקצין פרויס שוחח עם אלכסנדר בן-זאב, סגנו של המושל הצבאי, אך השיחה התנתקה לפני שהושגו הסכמות כל שהן. הלך הפרקליט למשרדי המושל הצבאי ושם קיבל מידי בן-זאב פקודה בכתב המתירה לו להיפגש עם העצור. כשחזר לכלא מצא שם את הקצין פרויס יחד עם מפקדו, הקצין פפרקורן (בשלב הזה, מסתבר, הופכת הפרשה למחזה לויני). קרא פפרקורן את הפקודה, "בא במבוכה", ואז התעקש כי אבו-לבן כלל "אינו נמצא 'אצלו' בבית-הסוהר". כששאל בן-ימיני את הקצינים מה קרה לאבו-לבן במהלך הזמן שהיה הפרקליט אצל המושל הצבאי לא ידעו אלה מה לענות לו. עורך-הדין ביקש מן הקצין פפרקורן שייתן לו אישור בכתב כי העצור לא נמצא ברשותו. פפרקורן הלך להתייעץ וכשחזר, הודיע כי הוא "אינו מקבל פקודות מהמושל הצבאי" וכי "הנעצר אינו נמצא בבית הסוהר". עם זאת, הוא סירב לאשר את דבריו בכתב. בן-ימיני התעקש שלפחות יאשר בעל-פה שאבו-לבן אינו נמצא ברשותו והקצין הסכים תוך שהוא מדגיש כי "[העצור] אינו נמצא בבית הסוהר בשעה אחת אחר הצהריים באותו היום".

אחרי חילופי הדברים הבלתי מועילים הללו החל בן-ימיני לשלוח מכתבים לרשויות שונות בניסיון לגלות מה עלה בגורלו של אבו-לבן. ב-19 לספטמבר קיבל מכתב תשובה מבכור שטרית, שר המיעוטים, ובו מצוין כי אבו-לבן נמצא ב"מקום בטוח, באחד המחנות הצבאיים"; השר לא יכול היה או לא רצה למסור באיזו אשמה עצור אבו-לבן. לבסוף, באוקטובר 1948 הגיש בן-ימיני בקשה להביאס קורפוס לבית המשפט העליון. כאן נפסק נתיב המסמכים הקשור לפרשה. לא ברור מן המסמכים מה עלה בגורלו של אב-לבן והאם פרקליטו הצליח למצוא אותו בארץ רחבת הידיים המשתרעת בן הים והירדן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 


גטו ע'גמי, 1948

17 בספטמבר 2011

באוגוסט 1948 רוכזו ערביי יפו הנותרים, כמה אלפים בודדים, בשכונת ע'גמי. סביב השכונה הוקמה גדר, ובתיה הפנויים של יפו עברו לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שהעניק אותם לפליטים ועולים יהודים.

"גיטו בגדר-תיל, גיטו מנותק מגישה אל הים. הכזה יהיה הקו המדיני שלנו?" שאל מ. ארם את שר המיעוטים בכור-שלום שטרית. שאל, ולא ידע מה הוא שואל.


Your Own Private Nakba

12 באפריל 2011

בימים אלו אני חוקר את נפילתה של יפו במלחמת 1948, ומתוך כך אני מוצף בתיאורי קרבות, בריחות ושאר מחזות קורעי-לב. מסתבר שהדברים עשו עליי רושם כה גדול, עד שאתמול חלמתי על מה שלא ניתן לתאר אלא כנפילת חדרה היהודית. היה זה, בניגוד להרגלו של הלא-מודע שלי, חלום בהיר, עקבי  ונטורליסטי להחריד – עד כמה שחלומות יכולים להיות כאלו. לא נותר לי אלא להביא בפניכם, קוראים יקרים, את הדברים כפי שהתרחשו.

החלום התחיל, in medias res, במהלכו של קרב המתרחש כמה רחובות מביתי [היכן שבמציאות משפחה ערבית חיה מול בית כנסת מאולתר. סימבוליזם!]. לילה, והפלוגה נערכת בחצרו של בית לקראת התקפה על העמדות הערביות; קרב יריות מהוסס מתחיל, אבל אני לא רואה את האויב. אני מחליט לשלוף את אקדחי, פולט כדור והורג בטעות חבר לפלוגה [הערה של הסופר-אגו על בוגדנותו של השמאל הרדיקלי?]; בעוד אני מקווה שאף אחד לא שם לב לפשלה הקטנה הזו, הפלוגה מתחילה לנוע בחוסר מנוחה כמו אותם ענני-דגים עצבניים באוקיינוס. התנועה הספוראדית הופכת למנוסה רבתי כאשר מתברר שהאויב עולה על עמדותינו; אני רץ בכל כוחי ולא טורח להביט אחור ולראות אם אכן רודפים אחרינו.

אני מגיע לביתי ופוגש שם חבר ערבי [שאין לי במציאות. הדמות מבוססת על קולגה יהודי ממוצא לא-אשכנזי. אפליה!]. אני משביע אותו שיחביא אותי ומצליח לנעול את הדלת ברגע האחרון בעוד מישהו דופק עליה בעקשנות. אין מקומות מחבוא טובים בבית, אז אני מתחבא באמבטיה בקומה העליונה. זה לא עוזר לי, כי מיד נכנסת משפחה ערבית לחיות בבית ומתעלמת מנוכחותי בנונשלנטיות, כאילו הייתי רוח רפאים. מי שלא מתייחס אליי בנונשלנט הם זוג סוכנים חשאיים ערביים שמפשיטים אותי ועורכים בי חיפוש גופני משפיל; בשלב הזה אפילו ה"אני החולם" תוהה אם הנרטיב עומד לגלוש לפנטזיית אונס הומו-ארוטית. הסוכנים מחליטים לוותר על העונג ויורדים למטה לשתות קפה, ואז אחד מבני הבית החדשים מודיע לי שיש לי טלפון. באמצע המלחמה. בעודי מרים את האפרכסת, אני יכול לראות בזווית העין שבטלוויזיה שדרנית א-לה יונית לוי מדווחת על האפוקליפסה הציונית בטון ענייני אך חרד; אני מניח שגם רוני דניאל היה שם, חמור-סבור ואבל. בטלפון מציגה את עצמה "רעות", ואומרת שהיא חברה של חבר ומספרת שהיא גרה בקיבוץ – לא קיבוץ מסוים, סתם "קיבוץ". מתוך דבריה אנו למדים, באותו אופן שבו חלומות מעניקים לנו מעין ידע אינטואיטיבי, שהקיבוץ לא נכבש. משתררת שתיקה מביכה. "רעות" אני שואל אותה, מלא תקווה: "האם את מזמינה אותי לגור איתך בקיבוץ?" בעוד החלום הופך לדרמה רומנטית בלתי-צפויה. רעות לא עונה; במקום לומר "כן" או "לאו" היא משמיעה קול קטן ומוזר, שיכול להתפרש הן כצחוק עצבני והן כיפחת בכי הססנית. ובאות הכה קריפי הזה, נגמר החלום.

