Katzetnik's Testimony: A Re-Interpretation

2 במאי 2011

"The hall was devoid of blood, of fear, of pleading.

                The hall was filled with words."

Haim Gouri[1]


The trial of Adolf Eichmann is considered by many to be a watershed in Israel's relationship to the memory of the Holocaust.[2] The trial, which had pronounced political and educational overtones,[3] provided some dramatic and heart-wrenching moments; perhaps the most iconic among them was Katzetnik's[4] collapse on the witness stand.[5] While a myriad of works have been written about the trial itself, Katzetnik's testimony has received little scholarly attention. The most elaborate and authoritative is Shoshana Felman's interpretation, which appears in her book The Juridical Unconscious.[6] Felman sees Katzetnik's testimony in par with her thesis about the "crisis of witness", that is, the increasing inability of language to convey appropriately the horrors of the twentieth century (with the Holocaust being their epitome). For Felman, the witness's collapse acts out the Holocaust trauma in ways that the legal discourse could never have. While accepting Felman's distinction between the legal discourse and what might be termed Katzetnik's "artistic"[7] discourse, I am reluctant to fault his collapse entirely on the resurgence of his Auschwitz memories. As Katzetnik devoted his life to the re-telling of Auschwitz, one should doubt that even in the face of Eichamnn, Katzetnik's faculties would fail him so miserably. Without downplaying the force of Katzetnik's Auschwitz trauma, I would like to suggest that it was the specific settings of his testimony that facilitated his breakdown. I would like to use Jean-François Lyotard's concept of differend[8], which deals with a scenario where a subject is unable to state his claim because the discourse within which he speaks lacks the linguistic means necessary to formulate his plea, to show how the differences, both stylistic and ethical, between Katzetnik's testimony and the legal discourse, becoming more and more incommensurable with every utterance, had finally brought about the collapse of Katzetnik's language and body.

By re-contextualizing Katzetnik's collapse into the specific historical settings of the trial, I hope to show that far from subscribing to the thesis about the "inability to speak of the Holocaust", Katzetnik did everything within his rhetorical power to re-present the Auschwitz dead in the courtroom; it was the indeed the differend between Katzetnik and the representatives of the Law that rendered him mute – not the memory of Auschwitz. By juxtaposing Katzetnik's testimony with the famous first lines of Gideon Hausner's[9] opening address, I will show who the witness and the prosecutor had both formulated radically different and incompatible approaches to the memory of the Holocaust dead, and how, subsequent to his collapse, Katzetnik's testimony was incorporated into Hausner's own grand legal narrative, turning it, ironically, into the epitome of the "unspeakability of Auschwitz".




Being Witness

"…We have to tell, tell, tell, without end or boundary, about all that happened there."


Unlike many testimonies in the Eichmann trial, which bore little legal relevance to the charges against Eichmann, Katzetnik's testimony was supposed to prove that Eichmann had actually been to Auschwitz.[11] It is perhaps ironic that in a trial designed to encompass the full scale of the genocide, it was Katzetnik, a man feverishly dedicated to this very same goal, who was asked to corroborate some specific, localized, event. But the misunderstandings between Katzetnik and the court did not end there.  As Katzetnik takes to the stand, Judge Landau refers to him as a literary writer, asking him about his pen name. But the witness replies:

"It was not a pen name. I do not regard myself as a writer and a composer of literary material. This is a chronicle of the planet of Auschwitz."[12]

And yet, his testimony will soon prove to be replete with literary techniques: metaphors and images ("…the planet called Auschwitz…this crucifixion of a nation…this plant of the ashes…"), analogies and repetition (…they had no parents nor did they have children…they were not born there and they did not give birth…they did not live – nor did they die…") and an almost lyrical rhythm ("For they left me, they always left me, they were parted from me, and this oath always appeared in the look of their eyes").

Katzetnik's self-designation as a chronicler, not a literary writer, stands in contradiction to the figurative, poetic, abundance of his testimony.  The hypnotic rhythm in which he speaks has a theatrical streak to it, turning his testimony into a performance, a performance of being-witness.[13]

How does Katzetnik understand being a witness? The witness is an apostle ("I believe…that I have to continue to bear this name so long as the world has not been aroused after this crucifixion of a nation…"[emphasis added]) and a hagiographer. He is a living remnant –"if I, a fall-out of that planet, am able to be here at this time…" – who owes his survival to dead he left behind –" I believe with perfect faith that this is due to the oath I sworn to them there."

And yet, despite being a survivor, a singular fall-out, the witness does not bear a name of his own. His name is Katzetnik, which is the generic designation of all prisoners of Nazi concentration camps. Katzetnik, who chose to voluntarily bear this name after the war, constitutes himself as a subject only in his capacity to serve as a proxy to the Katzetnik category in its entirety, to the undifferentiated mass of prisoners who had no names, no parents and no children.[14]

Thus, the witness serves as a medium. He is not the author of his own speech, but a terminal through which the Auschwitz dead re-present themselves in the here and now. Being-witness, according to Katzetnik, is to turn against one's own subjectivity, exchanging the cogito with a legion of murdered Jews. At the beginning of Katzetnik's testimony, there is a clear demarcation between the Auschwitz dead and himself:

"I was there for about two years…the inhabitants of this planet had no names, they had no parents nor did they have children. There they did not dress in the way we dress here; they were not born there and they did not give birth; they breathed according to different laws of nature; they did not live – nor did they die – according to the laws of this world. Their name was the number 'Kazetnik'."[15]

But this clear demarcation rapidly dissolves as Katzetnik nears his breakdown. Toward the end of his testimony, the "I" of the witness cannot be separated from "them":

"If I am able to stand before you today and relate the events within that planet, if I, a fall-out of that planet, am able to be here at this time, then I believe with perfect faith that this is due to the oath I sworn to them there. They gave me this strength. This oath was the armour with which I acquired the supernatural power, so that I should be able, after time – the time of Auschwitz – the two years when I was a Musselman, to overcome it. For they left me, they always left me, they were parted from me, and this oath always appeared in the look of their eyes."[16]

In the meanwhile, both attorney-general Hausner and the Judges try to reroute Katzetnik back into the legal discourse; unlike the witness they are laconic and polite:

"Perhaps you will allow me, Mr. Dinur, to put a number of questions to you, if you will agree?"[17]

But by now the witness is no longer Mr. Dinur; he is now Katzetnik, a voice for the dead. And when Katzetnik speaks of – and for – the Auschwitz dead instead of speaking about Eichmann, he loses his place within the legal discourse. The prosecutor and the judges do not know what to make of Katzetnik's testimony; they try to lull him back, reintroduce him into the legal order:

"Presiding Judge: Mr. Dinur, kindly listen to what the Attorney General has to say."[18]

Katzetnik's testimony seems to go unheard by the representatives of the law. They need facts, dates, names – not a poetic, almost prophetic, conjuration. At this point, I would like to argue, Katzetnik is in a state of differend. Lyotard defines the differend thusly:

“I would like to call a differend the case where the plaintiff is divested of the means to argue and becomes for that reason a victim.”[19]

Obviously, Katzetnik is a witness, not a plaintiff, but I would like to argue that by insisting on an ethical-poetic register which becomes more and more inconsistent with the legal discourse, Katzetnik is indeed divested of the means to convey his raison d'être. Immanently torn between historiography and poetics, between "I" and "them", Katzetnik's testimony literally falls apart. The last moments of the testimony are transcribed in a dry, detached manner:

"Presiding Judge: Mr. Dinur, kindly listen to what the Attorney General has to say.

