מאמר ציוני יהודי ליברלי והומניסטי

מעשה שהיה, כך היה: בימים אלו אני מנסח את הצעת המחקר שלי, שתעסוק, בקווים כללים, במחשבה דמוגרפית בישראל. נזכרתי במאמר מאת פרופסור יחזקאל דרור, שאת הלינק אליו שלח לי ידידי יובל. לדאבוני, הלינק שבק חיים ולכן נאלצתי לגגל את שם המאמר. לשמחתי, המאמר שפורסם במקור ב-"The Forward", כתב-עת יהודי-אמריקני, הועלה גם לאתר הלועזי של מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית יהודית ליברלית והומניסטית מיסודה של פרופ' רות גביזון.   

הנה הקישור העדכני למאמר, שכותרתו "When Survival of the Jewish People Is at Stake, There’s No Place for Morals". בין שאר הרעיונות הליברלים-הומניסטים שנכללים במאמר: התעלמות מרצח-העם הארמני ומהפרת זכויות האדם בסין, הפרת זכויות אדם בארץ ושימוש בכלי נשק להשמדה המונית (שלישראל אין). הייתי ממליץ לראשי מציל"ה שיקפידו הקפדה חמורה יותר על התואם בין המצע האידיאולוגי המפורש שלהם ובין המאמרים שהם מפרסמים. 

מי בעד חיסול הטרור?

בריאיון שנתן לגדעון לוי ב-1998, אמר אהוד ברק: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". מיד נבהל אהוד ממה שזה הרגע אמר, וסייג: "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". כמובן, המשפט השני מבטל את הרדיקליות של ההצהרה הראשונית, ומכיוון שדומני כי מדובר בניסיון למזער את נזקיו האלקטוראליים של המשפט הראשון אני מעדיף לשים אותו בסוגריים ולהתמקד ברגע שבו החייל מדמיין את עצמו בתור טרוריסט.

לכאורה, מדובר באחת ההצהרות האמיצות שהעז להצהיר פוליטיקאי יהודי ישראלי. אבל הניתוח שאציע להלן ינסה להראות שלא כך היא. כאשר אומר אהוד "הייתי" לאיזה אני הוא מכוון? אהוד ברק היה מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל והחייל המעוטר ביותר בצה"ל. אין ספק, לא בליבי ולא בליבו של ברק, שמדובר בפטריוט גאה וציוני חם. ברק הוא, אם לצטט פרסומת מן הזמן האחרון, "ישראלי אמיתי". כשאהוד מדמיין את עצמו כפלסטינאי, אני מניח שהוא לא חושב על אהוד אחר, שונה לחלוטין, אלא על אותו אהוד ממש, שמוקד ההזדהות שלו הוא הלאום הפלסטינאי ולא זה היהודי. במילים אחרות, כשאהוד אומר "אם הייתי פלסטינאי" צריך לקרוא "אם הייתי סובייקט פלסטינאי טוב, אמיתי", הייתי הופך לטרוריסט.

זו הצהרה מסוכנת. היא מסוכנת משום שהיא מניחה שהסובייקטים הטובים של הלאום הישראלי והפלסטינאי הם לוחמים שמטרתם הרג האחר. אם כך תופס ראש מפלגת השמאל הגדולה בישראל את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אין פלא שהסכסוך הזה מתעקש לא להיגמר. הסולידאריות שמגלה ברק עם הטרוריסט נעשית מובנת יותר, אבל אני רוצה לטעון שדווקא ההבנה הזו למניעי הטרוריסט הפלשתינאי פוגעת בסובייקטיביות של אותו פלשתינאי עצמו.

