Among Men: Zionism as Homo-Nationalism

27 במאי 2012

Introduction, or, The Zionist Voyeur

In her biography of the Labour Zionist leader Meir Ya’ari, the historian Aviva Halamish quotes the following passage from Ya’ari’s diary, depicting a night-swim with a male friend in the Kineret:

In the shade of an Acacia grove emanating scent and moon shadows.  We were tired and heavy like lead […] a revolt started to stir in me. “Hey man, you are 23. It’s Saturday. Freedom beckons you.” I sprang up. I pulled my friend, with the gentile’s face, by his shirt. He awoke immediately. Quickly we undressed. “Brother, let’s fish the moon in the water.” […] revolt and romantic fantasies were gushing in him too…we understood each other. We jumped into the water, rending their smooth surface and we frolicked until we were out of breath. He walked in front of me. Silver streams ran down his naked copper arms. They moved in a menacing rhythm and filled me with fear and desire. He went deeper and deeper, up to his shoulders, up to his neck, up to his head – to fish the moon out of the water. In moments like this you can betroth death.  Suddenly we heard some workers singing loudly. They approached us on their boat. We snapped back into “reality” and ran to the beach.


 Halamish uses the passage to describe Ya’ari’s psychological state just before meeting A.D. Gordon and joining a kvutza where he could channel the angst and idealism so plainly apparent in his writing. She does not, however, comment on the homo-erotic facets of the text. Ya’ari is very explicit about the “fear and desire” that his friend, with his “face like a gentile’s” and “naked copper arms” incites in him. We may never know if Ya’ari would have acted on his desire since he and his friend were interrupted by the arrival of “workers” and that pregnant moment was cut short.[2]

My point here is not to out Ya’ari. His “true” sexual orientation is of no concern to me. I would like to argue, however, that the scene described by Ya’ari is paramount to our understanding of Zionism’s gender politics. It is a primal scene, echoed and repeated in the writing of Zionist (male) ideologues.[3] In this scene – which is always narrated from the point of view of an “old”, physically weak Jewish intellectual – the narrator encounters, surveys and sometimes gropes a young, beautiful and muscular “new Jew”. In the eyes of these ideologues, the “new Jew” is ever an Other – he is always the object and never the subject of desire, leaving him a present but elusive ideal.

The thesis of the present paper is that this encounter between the effete, neurotic Jewish male intellectual and the wholesome, broad-shouldered Jewish male worker/farmer/soldier is the main fantasy underlining the Zionist project. Zionism is a gendered answer to the dual threat of European anti-Semitism/assimilation and more specifically to the masculine anxieties of assimilated European Jewish men. The emasculation of European Jewish men by the surrounding Christian societies is well documented in scholarly literature; the Jewish man was considered by anti-Semites to be feminine, physically weak, submissive, passive and generally “queer”.[4] He wasn’t, to put it bluntly, man enough. As Sander Gilman and others have shown, major Zionists thinkers internalized those pernicious stereotypes.[5] Thus, if Zionism was aimed at the “regeneration” of the Jewish body politic, that body was specifically a male one.

I would like call a nationalist project that is concerned with the rehabilitation of the male body and psyche “homo-nationalism” because that strand of thought is produced by men and for men. The term was coined by the queer theorist Jasbir Puar and used to describe members of the LGTB community who hitch their ideological wagon to the liberal nation-state, while being used by the state as an excuse to imperialize homophobic, “terrorist” third world countries.[6] I would like, however, to use the term differently: I understand homo-nationalism as a continuation of homo-sociality, that is, a socio-political formation that is primarily concerned with the anxieties of- and interaction between men. Contrary to Puar, I am not interested in the sexual orientation of the members of the nation. In fact, one of the aims of this paper is to show that rather than being a sublimation of sexual desire, non-sexual desires – in this case the desire for a healthy, virile, body politic – inform and shape sexual ones.

For that reason I do not treat Ya’ari’s description of his friend as an indication of homosexuality. The term homosexuality itself presupposes an innate, primal desire that is unhindered and unaffected by external circumstances.[7] I would suggest that Ya’ari desires his unnamed friend because the latter represents a national ideal that Ya’ari himself could never embody. This does not foreclose on the option of genuine homo-erotic feelings – just on the exclusivity of a homo-erotic reading.

Whatever Ya’ari’s feelings toward his object of desire were, his need to identify with the goy-like, muscular and hetero-normative Other turns into a desire for the Other. I would suggest that identification turns into desire because the Zionist voyeur cannot see in himself the corporeal perfection he sees embodied in the Other. Thus identification, which hints at similarity, gives way to desire, which hints at some modicum of otherness.[8] But since Zionists desire normalcy – read, hetero-normativity – the homo-nationalistic desire must be disavowed by the desirer and redirected into other venues. And so, that sexually charged moment between Ya’ari and his goy-ish friend, who “goes deeper and deeper, up to his shoulders, up to his neck, up to his head”, a moment in which “you could betroth death” turns into coitus interruptus when a group of “workers” – standing in for the Zionist collective – bring the two men back into “reality”: rather than realizing the homosexual option, Ya’ari would channel this desire into agricultural work and political activity.

The following is divided into two parts. First I will look at the scholarship of Daniel Boyarin and Todd Presner, who tried to historicize the invention of the modern (Zionist) Jewish man by locating his origin in fin-de-siècle German culture. Secondly, I will survey works by literary scholar Michael Gluzman and film scholar Raz Yosef, who studied the ways in which Israeli art has endeavored to prop up the masculine ideal of the muscular Jew, while at the same time demonstrating the necessary sacrifice needed to maintain it.  

Part One: The Rise of Homo-Nationalism

The historian George Mosse sees the ascendance of the European middle class and of European nationalism as inexorably linked.[9] From the French revolution onward, nationalist struggles were imbued with a moral tinge: patriotism, piety and perseverance were considered both nationalistic and bourgeois values.[10] The French revolution was also, according to Mosse, the moment when “the ideal of manliness came into its own”.[11] The new nexus of nationality/class/gender became prominent as the Jews of western and central Europe went through the process of emancipation, which allowed them to assimilate, to a limited extent, into gentile society. One could argue that modern anti-Semitism, configured as it was in scientific and racial language, was an attempt to differentiate between the assimilated Jew, who donned all the trappings of a bourgeois Frenchman or German, from genuine (read: Christian) Frenchmen and Germans. Assimilation, in other words, was understood by anti-Semites as dissimulation.

Although Christian fascination with the allegedly feminine Jewish body dates at least to the Middle Ages, the nineteenth century saw the medical pathologization of the Jewish body.[12] As the nation was seen more and more as an actual living body, the Jews’ stereotypically abnormal bodies marked them as national outsiders.

Jewish men bore the brunt of this new bio-political anti-Semitism. In the Yiddish culture which developed in Eastern Europe, the masculine ideal was of the scholar who devoted himself to his studies and was supported by his wife. This ideal, of course, negated most gentile masculine values: physicality, strength, independence, material success and sexual domination.[13] Since the scholarly Jewish man seemed to embody the very “countertype” to the ideal gentile man, he became the main target of a bio-political anti-Semitism which understood each individual body as a component and a representation of the national body. The Jewish man could not be a part of the body politic because he could not embody the national-masculine ideal.

This is the starting point of Daniel Boyarin’s project in Unheroic Conduct. The Yiddish yehsiva bokhur, claims Boyarin, was indeed gentle, effete and decidedly un-hetero-normative. But within Yiddish culture these characteristics were not considered faulty – on the contrary, they were desirable.[14]

Although Boyarin does not attack assimilation head on,[15] the fact that he locates the marginalization of the gentle Jewish man in the works of Freud and Herzl, two assimilated Viennese Jews, should alert us to the fact that Boyarin is trying to re-negotiate the term of Jewish assimilation. Both Freud and Herzl, he argues, internalized anti-Semitic stereotypes and gentile sensibilities.[16] Boyarin looks at the vicissitudes of Freud’s Oedipal theory in relation to Freud’s own homo-erotic attraction to Wilhelm Fliess and to his Jewishness.[17] Freud’s disavowal of his feelings towards Fliess came at a time when the modern category of the “homosexual” was gaining traction.[18] This category poised homosexuals as feminine men, and thus as metaphorically equivalent to Jews; conversely, it meant that Jews were queer even before the term acquired its modern meaning.[19] “The Oedipus complex” as Boyarin puts it eloquently, “is Freud’s family romance of escape from Jewish queerdom into gentile phallic heterosexuality”.[20] I believe that Freud’s insistence on the heterosexualization of the oedipal complex[21] validates my claim that non-sexual desires – in this case, Freud’s desire to be a manly gentile – can and have determined sexual desires. In Freud’s case this influence is quite literal as his writings have shaped the modern theory of sexuality to an unparalleled extent.

Zionism – at least its German strand – is for Boyarin “the most profound sort of assimilation” and a project whose aim was to “transform Jewish men into the type of male that [the Zionists] admired, namely, the ideal “Aryan” male”.[22] Herzlian Zionism, then, is an attempt at “an honorable conversion of Jews to Christianity, understood as it always was for Herzl as not a religion, but as Kultur itself, as civilization”.[23] The only way to convert to German-ness without inciting the same rancid bio-political anti-Semitism that was already apparent in Herzl’s Vienna, was to conduct the experiment outside of Europe.[24] The Land of Israel then becomes a heterotopia and a heterochrony, representing at the same time the biblical period and “a Camelot in the desert or rather, a Vienna on the Mediterranean”.[25]

The Jewish state, according to Boyarin, was supposed to be a re-education camp where “manly, honorable, dueling…Zionists” would transform the groveling, scheming Mauschels of Eastern Europe into true men.[26] The choice of the Land of Israel as the site of the Zionist Champ de Mars, then, had to do with more than religious longing: it served as a site of a “colonialist performances of male gendering…Herzlian Zionism imagined itself as colonialism because such a representation was pivotal to the entire project of becoming ‘white men’”.[27] The Zionist colonial project, according to Boyarin, is itself an example of colonial mimicry.[28] To build on Boyarin’s argument, Zionism, up until 1948, was a simulacrum of colonialism: a carbon copy without an origin (a metropolis) that needed to hitch itself to changing surrogate empires. 1948 was the beginning of an imperialization process which came to fruition in 1967: the creation of a genuine Israeli empire, with a “white” metropolis and “black” peripheries. If we take Boyarin’s analysis seriously, then the so-called occupation cannot be thought of as a conjectural historical accident; it is the fulfillment of Herzlian Zionism’s primal fantasy – to become a race of conquering, manly gentile-Jews. The constant belligerence demonstrated by Israel and its inability to let go of the settlements in the West Bank are creating time and again situations where Zionists have to affirm and re-affirm their colonial manhood.

