היסטוריוגרפיה קונוונציונאלית היא סוגה שעסוקה בהכחשה מתמדת ומאומצת של אופיה הטקסטואלי, כמו סנאטור רפובליקני הנתפס בקלקלתו. לפעמים נדמה שבסיס כל סוגה אמנותית רוחשת טראומה קמאית, שותתת, שמזינה את כלכלת העונג והחרדות של מי שבוחר להתחמם לאורה. הטראומה הבסיסית של הפילוסופיה המערבית היא כמובן משפטו של סוקרטס; אם תולדות הפילוסופיה האירופאית הן אך הערת שוליים לתורתו של אפלטון, הרי תורתו של אפלטון היא עצמה תגובה פוסט-טראומתית למות המנטור. כנראה שלהיסטוריוגרפיה אין רגע דרמטי כזה לחזור אליו. אפשר להשתעשע במחשבה על הנסיונות הבלומיאניים של תוקידידס וטקיטוס להתנער מהדמיון המפותח של הרודוטוס. התזה הזו גובלת במופרך, אבל קשה לי להיפטר מהתחושה שתולדותיה של ההיסטוריוגרפיה המודרנית הן תולדותיו של מפח-נפש שהסבה הספרות, על חמוקיה השופעים ודדיה הנתלים, למנסחי הדיסציפלינה. אני לא מתעלם, חלילה, מהגורמים הפוליטיים-חברתיים-כלכליים-בלה-בלה-בלה להולדתה של הסוגה ההיסטוריוגרפית; אני טוען שאת ביטויים הרטורי הם קיבלו בכתיבה שהשתדלה להיות שקופה ובהירה ככל האפשר, כמו נערה אנורקסית.
הפוסט הזה, אני צריך להזכיר לעצמי ולבשר לכם, אינו עוסק בהיסטוריוסופיה. הוא עוסק במנחם בגין. אבל השאלה המרכזית של הפוסט כבר מכומסת בפרולוג: איך טראומה מתרגמת את עצמה לרטוריקה? סיפורינו מתחיל בספרו של אבי שליים "קיר הברזל". מבחינה פוליטית, "קיר הברזל" יעצבן בוודאי ציונים חמים, אבל מבחינה רטורית מדובר בהיסטוריוגרפיה "לפי הספר". הפרוזה של שליים קריאה ובהירה, והציטוטים שהוא משבץ מתפקדים כיסמנים כנועים המהנהנים במרץ בהסכמה. עד שנכנס בגין, התלמיד הבעייתי, לכיתה. זה לא שמשה דיין לא הפיק מרגליות, הנסיך העצל שהיה; שזה לא שבן-גוריון לא הפגין ממזרות של סוחר-סוסים. אבל שניהם לא חרגו מהטון הממלכתי-מפא"יניקית המכובס, ואילו בגין, יא חביבי, הוא ידע להרים את התקרה. אש וגופרית הוא הטיל, שטורם אונד דראנג, דם ותמרות עשן. בגין מתח את הקלישאות הציוניות עד קצה גבול היכולת, ניפח אותן, הפך אותן מטופס ביורוקרטי לאופרה וואגנריאנית. ושליים מניח לו. אנחנו מצויים עכשיו בפרק העוסק בהסכמי קמפ-דוויד ומלחמת לבנון; שליים, אריסטוקרט בגדדי-אוקספורדי שכמותו, מביע את שאט נפשו בדרך היחידה שבה היסטוריון בריטי מכובד יכול להרשות לעצמו: הוא נסוג אל עבר סרקזם מדוד, ומתאר את בגין כילד סרבן שנגרר באוזנו על ידי עזר ודיין לקמפ דוויד, ואל לבנון על ידי אריק "קולונל קורץ" שרון. ככל שהכתיבה של שליים נעשית קפואה יותר, משוננת יותר, המובאות מפיו של בגין נעשות מלודרמטיות יותר: שוב ששת המיליונים, שוב תקומת ישראל, לנצח נצחים, שתי גדות זו שלנו גם כן, אלפייםשנותגלותרדיפותפוגרמיםמיליוןתינוקותרצוחים. מה עושה הפרופסור הטוב, אם לא לבנות קאונטרפונקט רטורי מבריק בין הקרח שלו והאש של בגין, מגדל-מילים שכל כולו הרשעה ותיעוב של "האיש שיושב ליד חבר הכנסת בדר". אינני יודע עד כמה ההתקפה של שליים הייתה מתוכננת לפרטיה. אולי סתם מדובר בחוש ספרותי מפותח. אבל הטקסטואליות של הטקסט איננה נעלמת; היא מסתערת דרך הדלת האחורית בהתפרצויות פאסיביות-אגרסיביות.