[Witness Dinur rises from his place, descends from the witness stand, and collapses on the platform. The witness fainted.]"[20]

At this critical moment Katzetnik performs the state of differend; his stepping down from the witness stand is also his resignation from the position of being a witness. Divested of the means to state his claim, unable to be a medium for the dead, he goes into a complete shutdown. If Katzetnik believed that he had survived Auschwitz only because he had sworn an oath to the dead, it is only logical that once he is unable to fulfill his commitment, he performs the death that he has evaded for so long.

As a result, the legal discourse is suspended momentarily, while the prosecutor and the judges try to understand what had just happened:

"Presiding Judge: I think we shall have to adjourn the session. I do not think that we can continue.

Attorney General: I did not anticipate this."[21]

The crowd buzzes with astonishment and anxiety; the writer's wife rushes over to him and an ambulance is been called. This extra-legal commotion cannot find its way in to the session's protocol; between the witness's collapse and the next time the presiding judge speaks, the only entry in the protocol is an equivocal statement, encased in parentheses:

"[After some time]"[22]

Consider this discursive act of boxing in. the unruly extra-legal can be incorporated into the protocol only within the confines of parentheses; it was, of course, the witness's stepping out of the box that caused all the brouhaha to begin with. It seems that, in the context of the Eichmann trial, the law can address the extra-legal only when it is framed within the parameters, syntactic or otherwise, of the law itself. It is interesting to note, apropos, that the defendant himself, the Nazi monster captured in South America, was put by the Israeli Authorities in a large, transparent, glass box.

Indeed, Katzetnik's disruption did cause the presiding judge to adjourn the session. But the trial went on without Katzetnik's input, resulting in Eichmann's conviction and execution. Katzetnik failed testimony was interpreted in the spirit of the trial: the failure to testify was in itself a testimony to the unspeakable, un-representable, horror of the Holocaust. But this interpretation is an a-historical one, paradoxically, precisely because it gives Katzetnik's past such overriding precedence over the specific context of his testimony. Up until now we have analyzed Katzentik's register; by analyzing the ethics embedded in his short and pregnant testimony and comparing it to Attorney-General Hausner's opening address, I will show that Katzetnik's radical testimonial ethics were completely incongruent with the over-all narrative constructed by Hausner. Thus, I will re-contextualize Katzetnik's testimony into the specific ideological settings of the trial. In the context of the trial as a political project, Katzetnik's botched Testimony constitutes, perhaps unwittingly, an alternative to way the prosecution had interpreted, and had used, the memory of the dead. Alas, the witness's collapse, caused exactly by the differend between him and the representatives of the law, allowed his testimony to be interpreted by, and incorporated into, Hausner's ethics, thus neutralizing its radical potential.

Two Ways to Speak for the Dead

If Katzetnik's relation to the dead is one of self-effacement, Hausner tells their story in a way that aggrandizes the Zionist ethos. Nowhere is this more apparent than in the famous opening line of his opening address:

"When I stand before you here, Judges of Israel, to lead the Prosecution of Adolf Eichmann, I am not standing alone. With me are six million accusers. But they cannot rise to their feet and point an accusing finger towards him who sits in the dock and cry: "I accuse." For their ashes are piled up on the hills of Auschwitz and the fields of Treblinka, and are strewn in the forests of Poland. Their graves are scattered throughout the length and breadth of Europe. Their blood cries out, but their voice is not heard. Therefore I will be their spokesman and in their name I will unfold the awesome indictment."[23]

While Hausner's words echo Katzetnik's in their poetic abundance, the differences between them abound: firstly, Katzetnik recalls his fellow inmates alive, albeit moments before their death, while the "six million accusers" are brought up post-mortem; Katzetnik's dead have fiery, demanding eyes, while for Hausner the dead are a demographic figure, the tentative citizens of the nascent State of Israel.

Secondly, Katzetnik is clearly dependant on his dead. They saved his life and he is but their delegate in the present. Hausner's relation to the dead, on the other hand, is more paternalistic. If Katzetnik's dead have shown tremendous powers, allowing Katzetnik to survive the unsurvivable, Hausner's dead are practically paralyzed and mute: "they cannot rise to their feet and point an accusing finger…and cry: 'I accuse'”.

Thirdly, while Katzetnik's testimony is riddled with optical relations:

"For they left me…and this oath always appeared in the look of their eyes…I see them, they are staring at me, I see them, I saw them standing in the queue…"[24]

Hausner's address is full with auditory allusions:

"But they cannot…cry: 'I accuse'…Their blood cries out, but their voice is not heard. Therefore I will be their spokesman…"[25]

While Katzetnik and the prisoners of Auschwitz look at each other and acknowledge each other, the attorney-general cannot hear the demographic figure's voice; and so, he has to speak for the six million victims. Or, more precisely, Hausner speaks of, and for, their death. It is their dying, the fact that "their ashes are piled up on the hills of Auschwitz and the fields of Treblinka, and are strewn in the forests of Poland[,] [That] their graves are scattered throughout the length and breadth of Europe…" that renders them mute. When Hausner mentions here Poland and Europe as the Jews' burial ground, he does not speak solely of biological death. Europe marks also a political death: only in Israel, the only sovereign Jewish entity in the world, can the Holocaust victims' voices become audible again, through the power of the state to apprehend Eichmann and to put him on trial.[26]

Much like Katzetnik's fellow prisoners, Hausner's six million are present here and now in the court room; they: "stand with him as accusers". But their presence is spectral and impotent; they are present, so to speak, in their absence. Hausner, on the other hand, is an active, powerful agent. Consider how the paragraph, while beginning with a sort of co-operation between Hausner and the dead, goes on to elaborate on the dead's incompetence, leaving Hausner the sole custodian over the meaning of six million deaths.

In Katzetnik's rhetoric, on the other hand, there is an almost psychotic inability to separate the witness from the witnessed, the survivor from the dead. The intense optic relationship between Katzetnik and his fellow inmates, this awful, fateful, staring-contest is the locus where an oath is sworn, where those who died built a supernatural armor for Katzetnik to survive in, and in return he takes upon himself to re-present them in his chronicles and in his testimony. In Katzetnik's supernatural tale of survival there is a complete reversal of the power-relations established in Hausner's opening address: in Hausner's account it is only the existence of a Jewish state, complete with a secret service to locate Eichmann and abduct him, and a judiciary branch to prosecute and convict him, which empowers the dead:

“I am proud of the fact that the day has come when a man of Israel can speak the language of justice to a captured evildoer. Here in this state, we do not speak to him with pleading and importunity…[h]ere law and justice prevail. In this period of the return of the exiles of Judea and Jerusalem, justice is being done here."[27]

In Katzetnik's account, on the other hand, it is the dead themselves who are the all-powerful agents, without which Katzetnik would not have survived. And their power is not the military prowess and bravery of the partisans in the woods, or of the fighters of the Warsaw Ghetto, whose heroism Hausner was ever happy to mention. No, the power of the dead, bequeathed to Katzetnik, is the power of storytelling itself, because if Katzetnik is "able to stand [here] today and relate the events within that planet [Auschwitz]… [It] is due to the oath [he] sworn to them there. They gave [him] this strength".[28]

Finally, while Hausner's interpretation of the Holocaust fits neatly in, and validates, the Zionist narrative, Katzetnik does not seem to assign any specific political meaning to his fellow inmates' death. He wants to tell their story, of course, but his testimony lacks – or never reaches – a moral. Katzetnik's dead do not talk, they do not cry – they only stare. It seems that while Haunser's re-presentation of the dead is a teleological one, working towards a conviction and a conclusion, Katzetnik's re-presentation is a purely ontological one, where language is not a moralistic vehicle, but a stage on which the dead can re-appear, for a brief spell, in the present.