Let us turn now to Todd Presner’s book Muscular Judaism. Presner locates the invention of the muscular Jew trope at the end of the nineteenth century, as part of a whole set of “regenerative” politics.[29] He stresses that muscular Judaism was at the same time a response to the deeply nationalistic and racist discourse prevalent in turn-of-the-century Germany, and an incorporation of its major themes.[30] Presner goes as far as claiming that “the birth of the muscular, healthy, and masculine Jewish body had some of the same cultural, social and intellectual origins as the Fascist body”.[31]

The term muscular Judaism was coined by Max Nordau during the second Zionist congress (1898). According to Presner, Nordau aimed at “the cultivation of certain corporeal and moral ideals such as discipline, agility, and strength, which would help form a regenerated race of healthy, physically fit, nationally minded, and militarily strong Jews”.[32] The need to regenerate the Jewish people stemmed from Nordau’s perception of the Ostjuden as “weak…powerless…Luftmenschen” and from the demographic decline of the rapidly assimilating Western Jewry.[33] As I have suggested in the introduction, when Nordau spoke of weak Jews he was referring to weak Jewish men, and indeed “women [were] conspicuously absent in the vast majority of discursive practices and representations of the muscle Jew”.[34]

Nordau made a name for himself as the author of entartung (1892), a book in which he attacks degenerated art – characterized by “overweening vanity and self-conceit” – and advances instead “an unflagging investment in the lucidity of science and the rationality of the Enlightenment”.[35] But degeneration is more than an intellectual state; Nordau connects cultural degeneration with “race-based, physical deformities”.[36] He, in fact, talks about the “end of race”, a play on the term fin-de-siècle.[37] It is clear, then, that for Nordau regeneration must include a prominent physical component. In fact, mental regeneration cannot come about without a physical one, and vice versa.

Nordau thus demanded from the Jews of his time soldierly discipline and Spartan devotion in their attempt to regenerate the Jewish people.[38] One important venue of regeneration was physical exercise. “In the cramped quarters of the Jewish ghetto” argued Nordau, “Jews forgot how to move their limbs freely; in dark houses, their eyes blinked nervously…their formerly strident voices turned in to mere whispers”.[39] Muscles are thus not just an indication of regeneration, but also a metaphor for regeneration, since muscles can atrophy and be re-built again.[40] One could say that in looking at biblical warriors for inspiration, Zionists were trying to recreate a Jewish “muscle-memory”.[41]

The Jewish gymnastics associations which spread throughout Central Europe at the turn of the century were seen as a national – if not always Zionist – endeavor.[42] This attempt at regulating the Jewish body, claims Presner, should be understood as a part of a bigger Jewish bio-political project that aimed at charting “the birth and death rates of the Jewish people, their life expectancies, their patterns of diet and habituation, their marriage regulations, their susceptibility to illness, their contraceptive practices and other statistical indicators of the population’s vitality”.[43] The health of the individual Jewish body, then, becomes both a component and an indicator of the general Jewish Volkskorper’s state. Not surprisingly, it was around that time that Alfred Nossig founded the Association for Jewish Statistics, which published its own journal, edited by Arthur Ruppin.[44]  Even before the establishment of a substantial Zionist apparatus in Palestine – marked by the arrival of the same Ruppin in 1907 – all those Zionist organs – sport associations, bureaus and journals – were geared towards state formation. In Presner’s words, “bio power functions…according to the ways in which regulative discourses on sexuality consolidate the will to a state.”[45] To conclude, Presner shows that German Zionism had developed as a bio-political project aimed at the regeneration of the Jewish body politic through Jewish body politics, and which created a “will to a state” by imbricating statism, statistics and (male) stateliness.

Part Two: The Pink Platter

Up to this point we have been concerned with the invention of the muscular Jew by Jewish intellectuals. Let us now look at the way Israeli writers and artists have questioned the myth of the self-assured, straight muscular Jew. Reading the scholarship of Michael Gluzman and Raz Yosef, we will see that Israeli writers, who were supposed to both embody and represent the new Jew, took apart the possibility of being an uncomplicated, cardboard cutup of a muscular Jew.

In his book, The Zionist Body, Literary scholar Michael Gluzman looks at a wide array of works by Jewish and Israeli novelists which deal with body- and masculine politics. Diaspora writers, like Bialik and Mendele Mocher Sforim, express a complex relation to the Jewish body, mocking it and denouncing Jewish male femininity and passivity while at the same time re-affirming their loyalty and admiration of Yiddish culture.[46] Y.H. Brenner, the enfant terrible of the pre-state literary circle criticized heavily the Zionist attempt to regenerate the Jewish man by having his protagonists immigrate to Palestine only to discover that their exilic anxiety and impotence travelled with them to the Promised Land.[47]

But Bialik’s, Abramovich’s and Brenner’s protagonists were all Eastern European men, already infected from birth with Jewish powerlessness. It is when Gluzman looks at Israeli novels that the impossibility of ever inhabiting the Zionist male ideal becomes clear.

He Walked through the Fields (1947) by Moshe Shamir is widely considered a seminal novel of the 1948 generation and its protagonist, Uri, the quintessential Israeli masculine fighter.[48] Uri, a kibbutznik and palmach officer, is supposedly a picture-perfect embodiment of the Zionist ideal, up to and including his “beautiful death”: jumping on a grenade to save his soldiers.[49] Gluzman, however, reads Uri’s death as a suicide, resulting from Uri’s Schreber-esque inability to assume the cultural position expected of him by his father.[50]

Uri’s breakdown is articulated in gendered and sexual terms. Shamir uses Mika, Uri’s older, non-sabra lover for two purposes: first, to serve as a countertype to Uri – she is female, feminine and non-native.[51] But more importantly, her descriptions of Uri’s body allow Shamir and his male readers to enjoy Uri’s physicality while eschewing the homo-erotic label.[52] When we compare Uri’s portrait to earlier scenes where Ya’ari and Herzl enjoy openly the presence of a beautiful male body, we can see that Israeli culture has fully embraced the invention of modern sexual definitions, and has become “normal” – that is hetero-normative and homophobic. For the 1948 generation – if not even earlier – homo-nationalistic desire must be circumvented through the female gaze, thus allowing for homo-eroticism in the guise of heterosexual desire.

Alas, Uri – despite his desirability – cannot assume the societal position prepared for him by the kibbutz (which here encapsulates and epitomizes Israeli society). Uri lives in the shadow of his father, an almost mythical figure in the kibbutz, and serves for Mika as a second-best replacement for his father, with whom she was in love.[53] The sexual encounter between Uri and Mika is written from Uri’s perspective, and instead of being registered as a moment of masculine conquest it is plagued with anxieties about inadequacy.[54] Uri, who cannot seem to measure up to his father, starts expressing masochist feelings, involving a strong wish to “be a victim” and “to be sacrificed”. His masochism and, one might argue, the generational masochism implied in the Altermanian “silver platter” ethos, results from the inability of the sabra sons to embody the masculine fantasies of the founding fathers.[55] Uri’s death, then, is a wish-fulfillment borne out of the impossibility of ever fully answering the clarion call of the Zionist super-ego.

Earlier I have suggested that given Zionism’s masculine fantasies, Israeli society should be read as a nation-wide boot camp. Yehoshua Kenaz’s novel Infiltration (1986), based on his own experience as a soldier in the 1950s, treats an IDF boot camp as a microcosm of Israeli society. The conscripts in the novel are infirm or disabled and thus already at the margins of Israeli masculinity. Nevertheless, their bodies are expropriated by the army, to the extent that one NCO yells at a private for damaging IDF property, that is, for cutting himself while shaving.[56] Turning those invalid youths into soldiers is explicitly described in gendered terms. Being a good soldier is synonymous with being – or rather becoming – “a man”.[57] Conversely, any conscript who cannot measure up to soldierly standards is branded “a female”. Gluzman describes Infiltration as an “encyclopedia of bodies”, most of them deformed in some way.[58] Immigrants, whether European or Arab, are portrayed in the novel as androgynous – the camp’s doctor, herself a camp survivor, is “neither a woman nor a man”.[59] Ben-Chemo, the laughable Arab-Jewish private performs a gender-bending belly dance that conflates femininity and Arabness.[60] Even the kibbutznik Alon, who seems to embody the Ashkenazi beauty ideal, has a heart murmur which prevents him from following in his father’s footsteps as an elite fighter. The novel ends with Alon’s suicide, and the similarities between him and Uri in He Walked through the Fields are obvious.[61]

The characters in Infiltration, all irrevocably marked as damaged by the IDF, engage in several forms of resistance; perhaps the most poetic of them is practiced by the protagonist himself, who narrates the novel in the first person. His form of resistance works, as Gluzman beautifully puts it: “contrary to the norms of personal narration, [as] we learn almost nothing about the protagonist. He makes his body disappear from the narrative and becomes an eye, a camera. By hiding his body, he tries to avoid the camp’s bio-politics, or at least watch it from a distance.”[62] The body is understood by Kenaz as a Kafkaesque surface on which the state inscribes its ideology. The only way to resist the statist inscription is to fashion the body into a separation wall by developing a “thick skin”.[63] The infiltration Kenaz writes about, then, is not that of the soldier into enemy lines, but of the state into one’s heart of hearts.

Film scholar Raz Yosef has written extensively about Israeli masculinity, and specifically about military masculinity. He understands Zionist masculinity as inherently masochistic: from the readiness for physical suffering expressed by the pioneers to the willingness of soldiers to lose life and limb for the nation, Zionist masculinity is deeply implicated in the pain and the destruction of the male body. Moreover, masochism allows new Jews to come to terms with the homo-eroticism inherent in Zionist culture without actually expressing it: the masochist gets off on the deprivation of pleasure and the disavowal of desire. The lack of any kind of sexual fulfillment then becomes a kind of pleasure in itself.[64]

Let us take for example the highly successful Israel movie Yossi and Jagger (2002). The movie depicts the love affair between two male IDF officers serving in Lebanon. Although Yossi and Jagger consummate their love physically, Yossi, who is Jagger’s superior, refuses to come out as gay despite his lover’s imploring.[65] At the end of film Jagger dies in combat. Yossi, visiting Jagger’s mourning mother cannot bring himself to tell her the truth about their relationship. Like Uri from He Walked through the Fields and Alon from Infiltration, the defected sabra must die in order to foreclose the option of queer Israeliness. Although Yossi comes out physically unscathed from his military service, he is still unable to come out as a gay man, confining himself to the closet, that is, to an emotional grave.[66] Tellingly, even a highly critical novel like Infiltration and a seemingly emancipatory film like Yossi and Jagger (which was produced and directed by Israel’s foremost gay power-couple, Eytan Fox and Gal Uchovsky), still succumb to the need to destroy the queer male body.

