היכן בעולם נמצא אחמד אבו-לבן?

17 בספטמבר 2011

בארכיון צה"ל, בתיק 1860/1950-76, מסתתר סיפור קפקאי על היעלמותו של אחמד אבו-לבן, סוחר יפואי מאנשי המופתי, שהיה חלק מועדת החירום שחתמה על הסכם הכניעה של יפו ב-13 למאי 1948.

אבו-לבן, כמו עוד חברי ועדת החירום הושם במעצר בית אחרי כניעת העיר. ב-16 לאוגוסט הוא הובא בפני שופט באשמת החזקת נשק באופן בלתי חוקי והועבר לבית הסוהר המרכזי של יפו. ב-30 לאוגוסט שוחרר הנאשם ואמר לעורך-דינו, יצחק בן-ימיני כי "לא האשימוהו כליל ואינו יודע פשר מאסרו". אחר-כך, ב-12 לספטמבר נעצר שוב אבו-לבן. למחרת היום נסע בן-ימיני אל בית-הסוהר ביפו וביקש לראות את מרשו. מפקד בית הסוהר הודיע לפרקליט כי העצור נמצא בחלק הצבאי של בית הסוהר. ניגש הפרקליט לסגן המפקח של בית הסוהר הצבאי, הקצין פרויס, ודרש להתראות עם אבו-לבן. אמר הקצין לעו"ד כי דרושה לכך פקודה מיוחדת ולבקשת בן-ימיני התקשר למשרד המושל הצבאי של יפו על מנת להשיג אישור. הקצין פרויס שוחח עם אלכסנדר בן-זאב, סגנו של המושל הצבאי, אך השיחה התנתקה לפני שהושגו הסכמות כל שהן. הלך הפרקליט למשרדי המושל הצבאי ושם קיבל מידי בן-זאב פקודה בכתב המתירה לו להיפגש עם העצור. כשחזר לכלא מצא שם את הקצין פרויס יחד עם מפקדו, הקצין פפרקורן (בשלב הזה, מסתבר, הופכת הפרשה למחזה לויני). קרא פפרקורן את הפקודה, "בא במבוכה", ואז התעקש כי אבו-לבן כלל "אינו נמצא 'אצלו' בבית-הסוהר". כששאל בן-ימיני את הקצינים מה קרה לאבו-לבן במהלך הזמן שהיה הפרקליט אצל המושל הצבאי לא ידעו אלה מה לענות לו. עורך-הדין ביקש מן הקצין פפרקורן שייתן לו אישור בכתב כי העצור לא נמצא ברשותו. פפרקורן הלך להתייעץ וכשחזר, הודיע כי הוא "אינו מקבל פקודות מהמושל הצבאי" וכי "הנעצר אינו נמצא בבית הסוהר". עם זאת, הוא סירב לאשר את דבריו בכתב. בן-ימיני התעקש שלפחות יאשר בעל-פה שאבו-לבן אינו נמצא ברשותו והקצין הסכים תוך שהוא מדגיש כי "[העצור] אינו נמצא בבית הסוהר בשעה אחת אחר הצהריים באותו היום".

אחרי חילופי הדברים הבלתי מועילים הללו החל בן-ימיני לשלוח מכתבים לרשויות שונות בניסיון לגלות מה עלה בגורלו של אבו-לבן. ב-19 לספטמבר קיבל מכתב תשובה מבכור שטרית, שר המיעוטים, ובו מצוין כי אבו-לבן נמצא ב"מקום בטוח, באחד המחנות הצבאיים"; השר לא יכול היה או לא רצה למסור באיזו אשמה עצור אבו-לבן. לבסוף, באוקטובר 1948 הגיש בן-ימיני בקשה להביאס קורפוס לבית המשפט העליון. כאן נפסק נתיב המסמכים הקשור לפרשה. לא ברור מן המסמכים מה עלה בגורלו של אב-לבן והאם פרקליטו הצליח למצוא אותו בארץ רחבת הידיים המשתרעת בן הים והירדן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 


פרשת מותה של אימן אל-האמס: אי אפשרותו של הלא-מחבל

18 ביוני 2011

המהלך המבריק ביותר של הסנגוריה היה, אם כן, הסטת תשומת הלב מן הסיפור האופקי על הירי באימן לסיפור האנכי על האינתיפאדה המלוכנית. אלא שההסטה הזו תלויה בהסטה אחרת: הזרקור המשפטי נודד מן הרגע שבו נתקלים החיילים בשער המוצב בנערה ופותחים באש מבלי לבצע נוהל מעצר חשוד, מסבייקטים אותה כמחבלת ומביאים למותה, אל הרגע הפוסט-מורטמי שבו מתעלל-או-לא-מתעלל סרן ר' בגופתה של מי שהיא כבר ללא ספק מחבלת. אותו רגע בראשיתי, שעימו נולדת הדרמה המשפטית הזו, נכלל מראש בתחומי החוק וכלל אין עוסקים בו. כאמור, התביעה "אינה חולקת על כך שהירי כלפי המנוחה עד שנפגעה היה מוצדק".

ובכל זאת, ההגנה והשופטים מרגישים צורך, לאורך כל המשפט, להוכיח שאימן אל-המץ לא הייתה יכולה שלא להיות מחבלת. אם רגע ההתגלות השני בו הופיעה המחבלת בפני סרן ר' הוא רגע אמביוולנטי, הרי ההתגלות הראשונה, בה הופיעה אימן בפני הש"ג, היא אמביוולנטית שבעתיים. מצד אחד, הנה צצה לה דמות לא-ברורה, ואנחנו עוד נראה כמה קשה לחיילים לזהות אותה בוודאות, כה קרוב למוצב ובאיזור שבו אסור לאיש לצוץ; מאידך, הדמות אינה נושאת עליה נשק, והיא אינה מפגינה כוונה להרע. חוות דעתו הטקטית של תא"ל גדי שמני מחזקת את ידי השומרים, ששקלו בדעתם והחליטו לירות בדמות:

"בנסיבות אלה [של דמות הצצה באב"ם], אם הש"ג ראה כפייה וסבר שמדובר במחבל, זו הערכה סבירה, במיוחד בשים לב להתרעות החמות שהיו באותו זמן על אפשרות חדירה למוצב."[1]

אבל נדמה שמאחורי ההתעקשות החוזרת ונשנית שהירי חוקי לחלוטין – משום שהיא מתעקשת לחזור ולהישנות – מקננת אצל השופטים מודעות לכך שאכן מדובר ברגע אמביוולנטי. הם מזכים את סרן ר', ובהשאלה את חייליו, על סמך המידע החלקי והמוגבל שהיה בידיהם. עד כמה חלקית ומשובשת תמונת המצב של החיילים הייתה נראה בתת-הפרק הבא:

3.2 אינטרלוד שני: ממלכת אי-הודאות

לכאורה, האב"ם הוא מרחב חד-משמעי. ברור לפלסטינאים שהוא קיים וברור לחיילים שמי שנמצא בו מבקש להרע. אבל במקום לקבע את מובנו, עדויות החיילים מראות עד כמה מדובר במרחב המייצר אי וודאות. ראשית, כלל לא ברור עד כמה האב"ם עצמו היה מסומן ונהיר לפלסטינאים. ומן הצד השני, תוואי השטח הקשים מנעו מן הפנאופטיקון הצה"לי לפעול את פעולתו. ואכן, החיילים מתקשים לקבע את זהותה של אימן. הם משתמשים אמנם באמצעי תצפית מגוונים: משקפות, כוונות ואפילו מצלמת ווידאו[2], אבל כל מה שהם מצליחים לזהות הן סינקדוכות קלושות:

"…כעבור שתי דקות זיהה [סמל שלומי] 'מעין דמות שוכבת מאחורי המחפורת' כשהיא לבושה בכחול ולבן."[3]

"העד [מ"מ 5] הבחין בכפייה לבנה עולה ויורדת באחת הדיונות…"[4]

"העד [סמ"ר אבי] ציין כי כשזיהה את הדמות ראה כפייה לבנה מהגב, ולא יכול היה לדעת במי מדובר."[5]

"העד [סמ"ר עמית] ציין כי הוא משתמש במונח ילדה בשל הדברים שנועדו לו לאחר מכן, אולם בעת האירוע לא ראה שום ילדה אלא זיהה במטושטש חתיכת בד במקום בו הייתה."[6]

"הנאשם ציין כי הגיע לש"ג…כשביקש תמונת מצב אמרו שזיהו 'איזו ערבייה, מישהו עם כפייה שמתכופף'."[7]

"לאחר שנשכב על הסוללה זיהה הנאשם לשנייה את הדמות מדלגת בשטח ונעלמת, ומעובדה שהייתה כפייה לראשה הסיק הנאשם כי מדובר בנערה בוגרת, מפני שילד לא מסתובב עם כפייה על הראש."[8]

"בחקירה החוזרת ציין הנאשם כי בזמן הקצר שהבחין בדמות, לא ניתן היה לזהות שמדובר בילדה, מפני שמדובר היה בדמות גדולה שלבושה בכפייה וגלבייה, וזה לבוש שאינו אופייני לילדים. העד הוסיף כי בכל מקרה אי אפשר לזהות בוודאות אלא רק להתרשם, ולפי התרשמותו היא לא הייתה ילדה."[9]

גם גילה של הנערה אינו מצליח להתקבע וברשת הקשר הוא נע בין 10 ו-18[10] (על כל פנים, תא"ל גדי שמני קבע כי "אם מישהו בא ומהווה איום וסכנת חיים לכוחותינו אז גילו לא רלוונטי….").[11] ברגע האמת, החיילים מתקשים לאתר את אימן גם באמצעות אמצעי הראייה המשוכללים שלהם כאשר היא, ואחריה המ"פ, נעלמים בקפל קרקע.[12] לבסוף, גם איכות השמיעה נפגמת: סמ"ר עמית חשב ששמע את המ"פ אומר "פירקתי עליה מחסנית" אבל עקב ההמולה אינו יכול להיות בטוח במה ששמע.[13] במילים אחרות, במקום לייצר וודאות גמורה, האב"ם מספק למפעיליו ראשומון אומלל.[14]

הטקסט המשפטי שופע דוגמאות לתמונת המצב הרעועה שהכווינה את החיילים במהלך האירוע. שופטי בית המשפט הצבאי אף נתלים באילנו של פון-קלאוזוביץ על מנת להסביר את הלך רוחו של סרן ר'.[15] דע עקא, כפי שטיעון אי-הוודאות מסייע לזיכויו של סרן ר' וחייליו, הוא אינו מאפשר לפסול לחלוטין את החשש שאימן הייתה נערה תמימה. לכן, שומה על בית המשפט לרמוז, בעקיפין ועל סמך עדויות נסיבתיות, כי האפשרות שלא-מחבל יימצא באב"ם אינה קיימת.

ישנו פרט אחד חשוב שתומך בתזת הפח"ע של בית המשפט: במהלך התקרית פגע כדור במחסנית של מ"מ 5, שהתמקם על סוללת הרק"ם.[16] כלומר, ייתכן שאימן הייתה פיתיון שנועד למשוך את חיילי צה"ל מחוץ למוצב. אולם הירי הזה הגיע אחרי שאימן התגלתה בפני הש"ג, אחרי שהיא נפגעה מירי החיילים. באותו רגע ראשון שבו אימן הופיעה בפני החיילים, היא לא הייתה חמושה – מלבד תיק שעד היום לא ברור מה תוכנו – ובמרחק מאה מטרים מן המוצב, מרחק סביר לביצוע נוהל מעצר חשוד. ובכל זאת היא נורתה.

3.1 טקטיקה ראשונה: הסובייקט של האב"ם

מדוע נורה אדם לא חמוש ללא אזהרה? משום שהוא אינו יכול שלא להיות מחבל. מדוע הוא אינו יכול שלא להיות מחבל? משום שהמרחב, האב"ם, עושה אותו כזה. כך מסביר יהודה, אחד מהחיילים ששמרו בשער המוצב והיו הראשונים לבוא במגע עם אימן, כיצד זיהה את המחבלת:

"שאלה: איך ידעת שמדובר במחבלת?

תשובה: כל ערבי שנמצא 100 מטר מהמוצב [הוא] מחבל. זה איזור שהם יודעים שאסור להיכנס לשם."[17]

מוסיף מפקד הפלוגה סרן ר':

"…ברור שמי שהצליח להגיע עד לשם [מאה מטר מן הש"ג] לאחר שעבר את כל שטח האב"ם שרוחבו כמה מאות מטרים, יש לו מטרה פח"עית בלבד."[18]

ועופר, מפקד הגדוד, מאשש את ההגדרה המרחבית של המחבל:

"שאלה: בסיטואציה הזאת הייתה סיבה לירות על מנת להרוג?