פסקה שלישית אל תוך הפוסט הזה, והגענו, סוף-סוף, ללב העניין. חסל סדר מעקפים. בגין הותיר עליי כזה רושם, שהלכתי לפגוש אותו בביוגרפיה אמפתית יותר: "מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג" מאת עופר גרוזברד. למרבה הפליאה, גם כשהוא מעורסל אצל סופר אוהד, בגין עדיין נשמע כמו דרמה קווין. גרוזברד הוא פסיכולוג פוליטי, והתזה העיקרית שלו היא ש-(א) בגין לא עבר תהליך אינדיבדואציה כמו אירופאים ממוצעים והיה קשור עד עמקי נשמתו לקולקטיבים שהקיפו אותו; (ב) בגין סבל מדיכאון קליני רוב ימיו, והמצב החמיר כאשר חש שהקולקטיב סביבו מתפורר; ו(ג) יותר משמלחמת לבנון החמירה את דיכאונו, הדיכאון החמיר את המלחמה. בסך הכל, התזה הזו נראית לי קבילה, למרות שהיא מופיעה בקמצנות לאורך הטקסט, שמתנהג רוב הזמן כמו ביוגרפיה רגילה. למשל, הרעיון כאילו הדיכאון אחראי למלחמה ולא להיפך מופיע על הכריכה האחורית כאילו מדובר בטבור הפרשני שסביבו מאורגן הספר. דא עקא, התזה הזו נפרשת על פני שלוש פסקאות רזות לקראת סיום הטקסט, ותו לא. "מנחם בגין" הוא ביוגרפיה אינפורמטיבית וקריאה, אבל ביוגרפיות קריאות – ביוגרפיות הן תמיד קריאות – יש מספיק. ביוגרפיות עם אג'נדה פרשנית רצינית אין בישראל כמעט בכלל, ומהבחינה הזו, ספרו של גרוזברד הוא אכזבה זוטא.
אני רוצה לקחת את התזה של גרוזברד צעד אחד קדימה. גרוזברד לא מזכיר את השם המפורש, אבל לי נדמה שניצול-השואה בגין סבל ממקרה חמור של תסמונת פוסט-טראומטית. בגין הוא דמות כל-כך מרתקת משום שההזדהות שלו עם הטראומה, ודרכה עִם עָם ישראל, טוטאלית. הוא חונך כציוני וכיהודי גאה על ידי אביו, וברגע שהאב נרצח, ההזדהות האדיפלית עימו עברה באופן טבעי לקולקטיב היהודי; כל חייו היה נטוע עמוק בתוך הקולקטיבים שסבבו אותו: משפחתו הקרובה, ואחריה, כמו סדרה של בבושקות, המשפחה הלוחמת והעם היהודי. להבנתי, ההזדהות של בגין עם העם היהודי חייבת להיבחן לאור הטראומה הפרטית שלו. הטראומה הזו ניסחה את הרישא והסיפא של זהותו כאדם ומנהיג: את שבריריותה של המשפחה הגרעינית הוא החליף בחוסן הנצחי של הקולקטיב היהודי, את חוסר האונים שלו בשואה הקודמת הוא הפך למפעל חיים שתעודתו מניעת השואה הבאה (וכשבגין מסביר מדוע הפציץ את הכור העירקי, הקישור הזה ברור כשמש), וכך הלאה והלאה. מהרגע שהגיע לארץ ב-1942 בגין פסק להיות אדם פרטי והפך להיות אחד עם הקולקטיבים שאירגן סביבו. ההיעשות-קולקטיב הזו איפשרה לו להתחמק מהתמודדות עם הטראומה הפרטית; אי ההתמודדות הותירה את הפצע פעור ומודלק, והפצע, בתורו, העניק לבגין המפקד והמנהיג תעצומות נפש אדירות, עד שחווה חזרה על הטראומה הראשונית – מות אשתו, תחליף האם – והדיכאון הכריע אותו.