I would like to call this artistic trope “the pink platter”, after Alterman’s famous poem “The Silver Platter”. Alterman’s poem celebrates the heroic sacrifice of two Zionist fighters: a young woman and a young man.[67] I would like to argue that in order for this heterosexual sacrifice to take place, another sacrifice must be made: the disavowal of the possibility of a viable, happy queer existence, a disavowal symbolized in the continuous killing off of queer protagonists. I purposefully use the term queer rather than gay because I don’t believe that Zionism is inherently homophobic. Rather, Zionism is concerned with eradicating any kind of behavior that might brand Jews as non-normative. Thus, I believe, the toleration of gay culture in middle class Israeli culture is a mean of differentiating “white” Israeliness from the primitive Arabs (Jewish or otherwise) who surround it. In other words, it is exactly because gay-friendliness is perceived as normative in Western metropolises that the Israeli middle class embraces it. And so, while gay youths serve openly in the IDF, conscientious objectors, who are still viewed as queer and dangerous, serve sentences in military prisons for their refusal to enlist in the army. In Eytan Fox’s newest film, Yossi’s Story (2012), Yossi, the surviving protagonist of Yossi and Jagger, finally begins a relationship with a handsome paratrooper after years of self-denial. In contemporary middle class Ashkenazi Israel, being gay is alright as long as you are a veteran sleeping with other soldiers, that is, as long as your sexual choices are located well within the respectable ethnic boundaries of the nation.

Conclusion, Or, From Homo-Nationalism To Bi-Nationalism

In the present paper I have tried to offer a genealogy of Zionism’s relationship to masculinity. Using Boyarin’s and Presner’s work, I have suggested that due to the specific ways in which European anti-Semitism attacked Yiddish culture the care for the Jewish male body became Zionism’s most important cultural project. In the second part of the paper I have looked at the price Zionists and other Israelis have paid for Zionism’s constant need to banish the queer from the brave new Hebrew society.

I have also suggested that the alleged Israeli gay-friendliness is confided to certain sectors of Israeli culture which are concerned with keeping up with Western respectability. In other words, mainstream Israeli gay-friendliness is intimately tied up with Islamophobia. A true emancipatory project would be moving from homo-nationalism, a nationalism that is concerned with sameness and normativity, to bi-nationalism. Rather than a specific political program, I would like to use this awkward pun as an indicator that sexuality, gender and national politics are inexorably linked together. If homo-nationalism is indeed content with sacrificing its best and brightest on an altar of an impossible ideal, it should be replaced with a national contract that is willing to include the sexually, politically and culturally queer. One of the characters in Infiltration tells his comrade, a formerly religious soldier – “your body is still Jewish; it doesn’t know yet that it is Israeli”.[68] Maybe it is time that we claim our Jewish bodies – deformed, queer and imperfect as they are – back.  

[1] Aviva Halamish, Meir Yaari, A Collective Biography, The first Fifty Years: 1987-1947 (Tel-Aviv: Am Oved, 2007), p. 55. [Hebrew]

[2] Raz Yosef reads the same passage from Ya’ari in his "The Military Body: Male Masochism and Homoerotic Relations in Israeli Cinema", Theory and Criticism 18 (Spring 2001), pp. 14-15 [Hebrew]. Yosef understands Ya’ari’s desire as a masochistic homoerotic desire, while I, as will become clear, understands it as an offshoot of a more general, national desire.

[3] The Zionist Body by Michael Gluzman (Tel Aviv: Ha-Kibbutz Ha-Meuchad, 2007) [Hebrew], recounts many such scenes: for example, Herzl groping a bunch of Jewish porters in Jerusalem (p. 21); The writer Yaakov Ya’ari Polskin describing the muscular blacksmith “Sander Hadad” (p. 24); Moshe Smilanski writing about “Huja Nezer”, a beautiful Russian pioneer (p. 26); Friedrich Lowenberg, Altneuland’s protagonist, meeting David Litvak, once a Viennese beggar and now a pillar of the Zionist state (p. 56); Aharon, the teenager at the center of The Book of Intimate Grammar, trying to see his best friend, Gideon, naked (p. 251); Moshe Shamir observing Uri, his protagonist in He Walked Through the Fields, through the desiring eyes of Mika, his lover (p. 195); and finally, a strikingly similar scene in Yehoshua Kenaz’s After the Holidays (p. 221). See also Boaz Neuman’s discussion of the pioneers’ auto-erotic fashioning of their own bodies in Land and Desire in Early Zionism (Tel-Aviv: Am Oved, 2009) pp. 157-176 [Hebrew].

[4] Daniel Boyarin, Unheroic Conduct, (Berkeley: University of California Press, 1996), pp. 10-11, 210, 222; Gluzman, The Zionist Body, pp. 13-14.

[5] Sander Gilman, Jewish Self-Hatred, (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1986), pp. 291-296; Gilman, The Jew’s Body, (New York: Routledge), p. 40; Gluzman, The Zionist Body, p. 19; Todd Presner, Muscular Judaism, (New York: Routledge, 2007), p. 34.

[6] Jasbir Puar, Terrorist Assemblages: Homonationalism in Queer Times, (Durham: Duke University Press, 2007), p. 2.

[7] See the introduction to David Halperin’s One Hundred Years of Homosexuality (New York: Routledge, 1990).

[8] In that sense, the desire that self-fashioned “old Jews” felt for new ones is “hetero-sexual” regardless of their actual gender.

[9] George Mosse, Nationalism and Sexuality, (New York: Howard Fertig, 1985), pp. 4-5.

[10] Ibid., pp. 6-7.

[11] Ibid., p. 7.

[12] On medieval perceptions of the Jewish body, see: David Katz, “Shylock's gender: Jewish male menstruation in early modern England” Review of English Studies 50 (1999), pp. 440-462; Irvin Resnick, “Medieval Roots of the Myth of Jewish Male Menses”, Harvard Theological Review 93 (2000), pp. 241-263.

[13] Boyarin, Unheroic Conduct, p. 229.

[14] Ibid., pp. 51-64.

[15] And since he acknowledges the homophobic tendencies of rabbinical culture and the debt of LGTB rights movement to both Enlightenment and Liberalism, how could he attack a Jewish appropriation of those traditions?

[16] Boyarin, Unheroic Conduct, pp. 222, 277.

[17] Ibid., p. 212.

[18] Ibid., p. 208.

[19] Ibid., p. 210-212.

[20] Ibid., p. 213.

[21] That is, lusting after Mother and wishing to kill Father. See Boyarin, Unheroic Conduct, p. 219.

[22] Ibid., p. 276-277.

[23] Ibid., p. 294.

[24] Ibid., pp. 279, 295. See also: Todd Presner, Muscular Judaism, (New York: Routledge, 2007) p. 10.

[25] Ibid., pp. 295, 302-303. On the concepts of heterotopia and heterochrony, see Michel Foucault, “Of Other Spaces”, Diacritics 16 (Spring 1986), 22-27. One might suggest that in the light of Zionism’s desperate attempt to un-queer Judaism, the formulation of the Land of Israel as a hetero-topia acquires a second, gendered meaning.

[26] Boyarin, Unheroic Conduct, p. 296. One could also formulate Israel as a boot camp, where boys turn into men. Indeed, to a large extent Israel is one big boot camp.

[27] Ibid., p. 302.

[28] Ibid., p. 303.

[29] Ibid., p. xxiii.

[30] Ibid., p. 4.

[31] Ibid., p. 17.

[32] Ibid., p. 2.

[33] Ibid. Nordau was born Simon Sudfeld in Hungary, and re-invented (one might say “regenerated”) himself as the German intellectual Nordau.

[34] But not, as Presner stresses, from the actual praxis of “body culture”: Muscular Judaism, p. 12.

[35] Ibid., pp. 38-39.

[36] Ibid., p. 39.

[37] Ibid., p. 48.

[38] Ibid., pp. 55-56.

[39] Ibid., p. 58.

[40] Ibid., p. p. 59.

[41] Ibid., p. 61.

[42] Ibid., p. 107.

[43] Ibid., p. 108.

[44] Ibid., p. 109.

[45] Ibid., p. 111.

[46] Gluzman, The Zionist Body, chapter 2 and 3.

[47] Ibid., chapter 4.

[48] Ibid., p. 185.

[49] Ibid., p. 186.

[50] For an analysis of Schreber’s breakdown see: Sigmund Freud, The Schreber Case, (New York: Penguin Classics Psychology, 2003). In the movie version, Uri is played by Assi Dayan, Moshe Dayan’s son.

[51] Gluzman, p. 196.

[52] Ibid.

[53] Ibid., p. 200.

[54] Ibid., pp. 200-202.

[55] Ibid., pp. 204-205.

[56] Ibid., p. 222.

[57] Ibid., p. 227.

[58] Ibid., p. 229.

[59] Ibid., p. 231.

[60] Ibid., p. 232.

[61] Ibid., p. 233.

[62] Ibid., p. 234. My translation.

[63] Ibid.

[64] Yosef, "The Military Body”, p. 14-18.

[65] Raz Yosef, "The National Closet: Gay Israel in Yossi and Jagger," GLQ: A Journal of Lesbian and Gay Studies 11: 2 (2005), p. 283.

[68] Gluzman, The Zionist Body, p. 209.

האתוס ההיפסטרי ורוח הקפיטליזם

2 במרץ 2011

הדיון בהיפסטרים מוקדש לרוב לניתוח תרבותי של התופעה ואינו מתעכב ברצינות מספקת על המקורות הכלכליים שלה. דא עקא, ההיפסטרים, כהמצאה אמריקנית, הם בראש ובראשונה תופעה קפיטליסטית.

מחברים אחרים כבר ציינו שההיפסטרים הם צרכנים עניים אך אובססיביים. צריך לומר זאת בבירור גדול יותר. ההיפסטר הוא האפיטומה הגברית של הקפיטליזם הצרכני המאוחר. אפיטומה גברית לא רק משום שהטיפוס האידיאלי של ההיפסטר הוא גברי מעיקרו (לא שאין בנמצא היפסטריות), אלא משום שהאפיטומה הנשית של הקפיטליזם הצרכני המאוחר היא האנורקטית או הקאטרית. ואם נדמה שהקורבן הנדרש מבנות הקפיטליזם גדול לאין שיעור מזה של הבנים, הרי זו עובדה עצובה הנכונה לדברי ימי המינים מאז ומתמיד.