תשובה: ברור שהייתה לה [לאימן] כוונה, זאת כוונה קיימת עקב המיקום בו הייתה…[איסור פרסום]… "[19]

ואף השופטים מסכימים עימם:

"שוכנענו גם כי אין כל אפשרות ממשית שגורם תמים יגיע בטעות לקרבת המוצב, שכן בין המוצב לשכונה הסמוכה מפרידים כמה מאות מטרים של שטח חולי קשה לתנועה, וידוע לכל שמדובר באזור בטחוני מיוחד שאסור בתנועה."[20]

מה ניתן ללמוד מן העדויות הללו? פסיקתו של יהודה, החייל הראשון לפתוח באש לעבר אימן, חד משמעית: מחבל הוא – אבל לא רק – פלסטינאי הנמצא בשטח האב"ם. מפקדיו מתוחכמים מעט יותר: הם יודעים כי הגדרה מדויקת של מחבל דורשת לזהות אצלו אמצעי וכוונה. והנה, ההגדרה הרשמית של האב"ם מחסלת את הצורך בזיהוי של כוונה ספציפית: עצם ההימצאות בתוך אב"ם שקולה לכוונת זדון. והאמצעי? כבוד שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי מתאר אותו כך:

"…[החיילים]…הגיעו לכלל מסקנה – אשר אפשר שבטעות יסודה ואפשר שלא – כי הימצאותה של הנערה…בקרבה חסרת-תקדים לשערי המוצב וכשהיא נושאת עמה תיק שתוכנו אינו ידוע, מעידה על הסכנה הנשקפת ממנה."[21]

האמצעי החבלני, אם כן, הוא תיק והכוונה – מיקום גיאוגרפי.[22]

במילים אחרות, האב"ם הוא מרחב שהופך, א-פריורית, פלסטינאים למחבלים; מדוע? משום שהחיילים והשופטים מניחים כי ידוע לכל שהאב"ם הוא אב"ם. ואם ברור מאליו שהאב"ם הוא אב"ם, כלומר אסור בכניסת פלסטינאים, אזי מי שחודר אליו יכול לעשות זאת רק בזדון.

3.2 טקטיקה שנייה: ההקשר הגזרתי

אף על פי שהשתכנעו השופטים כי פלסטינאי הנמצא באב"ם הוא מחבל מעצם המצאו שם, ברי להם כי עדיין נותרת אפשרות של פגיעה בחפים מפשע. על כן נעשית עבודה רטורית על מנת להוכיח שאימן, באופן פרטיקולרי, אינה יכולה שלא להיות מחבלת. ראשית, יש לספק את ההקשר ההיסטורי המידי הנחוץ להבנת הירי. שופט בג"צ, אדמונד לוי, מזכיר לנו כי:

"לא-אחת היה מוצב "גירית", כמוצבים הסמוכים לו וכיתר כוחות צה"ל ברצועת-עזה, יעד למתקפות טרור קשות. פחות משבוע קודם לאירוע נושא העתירה נהרג חייל ושלושה נוספים נפצעו, בעת שחוליית חמא"ס תקפה עמדה צבאית בבית חנון. בו ביום נהרגו עוד אזרחית ישראלית וחייל, וחייל נוסף נפצע,  מאש מחבלים סמוך ליישוב ניסנית. בשבוע שקדם לכך מצאו את מותם אזרחית ישראלית, מירי פצצת מרגמה לעבר היישוב נווה-דקלים, ושלושה חיילי צה"ל בחדירת מחבלים אל מוצב "מורג" שבדרום גוש קטיף. "מורג" הותקף שוב חודש לאחר מכן, אחד מחייליו נהרג ועוד שישה נפצעו. בסמוך לאירוע בו עוסקת עתירה זו בוצע לעבר "גירית", מספר פעמים, ירי צלפים וירי נגד-טנקים מכיוון רפיח, ובלילה שקדם לו הרגו חיילי המוצב מחבל שירה לעברם (עמ' 7, שורות 15-14 להודעתו של משיב 3 במשטרה הצבאית, מיום 26.10.04). על רקע זה מובן, כי ימים ארוכים היו חיילי המוצב נתונים להתרעות מפניהם של פיגועים במתווים שונים. בעת הרלוונטית לעתירה – ראשית אוקטובר 2004 – מצויים היו תחת התרעה מפני תקיפה, שאחד מתרחישיה האפשריים היה מאמץ ל"משיכת" הכוח אל מחוץ למוצב ופגיעה בו בשעה שאינו מוגן."[23]

שנית, אימן לא הייתה הילדה הלא-תמימה היחידה ברפיח. סמלת התצפיות מספרת על תקרית אחרת של חדירה לאב"ם:

"כחודשיים לפני האירוע נשוא כתב האישום, לאחר שהנאשם החל לשמש כמ"פ, נצפה נער בסמוך לבית האנטנה, במרחק של כ-200 מטר מהמוצב, בנסיבות שלהערכתה אינן יכולות להיות תמימות."[24]

ואכן, לאור ההיסטוריה הגזרתית, חיילי המוצב כלל אינם מעלים על דעתם כי אימן יכולה להיות לא-מחבלת:

"ישר חשבתי שיש אירוע משולב של צלפים, כי אין מצב וזה לא הגיוני שהיא תבוא לבד".[25]

"מדובר בהקפצה, של מחבל בתוך המוצב, בנוסף הילדה הייתה במקום שידוע שאסור להיכנס עליו [שגיאת חוקרת מצ"ח במקור] כי מדובר בשטח אש, אין שום בית-ספר באיזור ובגלל זה אין צורך לבקש אישור ירי בסיטואציה הספציפית הזאת לפי הנהלים וההוראות".[26]

"העד [סמל שלומי] הוסיף כי הוא משוכנע שהגעתה של המנוחה לקרבת המוצב, בכיוון מנוגד לדרך לבית הספר, הייתה חלק מאירוע משיכה, אף שהוא עצמו לא הבחין בגורמים עוינים נוספים."[27]

"העד [תא"ל גדי שמני] ציין כי לא ידע שהמנוחה הניחה תיק בפאתי סוללת הרק"ם, ואישר כי מוזר שמישהו תמים יגיע עד שער הרק"ם של המוצב, מבלי שנצפה כשהוא נכנס לאב"ם. בנסיבות אלה, אם הש"ג ראה כפייה וסבר שמדובר במחבל, זו הערכה סבירה, במיוחד בשים לב להתרעות החמות שהיו באותו זמן על אפשרות חדירה למוצב."[28]

3.3 טקטיקה שלישית: היו דברים מעולם

טקטיקה דומה שנוקטים העדים היא טקטיקת "כבר היו דברים מעולם". בניגוד לטקטיקה הקודמת, כאן מכירים הדוברים באפשרות שאימן הייתה לא-מחבלת וההכרה הזו מאששת את היותם חיילים מוסריים; אולם, מרגע שאוששה טענתם – הפרפורמטיבית – למוסריות, מיד הם מזכירים לעצמם ולשומעיהם כי הפלסטינאים נוהגים לנצל לרעה את סלידתו של צה"ל מהרג אזרחים תמימים. גדי שמני, שהיה מפקד האוגדה לפני הירי הנדון[29], אומר את הדברים הבאים:

"רוח ההוראות היא שלא יורים על ילדים, אלא אם מדובר במקרים מובהקים של סכנת חיים, כמו למשל ילד שרץ עם חגורת נפץ וכיו"ב, וכבר היו דברים מעולם."[30]

"העד ציין כי התבטאותו של הנאשם כי אפילו אם מדובר בילד בן שלוש שחדר למרחב יש להרגו, אינה ראויה מבחינה ערכית, מפני ש"ילד זה ילד זה ילד", למרות שהיו מקרים שילדים היו מעורבים באירועי פח"ע."[31]

"בהמשך עדותו ציין העד כי "אם מישהו בא ומהווה איום וסכנת חיים לכוחותינו אז גילו לא רלוונטי…." (עמ' 570 שו' 12), וכי ידוע שהפלסטינים עושים שימוש בילדים בפעילות פח"עית."[32]

גם חיילת שמעולם לא שירתה בגזרה יודעת שכבר היו דברים מעולם:

"העדה [אחת מחוקרות המשטרה הצבאית] ציינה כי החקירה לא התייחסה לשאלה מדוע הגיעה המנוחה לקרבת המוצב באותו בוקר, אולם לא נראה לה שזה רלוונטי, אף שידוע לה שהייתה בעבר מעורבות קטינים באירוע פח"ע בגזרה."[33]

והשופטים עצמם מחרים-מחזיקים:

"לא ניתן לשלול את האפשרות שהגעתה [של אימן] אל מקום כה קרוב למוצב, מקום שאף מקומי לא הגיע אליו קודם, כפי שציינה סמלת מ' מפקדת התצפיות בעדותה, הייתה חלק מאירוע פח"עי, שהרי מן המפורסמות הוא שארגוני טרור אינם נרתעים מלהפעיל גם קטינים במסגרת פעילותם העוינת, וכך גם עלה מן העדויות שנשמעות בפנינו."[34]

זאת ועוד: חוקר המשטרה הצבאית, שבמהלך חקירתו את סרן ר' לא קיבל את ההנחה המוקדמת שאימן חייבת להיות מחבלת, מתקן את דרכיו במהלך החקירה הנגדית:

"העד ציין כי בדיעבד, היה צריך לאפשר לנאשם לפרט אודות היתקלויות שהיו בעבר עם ילדים או נערים שהיו מעורבים בפעילות עוינת…"[35]

טכניקת המבע המשולב שבה משתמשים השופטים בכותבם את פסק-הדין מאפשרת להם לנזוף בחוקר המשטרה הצבאית:

"[חוקר המשטרה הצבאית] ציין כי במסגרת החקירה לא בדק את התו"ל הצה"לי בעת הסתערות וגם לא בדק נתונים אודות מעורבותם של קטינים בפעילות עוינת באזח"ע, אף שהוא סבור בדיעבד כי היה ראוי לבדוק זאת."[36]

מכיוון שפסק הדין לא מכיל – אלא במקרים ספורים – את שאלות הפרקליטים, אי אפשר לדעת האם המשפט המצוטט מהווה הכאה על חטא וולונטרית, או כפי שסביר להניח, תגובה לשאלותיו של פרקליט ההגנה. כך נעלם הפן העימותי של חקירת העד, ונדמה לקורא כאילו חייל המשטרה הצבאית נוזף בעצמו על המתודולוגיה הרעועה שהפגין במהלך חקירת המ"פ.

3.4 טקטיקה רביעית: פנייה אל המקורות

ואולם, הדוגמא המרתקת ביותר לחוסר היכולת לצייר את אימן כלא-מחבלת מתגלה בחלק שולי למדי של פסק-הדין. מדובר בסעיף המופיע בתחילת הטקסט ומטרתו להוכיח כי כבוד המת הוא חלק אינהרנטי של התרבות היהודית. אלו הן הדוגמאות שמביאים השופטים מן המקורות:

"וכי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית אותו על עץ, לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלוקים תלוי, ולא תטמא את נחלתך (דברים, פרק כא, פסוקים כב-כג)."[37]

"ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב, וכבוא השמש צווה יהושע ויורידו את נבלתו מן העץ (יהושע, פרק ח, פסוק כט)."[38]

"ויכם יהושע אחרי כן וימיתם ויתלם על חמשה עצים ויהיו תלויים על העצים עד הערב, ויהי לעת בוא השמש צווה יהושע ויורידם מעל העצים (יהושע, פרק י, פסוקים כו-כז)."[39]

"גם דוד הקפיד לקבור את חללי האויב, כפי שמפרש רש"י על הפסוק: 'ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם…' (שמואל א, פרק ח, פסוק יג): 'שקבר את ההרוגים שהרג באדום, והוא שם טוב לישראל שקוברין את אויביהם.'"[40]

"בתוספתא במסכת גיטין, פרק ד, הלכה יח, נאמר ביחס לעיר שגרים בה יהודים ונוכרים, כי קוברים מתי נוכרים ומנחמים אבלי נוכרים מפני דרכי שלום, וכך פוסק גם הרמב"ם בהלכות אבל, פרק יד, הלכה יב. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שסז, הלכה א, וכך כידוע נוהגת הרבנות הצבאית הלכה למעשה, כאשר היא מטפלת בכבוד בגופותיהם של חללי האויב."[41]

מלבד הדוגמא האחרונה[42], כל הדוגמאות לעיל מתייחסות לפושעים ולחיילי האויב, ולא בכדי – השופטים רוצים להראות עד כמה הצבא היהודי שומר על סטנדרט מוסרי, אפילו ובעיקר כאשר הוא נלחם באויביו המרים ביותר. גם אם השופטים אינם משווים באופן ישיר בין אימן אל-המץ ובין האמורי, בני העי והאדומי, בכל זאת הם מוצאים לנכון להביא דווקא את הדוגמאות הללו על מנת לשפוך אור על מותה של הראשונה. כאשר הדוגמאות הרלוונטיות למותה של אימן הן אויביהם המיתולוגיים, החד-משמעיים, של בני ישראל, האמביוולנטיות לגבי מעשיה של אימן, שאולי סייעה למחבלים ואולי לא, נמחקת. השאלה המשפטית איננה יכולה להיות 'האם חיילי צה"ל ירו באדם חף מפשע?', אלא אך ורק 'האם התעללו חיילי צה"ל בגופתו של מחבל?'.

אנחנו רואים, אם כן, כי כל המעורבים בעניין – חיילי הפלוגה, סמלת התצפיות, רח"ט מבצעים, הנאשם והשופטים עצמם – מניחים מראש שאימן לא הייתה יכולה שלא להיות מחבלת. הם מחויבים לציין כי פגיעה בילדים היא טרגדיה נוראית וטעות מצערת, אולם באותה נשימה – במובן הכי מילולי של הביטוי – הם מסבירים כי לאור הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והאתנוגרפיה המקומית "אין אפשרות ממשית"[43] שאימן היא לא-מחבלת. מכיוון שבאה על מנת להרע, אי אפשר לצפות מחיילי המוצב שלא ייגנו על עצמם מפניה.