I would like to argue, in accordance with the analysis above, that Katzetnik's way of speaking for the dead was unacceptable, perhaps unheard of, in the context of the Eichmann trial. The trial has afforded the Israelis, as a society, the beginning of a long, interminable process of coming to terms with the event called the Holocaust. But this reckoning could be accomplished only after the Nazi devil was captured by "our brave boys" and put in a glass box, like an exotic animal from South America, for everyone to come and see. To put it more plainly, it was exactly the capture and prosecution of Eichmann, this daring display of cunning and sovereignty, which allowed the Israeli society, the self-proclaimed opposite of the passive Diaspora, to face the decimation of that very same Diaspora. In that context, Katzetnik's out-worldly reversal of the power-relations between the living and the dead could not be – and indeed was not – acknowledged.


The Eichmann Trial might not have been a show trial, but it was certainly a display of statist power. Indeed, the inclusion of the Holocaust narrative, and of the survivors as its living proof, into the dominantly Sabra culture of the day could only be accomplished by establishing a clear demarcation between the stateless and powerless victims and their redeemer and avenger, the Jewish state. In that context, Katzetnik's tale of the supernatural powers of the Auschwitz dead seems like the raving of a deeply traumatized man. And yet, in David Grossman's groundbreaking novel See Under: Love[29], which was publish in Hebrew in 1985, there appears a fictional writer, Anschel Wasserman, who is, for some reason, unable to die at the hands of the camp commander, and who overcomes him exactly through the sheer power of storytelling. While the interesting comparison between the historical writer Katzetnik and the fictional writer Wasserman is beyond the scope of this work, it could be argued that Katzetnik's insistence that the most powerless, the Jewish homo sacer, possess an altogether different kind of power did not pass  completely unheeded. Katzetnik's ethics, radical as they are, do constitute a foreshadowing of the new and unorthodox ways in which Grossman and others have chosen to tell the story of the Holocaust in the decades to come, out from under the shadow of the Eichmann trial.

[1] Haim Gouri, Facing the Glass Booth, (Detroit: Wayne State University Press, 2004), p. 2 (Italics in the original).

[2] See: Hanna Yablonka, The State of Israel Vs. Adolf Eichmann, (New York: Schocken Books, 2004), pp. 218-222; Idith Zertal, Israel’s Holocaust and the Politics of Nationhood, (New York: Cambridge University Press, 2005)

[3] Ibid., pp. 236-249.

[4] Katzetnik was the nom de plume of Yehiel Dinur (1909-2001), a Polish-Israeli writer and a survivor of Auschwitz. His books, House of Dolls, Salamandra and Piepel provided a detailed and unsparing description of Auschwitz, and were part of Israeli High-school curriculum for many years.    

[5] Tom Segev, The Seventh Million, (Jerusalem: Keter Publishing, 1991) p.1 [Hebrew].

[6] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious: Trials and Traumas in the Twentieth Century, (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2002).

[7] Felman, The Juridical Unconscious, p.152.

[8] Jean-François Lyotard, The Differend: Phrases in Dispute, (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988).

[9] Gideon Hausner was the Attorney-General at the time of Eichmann's capture, and was appointed by the Justice Minister to head the prosecution team.

[10] Quoted in: Yechiel Szeintuch, "The Myth of the Salamander in the Work of Ka-Tzetnik", in Partial Answers, vol. 3, no. 1, (January 2005),

[11] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious, p. 135.

[12] The Trial of Adolf Eichmann: Record of Proceedings in the District Court of Jerusalem, vol. 3, session 68 (June 7, 1961), (Jerusalem, 1963), p. 1237 [hereinafter abbreviated as Proceedings]. Katzetnik's testimony can also be accessed online here: http://www.nizkor.org/hweb/people/e/eichmann-adolf/transcripts/Sessions/Session-068-01.html.

[13] While not in the least suggesting that Katzetnik's performance was a pre-meditated one, it is worth noting that the Eichmann trial was not devoid of theatrics: it was held in a theatre, and was taped and filmed for wide audiences.5.

[14] See popkin

[15] Proceedings, p. 1237.

[16] Ibid.

[17] Ibid.

[18] Ibid.

[19] Jean-François Lyotard, The Differend, p. 9.

[20] Proceedings, p. 1237.

[21] Ibid.

[22] Ibid.

[23] Proceedings, Vol. 1, Session 6 (April 17, 1961), (Jerusalem, 1962), p. 62. Hausner's address can also be accessed online here: http://www.nizkor.org/hweb/people/e/eichmann-adolf/transcripts/Sessions/Session-006-007-008-01.html

[24] Ibid., p. 1237.

[25] Ibid., p. 62.

[26] Thus Hausner addresses the "judges of Israel"; and while "Israel" is the name of the Jewish people as well as of the Jewish state, in this paragraph, juxtaposed near Treblinka and Auschwitz, those loci of annihilation, the place of Israel as a safe, sovereign haven is accentuated.

[27] Gideon Hausner, Justice in Jerusalem, (New York: Harper and Row, 1966), p. 398.

[28] Proceedings, p. 1237.

[29] David Grossman, See Under: Love, (London: J. Cape: 1990).

2010, או, בלי בושה

7 בינואר 2011

אם צריך לסכם איכשהו את 2010, הייתי אומר שזו השנה שבה הישראלים הפסיקו להתבייש. זה לא קרה לפתע וזה לא התחיל השנה, אבל לנוכח לחץ בינלאומי הולך וגובר הישראלים הסירו מעליהם, כמו סוודר מגרד, את היומרה להיות דמוקרטיים או נאורים או סתם לא בהמות.

אפשר לומר דברים רעים מאד על התרבות המפא"יניקית, אבל למפא"יניקים היה ברור מה אומר האתיקט המערבי בכל האמור בעוולות: נעשה, אבל נעמיד פנים כאילו לא קרה שום דבר. ישנו רגע מרתק, אינני זוכר בדיוק את ההקשר, שבו ראשי צה"ל נכנסים לבן-גוריון ושואלים אותו מה לעשות עם (כלומר, האם לגרש את) ערביי עיר מסוימת וראש הממשלה אינו אומר דבר ורק מחווה בידו, כאילו נותן להם הרשאה מעורפלת ביותר. יש שיראו במחווה הזו תעלול שנועד להסיר מהזקן אחריות משפטית. אני הייתי מעדיף לחשוב על המחווה הגופנית הזו כעל acting out, כאשר הינף היד מבטא את מה שקשה לנסח – מתוך עכבות מוסריות כאלו ואחרות – במילים.