כדי לדבר על ההיפסטר יש לדבר על אירוניה. המרחק האירוני הוא מנגנון הגנה נפשי הכרחי משום שההיפסטרים, על אף הבוז שלהם למיינסטרים ולקונבנציונלי, הם דווקא סובייקטים שהטמיעו את ההיגיון הקפיטליסטי באופן השלם ביותר. קפיטליזם צרכני, ככלכלה וכתרבות, הוא מנגנון שמקדש את החדש, משום שהחדש – כפטיש, כאידיאל, כאתוס – מערער את המערכת ופוער אפיקים חדשים ולא צפויים של רווח. מתוך כך, התחלופה המתמדת, המתנודדת של טרנדים, גחמות, משברים ופיקים הופכת לעקרון המארגן של הכלכלה הצרכנית. אי הסדר הוא הדפוס החדש. זו חברה של יזמים וספקולנטים, שמעצם הגדרתם מחפשים אחר הלא-צפוי, הבלתי-ידוע והלא-מנוצל. ההיפסטר הוא בסך הכול יזם אופנתי, ספקולנט של תרבות פופ. הלהקה האהובה של אתמול היא באר הנפט היבשה של מחר.

זהו עולם אכזרי מאד. אירוניה היא הדרך היחידה לא להיטרף בסחרחורת הצבעונית הזו. המרחק האירוני הוא כפתור ה-reset שמאפשר להיפסטר לשרוד, מכיוון שהוא מציג את טעויות-השיפוט של העבר כתרגיל אינטלקטואלי. לא באמת אהבתי את “Garden State”. זה היה, כאילו, בקטע אירוני. האירוניה מאפשרת להסוות ראייה-לאחור בתור אינטואיציה נבואית.

תרבות שבנויה על גחמות ותהפוכות סדירות שרויה בסכנה תמידית של איכול עצמי; איש אינו חסין משיפוט גרוע. המנגנון האירוני הוא הדרך היחידה לאפשר לסובייקטים להמשיך במרוץ העכברים, למחזר ולהמציא את עצמם מחדש כל פעם, כאילו מאפס. ואם אירוניה עובדת כמנגנון הגנה רטרואקטיבי, מדוע לא להפוך אותה לאתוס א-פריורי, ל-pre-emptive strike? מדוע לא להיות אירוני תמיד ומראש, וכך להתחסן מפני מבוכות גדולות או מפני סיום הקריירה שלך כחרש תרבות?

היפסטרים, אם כן, הם קורבנות אופנה במובן הבסיסי ביותר של המושג. מי שמזלזל בכוחה של האירוניה לחצוץ בין ההיפסטר לבין אבדון, צריך רק להביט בגורלן של האנורקטיות. אנורקטיות, כמו היפסטרים, הן סובייקטים שהטמיעו באופן מושלם את הרוח הקפיטליסטית, אך בניגוד להיפסטרים לא הצליחו לפתח מנגנון הגנה אירוני. הן האל-קעידה של הקפיטליזם. ההיפסטר משוקע בחוויה הצרכנית, אבל האירוניה מספקת לו שריון מציל חיים. המעורבות שלו היא תמיד skin-deep. סקיני ג'ינס, זקן, קעקוע של הסימפסונס. הכול נשאר על פני העור. בלי הריחוק האירוני התוצאה היא נערות שחותכות את עצמן על מנת להשיג מידה של שליטה על גוף שמופקע מהן, או מרעיבות את עצמן באקט מדהים של איכול עצמי. אנורקסיה איננה הפרעה נפשית, אלא אם כן אנחנו מניחים שנפשות מתקיימות בחלל ריק, א-חברתי. אנורקסיה היא אקט פוליטי שההיפסטר לעולם לא יהיה מסוגל לו. השאלה האם מדובר במרטיריות קפיטליסטית או בפעולת טרור אנטי-קפיטליסטית ראויה לדיון נפרד.

היפסטרים, במילים אחרות, are dead serious about being ironic. כאוונגרד של הקפיטליזם הצרכני הם ראויים לרחמים יותר מאשר לשנאה. בעיקר משום שהם משלים את עצמם שהם אכן מציבים אלטרנטיבה למיינסטרים מבלי להבין שהם מתפקדים כפלוגת הסיור שלו. ואולי הם אינם משלים עצמם עוד; אולי מתוך ייאוש גדול הם מבינים שאין להם, לא יכול להיות להם, תפקיד אחר. על כל פנים, בניסיונם הנואש להיות מובחנים מאיתנו וזה מזה, סופם שהם נדמים זה לזה כחבר אפונים בתרמיל. רדיקליות אמיתית, אם כן – אם בכלל נותרה כזו בעולם – היא להיות ההיפך ממובחן ומקורי. אם הקפיטליזם הצרכני והאפיטומה ההיפסטרית מקדשות את החדש והמיוחד, מדוע לא להיות bland, חסר ייחוד, חיוורוני אבל לא מכוער, מיושן אבל לא וינטאג', חסר-מודעות אבל לא בכוונה; מדוע לא להיות, למען השם, סחי?

או לחלופין, לוותר על האירוניה ולצלול, ראש קדימה, אל תוך הכאב והכיעור האנושיים.

הציץ הטלוויזיוני בעידן האינטרנט: ארבע הערות על הכלכלה של האוננות

10 בפברואר 2011


הביטו בבני הנוער סביבכם: קשה שלא להיגעל לנוכח הטמטום הבהמי הנשקף מעיניהם, מן הלטרגיות המאוסה הנמסכת בכל תו ובכל תנועה. מדוע מדובר בבני אדם כה קלושים? התשובה פשוטה: הכול בא להם בקלות, ובמיוחד תמונות של ציצים. היזכרו נא בעצמכם לפני עידן האינטרנט, בחבריכם ובבני משפחותיכם: היינו בני טיפש-עשרה רזים כחוט, קפוצים כסליל, דרוכים וערניים בכל שעה; ידענו שההזדמנויות מעטות ויקרות מפז. לנו לא היה אינטרנט ומניה וביה, לא הייתה לנו אספקה שוטפת וברורה מאליה של חומרים ארוטיים. דמיוננו הצעיר היה מעורפל וחסר ניסיון – לא ידענו איך נראה בדיוק הגוף הנשי ואלו פלאים אנטומיים-ארכיטקטוניים חבויים במעלה הירכיים של בנות כיתתנו; נזקקנו נואשות לעזרים גראפיים שיבהירו וינמקו. היינו ציידים עיקשים. היינו בלשים חריפים. היינו אוכלי-נבלות של דימויים. אף פעם לא ידעת מהיכן תקפוץ פטמה סוררת, ואיזה עיקול בבד יחשוף דבר מה נפלא וחדש. נאלצנו לחיות משאריות, לגלות יוזמה, דריכות ותושייה. אם אני יודע משהו על מבנה הנרטיב הספרותי, הרי זה משום שביליתי שעות רבות בדפדוף מהיר ברומנים הרומנטיים שאימי שאלה מהספרייה בחיפוש אחרי סצנות אהבהבים מעדות "גלי עונג נשאו אותה עת הטלטלה בזרועותיו". אם התמזל מזלי התיאור הכיל כמה שמות מפורשים – פטמה, דגדגן – שהתווספה להם איכות גרפית חריפה, איכות שארגנה מחדש את הפרוזה האימפרסיוניסטית במכוון ועיצבה אותה לטקסט בר-גמירה. בארת כתב על "הנאת הטקסט"; כתב, ולא ידע מה הוא כותב.

ופרשנות סרטים? את שעות הלילה הקטנות הייתי מעביר מול ערוצי הסרטים בזפזופ נחוש, ממיין את ההיצע לפי שם הסרט, הז'אנר, איכות הצילום ורום השחקנים. כמו מהמר אנליטי המגייס לעזרתו כלים סטטיסטיים מתוחכמים הייתי יודע לצפות מהיכן תצוץ סצנת הסקס הבאה. פיתחתי חוש שישי, מעין הבנה אינטואיטיבית של מבנה הסרט האמריקני שאפשרה לי לנחש, בדיוק כמעט מתמטי, מתי בדיוק הגיבור והאובייקט המיני יתמזמזו ויתחבטו זה בזה בגמלוניות למשך שלוש דקות. אלו לא היו סצנות גדולות; הן אפילו לא היו סקסיות במיוחד (חוץ משתיים או שלוש שחרוטות בזיכרוני עד עצם היום הזה: שנון טוויד מפתה תלמיד תיכון ומדשן אמיק המופלאה רוכבת על ג'יימס ספיידר. האינטרנט קורא לכם, קוראים יקרים). אבל איכות הסצנות לא הייתה פקטור בהנאה: היה זה המרדף, הניצחון האינטלקטואלי על היקום הרנדומאלי והפוריטאני, שהפך את הסצנות הללו לסימנים טהורים של סקס. כמו נביא המגלה שהעולם המחולן מסתיר עדויות ניצחות לקיומו של האל, כך המאונן הצעיר היה צריך להפעיל מנגנונים פרשניים אדירים על מנת לחלוב מן המציאות הלבושה והבלתי מגורה כל טיפה של נוזלי-גוף שניתן היה לסחוט ממנה. ברגעים האפלים ביותר, המיואשים ביותר, הייתי מזפזפ לערוצי הסקס החסומים, שם תחת מעטה כבד של שלג וסטאטיות אפשר היה להבחין, או שאפשר היה לדמיין איזו תנועה בוכנתית, איזו התקמרות של גוו, איזו התעגלות שיכולה להיות שד, או השמש או פניו של שעון. מי שלא קרא ארוטיקה לתוך מסך מושלג לא קרא טקסט לעומק מימיו.

כל זה השתנה, כמובן, עם בואו של האינטרנט. לא אלאה אתכם, קוראים נפלאים, בתיאור מסעותיי במחוזות המפוקפקים יותר של הרשת. אין פטיש או סטייה או קומבינציה שעיניי לא חזו. מסעותיי אלו הותירו אותי, כפי שהותירו את הג'נטלמן למואל גוליבר, קהה-חושים וציני מעט. זה המחיר שמשלם האיש שראה יותר מדי.


בשבועות האחרונים אני עוקב אחרי העונה החדשה של "ספרטקוס", סדרת הטראש המהנה למדי של Starz, ערוץ פרימיום אמריקני. בתור ערוץ פרימיום, סטראז אינו כפוף לדיקטטורה החסודה של ה-FCC והוא יכול להראות עירום ואלימות ככל העולה על רוחם של מנהליו. "ספרטקוס" היא סדרה המבקשת במוצהר לספק את צרכיהם הבסיסיים והגסים ביותר של צופיה. היא עושה זאת מבלי להתעטף בצידוקים אמנותיים ומתוך גאווה גדולה, כמו נערה בת שש עשרה המגלה את כוחם של חיטוביה החדשים. "ספרטקוס" מציע סקס מכל גוון וסוג: גברים עם נשים, נשים עם נשים, גברים עם גברים וכל שילוב אפשרי בין הקטגוריות. האסתטיקה היא אסתטיקת סופט-קור – בלי זקפות ובלי ערוות – אבל הסקס מצולם במין חדווה טרנסגרסיבית שמפצה על קלישאות הז'אנר.