4. סיכום

אם ישנה חרדה הפושה בפסק הדין הצבאי הרי זו החרדה מפני ניידות, תהא זו הניידות האנכית-מעמדית של החיילים הוותיקים או הניידות המרחבית-אופקית של אימן אל המץ. ניידות, בהקשרו של פסק הדין שקראנו, לעולם מהווה טרנסגרסיה: הפרק הראשון בעבודה זו עסק באופן שבו עוצבה הניידות האנכית של חיילי המוצב כגורם חתרני המבקש להרוס את הסדר הפלוגתי מבפנים. הפרק השני עסק באופן שבו עוצבה הניידות האופקית של אימן אל המץ כגורם חבלני המבקש להרוס את הסדר הצה"לי מבחוץ.

שני סוגי הניידות משקפים זה את זה: שניהם חותרים כנגד החוק הצה"לי ועל כן שניהם מוכתרים כמעשי חבלנות. תקרית הירי מהווה את שיאו של תהליך חציית גבולות סימולטאני המאיים למוטט את הגדרות הבסיס של הסדר הצה"לי: לא רק שהמורדים ביקשו לחצות הגבול את בין פקוד ומפקד, ברשלנותם הם אף אפשרו לאימן לחצות את הגבול בין רפיח ומוצב גירית. על כן זיכויו של סרן ר' מהווה, מניה וביה, פעולה של הסדרה ההופכת את הזירה המוצבית הכאוטית, זו שנגדה חותרים חיילים מלמטה ומחבלים מכל עבריה, לזירה יציבה ונייחת.

במידה רבה, בית המשפט מבקש ללמד את פורעי החוק מהו מקומם. אימן הייתה צריכה לדעת את מקומה – קרי: בית הספר, ש"כלל אינו קרוב למוצב" – והחיילים הותיקים צריכים לדעת את מקומם בשרשרת הפיקוד. הסיפור המשפטי שקראנו הוא סיפור על הידע ועל המקום; זהו סיפור על אב"ם שכולם יודעים על קיומו ועל הידע המשובש והלא-וודאי שהוא מייצר; זהו סיפור על האופן שבו פקודות יורדות מלמעלה למטה וכיצד הן מתפשטות על פני השטח, ובעיקר, זהו סיפור על מה שמילים מעוללות למרחב, וכתוצאה מכך, מה שהן מסוגלות לעולל לבני אדם.


[1]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 69.

[2]  שם, עמ' 6; עמ'  22; עמ' 42.

[3]  שם, עמ' 16

[4]  שם, עמ' 23.

[5]  שם, עמ' 26.

[6]  שם, עמ' 27.

[7]  שם, עמ' 32

[8]  שם, שם.

[9]  שם, עמ' 40. והשווה את התרשמותו של סרן ר' מבגדיה המפלילים של אימן להתרשמותו של בית המשפט ממנהגו של סמל שלומי ללכת בלי דרגות ועם הדיסקית על הגב, כמנהג הצעירים: "למעשה, עוד קודם שהחל את עדותו, ניתן היה להסיק מדרך לבושו של העד כי הוא ראה עצמו כפוף לנורמות הפסולות שהשתרשו בפלוגה, על כל המשתמע מכך גם באשר לטיב יחסיו עם הנאשם…" (עמ' 43-44; ההדגשה שלי).

[10]  שם, עמ' 23; עמ' 38; עמ' 75.

[11]  שם, עמ' 69.

[12]  שם, עמ' 17; עמ' 21; עמ' 45. מוטיב הראייה המשובשת אינו מניח לטקסט: פיגוע-הטרור המלוכני שמוזכר מספר הפעמים הרב ביותר הוא שבירת משקפיו של מ"מ 8.

[13]  שם, עמ' 28. לדעת סרן ר' שמיעתו של סמ"ר עמית עוותה על ידי הרעש שעשה ד-9 שנכנס באותו רגע למוצב (עמ' 34).

[14]  והשווה לטענתו של אריאל הנדל כי אי-הודאות איננה תוצר-לוואי אלא אסטרטגיה: "שליטה במרחב באמצעות המרחב: אי-ודאות כטכנולוגיית שליטה", תיאוריה וביקורת, גיליון 31 (חורף 2007), עמ' 101-126.

[15]  שם, עמ' 71.

[16]  שם, עמ' 23.

[17]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 14.

[18]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 32.

[19]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 16. ההדגשה שלי.

[20]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73.

[21]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 15. ההדגשה שלי.

[22]  עוד סימן לכוונותיה החבלניות של אימן הוא המרחק בין בית הספר שלה למוצב. שוב ושוב מדגישים העדים, הסנגורים והשופטים כי בית הספר מרוחק מן המוצב [למשל, התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73]. לכן, לא ייתכן כי אימן הייתה בדרכה לבית הספר ואם לא הייתה בדרכה לבית הספר, לא ייתכן שכוונותיה תמימות. נדמה כי מבחינת החיילים והשופטים פלסטינאי טוב הוא פלסטינאי ההולך לאן שהוא אמור להיות, ומגיע לאן שהוא אמור להיות. הפלסטינאים אינם יכולים לתור סתם כך את המרחב. עליהם לנוע בין שתי נקודות מאושרות, ובין שתיהן בלבד. ביוצאו מן הבית, על הפלסטינאי להצטייד בתעודה וביעד. אם אין הוא מגיע עם התעודה, או במקרה של אימן, אל תעודתו, מיד הוא מסומן כפלסטיני רע, כמחבל.

[23]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 4.

[24]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68.

[25]  אל המץ נגד התובע הצבאי, עמ' 15.

[26]  שם, שם.

[27]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 21.

[28]  שם, עמ' 69.

[29]  בזמן התקרית מפקד האוגדה היה שמואל זכאי, שהתפטר על רקע הפרשה.

[30]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68.

[31]  שם, עמ' 69.

[32]  שם, שם.

[33]  שם, עמ' 50.

[34]  שם, עמ' 73.

[35]  שם, עמ' 58.

[36]  שם, עמ' 59.

[37]  שם, עמ' 5.

[38]  שם, שם.

[39]  שם, שם.

[40]  שם, שם.

[41]  שם, שם.

[42]  ודוק: גם היא מסתיימת בהתייחסות ל"חללי האויב".

[43]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73.


פרשת מותה של אימן אל-האמס: האופק והאנך

18 ביוני 2011

חלקו הארי של המשפט התנהל בשפה ממורחבת. הוא מספר את סיפור חצייתה של אימן את האב"ם ממזרח למערב ואת המרדף אחריה שהתנהל ממערב למזרח. כל עדי הראייה נדרשים לתאר את סצנת הירי, ששיאה המפגש בין המ"פ וילדה. כל אחד מהם מציע פרשנות משלו למחול שהתנהל על קו גירית-רפיח; שוב ושוב הם ממקמים את המתרחש על צירים אופקיים של מזרח-מערב, ימינה-שמאלה, אחורה-קדימה ומציינים מרחקים במטרים וסנטימטרים. הרגע האינטימי שבו עומד סרן ר' מעל הגופה זוכה לתשומת לב פטישיסטית, תוך הקפדה על תיאור הזווית בין הנשק והגופה, מיקום הידיים האוחזות ותנועת הקנה, מתוך הנחה שהכוריאוגרפיה של הירי מסמנת את כוונת היורה:

"כשהגיע, ירה [סרן ר'] שני כדורים מטווח קרוב לכיוון הגופה, כשקת הנשק פתוחה בשקע הכתף, יד ימין בידית האחיזה ויד שמאל במתפסים. העד [סמ"ר עודד] לא ידע לומר אם הנאשם כיוון דרך כוונות. לדבריו, המנוחה שכבה על הבטן, ראשה לכיוון צפון, והנאשם הגיע אליה ממערב."[1]

"העד [סמ"ר שחר] ציין כי הבחין בנאשם שהגיע לסוללת הרק"ם, ולאחר שהמנוחה נפגעה, התקדם הנאשם עם הקשר שלו לכיוון הגופה תוך שהוא מסתייע בעת"ף [עמדת תצפית פנורמית] כדי למצוא את המיקום המדויק. בשלב מסוים סימן לקשר לעצור במקומו והוא המשיך לבדו ב"מן הליכה ריצה כזו" עד שנעמד למראשותיה של הגופה ממרחק של כ-30 ס"מ מראשה, וירה שתי יריות לא דרך כוונות, לכיוון מרכז הגופה. לאחר מכן, חזר לכיוון הקשר, אולם סב על עקביו, חזר בריצה לעבר הגופה, ומאותו מקום שבו עמד קודם לכן, ירה צרור כלפי מרכז הגופה, כשהוא אוחז בנשק ביד ימין בלבד בידית האחיזה."[2]

"בכל אופן, העד [סמל שלומי] הבחין בנאשם מתקרב לדמות בהליכה, מזהה את הגופה, רוקע ברגלו ויורה לעברה שני כדורים כשגבו לתל-סולטן. לאחר מכן החל לחזור לכיוון הקשר, אולם לפתע סב על עקביו וחזר לדמות, וכשגופו פונה לכיוון המוצב, ירה צרור על הגופה, כשהגופה מתחתיו, ואחר כך חזר לסוללה. העד העריך את המרחק בינו ובין הנאשם ב-170 – 200 מטרים, וציין כי בתחילה התקדם לכיוון הגופה בהליכה מבצעית איטית, תוך סריקת השטח כאילו הוא מאוים, ובפעם השנייה חזר לגופה בהליכה מהירה. לדבריו, הגופה הייתה מונחת כשרגליה לכיוון המוצב, והנאשם ירה בה כשפניו לכיוון המוצב, ותל-סולטן מאחוריו. העד לא זכר אם הירי הראשון היה בין כוונות, אולם זכר שירי הצרור לא היה בין כוונות, והייתה תנועה של הנשק בעקבות הרתע כתוצאה מירי הצרור"[3]

"על האירוע עצמו ציין העד [סמ"ר אבי] כי הנאשם ירה את שני הכדורים כשקו הראיה שלו מעל הכוונות, והקת לא בשקע הכתף. העד ציין כי לאחר שנשכב על הסוללה, הבחין בדמות לשנייה עד שנעלמה משדה הראייה, באופן שיכול להתפרש כאילו החליטה להסתתר, וכי הנאשם התקרב בהליכה מהירה למקום האחרון שבו נצפתה הדמות. לדבריו, ירי שני הכדורים נמשך כשנייה, ואת הצרור ירה הנאשם תוך שהוא מניע את נשקו בתנועה סיבובית, והעד זיהה פגיעות בחול מזרחית מהנאשם לכיוון תל-סולטן. העד העריך כי הנאשם ביצע את הירי במרחק של 30 – 40 מטר מסוללת הרק"ם, כשגבו לכיוון הסוללה, והוא לא יכול היה לראות את הדמות בשל תנאי השטח שכללו הרבה שיחים וקפלי קרקע."[4]

אלו הן רק חלק מן הגרסאות שמובאות בפסק-הדין. שמונה עדים שונים, כולל המ"פ עצמו, מספרים את סיפור המעשה. החזרה האובססיבית הזו נועדה לתת מובן לרגע שסביבו צומח המשפט, הרגע שבו הירי האופקי, החוקי, מן המוצב או הסוללה אל עבר הנערה הבורחת מתאנך, הרגע בו המ"פ העומד יורה בנערה המוטלת לרגליו. כל הגרסאות דומות זו לזו בתארן את הירי האופקי. רק הירי האנכי נותר רגע רב-משמעויות וחמקמק.

רגע הירי האמביוולנטי איננו הרגע היחידי שנטען במשמעות שלילית. המשפט אמור היה להתנהל בשפה אופקית: המנוחה התקדמה ממזרח, החיילים הסתערו ממערב. אבל כבר במהלך העדות השנייה, זו של החייל עודד ששמר בעמדת השמירה הפנוראמית (עת"ף) בזמן התקרית, משתרבבת אל המשפט שפה אנכית. היא עתידה להשתלט על המשפט דרך עלילת-משנה שעניינה יחסי המ"פ עם חיילי הפלוגה הותיקים. עלילת המשנה האנכית הזו, העוסקת במעמדות, מהפכות וזכויות החייל, תהפוך לציר המרכזי של המשפט ולפריזמה שדרכה יקראו השופטים את עלילת מותה של אימן אל המץ. אולם על מנת להסביר את הטענה הזו, עלינו לעסוק מעט בסוציולוגיה של הפלוגה המסייעת, היא הפלוגה שאכלסה את מוצב גירית בעת הירי.