זהו. עתה לא נותר לי אלא לברר במשרד הביטחון האם חלומי מהווה עבירה על חוק ה"נכבה" ולהסגיר את עצמי לכוחותינו. אינני יודע מה העונש הצפוי לי, בהתחשב בכך שבחלומי הרגתי – אמנם בשוגג! – חייל צה"ל. אני יכול רק לקוות שבהשתחררי מן הכלא, בעוד שנים רבות, אוכל לפצוח בחיים חדשים, נטולי סיוטי-נכבה ["רעות" – אינני מכיר אותך, אבל אם עדיין תהיי שם, ב"קיבוץ", ותשאלי את עצמך האם אני מוכן לבוא לחיות איתך התשובה היא כן. A thousand times, YES.]


יפו העתיקה: פרק אחרון ובו יפו העתיקה הופכת לסרט של מנחם גולן ולגן-שעשועים

6 באפריל 2011

כיבוש יפו לא הסתיים בקרב על מנשייה. הבריטים, לאור הבריחה המבוהלת של ערביי יפו, החלו לחשוש מפני חזרת מקרה חיפה הערבית שם, שבוע לפני ההתקפה על יפו, התרוקנה העיר מתושביה הפלסטינים כמעט לחלוטין.[1] העניין הגיע עד שר החוץ בווין שראה בבריחה הפלסטינית ההמונית מכה אנושה ליוקרתה של בריטניה וליחסיה עם העולם הערבי; הוא הורה לראש המטה הקיסרי מונטגומרי למנוע את כיבוש יפו בידי האצ"ל.[2] הבריטים, באמצע תהליך ההתפנות, הזרימו תגבורות לתוך פלשתינה/א"י על מנת לטפל בבעיית יפו.[3] ב-28 לאפריל הציבו הבריטים אולטימאטום ליישוב, אבל האצ"ל סירב להתפנות.[4] ב-29 נכנסו כוחות בריטיים למנשייה וניהלו קרב עז נגד האצ"ל; בשלב מסוים פוצצו לוחמי האצ"ל בניינים ממולכדים על המשוריינים הבריטים, כפי שייעשו לוחמים פלסטינים בג'נין חמישים וארבע שנים אחר-כך. פאגלין, כותב רוטברד, הפך את העיר עצמה לבריקאדה.[5] כדי להבהיר באופן מוחלט את התביעה הציונית לריבונות על יפו, הורה פאגלין לפוצץ את בניין משטרת מנשייה.[6] אבל בראשון למאי נכנס לתוקפו הסכם הפסקת אש; האצ"ל עזב את מנשייה ובמקומו נכנסו אנשי ה"הגנה".[7]

כאמור, בזמן הקרב בין האצ"ל לבריטים כבשו כוחות ה"הגנה" את רצועת היישובים שמקיפה את יפו. תושבי סלמה ויאזור ברחו.[8] כיבוש הכפרים ושכונת מנשייה ערער לחלוטין את ביטחונם של הפלסטינים שנותרו עדיין ביפו. חיילי צבא ההצלה שהיו אמור לסייע בהגנת העיר היו עסוקים בשוד ובאונס.[9] כיבוש יפו בידי כוחות היישוב התחדש רק ב-14 למאי; גם חיילי ה"הגנה" לא בחלו בשוד ובביזה.[10] בשלב הזה נותרו ביפו פחות מ-4,000 פלסטינים.

רוטברד קורא למה שעשו כוחות היישוב ליפו "רצח-עיר". אבל עיקר ההרס לא התרחש בזמן המלחמה. החל מ-1949 החלו להרוס באופן שיטתי את יפו העתיקה, מסיבות בטיחותיות.[11] כך נולד "השטח הגדול".

זה וודאי לא מפתיע ש"השטח הגדול", ממש כמו יפו העתיקה לפניו, נתפס כ"חור שחור", אתר של פריעת-חוק וקסם אוריינטלי. אבל הפעם, אחרי שיפו נכבשה והוחרבה, היה זה "חור שחור" מאולף ומבוית. את המורדים הפלסטינים החליפו עבריינים מזרחיים וערבים-ישראלים ואת האלימות הקשה של ההתקוממות החליפה אלימות "רכה" של פשע וזנות. מאידך, יפו הייתה כל מה שתל-אביב התאוותה להיות, האיד השחור של האגו הלבן: מאורת פיראטים מלאה סמים, אלכוהול וחן לוונטיני.[12] השטח הגדול סיפק קורט של אקזוטיקה טרום-מודרנית או פארא-מודרנית לקיום התל-אביבי המסויד והבורגני. הבוהמה התל-אביבית נמשכה לעיר בחבלי קסם. זמרים התרפקו עליה, משוררים שוררו אותה, סופרים הפכו אותה למיתוס.[13]

אבל כבר בתחילת שנות השישים הוחלט לחסל את הבעיה הקרויה "השטח הגדול". החלו מפנים את תושבי יפו העתיקה לשיכונים חדשים. ב-1961 הוקמה "החברה לפיתוח יפו העתיקה". מטרתה הייתה:

"לבנות ולשקם את אזור תל יפו (שכונה גם 'השטח הגדול'), מתחם שהיווה חממה לפשע, זנות וסמים […] במקביל להקמת החברה אושרה למתחם יפו העתיקה תב"ע 606, שהגדירה אותו כשמורה ארכיטקטונית, והתפישה שהנחתה אותה היתה שיקום ושיחזור המבנים בעיר העתיקה תוך שמירה על אופיים והשתלבות בנוף, וזאת מתוך כוונה למשוך אוכלוסייה חדשה ולהפוך את המתחם למרכז תיירות, בילוי ואמנות. עוד נקבע בתוכנית כי הזכאים להתגורר במתחם הם אמנים בלבד."[14]

ה"שטח" הגדול הפך ל"גן הפסגה", אטרקציה תיירותית רומנטית. כפי שמציין רוטברד, אדריכלי הפרויקט ניקו את יפו העתיקה מסממנים ערביים כמעט לחלוטין. הגן מכיל מונומנטים נוצריים, הלניים ויהודיים כמו המצודה וכנסיית סנט פטרוס, סלע אנדרומדה, "התותח של נפוליון" ופסל של דניאל כפרי המתאר את הבטחת ארץ-ישראל לשלושת האבות. מלבד שרידי החומה שבנו העות'מנים יש מעט מאד עדויות פיזיות להיסטוריה הפלסטינית של יפו העתיקה.[15] מעט הסמטאות שנותרו על תילן זכו לשמות אקזוטיים מגלגל המזלות והן מאכלסות שורה של גלריות, תיאטראות ומסעדות.