בקיצור, אנשי תנועת העבודה חשו מידה מסוימת של בושה (אולי בושה מהולה בגאווה) במה שעוללו. זו אחת הסיבות שהם טרחו כל-כך לטשטש את עקבותיהם. איני מעניק חנינה לתנועת העבודה; הבושה לא מנעה – לרוב – פשעי מלחמה; במידה מסוימת היא אפילו אפשרה אותם, כי עוול הוא כנראה נוראי פחות אם אתה מאד מצטער. אני רק מבקש להצביע על כך שהדימוי העצמי הנאור היה חיוני לאתוס המפא"ינקי.

שני תהליכים דומים מאד ושונים מאד הניסו את הבושה הישראלית. הראשון, יהודי בעיקרו, ביצע רה-קורבניזציה ביהודים. תנועת העבודה והרוויזיוניסטים ניסו לברוח בכל כוחם מן התדמית הקורבנית וליצור יהודי גא וחזק – מקרבן ולא קורבן. נדמה שמלחמת יום הכיפורים סדקה קשות את האסרטיביות הישראלית. מתוך האגו הנפוח של הצבר, היא נחוותה כאפוקליפסה, אף על פי שלא הייתה יותר ממהלך פוליטי מוגבל של סאדאת. ב-1977 עלה לשלטון בגין שעשה שימוש מחוכם מאד בשואה ובהיסטוריה היהודית על מנת לקבע את העם היהודי כקורבן א-פריורי וא-היסטורי, כלומר, בכל עת וללא קשר לסיטואציה.

במקביל החברה המערבית הפכה לחברה רב-תרבותית, שבה כולם מיוחדים ונפלאים, וכולם בני מיעוט כלשהו (למעשה, המסקנה הלוגית הנובעת מהקביעה שכולנו פתיתי שלג מיוחדים היא שאינדיבידואל הוא בסך הכול מיעוט של אדם אחד); מכך נובע שאם כולם מיעוטים, כולם – מניה וביה – קורבנות. אם כולם קורבנות, המקרבנים הם תמיד ישויות ערפיליות – המדינה, השוק, המצב. החברה הפוסט-מודרנית היא חברה של קורבנות ללא מקרבנים.

כמובן, אם כולנו קורבנות, אין לנו במה להתבייש. לא בחרנו להיוולד נשים או שחורים או קווירים. וגם אם היינו בוחרים – אין שום דבר רע בזה. אבל אם הזהות שלנו קובעת את מה שאנחנו עושים, והזהות שלנו היא משהו שנכפה עלינו מלידה, למעשה אין לנו אחריות אמיתית על מה שאנחנו עושים. כלומר, אם אין לנו מה להתבייש במי שאנחנו, למה שנתבייש במה שאנחנו עושים?

כך חוברים להם פוסט-מודרניזם ואתנוצנטריות על מנת לזכות – תמיד ומראש – את הישראלי. הוא היפוכו של הגיבור הקפקאי. ובכלל כשדוחקים את הישראלי לפינה, כמו שקרה לו ביתר שאת בשנה האחרונה, מיד הוא נפטר מכל יומרה לאקנטביליות: מי אתם שתעבירו עליי ביקורת? אתם טובים יותר? איפה סבא שלכם היה בארבעים-ארבעים ואחת?


בלוגרים רבים וטובים מתעדים את היעלמותה של הבושה הישראלית, שהיא היעלמותה של הפרטינזיה הנאורה. אני הייתי רוצה לתעד חוסר בושה אחר, תרבותי גרידא אך מדכא לא פחות. במרץ השנה הפיקסיז ביטלו את הופעתם המצופה בישראל. מיד נשטפה הבלוגוספירה בקינות וזעקות שבר כאילו השמיים עצמם חישבו להתהפך על חובבי המוזיקה המסכנים בישראל. הדיון עלה לטונים גבוהים אך שכך מהר למדי. אבל ליבם של אוהבי הפיקסיז נשבר והצלקת סירבה להגליד. לכן מצא לנכון גיאחה לפרסם פוסט אורח בנושא "הופעת השנה". טקסט מעורר-יראה ותמיהה יותר מזה תתקשו למצוא; הכותב, עידו איש קריות, מספר כיצד הפך השנה לקורבן:

השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי כמו קורבן. נכון, שזה דבר מאוד יחסי לומר בהתחשב בעובדה שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים. ברם, אני הפכתי להיות מיעוט נרדף השנה. מיעוט מהסוג שלא רץ לדחוף אג'נדה בכל דבר, מיעוט שלא חי לפי משוואה של "אנחנו נגד ההם" ותו לא, ובעיקר מיעוט שלא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יהיו זירה לקרבות של אחרים.

אף על פי שהכותב מכיר בכך שישנם אנשים שהחיים שלהם קשים יותר, הרי העובדה שהוא לא יכול היה ללכת להופעה או שתיים הפכה אותו למיעוט בדיוק כפי שהכורדים בעיראק או הומואים ביוטה הם מיעוט. למעשה, באמצעות אלוזיה ברורה למדי עידו משווה את עצמו למיעוט ב-ה' הידיעה:

כשארגוני החרמות על ישראל סימנו את אלביס קוסטלו, שתקתי, כי קוסטלו לא עניין אותי. כשארגוני החרמות פרצו להופעה של גיל סקוט הרון בלונדון התבאסתי, אבל שתקתי כי זה היה רחוק לי מדי. כשארגוני החרמות הובילו לביטול של הפיקסיז יום לפני ההופעה, זעמתי.

חוסר היכולת לבלות שעתיים בשמיעת מוזיקה חיה זעזעה משהו יסודי אצל עידו:

אז כן, החרם שפרץ השנה על ישראל שינה מוסכמות אצלי, לא מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רגשית. הרגשתי שאני צריך להלחם עבור מה שאני רוצה… ועשיתי את זה.

"אני צריך להילחם עבור מה שאני רוצה" – אכן כך; על עידו להפוך לאקטיביסט, אבל לא לאקטיביסט למען מטרה נעלה או אנשים אחרים, אלא למען התשוקות שלו עצמו. כל אדם יכול לתרום מזמנו למען הזולת, אבל כמה מאיתנו שואלים את עצמנו, לשם שינוי, "מה אני רוצה"?

בבת אחת הפך עידו מאזרח נרפה ואדיש לאקטיביסט מחויב – ממש ג'וליאן אסנג' של האיד. כמו כל ישראלי טוב פעילות ציבורית אצלו הופכת למעין שירות מילואים עמוס דימויים צבאיים:

לא הפעם, חשבתי לעצמי, הפעם אני חייב לפחות לנסות למנוע את הביטול הזה. התחלתי לפעול בעורף האויב, בהתחלה חיפשתי לשנות את צורת הדיון, להסיט את הנוסח הקבוע בו מפצירים בכל אחד לגנות את ישראל, כי זה הדבר ההומני ביותר שאפשר לעשות אי פעם. וכשראיתי שזה לא עובד, החלטתי לחפור עמוק יותר.

בשום שלב עידו לא שכח מה בעצם עומד בבסיס פעילותו:

כי מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם להופיע בישראל או לא, אלא הנושא של הזכות של הלהקה לנגן איפה שבא להם.

קוראים יקרים, כותב שורות אלו מודה בטעותו. שנים רבים הוא חשב שזכותם של בני אדם לא להיכלא ללא משפט ולא להשתרך ממחסום למחסום היא בסיסית. באבחת עט אחת העמיד אותו עידו על טעותו: לא זכויות התנועה של הפלסטינים הן העיקר, אלא זכות התנועה של חבורת ההיפסטרים הניו-יורקית העונה לשם LCD soundsystem; מעטים הם בני האדם, אולי רק מי שנמק בגולאג הסבירי, שגורלם התאכזר אליהם יותר מאל ג'יימס מרפי.