2.1 אינטרלוד ראשון: הסוציולוגיה של הפלוגה הוותיקה

אל הפלוגות הותיקות בגדודי החי"ר מתנקזים החיילים שלא פנו למסלול פיקודי. בתוך הפלוגות, המחולקות באופן רשמי למחלקות, מתקיימת חלוקה נוספת, לא-רשמית, בין חיילים צעירים ו-ותיקים.[5] החלוקה ההיררכית הזו מתבססת על הפז"מ, המודד את הגיל הצבאי של כל חייל, והיא מעניקה פריבילגיות למי שצבר כך וכך ותק בשירות צה"ל. לדוגמא:

"כך למשל היה נהוג שבחדר האוכל, הוותיקים מקבלים את האוכל ראשונים, אחריהם יתר החיילים בסדר יורד לפי הפז"ם, ולבסוף הקצינים. כמו כן, צעיר לא היה נכנס לתאי המקלחות, כל עוד נמצא שם חייל ותיק, אפילו אם יש תאים פנויים, ואילו למועדון של הפלוגה צעירים כלל לא הורשו להיכנס, ולכן רק ותיקים יכלו ליהנות מטלביזיה וממכשירי בידור נוספים שהיו במועדון. יתרה מזו, בכל שעות היממה, כאשר חייל ותיק היה מבקש לאכול משהו, חייל צעיר היה צריך להכין לו את האוכל."[6]

בראש ההיררכיה הפז"מית עומד "מלך הפז"ם" שממונה על ידי בני המחזור הוותיק והוא אחראי על ניהול יחסי הותיקים-צעירים.[7] במילים אחרות, חיילי הפלוגה הם נתיניה של מונרכיה נבחרת, המתקיימת לצידה של שרשרת הפיקוד הצה"לית. החברה הפלוגתית הייתה למעשה חברת שדרות שהורכבה ממעמד המפקדים, מעמד הוותיקים ומעמד החפ"שים, החיילים הפשוטים. זאת ועוד: שני המעמדות העליונים, המפקדים והותיקים, היו חבוקים במאבק קשה ומתמשך על הזכות לשלוט בחפ"שים. במספר הזדמנויות לאורך פסק-הדין מביעים השופטים זעזוע מן השליטה הדרקונית של הותיקים בצעירים והם דורשים לעקור את הנורמות הפסולות הללו מן השורש.[8] אולם השופטים מפספסים נקודה חשובה אחת: אף על פי ששלטון הוותיקים הוא שלטון אלים וסדיסטי, הוא מבטיח לכל נתיניו – בבוא הזמן – פרוסה מעוגת השררה. כל צעיר יהפוך לוותיק, וחלק מן הפריבילגיות של הוותיק הן זכות הצבעה וקול בניהול ענייני הפלוגה. ייתכן כי הזעזוע שמפגין בית המשפט הצבאי לנוכח תופעת הוותיקות אינו נובע אך ורק מן ההתעללות בצעירים, אלא גם מן הרעיון של שלטון-עצמי של חיילים, שגם אם הוא לא-שוויוני באופן קיצוני, הוא מציע לכל נתיניו ניידות מעמדית (כלומר, אנכית) חסרת תקדים במונחים צה"ליים[9]; את המודל המריטוקרטי של שרשרת הפיקוד הצה"לית, הפועל מלמעלה למטה – כלומר, המפקדים בוחרים את מחליפיהם מקרב החפ"שים – מאיימת להחליף פרוטו-דמוקרטיה הנעה מלמטה למעלה.

בית המשפט הצבאי מעדיף להתעלם מן האופנים שבהם שלטון הוותיקים משרת את הצעירים עצמם, ומצייר אותו כמסכת ארוכה של מעשי טרור. במסגרת הסיפור האמנציפטורי שמספר פסק-הדין, סרן ר' הוא המשחרר הגדול, הבא להציל את החפ"שים מעול הוותיקים:

"העד [סמ"ר עודד] ציין כי כשהנאשם הגיע לפקד על הפלוגה כשלושה חודשים לפני האירוע, הוא ביקש לשפר את מעמד הצעירים, ולכן צמצם את זכויות היתר שהיו לוותיקים. הנאשם הקפיד שכל החיילים יגיעו לתדריך היומי, שהחיילים יסתובבו כל היום כשהם בתלבושת צבאית מלאה, הוא קבע שעות שבהם המטבח פתוח כדי למנוע מצב שצעירים ייאלצו להכין אוכל לוותיקים בשעות לא שגרתיות, הקפיד על מסדרי בוקר ועל תדריכים לפני משמרת, והקפיד מאוד על פריקת נשק על ידי קצינים לאחר ירידה מעמדה. הנאשם דרש לשנות את שם הפלוגה, אסר להשתמש בסמלים של גולגולות ודרקונים ואף החרים דגלים כאלה שמצא ברשות החיילים. הנאשם אסר על הפרדה במקלחות בין צעירים לוותיקים, והזהיר כי יעניש על כך בחומרה. כמו כן הוא אסר לשיר שירים בגנות המפקדים שהיה נהוג לשיר בפלוגה."[10]

ובאופן ספציפי, הוא עורף את ראשו של המלך:

"העד [סמ"ר עודד] ציין כי מלך הפז"ם הקודם הודח מהפלוגה על ידי הנאשם והפך להיות עובד רס"ר, ויתר החיילים ראו בכך השפלה גדולה. למרות שעזב את הפלוגה, לא מונה לו מחליף, אולם המחליף המיועד, סמ"ר שחר, ידע שהוא צפוי להתמנות, והמינוי יצא לפועל עובר לשחרורו של המחזור הוותיק, ימים אחדים לאחר האירוע [הירי באימן]."[11]

סרן ר' הציע לחיילי הפלוגה מידה גדולה יותר של שוויון בין הוותיקים והצעירים, אבל השוואת התנאים הייתה כרוכה בשלילת הריבונות העצמית של החיילים משום שהיא כללה, מניה וביה, את הרס מוסדות שלטון-הוותיקים. הוא ביקש להפוך את החברה הפלוגתית התלת-מעמדית והניידת לחברה דו-מעמדית ונייחת: אנחנו (המפקדים) כאן ואתם (החפ"שים) שם. המרד – האינתיפאדה – שהתנהלה כנגד הרפורמות של ר' נועדה לאשש, באמצעות סדרה של מעשי טרור[12], את הריבונות העצמית של נאמני שלטון הוותיקים.

2.2 האינתיפאדה השנייה

אולם בזמן שהתגעשה אותה אינתיפאדה פנים-מוצבית, התרחשה מחוץ למוצב אינתיפאדה אחרת, כללית יותר. כאמור, השטח שסביב המוצב הולשן כאזור בטחוני מיוחד[13], שתנועת פלסטינאים בו אסורה.[14] כך הגדיר הצבא את האזור הביטחוני המיוחד:

"אזור הסמוך לגדר שנועדה להגן על מתקנים ביטחוניים, עד XXXX [חסוי] מטר, שהוא מגודר, מחושף, או מסומן."[15]

מסתבר כי האב"ם אכן היה מחושף – על מנת להפוך אותו לנצפה – אולם הוא לא היה מגודר ולא ברור כי היה משולט.[16] כיצד, אם כן, אמורים היו הפלסטינאים לדעת כי אותו שטח חולי הוא שטח-הפקר? כיצד ידעו היכן נגמר המוצב ומתחילה העיר? ובכן, תשובתו של בית המשפט הצבאי ברורה כשמש: "ידוע לכל שמדובר באזור בטחוני מיוחד שאסור בתנועה".[17] כיצד ידעו הכול שהאזור, שאינו מגודר, אסור לתנועה פלסטינאית? על כך בית המשפט אינו מרחיב.[18] מכל מקום, מכיוון שידוע לכל שצה"ל סגר את האזור לתנועת פלסטינאים, ומכיוון שאימן אל המץ הייתה חלק מאותו "כל" וגם באופן ספציפי פלסטינאית, עלינו להסיק כי בחצותה את השטח בין רפיח וגירית, בין אם בכוונת זדון ובין אם לאו, היא כפרה בריבונותו של צה"ל באזור הביטחוני המיוחד.

באותו בוקר גורלי, אם כך, ניצב סרן ר' בפני איום כפול על ריבונותו: מצד אחד, איום פנימי-מלוכני ומצד שני, איום חיצוני-חבלני. האיום שהציבה אימן אמנם חוסל במהרה, אבל הוא שימש שניים מוותיקי הפלוגה על מנת לנסות לבצע ניסיון הפיכה נגד סרן ר'. עודד ושחר, שהיה מיועד למשרת מלך הפז"מ, שמרו בעת"ף בזמן שחצתה אימן את האב"ם. לגרסתם, עסקו השניים בסידור העמדה ולכן לא ראו את הנערה מתקרבת.[19] לאחר סיום האירוע הודיע להם סרן ר' שהוא מעניש אותם בריתוק מכיוון שלא מילאו את משימתם כתצפיתנים.[20] בית המשפט קבע כי הרצון להתחמק מעונש, כשהוא מחותן עם הטינה הכללית נגד הרפורמאטור ר', גרמו לשחר, עודד וחיילים ותיקים אחרים להצהיר בחקירת המשטרה הצבאית כי המ"פ ידע, עוד לפני שירה באימן, שמדובר בנערה לא חמושה, וכי הם ראו את ירי הצרור פוגע בגופתה.

במילים אחרות, השופטים קבעו כי שחר, עודד ושלומי, שתצפתו מעמדות שמירה שונות על האירוע, הביטו במפגש בין הקצין והנערה דרך משקפות/כוונות מעמדיות, וכתוצאה מכך עדויותיהם סותרות, מבולבלות ובנקודות מסוימות, שקריות לגמרי:

"מהעדויות ששמענו עולה כי הייתה מתיחות רבה בין הנאשם ובין חיילים רבים בפלוגה, בעיקר הוותיקים מביניהם, על רקע ניסיונו של הנאשם לאכוף את המשמעת ולשרש נורמות פסולות שהיו מקובלות בפלוגה, בעיקר בכל הנוגע לזכויות יתר שהיו שמורות לוותיקים. ראש וראשון לוותיקים הללו שהתעמתו עם הנאשם היה סמ"ר שחר, שבעת האירוע היה מיועד להיות "מלך הפז"ם", וככזה הייתה לו השפעה רבה על שגרת החיים בפלוגה. גם סמ"ר עודד ר' נמנה על הוותיקים שחשו נפגעים מסגנון הפיקוד של הנאשם. מעבר למתיחות הכללית שהייתה בין הנאשם ובין הוותיקים, ובכללם שני העדים הללו, היה לשני אלה אינטרס מיוחד לפגוע בנאשם, מפני שהם היו בעמדת העת"ף בעת האירוע, ותפקודם במהלכו היה כושל ביותר."[21]

"ומאחר והיה [לשחר] מניע ברור לפגוע בנאשם, הן בשל המתיחות ביניהם על רקע המשמעת הנוקשה שביקש הנאשם להשליט בפלוגה, והן בשל חששו מפני ההליכים הצפויים נגדו נוכח תפקודו הכושל במהלך האירוע, באנו לכלל מסקנה כי לא ניתן כלל לתת אמון בעדותו של שחר ואין לתת משקל ראייתי ממשי לגרסאות שמסר, ביחס לנסיבות ביצוע הירי בשתי ההזדמנויות."[22]

בעוד אצל עודד ושחר הרצון לחסל את הריבון קשור ברצון להתחמק מעונש, סמל שלומי, חסיד מלוכה אחר, האינטרס הוא מעמדי גרידא:

"סמל שלומי היה מ"כ בפלוגה, ועדותו הותירה עלינו רושם עגום. בפתח עדותו, בתחילת החקירה הראשית, מסר העד כי העניין של ותיקות – צעירות כלל לא נגע אליו ולא השפיע במאומה על תפקודו כמפקד, אולם ככל שהתקדמה שמיעת עדותו, נוכחנו לדעת כי אין כל כיסוי לדברים שאמר, וכי בפועל, למרות שהוא נמנה על סגל המפקדים, הוא התנהג כאחרון החיילים הצעירים. למעשה עוד קודם שהחל בעדותו, ניתן היה להסיק מדרך לבושו של העד כי הוא ראה עצמו כפוף לנורמות הפסולות שהשתרשו בפלוגה, על כל המשתמע מכך גם באשר לטיב יחסיו עם הנאשם שיצא למאבק נגד הנורמות הפסולות הללו."[23]

"קשה להשתחרר מן הרושם שהייתה הידברות כלשהי בין שלומי לשחר אודות האירוע, אשר גרמה לדמיון בין גרסאותיהם בעניין זה. למעשה שלומי הודה בפה מלא כי החיילים בפלוגה דיברו ביניהם על האירוע, וגם העובדה שהאדם הראשון ששלומי מצא לנכון לשוחח עימו לאחר שיחתו עם הנאשם היה דווקא שחר אומרת דרשני, וההסבר שמסר שלומי על כך אינו סביר וקשה לקבלו."[24]

בית המשפט פסל, הלכה למעשה, את עדותו של שחר מלך הפז"ם ושל המ"כ שלומי, וסייג מאד את מהימנותו של עודד – שלושתם חסידי שלטון-הוותיקים; כאמור, עדויותיהם היו רצופות סתירות פנימיות ושונות באופן ניכר מעדויותיהם של שאר העדים.[25] את עדויותיהם של ארבעת חיילי הפלוגה האחרים, שמבחינה פוליטית צידדו בר', קיבל בית המשפט כלשונן.[26] ההטיה הפוליטית של המלוכנים – בית המשפט אינו חושב שלחסידי המ"פ ישנה הטיה פוליטית כל שהיא – סייעה לבית המשפט להכריע בין העדויות הסותרות.