דא עקא, קשה להתחרמן מן הסצנות הללו. לא שהמשתתפים אינם נאים, והזוויות בהחלט מחמיאות והתאורה מלטפת. אבל מי שהתרגל לאספקה שוטפת על הארד-קור יתקשה להתרגש לנוכח מה שמתרחש על מסך הטלוויזיה, כאשר הקלקה אחת על העכבר תשלח אותו היישר אל המדמנה האינטרנטית, שם אפשר לגרד כל עקצוץ ולספק כל גחמה.

במסתו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מבכה את וולטר בנימין את היעלמותה של "ההילה", אותה מיוחדוּת שמעניקה ליצירת האמנות את "אמנותיותה". האינטרנט, כך נדמה, גזל מן הציץ הטלוויזיוני את הילתו האירוטית. לפני בוא האינטרנט גברים נזקקו לתחבולות שונות ומשונות על מנת לצפות בזוג שדיים. המאמץ היה מפרך ואילו התנובה – ברי המזל זכו לראות כמה תריסרים לכל היותר. רובנו שזפו זוג או זוגיים או שלושה, כמו חיות בר נדירות וחששניות בספארי. עתה, בעידן השעתוק המקוון, מאות מיליוני ציצים מצולמים מסתובבים באינטרנט, והם קופצים עליך ונועצים בך את פטמותיהם אפילו אם לא חיפשת פורנו. מחבר מלנכולי יותר היה תוהה אם כל חיפוש באינטרנט הוא, לאור התוצאות, חיפוש אחרי ציצים.

מדוע מתעקשות, אם כן, רשתות הפרימיום לשבץ *כל-כך* הרבה ציצים בשידוריהן? התשובה פשוטה ובינה ובין ארוטיקה אין דבר וחצי דבר. HBO מראה ציצים אך ורק משום שהיא יכולה להראות ציצים. זוהי פעולה פשוטה של התבדלות, בבחינת אצבע משולשת לרשתות הגדולות והרגולציה המטופשת שלהן. באופן פרדוקסאלי, אם צופי Starz מתחרמנים מהצפייה ב"ספרקטוס", אין זאת משום שהציצים של לוסי לאולס נפלאים אלא משום שצופי Starz, בניגוד לעמך, יכולים להרשות לעצמם לשלם על צפייה בציצים של גברת לאולס. בעידן האינטרנט השד המשודר מפסיק להיות מסמנים ארוטיים ומתחיל לסמן מעמד כלכלי ואפילו, במקרה של HBO, לתפקד כתו תקן של איכות טלוויזיונית. אין שום סיבה להראות ציצים ב-“Boardwalk Empire”. הם, כמאמר הקלישאה, בהחלט לא מהווים חלק אינטגראלי מהעלילה. אבל האופן שבו הם מרחפים ברקע, מעין אביזר-תפאורה נוכח בכל, מצביע בפני הצופים על העובדה שהם אכן צופים בתוכנית של הערוץ המהולל.


"אני מזהה את זה כשאני רואה את זה" כתב אותו שופט מפורסם על פורנוגרפיה ובכך ייסד את דיסציפלינת האפיסטמולוגיה של הפורנו. כבוד השופט סטיוארט הבין כי מוצר תרבותי, כמו החתול השרדינגרי, אינו פורנוגרפי או לא-פורנוגרפי לפני שנותנים בו מבט טוב. אבל כבוד השופט שכח שבניגוד לאמנויות אחרות, המבט אינו מספיק. כדי לדעת בוודאות שלמה אם דבר-מה הוא פורנוגרפיה או לא, צריך הצופה – הבה נניח שהוא גבר – לזוע בכיסאו בחוסר-מנוחה פעם או פעמיים, ולהעיף מבט סביב-סביב ואולי לסגור את הדלת מאחוריו, ואם היד כבר מתחילה לנדוד לעבר המכנסיים, אז רבותיי, יש בידינו מוצר פורנוגראפי. המגע הביצועי של הצופה בעצמו הוא החותמת הפילוסופית של ידע וודאי ומוחלט.


אם הייתה לפוסט הזו מטרה, מלבד קשירת רולאן בארת והציצים של זינה הנסיכה הלוחמת יחדיו, הרי מטרתו הייתה לרמוז שהרגע הזה שבו אדם קרוב אצל עצמו, שהרגע האינטימי ביותר אינו אינטימי כלל והוא בסך הכול פונקציה של זמזום שרתים והנפקות בורסה ולוחות שידורים. כדי ליהנות ממוצר פורנוגראפי צריך אדם להדחיק לא רק את אופני היצור של המוצר הספציפי הזה, דהיינו לבצע פטישיזציה של הסחורה, אלא לשכוח שהוא עצמו חיה כלכלית ושתשוקותיו הכמוסות ביותר מנוסחות על ידי היצע וביקוש וזמינות טכנולוגית, כלומר לבצע פטישיזציה של הנפש. במילים אחרות, בלי ארגונים פסיכו-פוליטיים כמו הכנסייה או הפסיכואנליזה שיספקו לנו מיתולוגיה מינית א-מטריאלית, שבמסגרתה אלוהים או אבא אחראים למיניות שלי, אין כלכלה מינית. ההכחשה היא תמיד כפולה – של כלכליות המצרך וכלכליות הצרכן; ברגע שהכחשה אחת מתפרקת יתמוסס התהליך כולו והרגע יחלוף. לאור הדברים הקשים והמסובכים הללו, קוראים יקרים, לא נותר לנו אלא להתפלא על כך שעוד עומד לנו בכלל.

Backlash בשייח ג'ארח

23 בספטמבר 2010

לא השתתפתי בדיון על זכויות האישה בשייח ג'ארח בזמן אמת משום שהוויכוח עצמו עורר בי זעם שבוודאי היה מוביל לפוסט מתלהם וגס-רוח; ייתכן שגם הפוסט הזה עומד להיות מתלהם, ובכל זאת הוא יהיה מתלהם פחות, וזו חצי נחמה. בכל מקרה אני כותב על הוויכוח הזה, שדי דעך, משום שברצוני להעלות נקודות שלא הועלו, ויש להן השלכות מעבר לסיטואציה הספציפית לשייח ג'ארח.

1. בגנות ה"הגמוניה הפטריארכאלית", או, theoretical maladies .

לקחתי כמה קורסים בהגות פמיניסטית במהלך לימודיי באוניברסיטה, ואלה, אם בגלל העדפותיי האינטלקטואליות ואם בגלל שמדובר בפקולטה הידועה לשמצה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, נטו להיות תיאורטיים יותר מאמפיריים. שם למדתי על "פאלוגוצנטריזם" ועל "ההגמוניה הפטריארכאלית". אלו הם מושגים שביקשו לתאר, במקור, מציאות היסטורית ספציפית; אך כפי שקורה למושגים אקדמאיים הם קיבלו חיים מטאפיזיים משלהם: כך קרה שיותר מדי סטודנטים וסטודנטיות תופסים את ההגמוניה הפטריארכאלית ככוח קוסמי חורש רע, המבקש להרע לאדם הנאור על כל צעד ושעל.

אני חושב שהגישה הליברל-פמיניסטית לשאלת הצניעות בשייח ג'ארח מפגינה את תסמיני המחלה התיאורטית הזו. מכיוון שההגמוניה הפטריארכאלית היא אנרגיה פנתיאיסטית איומה, נשים הופכות להיות באופן קורבנות שלה באופן א-פריורי, מעצם היותן נשים. העובדה שהנשים היהודיות בוחרות להגיע לשייח ג'ארח ואיש אינו יכול לכפות עליהן צורת לבוש כזו או אחרת, מכיוון שבמקרה הספציפי של שייח ג'ארח לנשים יהודיות יש יותר כוח פוליטי מאשר לגברים פלסטינים – הרי זו הסיבה שהן מפגינות שם מלכתחילה – לא יכולה לבלבל את מי שתופס נשים כקורבנות אקזיסטנציאליים.

ההגמוניה הפטריארכאלית איננה מצב-ביש תיאולוגי. היא התוצר של תהליכים ומוסדות חברתיים שיש להם פנים וכתובות וחשבונות בנק. אפשר להילחם בהם עם פרפורמנס חתרני ואפשר להילחם בהם באמצעות חרם צרכני. אבל כדאי להילחם בגברים ובנשים שיש להם השפעה ממשית, אמפירית, על אי השוויון המגדרי בישראל: אנשי תקשורת, חברות כנסת, רבנים ומחנכות. הפגנת השרירים הפמיניסטית אל מול אנשי שייח ג'ארח לא תשיג דבר משום שלתושבי השכונה יש מעט מאד השפעה פוליטית על חייהן של המפגינות היהודיות. הם, בפשטות, לא הכתובת.

אמת, המאבק הפמיניסטי מושהה בשייח ג'ארח, אך הוא מושהה כפי שהמאבק על גוף האישה מושהה כאשר פמיניסטיות מחליטות ללכת לגניקולוג. במרבית המקרים נשים בוחרות ללכת לגניקולוג, והן אף יכולות לבחור את הגניקולוג שמטפל בהן. הן מעניקות לו רשות לעשות בהן מעשים שהיו מכניסים כל גבר אחר לכלא. ביקור אצל הגניקולוג, כול עוד הוא נשאר בגבולות ההסכם בין הפציינטית והרופא, הוא אתר שבו פמיניסטיות משהות את הבעלות על גופן למען השגת מטרה מסוימת. כפי שהקליניקה היא הטרוטופיה מגדרית, כך שייח ג'ארח היא הטרוטופיה פוליטית. שייח ג'ארח היא הטרוטופיה פוליטית במובן כפול: ראשית, משום שהמפגש עם פלסטינים מוחלשים הופך את המפגינות היהודיות למעין אליטה פוליטית, ושנית, משום שהמפגש הזה נועד לצמצם את הפער הפוליטי בין שתי הקבוצות. אם הפמיניזם מושהה בשייח ג'ארח, הוא מושהה משום שה-possession של האישה היהודית את גופה הוא תולדה ישירה של ה-dispossession של הגבר הפלסטינאי. ומשמעותו של צמצום הפער הפוליטי בין יהודים ופלסטינים הוא זכותם של האחרונים לבקש בקשות שערוריות, וזכותם של הראשונים לסרב.