ואכן, שימו לב מה עומד על הכף במאבקו של אדם אחד למען הצדק:

התחושה הייתה שהנה, מכאן והלאה זה רק ביטול אחרי ביטול והולך להיות מאוד משעמם הקיץ.

רק שלא יהיה למעריצי הפיקסיז משעמם. ישנם ברי סגולה שחוו שעמום ושרדו על מנת להעיד. המילים מתחמקות מהם, כאילו אין ביכולתן לבטא את מה שהתרחש אז, כשחובבי המוזיקה הישראלית נאלצו להסתפק בהופעה מקומית באוזןבר ולשמוע עוד אחת מעשרות הלהקות הישראליות שנשמעות בדיוק כמו הפיקסיז אבל הסולן שלהם גבוה ורזה ולא שמן וקירח.

ולבסוף, כמוטו, מצטט עידו את ה-editorial של סולן האדיטורז:

אנשים הם לא סך הממשלות שלהם. ולהופעה הזאת אין קשר למה שקורה מחוץ לקירות המועדון הזה.

אתה קורא שורות אלו ונפעם: כמובן! אנשים אינם ממשלות (אם כי ממשלות הן לרוב אנשים)! הישראלים, למשל, אינם ממשלות. הרי ממשלות לא משלמות מיסים שמושקעים בבנייה בשטחים. ממשלות לא עושות מילואים. ממשלות לא נוסעות בכביש 443. ממשלות לא בוחרות ממשלות שגונבות קרקע ומחסלות אנשים בלי משפט. ממשלות אינן עושות דבר מכל זה, אבל הישראלים כן.

לא אלאה אתכם, קוראים נחמדים, בשאר פניני החכמה מפוסטו של עידו. הלב יכול לספוג רק כהנה וכהנה חבטות. אבל שאלה אחת ויחידה עולה ומתעקשת לנוכח הכתיבה הזו: איך הם לא מתביישים? איך אדון עידו לא מתבייש לפרסם מין מאמר כזה בפרהסיה ואיך גיאחה לא מתבייש לתת לו אכסניה?

על מנת להבהיר במה בדיוק על גיאחה ועידו להתבייש, עלינו להבהיר במה אל להם להתבייש. אין בושה באהבת מוזיקה ואין בושה ברצון לראות הופעה. מודה אני שלעיתים צורך זה עולה גם בי.

אבל, וזה אבל גדול, להתנהג כאילו אי מימושו של רצון דבילי, ילדותי וקיקיוני חשוב לפחות כמו סבלם של אנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית, להשוות את עצמך למיעוט נרדף ולהפוך לאקטיביסט על מנת לעכב את בואו של השעמום? ישנו רגע אצל אנשים בוגרים, וזו אולי ההגדרה של בגרות, שבו הם מבינים שישנם דברים גדולים יותר מהתשוקה שלהם. ילד שלא מקבל צעצוע יבכה עד שיתמוטט. מבוגר אמור להבין שאי אפשר לקבל כל דבר, כל הזמן. מאוכזבי הפיקסיז לא מתנהגים כמו מבוגרים.

מה שעולה מהטיעונים של מאוכזבי הפיקסיז, ועידו הוא דוגמא נפלאה, הוא האגוצנטריות המוחלטת שלהם. נכון יהיה יותר לומר, האידו-צנטריות שלהם. מה שמעניין את גיאחה ואת עידו היא התשוקה לראות את הפיקסיז בהופעה חיה. התשוקה הזו כל-כך חזקה שהכול בטל בפניה – ובמיוחד המציאות הישראלית. כאבם של אחרים, יהודים או פלסטינים, נסוג מפני הצורך לעמוד, אפוף עשן וזיעה, ולשמוע להקה מנגנת 15 שירים בני ארבעה אקורדים.

חוסר הבושה הזה מייאש לא פחות מחוסר הבושה של המתנחלים. זאת משום שחוסר הבושה של המתנחלים נובע מאידיאולוגיה סדורה. התשוקה שלהם מכוונת כלפי מעלה – אל האל – ומטה – אל האדמה. זוהי תשוקה מטאפיזית, משיחית, עניין של חיים ומוות. קשה, קשה, להרוות את התשוקה המאכלת הזו.

אבל חוסר הבושה של עידו וגיאחה הוא פתטי הרבה יותר. לא עניין של חיים ומוות, אפילו לא עניין של תרבות או נמות. זה לא שחסרות הופעות מוזיקה בארץ. התשוקה של מאוכזבי הפיקסיז היא התשוקה לפופיק. זו לא תשוקה מטאפיזית אלא סאב-פיזית – אני ואפסי עוד. מצור על עזה? תוואי החומה? טילים על שדרות? אני רוצה לראות את סנטיאגו מנגן את הסולו של "היי" בלייב.

מספרים שיש פה רוב נורמאלי, נאור, ליברלי. שהקיצוניים משני הצדדים הורסים לכולנו. לא נכון. מי שהורס לכולנו הם כולנו. כי הגענו למצב שבו אנשים מאמינים בלב שלם שהצורך שלהם לראות הופעה חשוב לא פחות מהזכות של אדם אחר לאכול או לנוע בחופשיות. לפחות פעם אנשים התביישו בפופיקיזם שלהם; הם העמידו פנים שאכפת להם מאחרים כמעט כמו שאכפת להם מעצמם ויכולת להאמין שעם מעט מידע מועיל ויכולות שכנוע אנשים יעשו מעשה. אבל הבושה מתה ובלי תחושה עמוקה של בושה, מוסר אינו יכול להתקיים. לא נוער הגבעות מונע שלום, אלא האנשים שהביטול של הפיקסיז הוא הדבר הכי גרוע שקרה להם ב-2010.

שתהיה לכולנו שנה טובה.


14 בנובמבר 2010

הציונות ביקשה לספק מזור לשורה שלמה של בעיות יהודיות-אירופאיות. האמנציפציה הייתה אחת מהן; רוב ההוגים הציונים העריכו כי הפרויקט האמנציפטורי נכשל כישלון חרוץ ולכן אין ליהודים מה לחפש באירופה. רק ציונים מעטים ראו באמנציפציה סיפור הצלחה וחששו שהיא תוביל להתפוררות מרקם החיים היהודי. לאחד העם ולארתור רופין היה מעט מאד במשותף, אבל את שניהם הניעה דאגה גדולה לעתידו של העם היהודי, ההולך ונטמע בסביבתו הנוכרית.

היהודים האירופאים בילו את המאה שקדמה לשואה סחופים בזרמים מתחלפים של הטמעות והדרה. אך בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, רבות מהבעיות שהצמיחו את הפיתרון הציוני איבדו מעוקצן: קרוב למחצית היהודים חיים תחת ריבונות יהודית והשאר מתרכזים במדינות עשירות וליברליות. היהודים עשירים יותר, בריאים יותר ובטוחים יותר מאי פעם.