זהו סופה של יפו העתיקה, נכון לכתיבת שורות אלו. "גן הפסגה" הוא מעין אנדרטה של העדר ללאומיות הפלסטינית, ולמה שהיה עשוי להיות רגע השחרור שלה, אי אז ב-1936. ההתעלמות הכמעט-הפגנתית של מתכנני "גן הפסגה" מן ההיסטוריה הערבית של יפו העתיקה היא עדות ניצחת לסכנה שעדיין מגולמת בהיסטוריה הזו. מבצע "עוגן" התמודד עם יפו העתיקה על ידי השמתה; "גן הפסגה", מאידך, הוא מעשה הדחקה ארכיטקטוני. רוטברד כותב שיפו היא עדיין עיר כבושה, מנוקדת בסיסים צבאיים.[16] בהתחשב בכך שמדובר בבסיסים של גלי צה"ל והפרקליטות הצבאית, לא היחידות הקרביות ביותר של צה"ל, נדמה שהטיעון של רוטברד חריף מדי. אבל הפריסה של בסיסי צה"ל בעיר, בצירוף "גן הפסגה" ומוזיאון האצ"ל בגן צ'רלס קלור (על הריסות מנשייה), מתפקדת כרשת של כוח ריבוני, בדומה למונומנטים של אוסמן בפאריז; הם חלק מהפסאדה של יפו כשכיית-חמדה. האלמנטים הללו טומנים בחובם כפילות שנושאת רמז מעודן של אלימות: המוזיאון הוא מבנה מודרני שמורכב על חורבות בית ערבי, מעין הצהרה אנכית של שליטה; תחנת הרדיו שקובעת את סדר היום המוזיקלי של ישראל היא גם יחידה צבאית; והגן המעוצב הוא גם בית הקברות של המרד הערבי. זוהי ג'נטריפיקציה, אבל זו ג'נטירפיקציה שמרמזת, כמעט בקריצת-עין, כי כל תהליך בניה יכול, ברצונו של הריבון, להפוך למסע הרס.


[1] מוריס, 1948, עמ' 172-173.

[2] שם, עמ' 173.

[3] שם, שם.

[4] שם, שם.

[5] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 186.

[6] שם, שם.

[7] מוריס, 1948, עמ' 174-175.

[8] שם, עמ' 175.

[9] שם, עמ' 176.

[10] שם, עמ' 177.

[11] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 208.

[12] שם, עמ' 212.

[13] שם, שם.

[14] מצוטט אצל רוטברד, עמ' 219.

[15] שם, עמ' 220-223.

[16] שם, עמ' 194.


יפו העתיקה: פרק רביעי ובו הולך האצ"ל דרך קירות

6 באפריל 2011

במסגרת תוכנית החלוקה שאושרה על ידי העצרת הכללית ב-29 לנובמבר 1947, נועדה יפו להישאר מובלעת ערבית בלב המדינה היהודית.[1] במהלך מלחמת האזרחים שהתנהלה עד הקמת המדינה, שכונות הספר של תל-אביב הותקפו על ידי צלפים ממנשייה, אולם ה"הגנה" לא תכננה לכבוש את יפו משום שהניחה כי העיר תיפול ממילא עם הקמת המדינה.[2] האצ"ל, מאידך, שהיה ארגון עירוני (שלא לומר, תל-אביבי), סימן את יפו כמטרה נחשקת, וביתר שאת אחרי כיבוש חיפה על ידי ה"הגנה".[3] מדצמבר 1947 החל האצ"ל לתקוף ביפו, בירי צלפים ובהטלת פצצות; בינואר 1948 פוצץ הלח"י את בניין הסראיה, שם שכנו משרדי הוועדה הלאומית.[4]

בסוף אפריל 1948 הפכו ההתקפות הספורדיות למסע כיבוש. האצ"ל העמיד שתי מרגמות שגנב מהבריטים והחל לטווח את יפו. ההפגזה של האצ"ל והשמועות על דיר יאסין הובילו לבריחה המונית של היפואים, בעיקר דרך הים.[5] בין ה-25 ל-30 באפריל, בזמן ההפגזה, כבשו פלוגות של האצ"ל את מנשייה וניתקו אותה מיפו.[6] ה"הגנה", בינתיים, כבשה את הרצועה הכפרית שמקיפה את יפו: סלמה, חירייה ויאזור.[7]

בעת תכנון מבצע "עוגן" פסלו הבריטים קרבות מבית לבית מכל וכל, מתוך חשש שהמרקם העירוני יהפוך את הלחימה לעקובה מדם במיוחד ויעניק יתרון משמעותי למורדים. תריסר שנים אחר-כך, לוחמי האצ"ל כבשו את מנשייה בלחימה עיקשת מבית לבית; למעשה, הם נלחמו דרך הבתים.

כוחות האצ"ל שהוקצו להתקפה על יפו מנו 600 לוחמים, אל מול ערב-רב של כוחות ערביים שכללו לוחמים פלסטיניים לא-סדירים וחיילים של צבא הצלה; הלוחמים הערביים מנו יותר מאלף איש.[8] ביומיים הראשונים של הלחימה במנשייה לוחמי האצ"ל ספגו אבדות קשות והתקשו להתמודד עם הלוחמים הערביים המוגנים היטב. בגין כבר עמד לבטל את חידוש ההתקפה ביום השלישי, כאשר עמיחי "גידי" פאגלין, שניהל את הפעולה, ביקש ממפקדו הזדמנות אחרונה לכיבוש השכונה. "גידי" ופקודיו הגו תוכנית לחימה השונה באופן דרסטי מן ההתקפות הקונבנציונאליות שניהלו ביומיים הקודמים. רמת המוכנות של אנשי האצ"ל הייתה נמוכה מזו של המגנים הערביים, וכלי הנשק הקלים שלהם היו יעילים פחות. על מנת לפצות על החסרונות הטקטיים של כוחותיו, החליט "גידי" להביא לידי ביטוי את המומחיות של האצ"ל בחבלה ובשימוש בחומרי נפץ.[9]