ההבנה שמפגין המטכ"ליסט כלפי הטרוריסט מזכירה לי את הקלישאה נבובה של השמאל: "אם אתה היית חי כמו שהם חיים, גם אתה היית שונא את ישראל (ולכן רוצה לפגוע בישראלים)". הקלישאה הזו טומנת בחובה יחס פטרנליסטי כלפי הפלסטינאים, שבניגוד לישראלים, התנאים המטריאליים קובעים מראש ולחלוטין את הבחירות המוסריות שהם עושים. במילים אחרות, דווקא ההבנה השמאלנית לבחירותיו של הטרוריסט הופכת אותו לסובייקט פגום, משום שהיא מניחה שהוא חי ביקום דטרמיניסטי שאינו מותיר לו ברירה אמיתית.

הצביעות מאחורי העמדה הזו זורחת ביתר-שאת כאשר מתברר שהשמאלנים שנוהגים לתפוס את הקיום הפלסטינאי כקיום דטרמיניסטי הם בדרך-כלל אותם אנשים שמסרבים לשחק במשחקי-החברה הישראליים, כמו "שירות בשטחים". דהיינו, הם אותם אנשים שמפריכים את המשפט ההופכי "אם היית חי כמו שהם חיים, גם אתה היית שונא את הפלשתינאים (ורוצה לפגוע בהם)". השמאלן הזה הוא תמיד כבר סובייקט מלא, אוטונומי, המסוגל לקבל ולהוציא לפועל החלטות לא נורמטיביות.

אותו שמאלן ייטען כנגדי ש-"ברור לחלוטין שהמצב הפלשתינאי והמצב הישראלי אינם שקולים זה לזה, ואי אפשר לצפות מהפלשתינאי שיתנהג על פי הנורמות הישראליות". אולם הקדם-הנחה הזו היא בדיוק התנאי שמאפשר את היחס הפטרנליסטי כלפי הפלשתינאים ואת התפיסה שלהם כסובייקטים פגומים. היא מכוננת ומשמרת את אותו יחס לא-שקול בין ישראלים ופלשתינאים שהיא מדווחת עליו כמצב אובייקטיבי.

כל עוד הפלשתינאים נתפסים, הן על ידי השמאל והן על ידי הימין, כסובייקטים פגומים וחסרי שיקול דעת, לא יוכל להתקיים שלום בין ישראל ופלשתין. לכן, אם אהוד ברק היה רוצה להפגין סולידאריות אמיתית עם הפלשתינאים, הרי היה עליו לומר "אם הייתי פלשתינאי, לא הייתי מצטרף לארגון טרור", על מנת להדגיש שההצטרפות לארגון הטרור היא לא מהלך שמקודד בגנים של הפלשתינאי ולא מעשה שנכפה עליו על ידי הגניוס הערבי. דווקא מתוך ההדגשה שטרור הוא לא האופציה היחידה שעומדת בפני הפלשתינאי צומחת ההכרה ביכולתו וזכותו לבחור כמו הסובייקט האוטונומי שהינו וראוי שיהיה. אז גם יכול היה אהוד להוסיף בלב שלם כי "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות", משום שברור לו כי הטרוריסט מודע לחלוטין ומקבל על עצמו את ההשלכות של מעשיו.

אם השמאל רוצה ליצור בקרב הציבור הישראלי תפיסה של הפלשתינאים כסובייקטים מלאים ואוטונומיים, הוא חייב לגנות ולהוקיע את הטרור מכל וכל. ההוקעה הזו שונה מהגינוי הימני, שמגנה את הפגיעה ביהודים, אבל אין לו בעיה כללית עם פגיעה בבני לאומים אחרים. הדחייה המוחלטת של השמאל את הטרור הפלשתינאי היא דחייה אוניברסאלית של פגיעה רצחנית בבני אדם באשר הם. בתוך הדחייה הזו מסתתרת ההנחה שהטרוריסטים הפלסטינאים בחרו בדרכם, ויש להם את הזכות והאפשרות לבחור אחרת. היא מכירה בכך שישנם פלשתינאים שבחרו ובוחרים, מדי יום ביומו, בהתנגדות לא-אלימה. היא מכירה גם בזכות ובאפשרות של ישראלים, שגם הם סובייקטים מלאים ואוטונומיים, לא לקחת חלק במלאכת הכיבוש. ההכרה בפלשתינאים כסובייקטים מלאים היא, מניה וביה, הכרה בעוונותיהם ובפשעיהם, כלפי עצמם וכלפי אחרים. היא הכרה בכך שהם לא רק ולא תמיד קורבנות, כלומר בני-אנוש פאסיביים וחסרי יכולת פעולה. הדחייה המוחלטת, השלמה של הטרוריסט היא הצעד הראשון לקראת ההכרה בסובייקטיביות המלאה של הפלשתינאי, ומתוך כך, בזכותו להגדרה ולשלטון עצמי.