מה, אם כן, עשוי להיות הרציונאל להמשך המהפכה הציונית? אנשי "תכלת", כתב העת החביב על ביבי, מספקים לנו תשובה. מייקל אורן, שגרירנו בוושינגטון, כותב בביקורתו על הסרט "אל תתעסק עם הזוהאן": "

אל תתעסקו עם הזוהאן הוא הביטוי הבוטה ביותר של השקפת העולם העומדת ביסוד האוטופיה היהודית־אמריקנית. שלא כמו הסרט, המתאר את ישראל כארץ רדופה וחסרת חיוּת ואת ברוקלין כמעין גן עדן עליז, בקומדיה של אדם סנדלר דווקא ישראל היא ארץ החלומות ואילו ברוקלין היא שדה קרב של ממש. ובכל זאת, זוהאן מעדיף את אמריקה. "כל המלחמות האלה – בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות: הבטחת המשכיותה של היסטוריה בת שלושת אלפים שנים, תחייתה של התרבות הלאומית העברית והגנה על העצמאות המדינית היהודית. אבל הצורך של זוהאן להגר לאמריקה גובר על כל השיקולים הללו. באמריקה הוא יודע בדיוק בעד מה הוא נלחם – על ההזדמנות להינשא ללא־יהודייה ולעצב תסרוקות בקניון.

ובמאמר אחר, שאליו כבר התייחסתי בעבר, העורך אסף שגיב דורש, במחווה אנטי-ליברלית מובהקת, להתנגד לנישואי תערובת בין יהודים ולא-יהודים: לא מתוך קסנופוביה, חלילה, אלא מתוך דאגה כנה לבריאות הדמוגרפית של יהדות העולם. שימו לב לסיום המרתק של המאמר:

קשה לחזות, בשלב זה, מה יעלה בגורלה של יהדות התפוצות. אולי התחזיות האפוקליפטיות נחפזות מדיי לבשר על קצה הממשמש ובא; קהילות מסוימות מפגינות, ככלות הכל, עמידות ראויה להערכה בפני פיתויי ההתבוללות ואבדן הזהות. ובכל זאת, נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני־עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון במאמר שהתפרסם מעל דפי תכלת לפני שנים ספורות, "ישראל היא המקום היחיד המציג 'ברירת מחדל' של קיום עברי־יהודי… שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו". ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה – דיינו.

שגיב מודה, הלכה למעשה, כי רק אי-ההפרדה בין הדת והמדינה שומרת על הצמיחה הדמוגרפית היהודית בישראל; יותר משהשבת שומרת על המדינה, המדינה שומרת על השבת. זו היא הודאה חמורה מעין כמוה בכישלונה הדמוגרפי של היהדות. כמובן, שגיב אינו יכול לרמוז שמשהו דפוק ביהדות; לא חוסר-הרלוונטיות של היהדות בעולם הפוסט-מודרני הוא שמרחיק את הצעירים היהודים, אלא הסיכוי להתמזמז עם דונה-לי הדדנית בדרייב-אין.

מה מדאיג כול-כך את אורן ושגיב? הם לעולם לא יודו בכך, אך הם מודאגים מכך שהאמנציפציה הצליחה; כל-כך הצליחה שרק באמצעות התכת הדת היהודית והמדינה הישראלית מצליחים היהודים הישראלים לייצר צמיחה דמוגרפית חיובית. יהודי התפוצות, מאידך, כמו בורגנים טובים, עושים פחות ופחות ילדים, וגם אלה לא מוצאים בדת היהודית תשובות לשאלות שמנסחות את חייהם. היהדות מצויה במשבר התיאולוגי החמור ביותר מאז המהפכה הצרפתית ובעיני הציונים הפנכיאה היא מדינת ישראל: אם לא תשאיר ליהודים ברירה, חזקה עליהם להישאר יהודים. דומה הדבר לרופא הרושם אקמול לחולה סרטן.

אבל לא בצרותיה של הדת היהודית עסקינן, אלא בצרותיה של מדינת ישראל, שחצי מהאנשים שחיים תחת דגלה כלל אינם יהודים. האמנציפוביה של שגיב ואורן, ושל הישראלים בכלל, מספקת מעין הסבר בראשיתי לתולדותיה של ההתיישבות הציונית – מכיבוש העבודה וכיבוש הקרקע, דרך הנכבה, האפרטהייד בשטחים והמלחמות העונתיות: אם חברה פתוחה ורב-תרבותית פירושה התבוללות תרבותית והתדלדלות מספרית, אזי רק חברה לוחמנית, עיקשת, גזענית ומתבדלת תשמור על הגחלת היהודית. מרגע שנפרץ הגטו האירופאי, נצרכו הציונים לבנות להם גטו חדש על חוף הים התיכון.

אכן, הישראלים אינם מחרחרי מלחמות. אין הם רוצים לנגוש בפלסטינים כבר מאה שלמה. ליבם של לוחמי "יחידת עוז" נשבר בקרבם כשהם מעלים על מטוס ילד ניגרי חמוד. אבל ברירה אין: ברגע שנותנים לבני התשחורת היהודים ברירה, מיד הם מקפצים ממיטה נוכרייה למיטה גויה ומתעסקים בעבודת אלילים כזו או אחרת וזמן למעט יידישקייט ואיזה דף גמרא אין להם. והרי הסקס אפיל הלבנטיני ידוע ברבים, ומה תרצה יותר בת ישראל חסודה, עיניה קרח תכול לוהט, ירכיה קרות וחלקות כבהט וניצני שדיה כגביעי אשל, מאשר לחוש את מגעו של הפלסטיני המקומי, גוו הבדואי האציל קמור בהתרסה, עורו כהה כמו הבטחה וידיו הגדולות והגסות מספרות לה כל מה שהיא צריכה לדעת על הנילוס שבמכנסיו. ואז אנה אנו, צאצאיהם החלושים והחיוורים של תלמידי ישיבות ממז'יבוז', באים? מה, אנחנו אוהבים ללכת לשייטת ולריב עם תורכים? לא, אבל אחרת איך נדע שאנחנו גברים?

לסיכום, קוראים וקוראות נכבדים, לא רק מלחמות ישראל הן מלחמות אין ברירה, כל קיומה של מדינת ישראל לא-ברירתי מעצם הגדרתו. אין לנו ברירה אלא להיות חארות בלתי-ניתנים לאהבה, משום שאם יאהבו אותנו, אזי אנחנו נחזיר אהבה ואנחנו מן עם כזה שכשהוא מתאהב הוא מאבד את הראש וישר הוא מתאסלם ועובר לגור ברמאללה. ועם כל הצער שבדבר, היהדות, כפי שהיא נראית היום לא מספיק סקסית בשביל למשוך אליה צעירים יפים ומבריקים. יש בה חן, ביהדות, ואיזה רמז לאפיל א-לה הספרנית הסקסית, ואפשר אולי לעשות לה מייק-אובר ולגלות את הטינה פיי שמתחבאת שם מתחת, אבל לא בישראל. לא, אנחנו בישראל אוהבים את היהדות שלנו נכה ומיושנת, כי יהדות סקסית, קוגרית, לא צריכה חבורה של גנרלים שישמרו עליה. ולכן, כול עוד יהדות התפוצות לא תתפוס לעצמה בציציות ותשלוף את עצמה מן הבוץ התיאולוגי העמוק שבו היא נמצאת, אנחנו נהיה כאן, שנואים ומרושעים, פשוט כי אין לנו ברירה.

תוסר תמיכת הקרן הישראלית לקולנוע בטומי לפיד לאלתר!