לוחמי האצ"ל תכננו ליצור "מסדרון" דרך בתי מנשייה, שיאפשר להם להגיע אל קו החוף ולאגף את הכוחות הערביים. בבוקרו של ה-28 לאפריל השתלטו אנשי האצ"ל על כמה בתים בשולי מנשייה. הם השתמשו בפטישים או בחומרי נפץ על מנת לפרוץ "חורי-עכברים" בין החדרים בבתים, כאשר הקיר החיצוני של הבניין מגן עליהם מפני אש המגנים. ברחובות בין הבתים הם הקימו "בריקאדות" עשויות שקי-חול שאפשרו להם לעבור בבטחה מבית לבית. במקום לתקוף את עמדות המגנים באש, פלסי האצ"ל מוטטו עליהן בניינים סמוכים. לאחר קרב שנמשך 24 שעות, כוח האצ"ל הגיע אל הים. כאשר הבינו הלוחמים הערביים שהאצ"ל הצליח לאגף את עמדותיהם, הם החלו לנטוש את העיר. ב-30 לאפריל הגיעו כוחות האצ"ל לתחנת הרכבת היפו ותפסו עמדות לאורך שדרות ירושלים. מנשייה נכבשה.[10]

התיאורטיקנים הראשונים של לוחמה-דרך-קירות היו, איך לא, צרפתים בני המאה התשע-עשרה. הראשון היה גנרל צרפתי, תומא בוז'ו, שכתב ב-1849 חוברת בשם "מלחמת הרחובות הבתים".[11] הוא חשב בעיקר על ההתקוממות בפריס שנה לפני כן וכיצד להתמודד עם הבריקאדות שחסמו את צירי התנועה העיקריים של העיר. הפתרון היה, כמובן, לייצר צירי תנועה חלופיים דרך הבתים עצמם. מן הצד השני של המתרס – כמעט באופן מילולי – כתב לואי-אוגוסט בלנקי, המהפכן הוותיק, פמפלט בשם "הוראות להתקוממות".[12] המניפסט של בלנקי נכתב ב-1866, כשהאוסמניזציה של פריס כבר התנהלה במלוא עוזה. בלנקי לא חשש מפני הבולבארים העצומים וניסה להכליל אותם בתיאוריית הלחימה העירונית שלו:

"הדרכים האסטרטגיות שחוצות עכשיו את העיר בכל כיוון אינן מהוות יתרון לאויב. החשש מהן אינו מוצדק. הן רחוקות מלהוות סכנה נוספת למתקוממים, כפי שנהוג לדמיין, אלא להפך, מציעות תערובת של יתרונות ושל חסרונות לשני הצדדים. הצבא אמנם יכול לנוע יותר בחופשיות, אך מצד שני הוא גם חשוף הרבה יותר. אי אפשר להשתמש בדרכים האלה, אך לעומת זאת המרפסות מהדירות הן עמדות טבעיות לירי מהאגף ועדיפות בהרבה על החלונות הרגילים. הדרכים הישרות האלה בהחלט ראויות לשם בולברדים. אלו הן חזיתות טבעיות בעלות עוצמה אדירה."[13]

המתודה של בלנקי היא הטרמה של כיבוש מנשייה, אבל גם של ההתבצרות הפלסטינית ביפו העתיקה: יש לחסום שורה של רחובות משניים בבריקאדות ולפרוץ מעברים בין חצרות הבתים, הדירות והבניינים עצמם. החסימות והפריצות יוצרות "אי" עירוני רב-קומתי, מבוכי, כאוטי ומקוטע. המטרה היא ליצור "לולאה" של "איים" כאלו שמקיפים בולבאר. התוצאה, כפי שכותב בלנקי, היא שהבולבאר הופך "מציר תנועה לשטח השמדה".[14]

קשה להניח ש"גידי" הסתמך על הוגים צרפתיים כשתכנן את כיבוש מנשייה. מי שכן נעזר בהגות צרפתית הוא האלוף אביב כוכבי, שבמסגרת מבצע "חומת מגן" – והוא אז מפקד חטיבת הצנחנים – שיחזר את שיטת הלחימה של האצ"ל במנשייה. כוכבי למד לתואר ראשון בפילוסופיה והיה חניך של המכון לחקר תורת המערכה, גוף מחקר צה"לי בראש שמעון נווה ודב תמרי, שגייס מושגים מתוך ההגות הרדיקלית – דלז וגואטרי, ז'ורז' בטאיי, גי דבור, ברנרד צ'ומי – על מנת לחשוב מחדש את שדה הקרב הפוסט-מודרני.[15] כוכבי הפנים היטב את השפה הפוסט-מודרניסטית שביקשה לעצב מחדש את המרחב. הפילוסופים ניסו לשנות את העולם באמצעות שפה ופרפורמנס; מידת הצלחתם שנויה במחלוקת. כוכבי, מאידך, הוא פרקטיקן; הוא אמנם הסתייע בשפה תומכת-לחימה, אבל הכלים העיקריים שלו היו, כפי שנראה, בולדוזרים וחומרי נפץ.

לפני שנפנה לקרב עצמו, ראוי להדגיש עד כמה הכוחות הישראלים, כמו הנציב העליון ווקופ בזמנו, חששו מן האורבניות הפלסטינית. יפו העתיקה ומחנה הפליטים, כל אחד בתורו, מהווים איום על הריבונות הבריטית/ישראלית; הם מוּצאים, או מוציאים את עצמם, מחוץ לתחומו של החוק. באופן מטונימי, וכמעט טבעי, הם מוצאים מתחומו של האנושי. הקסבה הופכת לאורגניזם חי או לפחות רוכשת איכות אנימליסטית: ווקופ כינה את יפו העתיקה "a warren" ו-"a nest"; בעיתונות הישראלית מחנות הפליטים הם "קן צרעות"[16] היכן שטרור "מתרבה".[17] אם העיר הפלסטינית, במינוח הדלזיאני, "נעשית-חיה", אין פלא שכוחות צה"ל עצמם עוברים תהליך דומה: הם אינם נעים במבנה אלא "משתבללים" ב"נחילים".[18] השפה הציורית של המצביא-הפילוסוף מנסה לנקות את הדם ותמרות-העשן מהשיח המלחמתי, בדומה לאופן שבו השיח הסניטרי הבריטי ניסה להפוך את מבצע "עוגן" לעניין הומניטארי.