אנחנו עדים, אם כן, לשעתוקו של המבט הפוליטי: השופטים מביטים בתצפיתנים המביטים בסרן ר'. השופטים, כמו התצפיתנים, מביטים מתוך אידיאולוגיה פוליטית, אלא שלהוותם של התצפיתנים, האידיאולוגיה הפוליטית של השופטים הפוכה לשלהם. איני טוען כי בית המשפט פסל את עדויות המלוכנים אך ורק עקב העדפתם הפוליטית, אלא שהמשקל האפיסטמולוגי שהעניקו השופטים לעדויות השונות הושפע מן הפוליטיקה של העדים. במילים אחרות, לא ניתן לספר את הסיפור האופקי שלא דרך הפריזמה – או, אם להיצמד לעולם הדימויים הצה"לי, דרך הכוונת – של הסיפור האנכי. לא רק ששחר ועודד אשמים בניסיון הפיכה נגד מפקדם, בית המשפט קובע כי עיוורנם למסעה של אימן אל עבר המוצב הופך אותם לאשמים האמיתיים במותה.[27] משא האשמה עובר, בשלמותו, מן הנאשם לעדים.


[1]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 10.

[2]  שם, עמ' 12.

[3]  שם, עמ' 17.

[4]  שם, עמ' 26.

[5]  החלוקה אינה כוללת את הקצינים, אבל היא כן כוללת את מפקדים שאינם קצינים, כל עוד הם משרתים בשרות חובה.

[6]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 7.

[7]  שם, שם.

[8]  שם, עמ' 41, 43, 85-86.

[9]  צריך לזכור שהזמן של הפלוגה הוותיקה הוא הזמן של הפוסט, כלומר, הרבה אחרי שמוצו אפשרויות הקריירה של החייל הפשוט. ספורים המקרים בהם יוצאים חיילים מהפלוגות הותיקות לקורסים פיקודיים. מערך הוותיקות הוא האפשרות היחידה שיש לחפ"ש לקחת חלק בשלטונו שלו, ולכן הנאמנות שמפגינים רבים מחיילי הפלוגות הותיקות לצורה השלטונית הזו, המעבידה אותם בפרך חודשים רבים כל-כך.

[10]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 8.

[11]  שם, עמ' 7.

[12]  הטרוריסטים המלוכנים שברו את משקפיו של מפקד מחלקה שמונה, שפכו זבל על מיטתו של קצין אחר, השתינו על מיטתו של שלישי, זרקו מהמוצב ציוד, שברו ברזים במקלחות, הטרידו בני משפחה של קצינים בטלפון ושלחו הודעות SMS מאיימות למ"פ עצמו. מלך הפז"ם המיועד אף היה ידוע בתור "5 טרור" (שם, עמ' 13).

[13]  השופט אדמונד לוי שם דגש על הסמכות הפרפורמטיבית של שפת-המדינה בכותבו: "[מוצב] 'גירית' אינו קיים עוד. מיום שפונתה רצועת-עזה מכוחות ישראלים אין סביבתו, בתווך בין מה שהיה ציר "פילדלפי" לבין העיר רפיח, מוגדרת עוד "איזור סכנה מיוחד". רצועת הקרקע שהקיפה את המוצב, וחצצה בינו לבין פאתיה של העיר, חדלה לשמש "אזור ביטחוני מיוחד", אשר פלסטיני הנקלע אליו מסכן את חייו. האזור שב ונעשה שטח חולי שגרתי למראה, בואכה השכונה הפלסטינית תל אל-סולטאן." אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי, עמ' 2.

[14]  שם, עמ' 3.

[15]  שם, עמ' 10.

[16]  שם, עמ' 3-4.

[17]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73.

[18]  הגדרת האב"ם מחייבת את מפקד החטיבה המקומית "להעביר [לתושבים הפלסטינים] הודעה על הגדרת השטח ועל איסור הכניסה אליו… כמו כן, עליו לוודא, מעת לעת, כי השטח מגודר ומשולט כראוי" (אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי, עמ' 10), אולם לא פסק הדין של בג"צ ולא פסק הדין הצבאי מפרטים האם, וכיצד, הודיע מפקד החטיבה המקומית לתושבי רפיח על קיומו של האב"ם. שופטי בית הדין הצבאי מניחים, על כל פנים, כי כלל אנשי רפיח יודעים על קיומו ומיקומו של האב"ם.

[19]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 9.

[20]  שם, שם.

[21]  שם, עמ' 41.

[22]  שם, עמ' 43. עם זאת, השופטים קיבלו באופן חלקי את עדותו של עודד (שם, שם).

[23]  שם, עמ' 43-44.

[24]  שם, עמ' 45.

[25] עיקר ההבדלים נוגעים לזווית הנשק, האופן שבו הייתה מוטלת אימן על הקרקע, הכיוון שממנו ירה אליה סרן ר', כמות המידע שהעביר החמ"ל לסרן ר' לפני שזה נתקל באימן ונראותה של סצנת המפגש בין המ"פ והילדה מן המוצב.

[26]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 45-48. סמ"ר אבי, נהגו של סרן ר' העיד על עצמו שלא היה "ותיק טוב" כי לא "טחן צעירים" (עמ' 26); סמ"ר עמית העיד כי "מעולם לא היה בעד הפז"מ ולא תמך בזכויות יתר לוותיקים" (שם); סמ"ר חן, קשרו של המ"פ העיד כי היה לו "קשר יותר קרוב אליו מחיילים אחרים" (עמ' 29); לבסוף, מ"מ 5 העיד כי הוא הסכים עם הנאשם "בעניין זה של יחסי צעירים-ותיקים" אם כי היו ביניהם חילוקי דעות. ראוי לציין כי סרן ר' הגיש תלונה נגד מ"מ 5 בעניין אחר (עמ' 53), אולם בעיני השופטים המתיחות בין שני הקצינים אינה עילה לפקפק בעדותו של מ"מ 5.

[27]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 41-42.


פרשת מותה של אימן אל-האמס: מבוא

18 ביוני 2011

ביום שלישי, החמישי לאוקטובר 2004, סמוך לשבע בבוקר, התגלתה אימן אל המץ בפני חיילי הש"ג של מוצב "גירית". יש להתעכב על המילה "התגלתה" ואולי להחליפה במילים "הופיעה" או "צצה" משום שהמוצב מוקף בשטח חולי ברוחב שלוש-מאות מטרים, המפריד בינו ובין העיר רפיח. השטח הזה הוגדר על ידי צה"ל כאב"ם – איזור ביטחוני מיוחד – האסור בתנועת פלסטינאים והוא אמור היה להיות "נשלט בתצפית" על ידי המוצב. אלא שדבר-מה השתבש באותו בוקר, ואימן אל המץ, במקום לגדול טיפין-טיפין דרך עדשות מכשירי התצפית הצה"ליים, צצה, כמו באחת, כמאה מטרים משער המוצב.

התגלויות, מטבען, נוטות לשבש את מנגנוני הפרשנות; אימן אל המץ לא הייתה אמורה לצוץ מאה מטרים לפני שער המוצב מבלי שהעיניים של המדינה ימדדו אותה קודם, יקבעו שהיא נערה[1] בלתי חמושה וילוו אותה אל מחוץ לאב"ם במטח יריות ידידותי.[2] אבל כך היא הופיעה בפני הש"ג, ואף על פי שהחיילים הופתעו בוודאי מהתגלותה הרפאית, הם לא התבלבלו והעבירו אותה תהליך סובייקטיפיקציה מזורז:

 "שאלה: איך ידעת שזאת מחבלת?

תשובה: כל ערבי שנמצא 100 מטר מהמוצב [הוא] מחבל."[3]

 לאחר שזוהתה אל המץ כמחבלת נורה לעברה מטח יריות ראשוני. אימן החלה לסגת מזרחה, לכיוון תל-סולטן, השכונה הגובלת באב"ם. בינתיים נתנה המדינה קולה ובמערכת הכריזה נשמעה אזעקת "מחבל במוצב". גם אם אימן לא הייתה "מחבל" לפני שהגיעה לשער המוצב, עתה היא הפכה לאחד. תחת הרושם הזה יצא מהמוצב מפקד הפלוגה, סרן ר', יחד עם חיילים וקצינים נוספים. הם התמקמו על סוללת הרק"ם והמשיכו לירות לעבר הנערה בעוד היא נעה לכיוון תל-סולטן. בשלב מסוים נפלה אימן בקפל קרקע. כנראה שכבר אז הייתה פגועה; אולי כבר הייתה מתה. סרן ר' התקדם לעברה יחד עם קשרו, זיהה אותה וירה בה שתי יריות של "וידוא נטרול".[4] או-אז החל הקצין לחזור לכיוון המוצב, אך מיד נמלך בדעתו, סב על עקביו, ירה צרור ל"מרחב הגופה" ורק אז נסוג סופית.

ייתכן שפרשת מותה של אימן אל המץ הייתה נעלמת בתהום התודעה הישראלית לולא נוצר קשר בין כמה מחיילים הפלוגה ובין כתבים צבאיים שקפצו כמוצאי שלל רב על "וידוא ההריגה" שביצע המ"פ. כתבות סנסציוניות פורסמו בעיתונות היומית ובינתיים, בעקבות תחקירים שונים, פתחה הפרקליטות הצבאית בחקירה פלילית נגד סרן ר', חקירה שהסתיימה בהגשת כתב אישום.

1.1 פוסט-מורטם

במה הואשם סרן ר'? ראשית, בשני סעיפים של שימוש בלתי חוקי בנשק, כלומר בחשד שאותן שתי יריות של נטרול ואחר-כך ירי הצרור לכיוונה של הגופה מהווים התעללות בגופה. שנית, בשיבוש מהלכי משפט, משום שפנה אל חייליו וניסה לשכנע אותם ליישר קו עם גרסתו לאירועים. שלישית, בחריגה מסמכותו, משום שלאחר האירוע הכריז ברשת הקשר כי יש לירות "על מנת להרוג" בכל מי שנכנס לאב"ם, "גם אם זה ילד בן שלוש", ולבסוף, בהתנהגות שאינה הולמת את דרגתו.[5]

במילים אחרות, המשפט הצבאי עוסק כולו בפוסט-מורטם, בירי שלאחר המוות ובנתיחה של אחר-המוות. בית הדין הצבאי כותב במפורש:

"כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מונה חמישה פרטי אישום, ואינו מתייחס כלל לעצם מותה של המנוחה, אלא עוסק באירועים שהתרחשו לאחר מותה. במילים אחרות, התביעה אינה חולקת על כך שהירי כלפי המנוחה עד שנפגעה היה מוצדק…"[6]

על מנת לקבוע האם סרן' אשם בהתעללות בגופה נדרשו השופטים להכריע בשתי סוגיות. כאמור, ההבדל בין טקטיקה מקובלת – וידוא נטרול – ובין התעללות – וידוא הריגה – הוא הבדל אפיסטמולוגי. כך מגדיר זאת גדי שמני, מפקד אוגדת עזה לשעבר:

"…יש להבחין בין וידוא הריגה ובין נטרול איום, כאשר במצב הראשון מדובר על מקרה שבו נהרג גורם עוין וברור לחלוטין שאינו מהווה סיכון כלשהו, ולמרות זאת יורים שוב בגופה, ואילו במקרה השני מדובר במצב לחימה שבו נפגע גורם עוין, אולם קיים חשש שהוא עדיין מהווה איום על כוחותינו, ולכן יש לבצע ירי נוסף כדי לוודא שהאיום נוטרל. המקרה הראשון פסול לחלוטין מבחינה ערכית ומוסרית, ואילו המקרה השני הוא תגובה מקצועית נכונה לאיום נתון."[7]

הסוגיה הראשונה שעמדה בפני השופטים, אם כן, דרשה מהם להחליט מה ידע סרן ר' על האדם שבו ירה, בזמן שירה בו.

הסוגיה השנייה סובבת סביב ירי הצרור שירה סרן ר' לעבר אימן. המ"פ לא הכחיש כי ירה שתי יריות לעבר אימן; כאמור, אם ניתן להוכיח כי סרן ר' חשש שהאדם מולו הוא מחבל חי, אזי מדובר בירי חוקי. את ירי הצרור קשה יותר להצדיק. סרן ר' טען כי הירי לא כוון לעבר הגופה אלא לעבר תל-סולטן וכי מדובר בירי הרתעתי.[8] כאן נדרש מבית המשפט להכריע בין עדויות סותרות ומבולבלות על מנת לקבוע האם כיוון סרן ר' אל עבר , והאם פגע בגופת הילדה.

בפסיקתם קבעו השופטים כי לסרן ר' לא הייתה סיבה להניח שאימן עלולה להיות לא-מחבלת וכי ברגע שבו גילה אותה במחפורת שם נפלה, לא יכול היה לדעת כי היא אינה מסכנת אותו (עוד). על כן, יש לכנות את שני הכדורים שירה לעברה "וידוא נטרול" ולא "התעללות בגופה". כמו כן קבעו השופטים, לאחר שבררו את העדויות המהימנות מן השקריות, כי ירי הצרור לא כוון ולא פגע בגופה. סרן ר' זוכה גם בשלושת הסעיפים הנוספים, שבהם תיגע העבודה באופן חלקי מאד.

לוּז העבודה שלהלן הוא קריאה בפסק הדין שנתן בית הדין הצבאי בעניינו של סרן ר'.[9] אין בכוונתי לבקר את תוקפו המשפטי של פסק הדין. מטרתי היא לבחון את האמצעים הרטוריים והשיחניים שבאמצעותם הפך ירי קטלני לעבר נערה לא חמושה ל"מוצדק", מובן מאליו ובלתי ראוי לבדיקה משפטית; לתאר כיצד ניסתה התביעה הצבאית לעשות את סרן ר' לשעיר לעזאזל, למתעלל היוצא-מן-הכלל, המעיד על המערכת התקינה[10], וכיצד זיכתה המדינה אותו, את עצמה והטילה את האשמה על פקודיו של המ"פ, שניצלו את ההיתקלות על מנת לבצע ניסיון הפיכה כושל נגד מפקדם.