25 בינואר 2010

יאיר רוה מדווח כי יאיר לפיד פנה לכתריאל שחורי בדרישה להסיר את תמיכת הקרן הישראלית לקולנוע מסרט המשווה בין הכיבוש והשואה. רציתי להזכיר ליאיר לפיד שאבא שלו, הפוליטיקאי האגדי טומי לפיד, אמר על תצלום של זקנה פלסטינית העומדת לפני הריסות ביתה כי היא "מזכירה לו את סבתא שלו" – ובכך השווה בין הכיבוש והשואה. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבקש שמדינת ישראל בכלל ומשפחת לפיד בפרט יפסיקו את תמיכתם בטומי לפיד. שייחפש מימון בחו"ל, אצל האנטישמים.

לא שאני חס וחלילה משווה

21 בספטמבר 2009

כאשר נתקלתי בהערת השוליים הזו, המופיעה בעבודת הדוקטורט של איתן בלום, לא יכולתי שלא לחשוב על תגובת ישראל לדו"ח גולדסטון:

"According to Koonz, one of the main public relation strategies of the Nazis was denouncing foreign critics' hypocrisy. E.g., the editors of the SS newspaper Das Schwarze Korps, of November 1938, dismissed the accusations of German "barbarism" (following the Crystal Night) by mocking the French for their unwillingness to admit more Jewish-German refugees. In the same way Churchill and Roosevelt were linked to crimes against civilians in the USA and the British Empire [through] pictures and descriptions of race riots, and segregation and lynching of the black community. For 'primary-solution' Nazis, the deeds of their party[…] were no different [than] what the Americans were doing to Afro-americans or the American-Indians[…]"

Statement of Purpose

21 במאי 2009

בימים אלו אני בודק אופציות ללימודים בחו"ל. כחלק מהפרוצדורה צריך להכין תיאור קצר של כוונותיך האקדמאיות. זו הטיוטה שהכנתי, אף על פי שסביר להניח שהגרסא המסויימת הזו לא תגיע לשולחנם של פרופסורים אמריקניים עטויי-טוויד:


In the summer of 2005, Israel evacuated all its civilians and military forces from the Gaza Strip. This unilateral withdrawal, termed “Disengagement” or Hitnatkut, was facilitated and executed by a right-wing government headed by Ariel Sharon, the onetime godfather of Israeli settlement in the OT. One of the commonest arguments in favor of the Disengagement was the so-called “demographic threat”, that is, the fear that the number of Palestinians under Israeli rule will exceed that of Israeli Jews. While the hawkish Sharon didn’t suddenly turn into a dove, he did reach the conclusion that it was necessary to sacrifice the ideal of the greater Land of Israel in favor of a Jewish majority under Israeli rule. This marks nothing less than a paradigm-shift in Israeli right-wing thought and in Israeli political thought in general: seen in tandem with the erection of the barrier wall and the legitimization of “population swaps”, a euphemism for transfer, the disengagement suggests that safeguarding the Jewish majority in the Jewish state has become the outmost imperative of Zionist politics, even at the price of giving up most of the OT.

Although it has only recently become so paramount, this demographic anxiety isn’t new. In the aftermath of World War II, the leaders of the Yeshuv, faced with the decimation of the European Jewry and an impending conflict with the Arabs, had to shift their focus to the Arab Jewry, rebranded Mizrachim, who became the new demographic reserve of the beleaguered Jewish state. Major demographic concerns, from the fate of European Jews, through the flight/deportation of the Palestinians and the massive immigration of Mizrachi Jews, riddle the decision-making of the Zionist leadership in those years, and those demographic decisions, which shaped not only the contours of the young Jewish state and its society but also the contours of the Israeli-Arab conflict, I intend to explore in the first part of my project.

 The second set of politico-demographic decisions I aim to explore takes place in the wake of the 1967 war, when, awash with religious and nationalistic fervor, the Eshkol Government had decided to occupy the West Bank and the Gaza strip, although it was fully aware, and anxious about, the burden of maintaining control over millions of hostile and embittered Palestinians refugees. My intention is to elaborate on the demographic reasoning used in the debates over the fate of the OT, and why and how it was trumped by an amalgam of religious, nationalistic and security argumentations. 

Finally, The Disengagement of summer 2005 should be seen as the complete reversal of summer 1967. At face-value the disengagement was devised to stall the peace process, but it also reflected a deeper, almost primal, fear: that the Jewish state would be taken over by non-Jews, not forcefully, but simply through the power accorded to a majority in a democratic regime. To avoid a scenario, provided by Israeli demographists, where the Palestinians under Israeli rule would become a majority, the Sharon government was willing to unilaterally forfeit the Gaza Strip and was planning further concessions in the West Bank. The fear of a non-Jewish majority not only ended the right-winged dream of a Greater Land of Israel, it has also facilitated the ascendency of a new secular and overtly ethnocentric Right, as evident in the results of the last elections, when Israel Beytenu, a political party espousing transfer and loyalty tests, became the third largest party in the Knesset

A genealogy of the “demographic threat” allows us not only to rethink some of the most crucial political decisions ever made by Zionist leaders, it also affords us the chance to deal with the deepest anxieties defining the Israeli psyche: the bio-politics of “who is a Jew”, the attitudes of Israeli Jews towards the Palestinians and other non-Jewish citizens, and the tension between the Jewish aspect of the state of Israel and its democratic aspect. It is my aim to tackle those issues by re-interpreting the writings and decisions of the Zionist leadership, and hopefully shed some new light on Israeli mentality.  

הערה לגבי מלחמות פוסט-מודרניות

30 בדצמבר 2008

אם, כפי שטען תיאודור אדורנו, במחנות ההשמדה מת האדם לא בתורת אינדיבידואל אלא כאקזמפלר, אזי בעזה מת לא האינדיבידואל כי אם הפוטו-אופ

הצעה צנועה

7 בדצמבר 2008

שתי בעיות עיקריות עומדות בפני מדינת ישראל בימים טרופים אלה: התגברות האנטישמיות מבחוץ, והאיום הדמוגרפי מבפנים. שני האיומים הללו, שאינם קשורים זה לזה – לכאורה! – מעיבים על המשך קיומו של העם היהודי, הן בגולה והן בארצו מולדתו.

במבט שטחי, אין בין שתי סכנות אלו דבר וחצי דבר. הרי האנטישמיות פוגעת באחינו אשר בניכר, ואילו האיום הדמוגרפי מאיים עלינו כאן. ועם זאת, מה מבקשים אותם אנטישמים חדשים, המתהדרים בנוצות לא להם כגון "זכויות אדם", אם לא לחסל את מדינת ישראל כמדינת היהודים? והאין חיסול דמותה היהודית של מדינת ישראל כמוהו כסילוק המעצור האחרון בפני התדרדרות העם היהודי חזרה אל זמן שבו יהודים נאלצו להסתיר את אמונתם והם נרדפו ונרצחו לפי חרב?