אבל דם ותמרות עשן היו גם היו. במרץ 2002 התפרסה חטיבת הצנחנים סביב מחנה הפליטים בלטה, ממזרח לשכם. הלוחמים הפלסטינים, מתוך ציפייה לכוחות צה"ל, חסמו את הכניסות למחנה, חפרו שוחות, הקימו בריקאדות ומלכדו בניינים ורחובות. אליבא דכוכבי, זה היה קרב של פרשנות במרחב העירוני הפלסטיני. האופן שבו ארגנו הפלסטינים את בלטה כמלכודת מוות היה סוג של הצהרת עצמאות שסימנה את הארגונים המיליטנטיים כריבונים המוניציפאליים של בלטה: הם קבעו את הפונקציה של הרחוב והבניין, כיוונו את התנועה ויצרו מבואות סתומים. התפקיד של כוכבי, אם כן, היה להציע פרשנות-נגד לארגון המרחב הפלסטיני. וייצמן מצטט את הדברים שאמר לחייליו לפני הפשיטה על בלטה:

"The Palestinians have set the stage for a fighting spectacle in which they expect us, when attacking the enclave, to obey the logic that they have determined […] to come in old-style mechanized formations, in cohesive lines and massed columns conforming to the geometrical order of the street network […] [we instead] apply a fractal manoeuvre swarming simultaneously from every direction and through various dimensions of the enclave […] each unit reflects in its mode of action both the logic and the form of the general manoeuvre." [19]

הצנחנים התחלקו ליחידות קטנות ונכנסו למחנה מכמה כיוונים בו-זמנית. הם לא נעו ברחובות, אלא דרך בתי התושבים. החיילים היו מפוצצים קיר או שוברים אותו באמצעות פטיש; לפעמים הכניסה לחדר הבא הייתה מלווה במטח יריות או בזריקת רימון הלם. ברגע שהשתלטו על בית, היו החיילים אוספים את בני הבית ונועלים אותם בחדר אחד.[20] הקירות המחוררים בתים רוססו בגרפיטי שתיפקד כשילוט מאולתר: "כניסה", "יציאה", "אין כניסה".[21] הצנחנים כתבו – באופן המילולי ביותר – את מפת העיר מחדש והפכו את הספרה הפרטית של תושבי בלטה לשדרה ציבורית. הפקעתו של מרחב פרטי (פלסטיני) והפיכתו למרחב ציבורי (יהודי) סימנה לא רק את השתת הריבונות הישראלית על מחנה בלטה; היא המחווה הפוליטית המכוננת של מדינת ישראל.

ההתקפה על מחנה הפליטים ג'נין הייתה אלגנטית הרבה פחות מכיבוש בלטה. צה"ל ניסה לבצע שם את אותו מהלך של הליכה-דרך-קירות, אבל המילואימניקים שהשתתפו במבצע היו מיומנים הרבה פחות מהצנחנים הסדירים.[22] לנוכח כישלונם של המילואימניקים להתמודד עם לוחמת הגרילה של הפלסטינים, קברניטי המבצע – אולי יהיה נכון יותר לכנות אותם קבלני המבצע – החליטו לבצע אוסמניזציה של ג'נין. דחפורי ה-D-9 של צה"ל החלו למוטט בניינים שלמים, לעיתים על יושביהם.[23] הדחפורים אף חסמו מעברים בין בתים באמצעות דחיסת חצץ ושברי לבנים ולמעשה עיצבו מחדש את ג'נין. צה"ל הרחיב את הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים, סלל דרכים חדשות היכן שפעם עמדו בניינים ויישר חלל עצום בלב המחנה, "לב" עירוני שכל הדרכים – רחבות מספיק על מנת להכיל טנקים ודחפורים – מובילות אליו. יותר מ-400 בתים נהרסו במהלך המבצע.[24] אונר"א, האחראית על שיקום המחנה, שמרה על הדרכים הרחבות החדשות, מתוך שיקולים היגייניים, לקול מחאתם של הלוחמים הפלסטינים.[25] משקיף פלסטיני אחד, בראותו את הבניינים המסוידים והנקיים שבנתה אונר"א במקום המבנים הארעיים שהרס צה"ל, סינן: "איבדנו את זכות השיבה".[26]


[1] בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, (תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2010), עמ' 69.

[2] שם, עמ' 170.

[3] בני מוריס, 1948, עמ' 170; שרון רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, (תל-אביב: הוצאת בבל, 2005), עמ' 175-176.

[4] בני מוריס, 1948, עמ' 121.

[5] שם, עמ' 172.

[6] שם, שם.

[7] רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, עמ' 178.

[8] Benjamin Runkle, "Jaffa, 1948: Urban Combat in the Israeli War of Independence", in John Antal and Bradley Gericke (eds.), City Fights, Selected Histories of Urban Combat from World War II To Vietnam (New York: Ballantine Books, 2003), p. 293-294.

[9] שם, עמ' 297.

[10] שם, עמ' 298-299.

[11] רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, עמ' 180.

[12] שם, עמ' 181.

[14] שם.

[15] Weizman, Hollow Land, pp. 187, 200, 209-210.

[16] פליקס פריש, "מטוסים תקפו בבית לחם; כוחות צה"ל יצאו ממחנה הפליטים בלטה", Ynet, 3.3.2002; אמיר בוחבוט, "ימי התשובה של צה"ל", NRG, 12.10.2005; בן כספית "קן הטרור הפך לעיר משגשגת",  NRG, 24.7.2010.

[17] Weizman, Hollow Land, p. 192.

[18] שם, עמ' 192.

[19] שם, עמ' 193.

[20] שם, עמ' 194.

[21] שם, עמ' 196.

[22] שם, עמ' 202.

[23] שם, שם.

[24] שם, עמ' 203.

[25] שם, עמ' 204.

[26] שם, עמ' 205.


יפו העתיקה: פרק שני, בו נערך משפט ונסגרים חשבונות ישנים

6 באפריל 2011

שלושה ימים לפני חלקו השני של מבצע "עוגן", ב-26 ליוני, קיבל תושב יפו בשם ג'ורג' מיכאיל אל-קאסיר הודעה המיידעת אותו כי ביתו מיועד להריסה ועליו לפנותו עד ה-28 ליוני.[1] אל-קאסיר גייס לעזרתו את עורך-הדין מוגאנם מוגאנם וזה עתר לבית המשפט העליון כנגד ההריסה המתעתדת, בטענה שההודעה אינה עולה בקנה אחד עם הפקודה לתכנון ערים ולהפקעת קרקעות.[2] בתשובתו לעתירה טען הסוליסטור-ג'נרל כי בסיסו החוקי של המבצע שאוב מ"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", המתיר הריסת בתים למטרות "הגנה על פלשתינה".[3] נימוקים סניטריים בעד הריסת הבתים לא נכללו כלל בתשובת הממשלה.

יומיים בלבד לאחר הדיון בבג"ץ, שהתקיים בראשון ליולי 1936, פרסמו השופטים מקדונל ומאנינג את פסק דינם בעניין העתירה. פסק-דין זה היווה את נקודת השיא במאבק הפוליטי המתמשך בין מקדונל, זקן השופטים ו-ווקופ, הנציב העליון.