חלקה הראשון של העבודה עוקב אחרי האופן שבו בררו השופטים את העדויות המהימנות מן העדויות השקריות. אנחנו נראה כי פסק הדין מספר שני סיפורים שונים, בעלי ווקטורים הפוכים: אחד אופקי והשני אנכי. סיפור אחד הוא סיפור המסופר בשפה אופקית של כיוונים, מרחקים וזוויות ומטרתו היא הכלת התקרית בשפה טקטית הנקייה מרשמים מוסריים. זהו סיפור על חיילי מוצב המאמינים שהם הודפים התקפה חבלנית, ולכן אין הוא מעורר שאלות אתיות או משפטיות, אלא אך ורק שאלות טקטיות.[11] הסיפור האופקי מתחיל להיפרם ברגע שבו נתקל סרן ר' בנערה. המפגש ביניהם מעלה שאלות מוסריות ואפיסטמולוגיות ואף על פי שזיכויו של סרן ר' נסמך בעיקר על הסברים טקטיים וטכניים, בית המשפט עושה מאמצים רטוריים נכבדים –הבוללים בשיח הטקטי טענות היסטוריות, מוסריות ואתנוגראפיות – על מנת לסלק את האמביוולנטיות המטרידה של הרגע ההוא. המאמץ הרטורי העודף הזה הוא, במידה רבה, נושאה של העבודה הנוכחית.

אחת הטקטיקות המרכזיות ביותר בנטרול רגע המפגש בין סרן ר' לאימן היא הסטת המוקד המוסרי ממנו אל הפוליטיקה הפלוגתית. במקביל לסיפור האופקי הולך ומתפתח בתוך הטקסט סיפור אנכי, המגולל את תולדות מאבק השליטה בין החיילים הותיקים ומפקדי הפלוגה. זהו מאבק על הזכות לשלוט בחיילים הצעירים, הפרולטריון הפלוגתי, וכמאבק מעמדי הוא מנוסח במונחי למטה-למעלה, גבוה-נמוך וצעיר-מבוגר. בניגוד לווקטור האופקי, הווקטור האנכי רווי בטיעונים מוסריים ובעוגמת-הנפש שנגרמה לשופטים למשמע תולדות מרד החיילים הוותיקים. הטענה העיקרית בחלקה הראשון של העבודה היא כי הסיפור האנכי על מרד הותיקים מעצב את האופן שבו קוראים השופטים את עדויות החיילים ומתוך כך מביא לזיכויו של סרן ר'. במונחים שהוצגו לעיל נאמר שהסיפור האנכי מספק לשופטים את המשקפיים שדרכם הם קוראים את הסיפור האופקי ומאפשר להם לנטרל את האמביוולנטיות של המפגש בין סרן ר' ואימן; המטען המוסרי השלילי המלווה את הרגע השנוי-במחלוקת אינו נעלם אלא מוסט מן הקצין והגופה אל עבר העדים השונים והאג'נדה הפוליטית הפסולה שלהם – ממעשה הירי אל מעשה העדות.

בעוד החלק הראשון עוקב אחרי האופן שבו הופך סיפור "וידוא ההריגה" לאפוס מעמדי והחיילים הותיקים מסומנים כאשמים האמיתיים בתוצאות התקרית, החלק השני מפרט את הטקטיקות הרטוריות שנוקטים העדים, הפרקליטים והשופטים – כמעט ללא יוצאים מן הכלל – על מנת לשלול את האפשרות שאימן נכנסה אל האב"ם ללא כוונת זדון. כזכור, חפותו של סרן ר' תלויה בקביעה כי לא יכול היה לדעת שאימן היא נערה בלתי חמושה בזמן שירה בה. ואכן, בין כל המעורבים בדבר, כולל החיילים שביקשו להפליל את סרן ר', שוררת הסכמה כי לא ייתכן שאימן לא הייתה מחבלת. הטענה המרכזית בחלק הזה, הנשענת על ניתוח שיחני של עדויות החיילים וחוות הדעת המשפטית, היא שבית המשפט אינו מסוגל להסתפק בקביעה האפיסטמולוגית כי סרן ר', לאור המידע שהיה בידו באותו הזמן, לא יכול היה להיות בטוח שאימן היא נערה תמימה; בית המשפט חש צורך, והוא עושה כל שביכולתו, להראות שמבחינה אונטולוגית אימן (ובהשאלה כל פלסטינאי הנכנס לאב"ם) אינו יכול שלא להיות מחבל.

אם החלק הראשון עוסק ביחס שבין פוליטיקה ובין אפיסטמולוגיה, כלומר באופן שבו המאבק המעמדי עיצב הן את עדויות החיילים והן את האופן שבו בררו אותן השופטים, החלק השני עוסק בסובייקטיפיקציה, ובמנגנונים השיחניים שמאפשרים לבית המשפט לסבייקט את אימן. המנגנון העיקרי שנעסוק בו הוא כמובן האב"ם עצמו, שכמעט ואין לו סממנים חומריים, אבל מי שנכנס אליו הופך באופן אוטומטי למחבל.[12] אליו מתווספים מנגנונים רטרואקטיביים נוספים המאפשרים לבית המשפט להפוך את אימן, יחד עם החיילים המורדים שלקחו חלק בהריגתה, לאשמה במותה. סרן ר', הן ביחס לחייליו המורדים והן ביחס לנערה הפלסטינאית, הוא נציגו של הסדר הצה"לי; זיכויו מאשש, אם כך, את תוקפו של החוק הצה"לי, בפועלו על בני-אנוש ועל המרחב.


[1]  אימן אל המץ הייתה בת שלוש-עשרה שנים ועשרה חודשים במותה.

[2]  פצ"ן דר/400/04 התובע הצבאי נגד סרן ר' [להלן: התובע הצבאי נגד סרן ר'], פ"ד עמ' 68: "העדה [סמלת תצפיות] ציינה כי לא ניתנה בעבר הוראה לירות על מנת לפגוע באזרחים שנכנסו מטרים ספורים לתוך שטח האב"ם, אלא לירות ירי הרתעתי בלבד."

[3]  בג"ץ 741/05 אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי [להלן: אל המץ נגד התובע הצבאי], פ"ד עמ' 13.

[4]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 38: "בהמשך עדותו ציין הנאשם כי יש להבחין בין מצב שבו ברור שמחבל נהרג, ולכן ירי נוסף עליו הוא התעללות בגופתו, ובין מצב שבו לא ברור שהוא מת, שאז צריך לירות עליו כדי לוודא את נטרולו, וכי בעגה הצבאית מקובל להשתמש בביטוי 'וידוא הריגה' כשהכוונה  למעשה ל'וידוא נטרול'. הנאשם שב וציין כי בעת הירי בדמות מהסוללה היה ברור שמדובר בדמות אוייב שמהווה איום על המוצב."

[5]  שם, עמ' 2-3.

[6]  שם, עמ' 2.

[7]  שם, עמ' 68-69. כמו כן, ראה הערה מספר 3.

[8]  שם, עמ' 3, עמ' 33.

[9]  בנוסף, אביא ציטוטים רלוונטיים מפסיקת בג"צ, אך לא אציע ניתוח מקיף שלה.

[10]  התביעה הצבאית מסונפת לפרקליטות הצבאית, שאחראית על הניסוח המשפטי של הוראות הפתיחה באש. כלומר, הפרקליטות ביקשה להגן על הוראות הפתיחה באש שהיא עצמה ניסחה תוך שהיא מנסה להוכיח שסרן ר' חרג מהן.

[11]  ראה עדותו של תא"ל (דאז) גדי שמני, המטיל ספק בהחלטות הטקטיות של הנאשם, אך מעיד כי מעשיו מצויים במסגרת הפקודות: התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68-71.

[12]  אף על פי שכל פלסטינאי באב"ם עובר סובייקטיפיקציה כמחבל, לא בכולם יורים, לפחות לא ירי "קטלני". ראה הערת שוליים מס' 2.


Katzetnik's Testimony: A Re-Interpretation

2 במאי 2011

"The hall was devoid of blood, of fear, of pleading.

                The hall was filled with words."

Haim Gouri[1]

Introduction

The trial of Adolf Eichmann is considered by many to be a watershed in Israel's relationship to the memory of the Holocaust.[2] The trial, which had pronounced political and educational overtones,[3] provided some dramatic and heart-wrenching moments; perhaps the most iconic among them was Katzetnik's[4] collapse on the witness stand.[5] While a myriad of works have been written about the trial itself, Katzetnik's testimony has received little scholarly attention. The most elaborate and authoritative is Shoshana Felman's interpretation, which appears in her book The Juridical Unconscious.[6] Felman sees Katzetnik's testimony in par with her thesis about the "crisis of witness", that is, the increasing inability of language to convey appropriately the horrors of the twentieth century (with the Holocaust being their epitome). For Felman, the witness's collapse acts out the Holocaust trauma in ways that the legal discourse could never have. While accepting Felman's distinction between the legal discourse and what might be termed Katzetnik's "artistic"[7] discourse, I am reluctant to fault his collapse entirely on the resurgence of his Auschwitz memories. As Katzetnik devoted his life to the re-telling of Auschwitz, one should doubt that even in the face of Eichamnn, Katzetnik's faculties would fail him so miserably. Without downplaying the force of Katzetnik's Auschwitz trauma, I would like to suggest that it was the specific settings of his testimony that facilitated his breakdown. I would like to use Jean-François Lyotard's concept of differend[8], which deals with a scenario where a subject is unable to state his claim because the discourse within which he speaks lacks the linguistic means necessary to formulate his plea, to show how the differences, both stylistic and ethical, between Katzetnik's testimony and the legal discourse, becoming more and more incommensurable with every utterance, had finally brought about the collapse of Katzetnik's language and body.

By re-contextualizing Katzetnik's collapse into the specific historical settings of the trial, I hope to show that far from subscribing to the thesis about the "inability to speak of the Holocaust", Katzetnik did everything within his rhetorical power to re-present the Auschwitz dead in the courtroom; it was the indeed the differend between Katzetnik and the representatives of the Law that rendered him mute – not the memory of Auschwitz. By juxtaposing Katzetnik's testimony with the famous first lines of Gideon Hausner's[9] opening address, I will show who the witness and the prosecutor had both formulated radically different and incompatible approaches to the memory of the Holocaust dead, and how, subsequent to his collapse, Katzetnik's testimony was incorporated into Hausner's own grand legal narrative, turning it, ironically, into the epitome of the "unspeakability of Auschwitz".

 

 

 

Being Witness

"…We have to tell, tell, tell, without end or boundary, about all that happened there."

Katzetnik[10]

Unlike many testimonies in the Eichmann trial, which bore little legal relevance to the charges against Eichmann, Katzetnik's testimony was supposed to prove that Eichmann had actually been to Auschwitz.[11] It is perhaps ironic that in a trial designed to encompass the full scale of the genocide, it was Katzetnik, a man feverishly dedicated to this very same goal, who was asked to corroborate some specific, localized, event. But the misunderstandings between Katzetnik and the court did not end there.  As Katzetnik takes to the stand, Judge Landau refers to him as a literary writer, asking him about his pen name. But the witness replies:

"It was not a pen name. I do not regard myself as a writer and a composer of literary material. This is a chronicle of the planet of Auschwitz."[12]

And yet, his testimony will soon prove to be replete with literary techniques: metaphors and images ("…the planet called Auschwitz…this crucifixion of a nation…this plant of the ashes…"), analogies and repetition (…they had no parents nor did they have children…they were not born there and they did not give birth…they did not live – nor did they die…") and an almost lyrical rhythm ("For they left me, they always left me, they were parted from me, and this oath always appeared in the look of their eyes").

Katzetnik's self-designation as a chronicler, not a literary writer, stands in contradiction to the figurative, poetic, abundance of his testimony.  The hypnotic rhythm in which he speaks has a theatrical streak to it, turning his testimony into a performance, a performance of being-witness.[13]

How does Katzetnik understand being a witness? The witness is an apostle ("I believe…that I have to continue to bear this name so long as the world has not been aroused after this crucifixion of a nation…"[emphasis added]) and a hagiographer. He is a living remnant –"if I, a fall-out of that planet, am able to be here at this time…" – who owes his survival to dead he left behind –" I believe with perfect faith that this is due to the oath I sworn to them there."