2. על גבולות הליברליזם הישראלי

מה מטריד, אם כן, את מחייבי הגופיות? הם מוטרדים, באופן פרדוקסאלי, מן הפוטנציאל הפוליטי שמגלים תושבי שייח ג'ארח בבואם לשאת ולתת על אופי ההפגנות. טוב להיחלץ לעזרתם של פלסטינים חסרי ישע פוליטי; רע לגלות שלפלסטינים יש דעה משל עצמם. כמובן שמחייבי הגופיות מתנגדים לכיבוש ולחמס של רכוש ואדמה. ובכל זאת, הם מבקשים שההפגנות יערכו בתנאים שלהם, שבהם חלוקת ההון הפוליטי בין האביר על הסוס הלבן לבין העלמה במצוקה נשארת על כנה: נעזור לכם, כל עוד לא תצברו מספיק כוח על מנת להשפיע על חיינו. ברגע שמחייבי הגופיות זיהו אצל הפלסטינים השמרנים צל של סוכנות פוליטית , המנוגדת לרגישויות הליברליות שלהם, העלות שבמירוק המצפון הפכה ליקרה מדי.

בהקשר הזה, צריך להיות ברור לכל ליברל, פמיניסטית וקוויר יודו-ישראלים שהפריבילגיות שלהם הן תוצאה ישירה של נישול הפלסטינים. ליברליזם והומניזם, לחם חוקו של השמאל הישראלי, אינם ערכים קלוטים מן האוויר: הם חלק מן התפיסה העצמית של הציונות כתנועה נאורה; הם חלק מהותי של האתוס והחינוך הציוניים. דע עקא, אנשי השמאל הרדיקלי – נשים וגברים, הטרו וקווירים – הם סובייקטים דפוקים שנכשלו באיתור הגבולות שהציונות הציבה לליברליזם שלה. הם מסרבים להכיר במחיר שכל ציוני נאור מוכן לשלם: אם נשים יהודיות נהנות מחופש יחסי, אם מתקיים מצעד גאווה בתל אביב ובירושלים, הרי זה משום שצה"ל מייצר בדם ובאש מרחב פוליטי נקי מערבים ומערביות. בתל-אביב, העיר והאתוס, יש אוחצ'ות ובוצ'יות, אבל אין מוחמדים.

ואף על פי כן אינני יכול, כגבר לבן יהודי והטרו-נורמטיבי, לדרוש ממיעוטים – אפילו מיעוטים ברי-מזל באופן יחסי כמו קווירים ונשים יהודיות – לוותר על זכויותיהם. למרות שאינני מאמין בתסריט בלהות שבו מדינה דו-לאומית תהפוך לגוב אריות דתי-שמרני, ברור שהענקת סוכנות פוליטית לפלסטינים תשנה באופן משמעותי את מאזן הכוחות התרבותי בישראל/פלסטין. אינני יכול להאשים פמיניסטים וקוויריות אם הן מחליטות להגן על הפריבילגיות היהודיות שלהן מתוך שיקולים של שימור עצמי; אבל צריך להיות ברור להן מי ישלם את המחיר. ולהיפך, מי שמצדד במדינה דו-לאומית צריך להביא בחשבון את המחיר שמיעוטים מגדריים ומיניים עשויים לשלם.

כרגע, מדינה דו-לאומית היא הבון-טון של השמאל הרדיקלי, בדיוק משום שמדובר בחלום ערפילי. הוויכוח על פמיניזם בשייח ג'ארח סיפק לנו הצצה אל סוג הדילמות והוויכוחים שהחברה הישראלית עתידה להתנסות בהם אם האופציה הזו תהפוך לריאלית.

אני מניח כי כאשר רבים מתומכי המדינה האחת יתפסו את היקף המחיר שהם עומדים לשלם במונחים של זכויות-יתר, הם ינדדו למחנה שתי המדינות (כפי ששמאלנים רבים נדדו ימינה עקב האינתיפאדה השנייה). בין הנודדים הללו, אני מעז להתנבא, יהיו הרבה נשים ולהט"בים שמאלנים, שיחברו אל המיינסטרים הציוני ברגע האמת. וזה לגיטימי. הפמיניסטיות והקווירים שיישארו במחנה הרדיקלי יצטרכו לנסח אג'נדה פוסט-ליברלית שתאפשר להם לבסס את זכויותיהם מבלי לבטל את הסוכנות הפוליטית של הפלסטינים.

ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.


16 בספטמבר 2010

במהלך השנתיים האחרונות, שייזכרו על ידי הדורות הבאים בעיקר כפרלוד לנסיקתה המטאורית של ליידי גאגא, הצלחתי להתעלם ממנה בצורה אפקטיבית פחות או יותר. אני אפילו גאה להודות שחשבתי במשך חודשים ארוכים ש"פני פוקר" הוא שיר של מדונה. הייתי שמח להמשיך להתעלם ממנה, לולא החלו לצוץ קולות פמיניסטיים שמהללים אותה כאייקון פמיניסטי/קווירי; וכפי שהעיר נדב פרץ, אם ליידי גאגא היא אייקון פמיניסטי, לא בטוח שאני פמיניסט.

מה הבעיה עם האיקוניזציה של ליידי גאגא? ראשית חכמה, האישה עושה מוזיקה עלובה. אפילו בסטנדרטים הנמוכים של פופ מיינסטרימי, ז'אנר שמיוצר על ידי  רשעים להנאתם של טיפשים, המוזיקה של ליידי גאגא מסמלת מין קו חציוני שכולו אומר בנאליה וכישרון מסדר גודל בינוני; לא רק שהיא איננה מבצעת ברמה של ביונסה, אפילו בליגת הכתיבה של מקס מרטין היא לא.

כמובן, אני מניח שרוב האוהדות הפמיניסטיות של ליידי גאגא מודעות לעובדה שלא מדובר כאן בביאתו השנייה של ג'ון לנון. למעשה, המוזיקה של ליידי גאגא משחקת תפקיד מזערי בהפיכתה לתופעת פופ ולאייקון פמיניסטי. אלו התלבושות המוזרות והקליפים המסוגננים שגורמים למבקרות לשלוף מן המדף את "Gender Trouble" ולהפליג בתיאורים על "חתרנות" ועל "פרפורמנס" ועל "ג'נדר-בנדר" ועוד פניני ז'רגון היישר מן החוגים ללימודי מגדר.

עשרים ומשהו שנים אחרי השתלטות המחשבה הפוסט-מודרניסטית על הפקולטות למדעי הרוח והחברה, אני חושב שאפשר להוציא את המונח "חתרנות" לפנסיה. מלבד כלכול קריירות אקדמאיות רבות מספור, ה"חתרנות" לא תרמה לשום פרויקט פוליטי. מסתבר שבכל מוצר תרבותי, מסרטים של ג'ון ויין ועד למדור התרבות של מקור ראשון, ישנם סיגים "חתרניים" – ובכל זאת, הקפיטליזם הגלובלי עומד על כנו, כמו גם הכיבוש, ניצול אפריקה וחלוקת העבודה בין נשים וגברים. זאת משום שהקפיטליזם, ובמידה פחותה, המנגנונים הציוניים והפטריארכאליים מסוגלים לספוג ולהטמיע בתוכם את ה"חתרנות" המאיימת. כל קונצרט רוק מעלה באוב עצרות נאציות, ותוכנית הריאליטי הנצפית ביותר בישראל קרוצה מחומריו של רומן דיסטופי; זה לא ממש מפריע לרוב בני המערב, שיספרו לכם, מבלי להרהר בכך אפילו לרגע, שדמוקרטיה היא הרע במיעוטו וישאלו שמא אתם מעדיפים תוכניות חומש ואת חיים הברפלד. במילים אחרות ומבלי לגרוע מהחשיבות האינטלקטואלית שלו, כפרויקט פוליטי הפוסטמודרניזם נחל כישלון חרוץ ומקרים רבים אף חישק את המערכות שנגדם הוא ביקש ל"חתור". אם נשים וקווירים צברו כוח פוליטי בעשורים האחרונים, הרי זה משום שהם הצליחו להשתחל לעמדות כוח כלכליות ולקדם חקיקה פרוגרסיבית. כל אג'נדה פמיניסטו-קווירית שאיננה בנויה על שינוי מטריאליסטי תישאר בבחינת בון-טון אינטלקטואלי לפמיניסטיות עשירות והומואים עם קביעות.

אם נחזור לליידי גאגא, צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו שההשקעה הגדולה של הגברת בפרסונה שלה היא לא יותר מחישוב ציני במקרה הטוב וניסיון נואש להסיט את תשומת הלב משירי הטכנו הרוסי שלה במקרה הרע. צריך להיות ברור שליידי גאגא רוצה לעשות כסף וכל שיקול אחר כפוף לתאוות הבצע והפרסום שלה. צריך להיות ברור כי כפי שבואי ומדונה לא שינו באופן מהותי את תפיסות המגדר של המיינסטרים, משום שמה שמותר לאמן לא תמיד מותר למעריץ, ליידי גאגא לא תשנה יותר מדי. אם המיינסטרים פתוח יותר לחריגות מן הנורמה, זו תוצאה של תהליכים חברתיים עמוקים ומורכבים ולא של קליפ בן עשר דקות. ליידי גאגא רק מנצלת את הטרנד הזה וגורמת לנשים מסוימות לדמיין כאילו המיינסטרים סוף-סוף מחבק אותן, בזמן שלמעשה הוא מכייס אותן רגשית וכלכלית; ליידי גאגא היא לא אייקון פמינסטי – היא פאם פאטאל לסבית (כמה "חתרני" מצדה).

אני מכנה את הלך הרוח האינטלקטואלי הזה "גאגא-פמיניזם". הוא נשען מצד אחד על הנחה מופרזת בדבר כוחם של דימויים לשנות מסורות חברתיות המעוגנות היטב באינטרסים מטריאליים,  ועל התשוקה לשוב – ולו לרגע חולף – לחיקו של המיינסטרים. ההערצה לליידי גאגא, שהמופע שלה לא שונה בהרבה ממאות מופעי דראג מוכרים פחות, נובעת מהעובדה שהיא עשתה את זה, מהעובדה שהמוני סטרייטים ושוביניסטים קונים את מה שיש לה למכור. ליידי גאגא היא ההבטחה לכך שיום אחד המיינסטרים יאמץ לחיקו את הטרנסג'נדרים והאוחצ'ות והבוצ'יות; אבל המחיר של הקבלה הזו צריך להיות ברור: המיינסטרים הקפיטליסטי יאמץ את האומואים והנשים, לא מתוך הטעמה עמוקה של ערכים הומניסטיים, אלא מכיוון שיש להם כסף. כל מיעוט שאינו יכול להיות, או שאינו רוצה להפוך לשוק לוקרטיבי יכול לשכוח מן הפריבילגיות של הגאגא-פמיניזם ויכול לשכוח מן הגאגא-פמיניסטיות, שברגע שתתקבלנה למיינסטרים תגנה כלביאות פצועות על זכותן ל"פרפורמנס" ליברלי אל מול ה"פרפורמנס" האסלאמי של נשות העולם השלישי (לראייה: אותו וויכוח מפורסם ומיותר על גופיות בשייח ג'ארח).