ככל שה-“disturbances”, כפי שכינו אותן הבריטים, הלכו והחריפו, כך החריפה ביקורתו של מקדונל על ווקופ. המאבק היה בחלקו מאבק על כוח פוליטי בתוך האדמיניסטרציה הבריטית, למשל, על זכותו של הנציב למנות לא-משפטנים לשופטי שלום באמצעות "מינויי חירום".[4] במקרה אחר זימן אליו ווקופ את שני שופטי בית המשפט העליון הערביים, בתקווה שיעלה בידו למנוע מהם לשבות; מקדונל רתח מזעם כאשר נודע לו – בדיעבד – שהנציב מנהל שיחות ישירות עם אנשיו.[5] אולם נדמה שבלב המחלוקת הקשה בין שני האישים ניצב המצב הביטחוני בארץ, סיבותיו והפתרון הראוי לו. כבר לפני המרד הטיח מקדונל בווקופ שהוא נושא פנים אל היהודים ושעליו להפסיק את העלייה היהודית.[6] במהלך המרד, תוך שהוא מתכתב עם ווקופ הוא מזהיר אותו כי הערבים מדברים על ג'יהאד, כי על העלייה להפסק מיד וכי צפוי טבח של יהודים ואירופאים.[7]

אלא שמקדונל לא הסתפק בקרבות מילוליים עם ווקופ. במר ייאושו הוא שולח מכתב ישירות לשר המושבות אורמסבי-גור. במכתבו הוא מכנה את המצב בפלשתינה/א"י rebellion (בניגוד ל-disturbances החמור פחות) וטוען כי המרד הוא תגובה לגידול העצום בעלייה היהודית; אי לכך הפתרון לשיכוך המצב הוא הפסקת העלייה. אולם מקדונל אינו מסתפק בעצות כלליות והוא תוקף באופן אישי את שר המושבות שאהדתו לציונות, לטענת השופט, רק מקוממת ומשלהבת יותר את הצד הערבי:

"I am bound to tell you further that the selection of yourself, closely associated as you are known to have been with the Zionist cause in the early days of the British occupation, has served further to aggravate the Arab conviction that the dice are deliberately loaded by his Majesty's Government in favour of the Jews." [8]

עם שליחת המכתב חיסל למעשה מקדונל את הקריירה שלו במו ידיו. הוא הכעיס את אורמסבי-גור[9] ועורר את חמתו של ווקופ שהחליט להיפטר ממנו אחת ולתמיד, אלא שהפקידות בלונדון נרתעה מפני צעד כה דרסטי.[10] בינתיים עתירתו של אל-קאסיר הגיעה לבית המשפט העליון ולידיו של זקן השופטים התגלגלה הזדמנות לעשות מהנציב חוכא ואיטלולא.

בשלישי ליולי, כאמור, פורסם פסק הדין של מקדונל ומאנינג. אמנם בית המשפט דחה את עתירתו של אל-קאסיר ואפשר את הריסת הבתים על סמך "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", אך מקדונל לא התכוון לפטור את הממשלה בלא-כלום. הוא מכנה את הצגת מבצע עוגן כפרויקט סניטרי, בין השאר, "A singularly disingenuous lack of moral courage"[11] ותוקף בחריפות את חוסר הנכונות הבולט של פקידי הממשלה לקחת אחריות על פעולת ההרס.

ואכן, פסק הדין חוזר שוב ושוב לענייני מען ומעינה וליחס בין authority  ו-authorship. מלבד הודעת הממשלה מס' 115/36 שפורסמה בשישה-עשר ליוני, מקבלים לידיהם תושבי יפו העתיקה הודעה נוספת, שחולקה "by hand" (לא ברור על ידי מי) או הוטלה מהשמיים על ידי מטוסים. הודעה זו, כאמור לא נשאה חתימה מלבד זו של המדפיס הממשלתי. הנה כי כן, טקסט המסתובב ביפו ללא מען וללא מוען, המגיע משום מקום ואינו מכוון למישהו מסוים, ומודיע לתושבים על תוכניתה של הממשלה לסלול כבישים למען "שיפור העיר".[12] בשלב הזה לא ברור עדיין אלו בתים עשויים להיהרס; הממשלה מוענת את "תושביה שומרי החוק של יפו העתיקה" כולם. לקראת השלב השני של המבצע, בעשרים ושישה ליוני, מקבל אל-קאסיר הודעה נוספת הממוענת אליו באופן ספציפי ומודיע לו כי ביתו עומד להיהרס. אמנם גם הודעה זו מופיעה ללא חתימה או מען השולח, אולם אל-קאסיר דווקא נמען על ידי הממשלה בגלל המען הספציפי שלו – "בלוק 7040 חלקה 132, יפו"[13] – העומד בדרכו של הכביש העתיד להיסלל.

משחק זה בין מעינות ומעונות אינו עניין פעוט-ערך. מכיוון שאל-קאסיר אינו יודע מי אחראי על מבצע ההרס, הוא מציין כמשיבים לעתירתו את המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, התובע הכללי, מנהל מחוז יפו, מפכ"ל המשטרה ומפקד גדוד ההנדסה המלכותי.[14] במילים אחרות, אל-קאסיר מבצע מעינת-נגד אל מול ממשלת המנדט ודורש כי האישים המסוימים הללו יקבלו על עצמם את ה-authorship של ההודעות הלא-חתומות, ומתוך כך את האחריות על המבצע. האימפריה מוענת בחזרה.

משימתם הראשונה של השופטים, כך מתברר, היא להכריע מי מבין פקידי הממשלה הוא הנמען המתאים לעתירתו של אל-קאסיר. שאלת המחבר של ההודעות קשורה באופן הדוק לשאלה הבסיסית הנשאלת בפסק הדין – מהו התוקף החוקי של פעולת ההרס. אם הבסיס המשפטי נשען על רציונאל בטחוני, יש למעון פקידים מסוימים; אם הרציונאל היגייני, יש למעון פקידים אחרים. מסיבה זו הצו-על-תנאי ממוען אך ורק למושל המחוז ולפרקליט הראשי:

"The order nisi was directed against the District Commissioner of Jaffa and the Attorney General only, in as much as both notices, as also the Official Communiqué, concerned themselves only with the opening of roads, town-planning improvements, and such-like matters which, under the Town Planning Ordinance, are controlled by the Town Planning Commission, of which the District Commissioner is ex officio chairman."[15]

אולם בניגוד להנחת בית-המשפט כי מדובר במבצע של "שיפור פני העיר", המשיב מטעם הממשלה, מר קנטרוביץ', הגיש תצהיר מטעם המושל המחוזי כי אינו אחראי לפעולה, תצהיר מאת הפרקליט הראשי הקובע כי הפעולה בוצעה מתוקף סעיף 5 של "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", דהיינו מסיבות ביטחוניות, ולבסוף תצהיר מאת לוטננט-קולונל סימונס, המבשר כי הפעולה בוצעה על ידי חייליו, על-פי הוראה מפורשת של הנציב העליון.[16]