והנה אנחנו חוזרים לשפה הבגינית. מטאפורת-הבסיס הבגינית, החוזרת באורח כפייתי בדבריו, היא השמדת יהדות אירופה; השואה הייתה מנסרה יחידה ואפלה שדרכה נשברה ראייתו. כל עניין, כל יריב, כל דילמה נוסחו מחדש במונחי הטראומה. זאת ועוד: גרוזברד מציין שבגין לעולם היה ג'נטלמן פולני, אף על פי שבילה את מרבית חייו בישראל. לא רק גינוניו היו "משם": השפה של בגין הייתה אנכרוניסטית, מצועצעת, מנותקת מהפשטות הצברית. במילים אחרות, ההביטוס הבגיני הוא הביטוס שנתקע ברגע הטראומטי, שהוקפא אי שם במזרח-אירופה של שנות השלושים.
אוצר-המילים והתחביר הבגיניים היוו עורק-חיים אל עברה האחר של הטראומה, אל עולם שנחרב. המנגנון המטאפורי שלו, לעומת זאת, נתקבע על הטראומה עצמה. קחו לדוגמא את ההשוואה של המצור על ביירות ב-1982 למצור על ברלין ב-1945. ההקבלה הזו בנויה על מטאפורת השואה הבסיסית, וממנה נתלים נטיפים שונים ומשונים של הגזמה: ערפאת כהיטלר, ישראל כבעלות הברית, אש"ף הוא הוורמכאט, וכיוצא בזה. למרות שבגין היה במיטבו כשנאם, לא מן הנמנע שהרטוריקה שלטה בו: החזרה האובססיבית על דימויי השואה, הנטייה לגוזמאות ולבדותות, ההתענגות על האיכות השאמאנית של הנאום; הכל מעיד על חור ענק בחזה. נדמה שבגין לא יכול היה אחרת. בשום שלב של חייו לא הראה בגין יכולת לבחינה רפלקסיבית ביקורתית. בחינה כזו הייתה מפרקת לגמרי את השלד הנפשי שלו. תעצומות הנפש האדירות והסחרחורות התלולות בין מאניה ודיפרסיה נבעו כולן, לדעתי לפחות, מהחיבור השלם, הבלתי-מודע לחלוטין, של בגין עם הטראומה של אובדן משפחתו. בכל פעם שחש שהקולקטיב סביבו הולך ונפרם, כאשר כמעט הודח מחירות ובעיקר אחרי מות אשתו, הוא נתקף דיכאון משתק. אין פלא שהמבנה הנפשי שלו היה רגיש לנסיונות אינדיבדואציה – הרי הטראומה שהגדירה את חייו היא בדיוק הטראומה של ההיפרדות הכפויה, הנוראה, מאם ואב.
הנה נסגר מעגל: הטראומה של הרטוריקה אצל שליים, והרטוריקה של הטראומה אצל בגין. הטראומה של הראשון מצטברת בשקט כמו טיפות כספית, ואילו הטראומה של השני פוערת אותו כמו מסוף, צורחת דרכו. מהרגע שלמדנו כי לשפה יש היסטוריה, כי מילים לא רק פוצעות, הן גם נפצעות, שומה עלינו לחפש את הנקודות והדרכים שבהן חבלות ומחלות פוליטיות-חברתיות-קוגניטביות מתרגמות את עצמן, מקננות בעצמן, במה שאנחנו אומרים ואיך שאנחנו אומרים את זה. בין ההדחקה הייקית של ההיסטוריון ובין ההזדהות ההיסטרית של הדמגוג עם פצעיו נפרש מרחב שלם של עור לשוני מצולק ומדמם, המבקש פרשנות. השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מי לעזאזל כותב פוסט של אלף מילים על בגין והטראומה בבלוג שלו. יש אנשים שאין להם חיים.
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 