עצתי לפמיניסטיות, אם כן, היא לצרוך את ליידי גאגא כפי שלימדתן אותנו, גברים פרוגרסיביים, לצרוך פורנו – בהיחבא ומתוך רגשות אשם משתקים. וכפי שאף פמיניסטית שמכבדת את עצמה לא תתייחס ברצינות לגבר המצהיר שצריכת הפורנו שלו היא עדות לכבוד האינסופי שהוא רוחש כלפי נשים, אני מבקש שלא תהפכו את הג'ילטי פלז'רס שלכם לאייטם אידיאולוגי. אם באייקונים פמיניסטיים חשקה נפשכם, שמעתי שתמר גוז'ינסקי פנויה. אני בטוח שהיא תראה נפלא בשמלה של קרמיטים.

חשיפת יתר, או הערות על הפוליטיקה של הפרטיות

25 ביוני 2010

פורסם במקור ב-"הסיפור האמיתי והמזעזע של".

היה רגע תרבותי, לפני לא הרבה שנים, שבו מיטב כוכבניות הוליווד יצאו לבלות ללא תחתונים. וכאשר את יוצאת מתוך לימוזינה בשמלה קצרה מאד, הכוריאוגרפיה הנדרשת עלולה לחשוף את איבריך המוצנעים ביותר לעדשותיהם המצפות של הפפראצי. כך יצא שמבול מצולם של ערוות שטף את העיתונות העולמית. המוסדות המכובדים יותר נטו לכסות את הבשר המגולה בעלה תאנה גרפי כזה או אחר; הבחורים הקריפיים מהאינטרנט, לעומת זאת, ויתרו על היומרה לחלוטין. היכן שפורנו עם חיות וזאטוטים ממתין לנו במטווחי הקלקה יחידה, עוד כוס אחד – גם אם הוא מחובר לפרצוף מפורסם – איננו סיבה להתרגשות.

מטרתה של רשימה זו היא להציע רציונאל המסביר את תופעת היעדר התחתונים. אינני יודע מה עבר בראשן של בריטני או פאריס בשעה שיצאו מאחוזתן, כשרק שוליו הבוגדניים של סטרפלס זעיר מפריד בין המה-שמו שלהן ובין תרבות המערב. אבל מכיוון שהתופעה נמשכה זמן-מה גם אחרי שהעלמה הראשונה נתפסה בקלקלתה, כלומר, מכיוון שאותן נערות פוחזות הבינו היטב את הסיכונים וההשלכות של חוסר-בתחתונים, הרי שדבקותן בבחירה האופנתית הזו מילאה פונקציה נפשית או חברתית מסוימת. מהי, אם כן, הפונקציה הזו?

ראשית חכמה, הבה נבחן את הנפשות הפועלות. בריטני ספירס, לינדזי לוהאן, פאריס הילטון. שלוש נשים צעירות, שעיקר פרסומן בה להן, על אף קריירות משחק ושירה ענפות, מחיי האישות הקטסטרופליים שלהן. אין אספקט בחיי הפרט של שלוש המוסקיטריות שלא נבחן לעומקו בשורה של פרסומים צהובים פחות או יותר – ממשקלן, דרך הרגלי הצריכה שלהן ועד העדפותיהן המיניות. במילים אחרות, התקשורת ניסתה לפקח, באמצעות מצלמות הפפראצי, על מה שנכנס אל ויוצא מ- הגוף של בריטני, לינדזי ופאריס. הרי לכם ביו-פוליטיקה ללא ממשלות וללא נתינים; גוברנמנטליות של מדורי רכילות, משטרות אופנה  וארמון הבדולח האינסופי של הרשת.

הסלב הוא אדם שפרטיותו היא, מניה וביה, ציבורית. ומכיוון שמערכת היחסים בין הסלב וקהלו היא אופטית מעיקרה, גופו הופך להיות שדה מערכה ציבורי שמעליו כוחות שונים ומשונים מנסים לקבוע את משמעותו (כלומר, את ערכו הסימבולי) של הסלב.

טענתי העיקרית, אם כן, היא שהכוס החשוף של הכוכבניות הצעירות הוא קריאת תיגר על מידת מעורבות התקשורת בחייהן. התקשורת מנסה לבסס רגולציה של מה שנכנס ויוצא אל הגוף של בריטני ולכן המחווה הנגדית היחידה היא לא לנסות ולהסתתר (מהלך חסר פשר במסגרת שיח רואה-כול) אלא להציג לראווה את מה שהתקשורת המכובדת אינה יכולה להרשות לעצמה להראות. עלינו לזכור שלצד ההנאה הבלתי מרוסנת מסבלן של נסיכות הפופ, נוצר שיח פטרנליסטי (שלא לומר, מטרנליסטי) שהצדיק את ההתעניינות הסליזית בקריסתן של העלמות מהוליווד כדאגה אותנטית לשלומן. לכן, פרסום המכבד את עצמו לא יכול להראות לצופיו את הואגינה המפורשת של לינדזי, לא רק משום שמדובר במוסד בעל מוניטין, אלא גם משום שהחשיפה הבלתי פוסקת של חיי הסלב לא נועדה לספק אי אילו יצרים נלוזים, אלא לאפשר לקוראים לעקוב, כסוסי ציפורניים וספוקי ידיים, אחרי מצבה הפסיכוסומאטי של אלילתם האהובה. במילים אחרות, הכוכבניות חושפות את כוסן, בדיוק משום שחשיפת יתר כזו תאלץ את התקשורת המיינסטרימית להציב גבולות לכיסוי (כלומר, לחישוף) של חייהן. הרי לכן דרך מבריקה לתבוע מחדש בעלות פרטית על גוף ציבורי.

כמובן, כל התופעה מתחננת לטיפול ז'יז'יקאני: אל לנו להתעלם מן הפן המיני הבוטה שבהצעת הכוס לעיני הקוראים. מדובר, בעליל, בהזמנה בוטה לחדירה אופטו-פאלית מין הדרגה האינטימית ביותר. אלא שנדמה שהמציצן מאבד משהו מן ההנאה ברגע שהאובייקט הנצפית נעשית מודעת להיותה נצפית ומציעה את עצמה לצופה; מאזן הכוח משתנה והמציצן הופך מרואה-ואינו-נראה למשתתף פעיל – ולכן פגיע – בשדה המערכה. יש גם לומר משהו על הכוס כעל הממשי העודף, הדבר שאנחנו נהנים לראות בעיני רוחנו, אולם נוכחותו הממשית, המגולה והמגולחת, דוחה אותנו ומבטלת את ההנאה המינית שבהצצה [הכנס כאן רפרנס ל"חלון אחורי"].

לבסוף, קוראות וקוראים, עלינו לשאול, האם מדובר במהלך "פמיניסטי"? אני מעדיף להשאיר שאלה זו ללא תשובה מוחלטת. אין ספק שאפשר ל"קרוא" את חשיפת הכוס כ"פרטיקת" "התנגדות" "חתרנית" (אלוהים, כמה שהז'רגון הזה עייף), אלא, וזו כבר תחושה סובייקטיבית, שהמהלך הזה מדיף ריח חמוץ של ייאוש ודחיקה אל הקיר. אחד הדברות הפמיניסטיים העיקריים הוא "האישי הוא פוליטי". אלא שהפמיניסטיות לא המציאו את הדיבר הזה; הוא נוכח כבר בזרמים הביו-פוליטיים שעיצבו את המודרנה; הפמיניזם, במידה רבה, השתמש בעניין ההולך וגובר של מערכות מדינתיות ועסקיות בגוף – כמשאב פוליטי וכלכלי – על מנת לקצור דיווידנדים פוליטיים-כלכליים (לא שיש משהו רע בזה). אבל הבאק-לש הוא בלתי נמנע: אם האישי הוא פוליטי, הגוף, ובמיוחד איברי הרבייה שלו, יהפכו לעניין ציבורי. ייתכן שמבחינת נשים מסוימות, מדובר במחיר ששווה לשלמו; ייתכן שהפיכת הגוף למתחם ציבורי הייתה מתרחשת בכל מקרה והדיווידנדים – כמו חופשות לידה קבועות בחוק – הם בבחינת רווח טהור. אבל אם במערך התרבותי הנוכחי האופציה היחידה של נערות צעירות לשליטה בגופן היא חשיפת-יתר (או הטלת מום, ראו ערך ה-cutters), אולי ראוי לבחון ברצינות ביסוס מחדש של ההבחנה בין הספרה הפרטית והציבורית, לא כניסיון לדה-פוליטיזציה של האישי, אלא כמהלך פוליטי לעילא שמטרתו יצירת מרחבים שבהם השליטה בגוף חוזרת לידי מי ששוכן בו.

Thar She Blows!

12 באפריל 2009

על  שפיכה נשית, חרדה גברית והאפיסטמולוגיה של הפורנוגרפיה

"If you want to shoot – shoot; don't talk."


"Fake, fake, fake."

                                                 Elaine Benes


הקליימקס המיני הגברי סינמטי מטבעו: הרי מה מבקש לו הקולנוע אם לא יפי-קומה ותנועה נחרצת ופאלאטה נאה של צבעים? הקליימקס המיני הנשי, לעומת זאת, חמקמק הוא ונדיר, כמכרסם קטן וזריז המציץ לרגע ממחילתו. ובעוד איבר המין הגברי משגר עדות חותכת להנאתו, אגלים סמיוטיים נוצצים וחדי-משמעות, הרי הגוף הנשי מייצר רק ראיות נסיבתיות לעונג: רעידות וטלטולים, אנחות וגניחות, פריעת שיער ופלבול עיניים. כל זה טוב ויפה, אך בלתי מספק מבחינה אפיסטמולוגית: מי לכפינו ייתקע שלא מדובר בזיוף, בהצגה מן השפתיים לחוץ?

האמביוולנטיות הזו של העונג הנשי עינתה ומענה גברים רבים. הם, כמו הקלוויניסטים של וובר, מחפשים סימנים ארציים לגאולה שמימית: מבט מצועף, אנחה מסוימת, התכווצות בלתי רצונית של השריר; מספיק עדויות ממספיק חושים, ואולי תנוח דעתנו. אבל מזלו של הפורנוגרף לא שפר עליו עד כדי כך; פורנוגרפיה, מעצם טבעה, מספרת אפוסים של כיבוש ללא עוררין. אין בה מקום לספקות וכישלונות. ובה בעת, הפורנוגרפיה – כז'אנר קולנועי – יכולה רק להראות ולהשמיע. דהיינו, היא מעבירה רק שתי חמישיות מן החוויה הרב-חושית הקרויה מין. על החסך הזה הפורנוגרפיה מפצה במיני דרכים: ראשית, היא מגדילה את האיברים הרלוונטיים; על המחסור בתחושה, בטעם ובריח מפצה הקולנוע הפורנוגראפי בגודל, גודל וגודל. דרך שנייה להתגבר על המחסור החושי היא בדברנות בלתי פוסקת על מה שהקולנוע אינו יכול להעביר: "הו, אני כל-כך רטובה" "הו, הזין הגדול הזה מרגיש כול-כך טוב בתוכי"; הרי לכם דיבור פרפורמטיבי ישן וטוב (גברים בפורנו ההטרו-מיינסטרימי אינם נוטים לדבר. מה יש לדבר כשאפשר לראות?). 