הנציב העליון, אם כן, מוכרז כ"מחבר" של פעולת ההרס ומכיוון ש"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931" מתיר לו להורות על הריסת בתים לצורכי ביטחון, הצו-על-תנאי נגד הממשלה מוסר. עם זאת, שאלת מחבר ההודעות נותרה בלתי פתורה; אף פקיד ממשלה לא העז להודות בכתיבתם:

"The Acting Assistant Government Advocate somewhat surprisingly informed us in his argument that he was not aware and had no instructions as to who was responsible for the preparation or issue of either the printed or typewritten notices, and after having said, as to the latter, that 'the District commissioner was responsible for the distribution thereof' he modified this and said 'he may have been'".[17]

גרוע מכך, ההתפתלויות הרטוריות של הפרקליט הזוטר מגיעות לשיאן כאשר הוא מתבקש להסביר מדוע עולה מן ההודעות כי מדובר בפעולה של תכנון עירוני ולא מבצע בטחוני; הפרקליט השיב כי הממשלה חששה כי תושבי יפו לא יבינו את ההפניה המשפטית ל"דבר המלך במועצה" ולכן העדיפו המחברים האנונימיים של ההודעות להציג את המבצע כפעולה סניטרית. על מנת להצדיק את הסחת הדעת, נדרש הפרקליט קנטרוביץ' לניסוח אוורליאני למהדרין:

"we would have misled them by telling them the truth, so we thought it better to tell them a falsehood".[18]


[1] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 308.

[2] שם, עמ' 309.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 298.

[5] שם, עמ' 300.

[6] שם, עמ' 299.

[7] שם, עמ' 301.

[8] גמ"י, CO 733/313, מכתב ממקדונל לאורמסבי-גור.

[9] גמ"י, CO 733/313, מכתב מאורמסבי-גור למקדונל.

[10] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 303.

[11] Walid Khalidi, From Haven to Conquest: Reading in Zionism and the Palestinian Problem until 1948, (Washington: Institute for Palestine Studies, 1987), p. 347.

[12] שם, עמ' 344.

[13] שם, שם.

[14] שם, 345.

[15] שם, עמ' 345.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 346.

[18] שם, עמ' 350.

[19] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 314.

[20] שם, עמ' 314-315.

[21] אצ"מ, S25\22765, מברק מווקופ לאורמסבי-גור, נשלח ב-12.6.1936. במברק ווקופ מתלונן על "[ה]מבוך של רחובות צרים" שמאפיין את יפו העתיקה, מדגיש את חשיבות כיבוש התל לאבטחת הנמל ומזכיר את השיפור העירוני שיבוא עימו הרס הבתים.

[22] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[23] שם, שם.

[24] שם, שם.

[25] וולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 44.

[26] שם, שם.

[27] חיים שמיר, "המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן, בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה", זמנים, מס'  2 (1980), עמ' 46-47; בנימין "פריס, ברית המאה התשע-עשרה", עמ' 44-45.

[28] Eyal Weizman, Hollow Land, Israel's Architecture of Occupation, (London: Verso, 2007), p. 68.

[29] שכונת ג'בליה היפואית נבנתה במאה ה-19 על ידי יוצאי העיר ג'בליה שברצועת עזה. חלק מצאצאיהם ברח לעזה עם כיבוש יפו בידי האצ"ל.

[30] Weizman, Hollow Land, p. 69.

[31] שם, עמ' 70.

[32] שם, שם.

[33] שם, שם.

[34] שם, שם.

[35] Michel Foucault, Security, Territory, Population, translated by Graham Burchell, (Hampshire: Palgrave Macmillan, 2009), p. 17.

[36] שם, עמ' 18.

[37] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 90; P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 3.

[38] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.


יפו העתיקה: פרק ראשון ובו הערבים מורדים והבריטים מחליטים לשפר את חיי התושבים

6 באפריל 2011

[הפוסט שלפנינו וארבעת הפוסטים אחריו מבוססים על עבודת סמינריון שהגשתי. אני מתנצל בפני מנויי על מתקפת האימיילים].

המרד הערבי פרץ בתל אביב-יפו. ב-17 באפריל 1936 נערכה בתל אביב הלווייתו של יהודי שנרצח ממארב פלסטיני ליד טול כרם; משתתפי הלוויה הכו נמרצות כמה עוברי אורח פלסטינים.[1] ב-19 באפריל השתולל ביפו המון ערבי והרג תשעה יהודים; תושבי יפו היהודים כבר החלו בורחים תל-אביבה, כפי שעשו כל עונת אלימות.[2] בינתיים החלו הפלסטינים להקים "וועדות לאומיות" וב-20 לאפריל הוכרזה שביתה כללית.[3]

גם עובדי הנמל ביפו שבתו והנציב ווקופ, על מנת לשבור את רוחם, אישר לדיזינגוף לחנוך את נמל תל-אביב, בבת עינו.[4] דא עקא, במקום לשכנע את פועלי הנמל לחזור לעבודה, פתיחת נמל תל אביב רק חיזקה את רוח המרד והפכה את העיר העתיקה למוקד עיקש של גרילה עירונית;[5] הפלסטינים הקימו בריקאדות ברחובות הצרים, חסמו את דרכי הכניסה לעיר וצלפו על תחנת המשטרה ובניין הסראיה.[6]

מבחינה טופוגרפית ותכנונית העיר העתיקה של יפו היוותה אתר מושלם ללוחמת גרילה: היא שלטה באש ובתצפית על הדרכים המובילות אליה ואל הנמל וסמטאותיה הצרות והצפופות אפשרו למורדים לנוע בזריזות ולהיעלם במהירות.[7] במהלך חודש מאי השתלטו הלכה למעשה הפלסטינים על העיר העתיקה; הבריטים לא העזו עוד להיכנס אליה.[8] העיר העתיקה, מספר לנו גביש, "[התמלאה] סחי ורפש".[9] החיבור בין לכלוך וסכנה, בין המצב ההיגייני הירוד של הרחובות הצרים והמעופשים ובין היתרון הטקטי שהעניקו למורדים יהווה מוטיב רטורי שילווה אתנו לכל אורך סיפורנו.