And yet, despite being a survivor, a singular fall-out, the witness does not bear a name of his own. His name is Katzetnik, which is the generic designation of all prisoners of Nazi concentration camps. Katzetnik, who chose to voluntarily bear this name after the war, constitutes himself as a subject only in his capacity to serve as a proxy to the Katzetnik category in its entirety, to the undifferentiated mass of prisoners who had no names, no parents and no children.[14]

Thus, the witness serves as a medium. He is not the author of his own speech, but a terminal through which the Auschwitz dead re-present themselves in the here and now. Being-witness, according to Katzetnik, is to turn against one's own subjectivity, exchanging the cogito with a legion of murdered Jews. At the beginning of Katzetnik's testimony, there is a clear demarcation between the Auschwitz dead and himself:

"I was there for about two years…the inhabitants of this planet had no names, they had no parents nor did they have children. There they did not dress in the way we dress here; they were not born there and they did not give birth; they breathed according to different laws of nature; they did not live – nor did they die – according to the laws of this world. Their name was the number 'Kazetnik'."[15]

But this clear demarcation rapidly dissolves as Katzetnik nears his breakdown. Toward the end of his testimony, the "I" of the witness cannot be separated from "them":

"If I am able to stand before you today and relate the events within that planet, if I, a fall-out of that planet, am able to be here at this time, then I believe with perfect faith that this is due to the oath I sworn to them there. They gave me this strength. This oath was the armour with which I acquired the supernatural power, so that I should be able, after time – the time of Auschwitz – the two years when I was a Musselman, to overcome it. For they left me, they always left me, they were parted from me, and this oath always appeared in the look of their eyes."[16]

In the meanwhile, both attorney-general Hausner and the Judges try to reroute Katzetnik back into the legal discourse; unlike the witness they are laconic and polite:

"Perhaps you will allow me, Mr. Dinur, to put a number of questions to you, if you will agree?"[17]

But by now the witness is no longer Mr. Dinur; he is now Katzetnik, a voice for the dead. And when Katzetnik speaks of – and for – the Auschwitz dead instead of speaking about Eichmann, he loses his place within the legal discourse. The prosecutor and the judges do not know what to make of Katzetnik's testimony; they try to lull him back, reintroduce him into the legal order:

"Presiding Judge: Mr. Dinur, kindly listen to what the Attorney General has to say."[18]

Katzetnik's testimony seems to go unheard by the representatives of the law. They need facts, dates, names – not a poetic, almost prophetic, conjuration. At this point, I would like to argue, Katzetnik is in a state of differend. Lyotard defines the differend thusly:

“I would like to call a differend the case where the plaintiff is divested of the means to argue and becomes for that reason a victim.”[19]

Obviously, Katzetnik is a witness, not a plaintiff, but I would like to argue that by insisting on an ethical-poetic register which becomes more and more inconsistent with the legal discourse, Katzetnik is indeed divested of the means to convey his raison d'être. Immanently torn between historiography and poetics, between "I" and "them", Katzetnik's testimony literally falls apart. The last moments of the testimony are transcribed in a dry, detached manner:

"Presiding Judge: Mr. Dinur, kindly listen to what the Attorney General has to say.

[Witness Dinur rises from his place, descends from the witness stand, and collapses on the platform. The witness fainted.]"[20]

At this critical moment Katzetnik performs the state of differend; his stepping down from the witness stand is also his resignation from the position of being a witness. Divested of the means to state his claim, unable to be a medium for the dead, he goes into a complete shutdown. If Katzetnik believed that he had survived Auschwitz only because he had sworn an oath to the dead, it is only logical that once he is unable to fulfill his commitment, he performs the death that he has evaded for so long.

As a result, the legal discourse is suspended momentarily, while the prosecutor and the judges try to understand what had just happened:

"Presiding Judge: I think we shall have to adjourn the session. I do not think that we can continue.

Attorney General: I did not anticipate this."[21]

The crowd buzzes with astonishment and anxiety; the writer's wife rushes over to him and an ambulance is been called. This extra-legal commotion cannot find its way in to the session's protocol; between the witness's collapse and the next time the presiding judge speaks, the only entry in the protocol is an equivocal statement, encased in parentheses:

"[After some time]"[22]

Consider this discursive act of boxing in. the unruly extra-legal can be incorporated into the protocol only within the confines of parentheses; it was, of course, the witness's stepping out of the box that caused all the brouhaha to begin with. It seems that, in the context of the Eichmann trial, the law can address the extra-legal only when it is framed within the parameters, syntactic or otherwise, of the law itself. It is interesting to note, apropos, that the defendant himself, the Nazi monster captured in South America, was put by the Israeli Authorities in a large, transparent, glass box.

Indeed, Katzetnik's disruption did cause the presiding judge to adjourn the session. But the trial went on without Katzetnik's input, resulting in Eichmann's conviction and execution. Katzetnik failed testimony was interpreted in the spirit of the trial: the failure to testify was in itself a testimony to the unspeakable, un-representable, horror of the Holocaust. But this interpretation is an a-historical one, paradoxically, precisely because it gives Katzetnik's past such overriding precedence over the specific context of his testimony. Up until now we have analyzed Katzentik's register; by analyzing the ethics embedded in his short and pregnant testimony and comparing it to Attorney-General Hausner's opening address, I will show that Katzetnik's radical testimonial ethics were completely incongruent with the over-all narrative constructed by Hausner. Thus, I will re-contextualize Katzetnik's testimony into the specific ideological settings of the trial. In the context of the trial as a political project, Katzetnik's botched Testimony constitutes, perhaps unwittingly, an alternative to way the prosecution had interpreted, and had used, the memory of the dead. Alas, the witness's collapse, caused exactly by the differend between him and the representatives of the law, allowed his testimony to be interpreted by, and incorporated into, Hausner's ethics, thus neutralizing its radical potential.

Two Ways to Speak for the Dead

If Katzetnik's relation to the dead is one of self-effacement, Hausner tells their story in a way that aggrandizes the Zionist ethos. Nowhere is this more apparent than in the famous opening line of his opening address:

"When I stand before you here, Judges of Israel, to lead the Prosecution of Adolf Eichmann, I am not standing alone. With me are six million accusers. But they cannot rise to their feet and point an accusing finger towards him who sits in the dock and cry: "I accuse." For their ashes are piled up on the hills of Auschwitz and the fields of Treblinka, and are strewn in the forests of Poland. Their graves are scattered throughout the length and breadth of Europe. Their blood cries out, but their voice is not heard. Therefore I will be their spokesman and in their name I will unfold the awesome indictment."[23]

While Hausner's words echo Katzetnik's in their poetic abundance, the differences between them abound: firstly, Katzetnik recalls his fellow inmates alive, albeit moments before their death, while the "six million accusers" are brought up post-mortem; Katzetnik's dead have fiery, demanding eyes, while for Hausner the dead are a demographic figure, the tentative citizens of the nascent State of Israel.

Secondly, Katzetnik is clearly dependant on his dead. They saved his life and he is but their delegate in the present. Hausner's relation to the dead, on the other hand, is more paternalistic. If Katzetnik's dead have shown tremendous powers, allowing Katzetnik to survive the unsurvivable, Hausner's dead are practically paralyzed and mute: "they cannot rise to their feet and point an accusing finger…and cry: 'I accuse'”.

Thirdly, while Katzetnik's testimony is riddled with optical relations:

"For they left me…and this oath always appeared in the look of their eyes…I see them, they are staring at me, I see them, I saw them standing in the queue…"[24]

Hausner's address is full with auditory allusions:

"But they cannot…cry: 'I accuse'…Their blood cries out, but their voice is not heard. Therefore I will be their spokesman…"[25]

While Katzetnik and the prisoners of Auschwitz look at each other and acknowledge each other, the attorney-general cannot hear the demographic figure's voice; and so, he has to speak for the six million victims. Or, more precisely, Hausner speaks of, and for, their death. It is their dying, the fact that "their ashes are piled up on the hills of Auschwitz and the fields of Treblinka, and are strewn in the forests of Poland[,] [That] their graves are scattered throughout the length and breadth of Europe…" that renders them mute. When Hausner mentions here Poland and Europe as the Jews' burial ground, he does not speak solely of biological death. Europe marks also a political death: only in Israel, the only sovereign Jewish entity in the world, can the Holocaust victims' voices become audible again, through the power of the state to apprehend Eichmann and to put him on trial.[26]

Much like Katzetnik's fellow prisoners, Hausner's six million are present here and now in the court room; they: "stand with him as accusers". But their presence is spectral and impotent; they are present, so to speak, in their absence. Hausner, on the other hand, is an active, powerful agent. Consider how the paragraph, while beginning with a sort of co-operation between Hausner and the dead, goes on to elaborate on the dead's incompetence, leaving Hausner the sole custodian over the meaning of six million deaths.

In Katzetnik's rhetoric, on the other hand, there is an almost psychotic inability to separate the witness from the witnessed, the survivor from the dead. The intense optic relationship between Katzetnik and his fellow inmates, this awful, fateful, staring-contest is the locus where an oath is sworn, where those who died built a supernatural armor for Katzetnik to survive in, and in return he takes upon himself to re-present them in his chronicles and in his testimony. In Katzetnik's supernatural tale of survival there is a complete reversal of the power-relations established in Hausner's opening address: in Hausner's account it is only the existence of a Jewish state, complete with a secret service to locate Eichmann and abduct him, and a judiciary branch to prosecute and convict him, which empowers the dead:

“I am proud of the fact that the day has come when a man of Israel can speak the language of justice to a captured evildoer. Here in this state, we do not speak to him with pleading and importunity…[h]ere law and justice prevail. In this period of the return of the exiles of Judea and Jerusalem, justice is being done here."[27]

In Katzetnik's account, on the other hand, it is the dead themselves who are the all-powerful agents, without which Katzetnik would not have survived. And their power is not the military prowess and bravery of the partisans in the woods, or of the fighters of the Warsaw Ghetto, whose heroism Hausner was ever happy to mention. No, the power of the dead, bequeathed to Katzetnik, is the power of storytelling itself, because if Katzetnik is "able to stand [here] today and relate the events within that planet [Auschwitz]… [It] is due to the oath [he] sworn to them there. They gave [him] this strength".[28]

Finally, while Hausner's interpretation of the Holocaust fits neatly in, and validates, the Zionist narrative, Katzetnik does not seem to assign any specific political meaning to his fellow inmates' death. He wants to tell their story, of course, but his testimony lacks – or never reaches – a moral. Katzetnik's dead do not talk, they do not cry – they only stare. It seems that while Haunser's re-presentation of the dead is a teleological one, working towards a conviction and a conclusion, Katzetnik's re-presentation is a purely ontological one, where language is not a moralistic vehicle, but a stage on which the dead can re-appear, for a brief spell, in the present.

I would like to argue, in accordance with the analysis above, that Katzetnik's way of speaking for the dead was unacceptable, perhaps unheard of, in the context of the Eichmann trial. The trial has afforded the Israelis, as a society, the beginning of a long, interminable process of coming to terms with the event called the Holocaust. But this reckoning could be accomplished only after the Nazi devil was captured by "our brave boys" and put in a glass box, like an exotic animal from South America, for everyone to come and see. To put it more plainly, it was exactly the capture and prosecution of Eichmann, this daring display of cunning and sovereignty, which allowed the Israeli society, the self-proclaimed opposite of the passive Diaspora, to face the decimation of that very same Diaspora. In that context, Katzetnik's out-worldly reversal of the power-relations between the living and the dead could not be – and indeed was not – acknowledged.

Conclusion

The Eichmann Trial might not have been a show trial, but it was certainly a display of statist power. Indeed, the inclusion of the Holocaust narrative, and of the survivors as its living proof, into the dominantly Sabra culture of the day could only be accomplished by establishing a clear demarcation between the stateless and powerless victims and their redeemer and avenger, the Jewish state. In that context, Katzetnik's tale of the supernatural powers of the Auschwitz dead seems like the raving of a deeply traumatized man. And yet, in David Grossman's groundbreaking novel See Under: Love[29], which was publish in Hebrew in 1985, there appears a fictional writer, Anschel Wasserman, who is, for some reason, unable to die at the hands of the camp commander, and who overcomes him exactly through the sheer power of storytelling. While the interesting comparison between the historical writer Katzetnik and the fictional writer Wasserman is beyond the scope of this work, it could be argued that Katzetnik's insistence that the most powerless, the Jewish homo sacer, possess an altogether different kind of power did not pass  completely unheeded. Katzetnik's ethics, radical as they are, do constitute a foreshadowing of the new and unorthodox ways in which Grossman and others have chosen to tell the story of the Holocaust in the decades to come, out from under the shadow of the Eichmann trial.


[1] Haim Gouri, Facing the Glass Booth, (Detroit: Wayne State University Press, 2004), p. 2 (Italics in the original).

[2] See: Hanna Yablonka, The State of Israel Vs. Adolf Eichmann, (New York: Schocken Books, 2004), pp. 218-222; Idith Zertal, Israel’s Holocaust and the Politics of Nationhood, (New York: Cambridge University Press, 2005)

[3] Ibid., pp. 236-249.

[4] Katzetnik was the nom de plume of Yehiel Dinur (1909-2001), a Polish-Israeli writer and a survivor of Auschwitz. His books, House of Dolls, Salamandra and Piepel provided a detailed and unsparing description of Auschwitz, and were part of Israeli High-school curriculum for many years.    

[5] Tom Segev, The Seventh Million, (Jerusalem: Keter Publishing, 1991) p.1 [Hebrew].

[6] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious: Trials and Traumas in the Twentieth Century, (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2002).

[7] Felman, The Juridical Unconscious, p.152.

[8] Jean-François Lyotard, The Differend: Phrases in Dispute, (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988).

[9] Gideon Hausner was the Attorney-General at the time of Eichmann's capture, and was appointed by the Justice Minister to head the prosecution team.

[10] Quoted in: Yechiel Szeintuch, "The Myth of the Salamander in the Work of Ka-Tzetnik", in Partial Answers, vol. 3, no. 1, (January 2005),

[11] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious, p. 135.

[12] The Trial of Adolf Eichmann: Record of Proceedings in the District Court of Jerusalem, vol. 3, session 68 (June 7, 1961), (Jerusalem, 1963), p. 1237 [hereinafter abbreviated as Proceedings]. Katzetnik's testimony can also be accessed online here: http://www.nizkor.org/hweb/people/e/eichmann-adolf/transcripts/Sessions/Session-068-01.html.