חתיכת טיפש 2

יש בפייסבוק אפליקציה שנקראת iRead, ובמסגרתה אפשר להציג לקהל הרחב אלו ספרים קראת, אלו אתה קורא, ואלו טרם הספיקות. הורדתי את האפליקציה הזו לפני כמה חודשים טובים, בזמן שקראתי את טיפשות.

אתמול קיבלתי את ההודעה הבאה שכותרתה ?are you still reading stupidity:

We noticed that you have marked Stupidity as “Reading It” on Books iRead. Are you still working on it? We wanted to send you a reminder, just in case you finished reading the book but forgot to mark it on iRead.
You can,

Mark Stupidity as Read It. You will be able to rate and review the book on this page.

Get personalized recommendations for new and interesting books to read.

Add a new book to your bookshelf.

Find a new book using our new feature.

Books iRead makes it really easy for you to organize your bookshelf and show off your reads to your friends.
Sincerely,
The Books iRead Team

המרפק הזה ששולח הפייסבוק אל צלעותיך גורם לך להרגיש טיפש כך או כך: או שאתה "עדיין עובד על זה", כלומר אתה טיפש מדי ואינך מסוגל לסיים ספר שהתחלת לקרוא לפני מאות ימים; או שכן סיימת לקרוא אותו אבל שכחת לעדכן את הפרופיל שלך, ואז אתה מפגין זילזול עמוק ברשת החברתית החשובה ביותר ובפתיחות הכמעט-גמורה שהיא דורשת מחבריה. שכן, מה מציע לך הפייסבוק, מעבר לגילוי שרוב החברים שלך מבית-הספר השמינו ונראים זוועה, אם לא את הזכות לדעת מה בדיוק עושה כל אחד מהם, מה הוא מרגיש, מה הוא אוהב, וכמה זומבים הוא חיסל בשבוע שבעבר? זו לא חברה פתוחה, אלא חברה שקופה, ואני, מסתבר, אחד מאויביה.

שנאמר: עינו של האח הגדול פקוחה, והוא בדיוק רשם לך משהו על ה-funwall.