ברצוני להעלות בפניכם, קוראים יקרים, הצעה צנועה. היא עשויה להישמע אבסורדית בקריאה ראשונה, אולי אפילו פרובוקטיבית. עם זאת, אני סבור כי כל מי שיש מעט שכל בקודקדו ולב יהודי חם בחזהו יכיר מיד בהגיון הצרוף של תוכניתי. הסכיתו נא:

הסכמנו, אם כן, כי התרבותו של המיעוט הערבי, כאן וביהודה, שומרון ועזה, היא האיום המרכזי על מדינת ישראל, שהרי ברי לכל מי שעיניו בראשו כי ברגע שתיקרה בדרכו של הציבור הערבי הזדמנות הוא יחסל את צביונה היהודי של מדינת ישראל, ואז כאילו מדינת ישראל לא התקיימה כלל. מכיוון שהציביליזציה היהודית עברה שלבים תרבותיים שהערבים טרם הספיקו לעבור, ומכיוון שהיהודים נוהגים להקדיש יותר מאמצים ותשומת לב בגידול ילדיהם, אנחנו מולידים, בממוצע, פחות צאצאים. ברור, אם כן, שהתשובה לאיום הדמוגרפי אינה יכולה לצמוח מתוך הציבור היהודי במדינת ישראל גופא.

הפתרון המתבקש, כמובן, הוא לעודד עלייה מן התפוצות ארצה. אולם הרוח היהודית הולכת ומתדלדת בקרב צעירי העם היהודי והם יושבים על סיר הבשר. לכן, אף על פי שברי כי אינם רצויים באירופה ובצפון אמריקה, וכי הגויים תמיד שנאו ותמיד יישנאו אותם, הם מעדיפים לחיות בניכר, ולא בקרב בני עמם. מדינת ישראל עושה מאמצים ראויים לצמצם את השנאה האנטישמית והאנטי-ישראלית – והרי זה היינו הך! – אולם, נדמה שמאמציה לשווא. והנה, כאן המקום להציע את הצעתי הצנועה: מה אם ישראל לא תנסה לצמצם את האנטישמיות הגואה, אלא תעודד אותה?

הקורא הטוב בוודאי רותח מזעם אל מול השורות שלעיל, אולם אני מבקש מכם כי תניחו לי לפרוש את טיעוניי עד תום. ברי כי האנטישמיות תשגשג כל עוד בני העם היהודי יושבים בתפוצות. ברי גם כן כי אל מול פיתויי החומר ורכות גופן של בנות הגויים, הצעיר היהודי נוטה לנטוש, טיפין טיפין, את דת אבותיו. אם יכולים אנו לסמוך על תקדימי ההיסטוריה, הרי שהיהודי מאמץ לליבו את יהדותו דווקא כאשר הוא נרדף ביתר שאת, בבחינת ככל שיירדפונו נעלה ונפרוץ. כמו כן, רק אנטישמיות נפוצה ודומיננטית, ואולי אפילו גזרות חדשות מאת הממשלים הגויים יניעו גלי הגירה משמעותיים מהגולה ארצה. וכאשר יחיו מרבית היהודים בארץ מולדתם, וארצות הגויים יהיו, איך אומרים, "נקיות מיהודים", תשכך האנטישמיות. שהרי נאמר: רחוק מן העין רחוק מן הלב.

זאת ועוד! יהדות התפוצות מונה קרוב ל-13 מליון נפש. תארו לכם שאוכלוסיית היהודים בישראל תשלש את עצמה תוך שנים ספורות! לא רק שגודלו של המספר לבדו ישכיח מלב הערבים כל תקווה להפוך לרוב במדינת ישראל בעתיד הנראה לעין, הודו של מפעל עלייה ענקמוני שכזה ייכה את רוח הקרב שבהם מנה אחת אפיים, הם יילמדו לקבל ולאהוב את מקומם האזרחי לצידנו ומתחתינו, וחסל סדר איום דמוגרפי.

עבודה רבה ובלתי נעימה מצפה למדינת ישראל. ראשית חוכמה עליה ליצור קשר עם ארגונים פשיסטיים אירופאיים ומוסלמים רדיקליים. עליה לספק להם ממון ואמצעים על מנת לבצע פעולות השחתה באתרים יהודים, ואף לטפלל את המערכת הפוליטית על מנת שייצברו עוצמה אלקטורלית. יש להתנות את המימון בתנאי שלא תיפול שערה משערות ראשו של יהודי. עם זאת, במידה שארגוני הגויים לא יוכיחו את עצמם, על המוסד עצמו לארגן הפגנות, לרסק מצבות, ובמקרי קיצון אף להטמין פצצות בשגריריות ישראל – תוך שהוא מתריע, כמובן, בפני העובדים להתפנות. במידה שהקמפיין יתארך והתוצאות יבוששו, ניתן יהיה להכשיר יחידות סודיות של "מסתערבים" אריים שיבצעו את שריפת בתי הכנסת, ואף ייטפלו ליהודים אקראיים ברחוב.

במקביל, על משרד החוץ לפנות לממשלים הלגיטימיים של ארצות אירופה ואמריקה ולשכנעם – בטוב וברע – להטיל גזרות כלכליות על היהודים. במידה שהעול הכלכלי לא יכביד מספיק על הקהילות, יהיה צורך לנקוט בצעדים משפטיים, כגון איסור על קיום יחסים רומנטיים עם גויים והדרת יהודים ממשרות ממשלתיות. טוב יהיה אם בשלב הזה ייערכו כמה משפטי ראווה של פקידים או אנשי צבא יהודים שסרחו. כאשר ינוע משהו בנפשם של היהודים והם יחליטו לעלות ארצה בהמוניהם, רצוי לרכז אותם ברובעים מיוחדים בערים הגדולות, משם קל יהיה יותר לרשויות לשלוח אותם באוניות ומטוסים ארצה. ברובעים המיוחדים הללו יורעו מעט התנאים, אולי אפילו ייקחו יהודים ספורים ויעשו מהם דוגמא, על מנת שלא ייעלו מחשבות כפירה וספקות בלב הציבור היהודי בכללותו. אולם בסופו של דבר, בטוחני שהתנאים הקשים רק יחזקו את הכרתם של יהודי התפוצות כי מקומם היחיד עלי אדמות – בארצם מולדתם.

קוראים יקרים, התוכנית שפרשתי בפניכם מונומנטלית ותדרוש מכל אחד ואחד מאיתנו מאמץ עילאי. אולם אני מאמין כי הוכחתי שרק כך נוכל לחסל שתי ציפורים במכה אחת: את האנטישמיות ואת האיום הדמוגרפי. האנטישמיות היא אולי רעה ליהודים, אבל טובה לישראל, ומה שטוב לישראל טוב ליהודים. וכאשר נשב כולנו שבת אחים יחדיו ונחגוג את נצחוננו הכפול, הן על גויי הים והן על הפלישתים, כל התלאות והכאב וההרג יידמו כמחיר ראוי וכדאי לנצחיות עם ישראל בארצו.

ויפה שעה אחת קודם.

הערה על הזיכרון הישראלי

5 במאי 2008

ביום שישי האחרון הלכנו לבקר את סבתא שלי, ותוך כדי הביקור דודה אחת הזכירה תוכנית שהיא ראתה ביום השואה על איך לא הפציצו את אושוויץ, ואז כולם התחילו להגיד שלאף אחד לא אכפת מהיהודים ושכולם אנטישמים, חוץ מסבתא שלי, שהיא בוגרת אושוויץ, אז דוד שלי ניסה להסביר לה על מה אנחנו מדברים, ואיך לבעלות הברית היו תצלומי אוויר והם יכלו להפציץ את המחנות, ואז סבתא הסתכלה עלינו בעיניים תמהות ואמרה: השתגעתם? אתם יודעים כמה יהודים גרו באושוויץ?!