[13] While not in the least suggesting that Katzetnik's performance was a pre-meditated one, it is worth noting that the Eichmann trial was not devoid of theatrics: it was held in a theatre, and was taped and filmed for wide audiences.5.

[14] See popkin

[15] Proceedings, p. 1237.

[16] Ibid.

[17] Ibid.

[18] Ibid.

[19] Jean-François Lyotard, The Differend, p. 9.

[20] Proceedings, p. 1237.

[21] Ibid.

[22] Ibid.

[23] Proceedings, Vol. 1, Session 6 (April 17, 1961), (Jerusalem, 1962), p. 62. Hausner's address can also be accessed online here: http://www.nizkor.org/hweb/people/e/eichmann-adolf/transcripts/Sessions/Session-006-007-008-01.html

[24] Ibid., p. 1237.

[25] Ibid., p. 62.

[26] Thus Hausner addresses the "judges of Israel"; and while "Israel" is the name of the Jewish people as well as of the Jewish state, in this paragraph, juxtaposed near Treblinka and Auschwitz, those loci of annihilation, the place of Israel as a safe, sovereign haven is accentuated.

[27] Gideon Hausner, Justice in Jerusalem, (New York: Harper and Row, 1966), p. 398.

[28] Proceedings, p. 1237.

[29] David Grossman, See Under: Love, (London: J. Cape: 1990).


יפו העתיקה: פרק שני, בו נערך משפט ונסגרים חשבונות ישנים

6 באפריל 2011

שלושה ימים לפני חלקו השני של מבצע "עוגן", ב-26 ליוני, קיבל תושב יפו בשם ג'ורג' מיכאיל אל-קאסיר הודעה המיידעת אותו כי ביתו מיועד להריסה ועליו לפנותו עד ה-28 ליוני.[1] אל-קאסיר גייס לעזרתו את עורך-הדין מוגאנם מוגאנם וזה עתר לבית המשפט העליון כנגד ההריסה המתעתדת, בטענה שההודעה אינה עולה בקנה אחד עם הפקודה לתכנון ערים ולהפקעת קרקעות.[2] בתשובתו לעתירה טען הסוליסטור-ג'נרל כי בסיסו החוקי של המבצע שאוב מ"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", המתיר הריסת בתים למטרות "הגנה על פלשתינה".[3] נימוקים סניטריים בעד הריסת הבתים לא נכללו כלל בתשובת הממשלה.

יומיים בלבד לאחר הדיון בבג"ץ, שהתקיים בראשון ליולי 1936, פרסמו השופטים מקדונל ומאנינג את פסק דינם בעניין העתירה. פסק-דין זה היווה את נקודת השיא במאבק הפוליטי המתמשך בין מקדונל, זקן השופטים ו-ווקופ, הנציב העליון.

ככל שה-“disturbances”, כפי שכינו אותן הבריטים, הלכו והחריפו, כך החריפה ביקורתו של מקדונל על ווקופ. המאבק היה בחלקו מאבק על כוח פוליטי בתוך האדמיניסטרציה הבריטית, למשל, על זכותו של הנציב למנות לא-משפטנים לשופטי שלום באמצעות "מינויי חירום".[4] במקרה אחר זימן אליו ווקופ את שני שופטי בית המשפט העליון הערביים, בתקווה שיעלה בידו למנוע מהם לשבות; מקדונל רתח מזעם כאשר נודע לו – בדיעבד – שהנציב מנהל שיחות ישירות עם אנשיו.[5] אולם נדמה שבלב המחלוקת הקשה בין שני האישים ניצב המצב הביטחוני בארץ, סיבותיו והפתרון הראוי לו. כבר לפני המרד הטיח מקדונל בווקופ שהוא נושא פנים אל היהודים ושעליו להפסיק את העלייה היהודית.[6] במהלך המרד, תוך שהוא מתכתב עם ווקופ הוא מזהיר אותו כי הערבים מדברים על ג'יהאד, כי על העלייה להפסק מיד וכי צפוי טבח של יהודים ואירופאים.[7]

אלא שמקדונל לא הסתפק בקרבות מילוליים עם ווקופ. במר ייאושו הוא שולח מכתב ישירות לשר המושבות אורמסבי-גור. במכתבו הוא מכנה את המצב בפלשתינה/א"י rebellion (בניגוד ל-disturbances החמור פחות) וטוען כי המרד הוא תגובה לגידול העצום בעלייה היהודית; אי לכך הפתרון לשיכוך המצב הוא הפסקת העלייה. אולם מקדונל אינו מסתפק בעצות כלליות והוא תוקף באופן אישי את שר המושבות שאהדתו לציונות, לטענת השופט, רק מקוממת ומשלהבת יותר את הצד הערבי:

"I am bound to tell you further that the selection of yourself, closely associated as you are known to have been with the Zionist cause in the early days of the British occupation, has served further to aggravate the Arab conviction that the dice are deliberately loaded by his Majesty's Government in favour of the Jews." [8]

עם שליחת המכתב חיסל למעשה מקדונל את הקריירה שלו במו ידיו. הוא הכעיס את אורמסבי-גור[9] ועורר את חמתו של ווקופ שהחליט להיפטר ממנו אחת ולתמיד, אלא שהפקידות בלונדון נרתעה מפני צעד כה דרסטי.[10] בינתיים עתירתו של אל-קאסיר הגיעה לבית המשפט העליון ולידיו של זקן השופטים התגלגלה הזדמנות לעשות מהנציב חוכא ואיטלולא.

בשלישי ליולי, כאמור, פורסם פסק הדין של מקדונל ומאנינג. אמנם בית המשפט דחה את עתירתו של אל-קאסיר ואפשר את הריסת הבתים על סמך "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", אך מקדונל לא התכוון לפטור את הממשלה בלא-כלום. הוא מכנה את הצגת מבצע עוגן כפרויקט סניטרי, בין השאר, "A singularly disingenuous lack of moral courage"[11] ותוקף בחריפות את חוסר הנכונות הבולט של פקידי הממשלה לקחת אחריות על פעולת ההרס.

ואכן, פסק הדין חוזר שוב ושוב לענייני מען ומעינה וליחס בין authority  ו-authorship. מלבד הודעת הממשלה מס' 115/36 שפורסמה בשישה-עשר ליוני, מקבלים לידיהם תושבי יפו העתיקה הודעה נוספת, שחולקה "by hand" (לא ברור על ידי מי) או הוטלה מהשמיים על ידי מטוסים. הודעה זו, כאמור לא נשאה חתימה מלבד זו של המדפיס הממשלתי. הנה כי כן, טקסט המסתובב ביפו ללא מען וללא מוען, המגיע משום מקום ואינו מכוון למישהו מסוים, ומודיע לתושבים על תוכניתה של הממשלה לסלול כבישים למען "שיפור העיר".[12] בשלב הזה לא ברור עדיין אלו בתים עשויים להיהרס; הממשלה מוענת את "תושביה שומרי החוק של יפו העתיקה" כולם. לקראת השלב השני של המבצע, בעשרים ושישה ליוני, מקבל אל-קאסיר הודעה נוספת הממוענת אליו באופן ספציפי ומודיע לו כי ביתו עומד להיהרס. אמנם גם הודעה זו מופיעה ללא חתימה או מען השולח, אולם אל-קאסיר דווקא נמען על ידי הממשלה בגלל המען הספציפי שלו – "בלוק 7040 חלקה 132, יפו"[13] – העומד בדרכו של הכביש העתיד להיסלל.

משחק זה בין מעינות ומעונות אינו עניין פעוט-ערך. מכיוון שאל-קאסיר אינו יודע מי אחראי על מבצע ההרס, הוא מציין כמשיבים לעתירתו את המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, התובע הכללי, מנהל מחוז יפו, מפכ"ל המשטרה ומפקד גדוד ההנדסה המלכותי.[14] במילים אחרות, אל-קאסיר מבצע מעינת-נגד אל מול ממשלת המנדט ודורש כי האישים המסוימים הללו יקבלו על עצמם את ה-authorship של ההודעות הלא-חתומות, ומתוך כך את האחריות על המבצע. האימפריה מוענת בחזרה.

משימתם הראשונה של השופטים, כך מתברר, היא להכריע מי מבין פקידי הממשלה הוא הנמען המתאים לעתירתו של אל-קאסיר. שאלת המחבר של ההודעות קשורה באופן הדוק לשאלה הבסיסית הנשאלת בפסק הדין – מהו התוקף החוקי של פעולת ההרס. אם הבסיס המשפטי נשען על רציונאל בטחוני, יש למעון פקידים מסוימים; אם הרציונאל היגייני, יש למעון פקידים אחרים. מסיבה זו הצו-על-תנאי ממוען אך ורק למושל המחוז ולפרקליט הראשי:

"The order nisi was directed against the District Commissioner of Jaffa and the Attorney General only, in as much as both notices, as also the Official Communiqué, concerned themselves only with the opening of roads, town-planning improvements, and such-like matters which, under the Town Planning Ordinance, are controlled by the Town Planning Commission, of which the District Commissioner is ex officio chairman."[15]

אולם בניגוד להנחת בית-המשפט כי מדובר במבצע של "שיפור פני העיר", המשיב מטעם הממשלה, מר קנטרוביץ', הגיש תצהיר מטעם המושל המחוזי כי אינו אחראי לפעולה, תצהיר מאת הפרקליט הראשי הקובע כי הפעולה בוצעה מתוקף סעיף 5 של "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", דהיינו מסיבות ביטחוניות, ולבסוף תצהיר מאת לוטננט-קולונל סימונס, המבשר כי הפעולה בוצעה על ידי חייליו, על-פי הוראה מפורשת של הנציב העליון.[16]

הנציב העליון, אם כן, מוכרז כ"מחבר" של פעולת ההרס ומכיוון ש"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931" מתיר לו להורות על הריסת בתים לצורכי ביטחון, הצו-על-תנאי נגד הממשלה מוסר. עם זאת, שאלת מחבר ההודעות נותרה בלתי פתורה; אף פקיד ממשלה לא העז להודות בכתיבתם:

"The Acting Assistant Government Advocate somewhat surprisingly informed us in his argument that he was not aware and had no instructions as to who was responsible for the preparation or issue of either the printed or typewritten notices, and after having said, as to the latter, that 'the District commissioner was responsible for the distribution thereof' he modified this and said 'he may have been'".[17]

גרוע מכך, ההתפתלויות הרטוריות של הפרקליט הזוטר מגיעות לשיאן כאשר הוא מתבקש להסביר מדוע עולה מן ההודעות כי מדובר בפעולה של תכנון עירוני ולא מבצע בטחוני; הפרקליט השיב כי הממשלה חששה כי תושבי יפו לא יבינו את ההפניה המשפטית ל"דבר המלך במועצה" ולכן העדיפו המחברים האנונימיים של ההודעות להציג את המבצע כפעולה סניטרית. על מנת להצדיק את הסחת הדעת, נדרש הפרקליט קנטרוביץ' לניסוח אוורליאני למהדרין:

"we would have misled them by telling them the truth, so we thought it better to tell them a falsehood".[18]


[1] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 308.

[2] שם, עמ' 309.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 298.

[5] שם, עמ' 300.

[6] שם, עמ' 299.

[7] שם, עמ' 301.

[8] גמ"י, CO 733/313, מכתב ממקדונל לאורמסבי-גור.

[9] גמ"י, CO 733/313, מכתב מאורמסבי-גור למקדונל.

[10] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 303.

[11] Walid Khalidi, From Haven to Conquest: Reading in Zionism and the Palestinian Problem until 1948, (Washington: Institute for Palestine Studies, 1987), p. 347.

[12] שם, עמ' 344.

[13] שם, שם.

[14] שם, 345.

[15] שם, עמ' 345.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 346.

[18] שם, עמ' 350.

[19] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 314.

[20] שם, עמ' 314-315.

[21] אצ"מ, S25\22765, מברק מווקופ לאורמסבי-גור, נשלח ב-12.6.1936. במברק ווקופ מתלונן על "[ה]מבוך של רחובות צרים" שמאפיין את יפו העתיקה, מדגיש את חשיבות כיבוש התל לאבטחת הנמל ומזכיר את השיפור העירוני שיבוא עימו הרס הבתים.

[22] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[23] שם, שם.

[24] שם, שם.

[25] וולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 44.

[26] שם, שם.

[27] חיים שמיר, "המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן, בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה", זמנים, מס'  2 (1980), עמ' 46-47; בנימין "פריס, ברית המאה התשע-עשרה", עמ' 44-45.

[28] Eyal Weizman, Hollow Land, Israel's Architecture of Occupation, (London: Verso, 2007), p. 68.

[29] שכונת ג'בליה היפואית נבנתה במאה ה-19 על ידי יוצאי העיר ג'בליה שברצועת עזה. חלק מצאצאיהם ברח לעזה עם כיבוש יפו בידי האצ"ל.

[30] Weizman, Hollow Land, p. 69.

[31] שם, עמ' 70.

[32] שם, שם.

[33] שם, שם.

[34] שם, שם.

[35] Michel Foucault, Security, Territory, Population, translated by Graham Burchell, (Hampshire: Palgrave Macmillan, 2009), p. 17.

[36] שם, עמ' 18.

[37] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 90; P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 3.

[38] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.