ללא תוכן

ככל שאני קורא יותר בלוגים, אני הולך ומשתכנע שהבלוג הוא בסך הכל טוקבק צמוד-קרקע. לכאורה, מדובר בבימה האולטימטיבית: ללא הגבלת מקום, ללא עריכה וקומפלט עם קהל אינטראקטיבי ועירני. ובכל זאת, מעבר למקרים בודדים, אני לא זוכר שנתקלתי בבלוג שהציע פרשנות מעניינת לעולם סביבו; רובם עסקו בווידויים עילגים ו/או בשיפוט אסתטי בנאלי. זאת משום שהמטרה של רוב הבלוגרים היא הנכחה עצמית. הצעתי פעם לבוסים שלי לכתוב על האונטולוגיה של הטוקבק. ההצעה נדחתה על הסף, לא מעט עקב השימוש במונח "אונטולוגיה" (בשלב הזה התחלתי להבין שאם אני רוצה להתפלצן כמו שצריך, אני צריך בלוג משל עצמי). אבל התזה הייתה, בקיצור, שהטוקבק הוא לא מכשיר להעברת ידע; הוא מכשיר לקביעת עובדות בשטח. חיווי הדיעה הוא האמצעי ולא המטרה של הטוקבק; המטרה היא, כמובן, לראות את ההודעה שלך באינטרנט, או במילים אחרות, לקבל אישור אובייקטיבי (מהאחר הגדול, לאלה מאיתנו שאמונים על הז'רגון הלאקאניאני) לעובדת היותנו. זו הסיבה שכל-כך הרבה טוקבקים מסתיימים בהודעה הלאקונית "ללא תוכן". לא ייתכן ספר שיש לו רק שם; לא ייתכן אלבום שיש לו רק עטיפה; לא ייתכן סרט שיש לו רק כותרות פתיחה. זאת משום שכל אלה הם מכשירים להעברת ידע (שיש להם פונקציה של פירסום עצמי, בוודאי), ואילו לטוקבק יש רק תפקיד אחד: לרסס גרפיטי על הקיר של האינטרנט האומר "משה היה פה". פעם רק המוכשרים והשאפתניים יכלו ליצור מוניומנטים לעצמם. האינטרנט מאפשר כמעט לכל אדם להשאיר אחריו ציור-מערות לדורות הבאים. זאת הסיבה שמבחינתי הטוקבק (והבלוג בהשאלה) קשור באופן כל-כך הדוק לריאליטי. הרי מה חשוב באמת בריאליטי: הכישרון, או הנוכחות – אותו סטאר קווליטי חמקמק שרק השופטים הנכבדים של ערוץ 2 יכולים לזהותו (הם עוד יקבלו פוסט משלהם, הממזרים)?  כל התופעות הללו מאפשרות לפרולטריון התרבותי להרגיש שהוא נחשב, שיש לו השפעה וכוח. ובזמן שהבלוגרים והדוגמנים מ"הישרדות" בטוחים שהם משנים את דברי הימים, ההחלטות החשובות  מתקבלות במקום אחר, על ידי אנשים אחרים. תסלחו לי על המרקסיזם הוולגרי, אבל כל דקת שידור שמוקדשת לקרחת של נינט היא דקת שידור שלא מוקדשת לעובדים הזרים, או לשדרות, או לעזה. זאת הדמוקרטיזציה של התרבות – את פתק ההצבעה מחליף הס.מ.ס.

אי לכך והתאם לזאת, אני מציב לעצמי כמה דיברות שאמורות למנוע מהבלוג הזה להפוך לעוד בלוג. אם אתם שמים לב שאני סוטה מהם ומוכר את נשמתי לתאגידים/כיבוש/פטריארכליה, אתם מוזמנים לזעוק חמס.

1. לא תגיב על אירועים קיקוניים – לא כל אירוע חדשותי הוא חשוב או משפיע, אפילו אם אהוד יערי מפרשן אותו. וגם אם האירוע חשוב לא תמיד יש לי מה להגיד. אנחנו הרי מותרים מהכלבים של פאבלוב, לא?

2. לא תעסוק בחייך הפרטיים – עם כל הכבוד להיותי פתית שלג מיוחד, בסכמה הגדולה של הדברים אני חסר-משמעות, בר-חלוף ולא מעניין, אפילו שראיתי קבצן בדרך לעבודה וזה הביא לי מחשבות נוגות ובכיתי קצת ואחר כך כתבתי שיר קטן. רוצים לקרוא?

3. לא תתקוף אד הומינום – המסקנה הלוגית של סעיף 2.

4. לא תשפוט שיפוט אסתטי – כל אידיוט יכול לחוות דעה על סרט/ספר/דיסק, ורובם אכן עושים את זה.

5. לעולם, אבל לעולם, לא תשתתף במשחקי השרשרת הדביליים של הבלוגוספירה – ראו סעיף 2, וכמו כן, פה זה לא א"ש לילה.

עד היום הבלוגרים עסקו בתיאור העולם; הגיע הזמן שהם ישנו אותו.