היא נפרמת בין אצבעותיי
עיניה, שבחרו לתאום כל יום את עומק חולצתה
ידי צבי הים שלה
עמקים רכים, מרחב של עור נרעד
צבעי המים בקולה
חיוך שידע לאזן על קצותיו שתי לחיים
מבלי לאבד את שיווי המשקל
כל אלה נשמטים ממני
וטורחות בסך נמלי המרחק
נחיליהן מתמתחים כמו מחוגי שעון
לייבש את ביצות הזיכרון
נושאות אותי עקוד מכאן
מצמיחות לי עור קרני וגס
כדי שאוכל לצאת עטוי שיריון של דימויים קרושים לרדוף
לנעוץ את הפרפר באות חדה
אל מתק שעם כמו מיטת כלולות
להכתיר לו נזר של כותרת, לקצוץ את מחושיו
לעקוב עת דמדומים שרופי שוליים כיצד קמלות כנפיו
כיצד בוצעות ממנו רימות המשמעות עולל מילה ועוד עולל מילה
כיצד הוא מתרוקן מכל עסיס ימיו
נבוב
מאובן לכדי קליפה
כמעט שירה
כמעט שירה
כמעט שירה
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 