הבריטים פסלו מספר תוכניות לשבירת ההתנגדות ביפו העתיקה. בין השאר נדחתה תוכנית לסריקות נרחבות בתוך העיר, מכיוון שצפיפות הרחובות והיתרון הטופוגרפי של העיר העתיקה יהפכו את המבצע למרחץ דמים.[10] התוכנית שנבחרה לבסוף נועדה לבטל את היתרון המרחבי שהעניקה העיר למורדים. כך מתאר גביש את שלבי התוכנית:

"שלב א: הנחתת מכת אש נגדית מדי לילה לשיתוק הירי מן העיר העתיקה;

שלב ב: ניקוי פיזי של מבואות העיר העתיקה, לסילוק המתרסים והמחסומים, בעבודת כפייה של התושבים המקומיים;

שלב ג: פריצת נתיב בתוך העיר העתיקה ממזרח למערב על-ידי פיצוץ בתים;

שלב ד: פריצת נתיב צולב מצפון לדרום, בתוואי השולט מעל הנמל, ובצורת חצי סהר, כפי שמכתיבה הטופוגרפיה."[11]

כבר בתיאור ראשוני זה ניתן להבחין שרק השלב הראשון כולל תמרון צבאי קלאסי. שאר השלבים יכולים, בכל קונטקסט אחר, להיחשב כפעולות סניטריות או מבצעים של תכנון עירוני, המבוצעות על מנת לשפר את איכות חיי האזרחים.

מרגע שהוחלט על תוכנית הפכה יפו לאובייקט צבאי-ארכיטקטוני. הצבא החל לתצפת על העיר וחיל האוויר המלכותי סיפק למתכננים צילומי אוויר; בתים ששימשו מסתור למורדים סומנו.[12] בינתיים הציבו הבריטים מקלעים אל מול מקורות הירי בעיר העתיקה. ב-30 במאי, לאחר עוד שורה של תקריות, פתח הצבא באש כבדה אל עבר יפו, עד שהצליפות פסקו.[13]

בזמן שכוחות הצבא התארגנו למבצע, עוזריו של היועץ המשפטי לממשלת המנדט סיפקו את התשתית המשפטית לפעולה. לפי סעיף 5(5) ב-"דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הגנה), 1931": "יכול הנציב העליון…ואם מוצא הוא צורך בכך להגנת פלשתינה (א"י) רשאי הוא לצוות להרוס ולהסיר כל בנין ולעקור כל רכוש ממקום למקום או להחריבו".[14] אף על פי שהבסיס המשפטי לפעולה המתוכננת התייחס לצורכי ביטחון, ווקופ כותב לשר המושבות אורמסבי-גור על התוכנית שהגה ומתבל את טיעוניו בצידוקים סניטריים.[15]

ב-16 ליוני פורסמה הודעה רשמית של ממשלת המנדט המספרת כי:

"הממשלה עומדת להתחיל בתכנית לפתיחת העיר העתיקה ביפו ולשכלולה על ידי סלילת 2 כבישים לטובת השכונה ולטובת העיר כולה. הצעדים הראשונים הדרושים להריסתם וסילוקם של בתים צפופים ובלתי סניטריים – ייעשו היום.

כדי להתחיל בעבודות הללו ישתמשו בהזדמנות נוכחותם של המהנדסים המלכותיים בארץ. הממשלה תשלם פיצויים לבעלי הבתים ותדון בכל מקרה ומקרה לפי ערכו.

[…]

מזהירים את הדיירים מבעוד זמן – לפנות את הבתים העומדים לההרס, וכן מבקשים לטובתם להשמע לאזהרה זו בשלמותה."[16]

בבוקר אותו יום הטילו מטוסי חיל האוויר המלכותי כרוזים מעל העיר העתיקה ביפו, המתמצתים את רוח הודעת הממשלה.[17] לתושבים נותרו שעות ספורות לפנות את רכושם, אולם דחיית המבצע ברגע האחרון, מכיוון שנתיב ההרס המתוכנן כלל בדרכו מסגד, העניק להם ארכה בת יום.[18]

בערבו של ה-17 ליוני התפרס כוח בריטי משולב סביב העיר העתיקה והמשחתת H.M. Active צרה על יפו מן הים. עם שחר החלו הבריטים לחדור אל תוך העיר העתיקה, שהייתה נטושה ברובה. צוותי המהנדסים המלכותיים החלו לפוצץ את הבתים המיועדים ועד השעה שש בערב נסללה דרך ברוחב עשרות מטרים ממחנה המשטרה, דרך הקסבה ועד למנזר הלטיני במערב העיר.[19] את המבצע תעד מטוס סיור של חיל האוויר המלכותי. עם סיום המבצע הכריחו הבריטים את תושבי יפו לנקות את נתיב ההרס. בינתיים הוגשה עתירה לבג"ץ כנגד חוקיות הריסת הבתים [בה יעסוק הפרק הבא] וחלקו השני של המבצע נדחה עד ה-29 ליוני, אז פרצו הבריטים דרך מדרום לצפון. לפי אומדנו של הדו"ח שהגישה בריטניה לחבר הלאומים, נהרסו בסך הכול 237 בתים.[20]


[1] בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881-2001, (תל-אביב: עם עובד , 2003), עמ' 128.

[2] חיים פיירברג, "חברה עירונית במשבר: היווצרותה של 'הבעיה המזרחית' במרחב תל-אביב ויפו בעת מאורעות תרצ"ו (1936)", סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לענייני חברה, 1 (2006), עמ' 188.

[3] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, דיכוי המרד הערבי על-ידי הצבא הבריטי בארץ-ישראל 1936-1939, (תל-אביב: מערכות, 1998), עמ' 66.

[4] דב גביש, "מבצע יפו 1936 – שיפור קולוניאלי של פני עיר", ארץ ישראל, י"ז, תשמ"ד, עמ' 66.

[5] שם, שם.

[6] נתן ברון, "'הטוב בנציבים' מול 'שונא היהודים' – הסכסוך הגדול בין הנציב העליון ווקופ וזקן השופטים מקדונל על רקע 'הריסות יפו', 1936", מחקרי משפט, מס' 1 (מאי 2009), עמ' 304.

[7] ברון, "הטוב בנציבים", שם; גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67; Mark LeVine, Overthrowing Geography, Jaffa, Tel-Aviv, and the Struggle for Palestine 1880-1948, (Berkeley: The University Of California Press, 2005) p. 171.

[8] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67; ברון, "הטוב בנציבים", עמ' 304-305.

[9] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67.

[10] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67; אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 91.

[11] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 67.

[12] שם, שם.

[13] אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 91

[14] ברון, "הטוב בנציבים", עמ' 305.

[15] שם, שם.

[16] דבר, 17.6.1936, עמ' 1. ניתן למצוא גרסא מקוונת באתר http://www.jpress.org.il.

[17] נוסח הכרוזים מופיע אצל ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 307.

[18] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 68.

[19] גביש, "מבצע יפו, 1936", עמ' 68-67.

[20] שם, עמ' 68.