אמנם, ישנם תתי ז'אנרים בפורנוגרפיה שאינם מעוניינים כלל בעונג הנשי; לא נעסוק בהם במסגרת זו. ובכל זאת, ההטרו-מיינסטרים הפורנוגראפי עסוק בשאלת העונג הנשי, ולו משום שזהו המקום שבו חרדות גבריות אמורות לעבור שיכוך. וכך, מצד אחד, נדרשת הפורנוגרפיה לסוגיה מרכזית זו, ומאידך אין לה את הכלים האפיסטמולוגיים ליצור וודאות אצל הצופה שבן-דמותו הקולנועי אכן הביא את בת-זוגתו לשיא המיוחל. על מנת לטפל בבעיה יסודית זו נולד תת הז'אנר העוסק בשפיכה נשית.

השפיכה הנשית אמורה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: היא נועדה, כאמור, לאשש את כוח הגברא של בן-דמותנו באמצעות עינוג בת זוגתו. בנוסף, היא פותרת את בעיית ה-"show, don't tell" הקולנועית, הדורשת שנספק ראייה פוזיטיבית להתרחשות האורגזמה. נהוג להתייחס לפורנוגרפיה כאל ז'אנר נטול ערך קולנועי, ואילו האמת היא שהפורנו רק מעצים ומחדד את המגבלות והתשוקות האפיסטמולוגיות של הקולנוע בכללותו. שהרי מה מבקש לעשות הקולנוע אם לא להראות, להראות, להראות? והפורנוגרפיה, ז'אנר הנקי ברובו משיקולים עלילתיים ואמנותיים, יכול להקדיש עצמו להראייה בלתי מתווכת ובלתי מופרעת. מכאן, אותה תצוגת תכלית של מכמני הכוכבנית לפני האקט עצמו, בבחינת כזה ראה וקדש. מכאן, אותן תנוחות מסובכות ובלתי נוחות בעליל שמטרתן היחידה היא לאפשר למצלמה – היא הפאלוס האמיתי – לראות את הכוס (או את פי הטבעת, למיטבי לכת), שאלוהים, אותו מעצב מגושם, שם מתחת לבטן ובין הרגליים; הרי לכם הוכחה שהאל הטוב לא היה קולנוען, שהרי אז, משיקולי הפקה, היה ממקם את הואגינה בטבור ואת הרקטום בין העיניים. ומכאן, לבסוף, השוט הסופי: שוט הגמירה הגברי, המתרחש כמעט תמיד מחוץ לגוף הנשי, אבל מכוון אליו. מה הטעם בשוט גמירה כזה, מלבד ההשוואה המיזוגינית בין הכוס והפנים? הטעם הוא סינמטי לגמרי – כל מה שמתרחש בתוך הגוף הנשי, נותר (לרוב) מחוץ לטווח הראייה של המצלמה. ומכיוון שפורנוגרפיה היא ז'אנר האמור להראות מין אמיתי – זקוקים אנו להוכחה אמפירית בלתי ניתנת לערעור (ולהוצאה מהשיער).

וכך, נדרשת האורגזמה הנשית – עוד עניין שמתרחש בתוך הגוף הנשי – לעבור החצנה. ואיזו החצנה ספקטקולארית! הפורנוגרפיה אינה עסק לקטני אמונה וחזון – הכול, כמו בימים הטובים של הוליווד, חייב להיות גדול: לכן, כתמים בודדים וממטרים קלושים אינם מספקים איש. שפיכה נשית היא שם מטעה למה שמתרחש על המסך – מזרקות-אנוש הוא ביטוי מספק יותר. אותן נשים יורות – פשוטו כמשמעו – מטח של מיצים, בדרך כלל לכיוון פניו של בן זוגם המאושר, או אל המצלמה (כלומר, לפנינו שלנו, הצופים). השפיכה מלווה בזעקות-ניחר ובעוויתות בלתי רצוניות, רק כדי לוודא שכולם הבינו שמדובר באורגזמה; עדות ברורה יותר מזו לעונג לא תמצאו.    

* * *

גם אם מביאים בחשבון כי מדובר בהצגה שנועדה לשכך את חרדותיהם של גברים שאינם בטוחים ביכולתם לענג נשים, עדיין מדובר בפרקטיקה מעניינת מבחינה אידיאולוגית. ראשית חכמה, היא מתרכזת בעונג נשי, עניין כלל לא מובן מאליו בפורנו הטרו-מיינסטרימי. כמובן, היא מבצעת פטישיזציה קאמפית לחלוטין של תופעה קיימת:  אחוז מסוים של נשים אכן פולט כמות מסוימת של נוזלים בזמן האורגזמה, אלא שבדרך כלל מדובר באפקט צנוע בהרבה מזה שמתואר בסרטים. ההקצנה של התופעה, דהיינו, הצגת הנשים הללו כמזרקות אנושיות, מחפצנת את גופן בצורה הבסיסית ביותר: הן מאבדות את השליטה עליו עקב החיכוך היעיל של הזין או היד הגברית. מאידך, הגמירה הספקטקולארית הזו מעבירה את הנשים הללו "הגברה", מלשון גבר: לא רק שהן גומרות החוצה במקום פנימה, הן אף עושות את זה באופן שמאוד מזכיר גמירה גברית, והן אף גומרות על הגבר (או המצלמה) באופן שמחקה את ה-cum shot הגברי הסטנדרטי. יחסי הכוח שמוצגים בתרחיש הזה, אם כן, אינם בינאריים לגמרי: מצד אחד, ישנה החפצה בוטה של הגוף הנשי, כולל איבוד שליטה ממשי על איבריו. מאידך, האורגזמה הנשית, על חזרותיה, מופעיה וחוזקה היא האובייקט והמרכז של הסצנה ומושא ההערצה הגברי; עונגו של הגבר תלוי ביכולתו לענג את האישה. במילים אחרות, יוצרי הפורנו – רובם ככולם גברים – מכירים בכוח הציבורי ההולך וגדל של המיעוט הנשי; אולם, בה בעת, התרחישים שהם בונים נועדו לחשק את העוצמה החדשה הזו באמצעות הפקעת העונג על ידי הפרטנר הגברי. הנה שוב מתגלה הקרבה בין הפורנו והקולנוע הלבוש: גם בהוליווד זיהו היוצרים – רובם ככולם גברים – את הכוח הנשי החדש, והחלו לייצר קומדיות רומנטיות על נשים עצמאיות הבוחרות – כי פמיניזם זאת האפשרות לבחור, כן? – לוותר על עצמאותן לטובת הגבר הנכון. צדק מי שקבע שקומדיות רומנטיות הן הפורנוגרפיה של הנשים.

ומאידך, ניכוס טקס הגמירה הגברי על ידי האישה מאפשר לנו לחשוב מחדש על ה-cum shot  הידוע לשמצה. אם אכן מופע השפיכה הנשית הוא רגע שמאשש גם כוח נשי וגם כוח גברי, האם ייתכן שמופע השפיכה הגברית, אחד הסממנים המיזוגיניים ביותר של הפורנו ההטרו-מיינסטירימי, הוא אמביוולנטי יותר ממה שנהוג לחשוב? הרי הגמירה הגברית זקוקה, מניה וביה, ליד התומכת או הפה המנחם של האישה והיא כוללת, גם אם באופן פחות נחרץ מבחינה קולנועית, איבוד שליטה רגעי אצל הגבר. ההקשר וההעמדה – האישה בדרך-כלל ניצבת על ברכיה בתנוחת כניעה מובהקת – מונעים מהרגע הזה להוות מופת פמיניסטי, אבל נדמה לי שהפיכת טקס הגמירה ליוניסקסי מאפשר לנו להבחין בדקויות של פיזור הכוח בין המינים, גם אצל תוצרים קולנועיים שוביניסטיים במובהק.

תעשיית הפורנוגרפיה מנצלת באופן ממשי נשים ממשיות. אבל בניגוד לטענת חלק מהפמיניסטיות, הדימויים שהיא מפיצה אינם מעידים על ומחזקים את השליטה גברית. הם מצביעים, באופן המובהק והעצוב ביותר, על עוצם החרדה והפחדים של מעמד האדונים; אם להיות גס רוח, כגודל הנוירוזה – גודל האיבר. סצנות השפיכה הנשית, על הפנים המחפצנים והמיזוגיניים שלהן, מעידות על כך שהעונג הנשי נעשה חשוב מספיק על מנת להפחיד עד מוות הרבה גברים. אם אפילו הפורנו ההטרו-מיינסטירימי, ארץ-פלאות של נשים קלות וכנועות, חוגג את האורגזמה הנשית, הרי לכן עדות לכך שהקמפיין הפמיניסטי נחל לפחות הצלחה אחת.

המסכות הסמויות מן העין

10 במרץ 2009

ספוילרים ל-"ווצ'מן".

נטייתם של פילוסופים צרפתיים לצאת בהצהרות מפוצצות – "אין דבר מחוץ לטקסט", למשל – ידועה ברבים, והיא מקור מרכזי לבוז שרוחשים הוגי השכל הישר לאותם אקרובטים פרנקיים של המחשבה. אבל לפעמים יש מאחורי הסיסמאות הגורפות הללו מהלך מחשבתי מעניין. דוגמא אחת היא טענתו של לאקאן כי "יחסי המין אינם קיימים". אני אנסה לפרש את הסלוגן הזה בעזרת קו-עלילה מתוך הסרט "ווצ'מן".

לורי, אקס-סילק ספקטר, עוזבת את ד"ר מנהטן הסטואי ועוברת לגור עם דן, אקס-נייטאוול, בעברו נער פוסטר לגבורת-על והיום מובטל מכריס.  כצפוי לורי – פגועה מהאפטתיות של ד"ר מנהטן – מנסה לפתות את דן הגמלוני, אך אף על פי שדן עצמו מפגין נכונות, חלציו אינם מתפקדים.

זמן מה אחר-כך דן ולורי שבים ועוטים עליהם את חליפות הלייטקס שלהם ויוצאים לחלץ את דייריו של בית בוער; מלאים באנדרלין ותחושת כוח, חגיגת הניצחון שלהם הופכת לסצנת סקס מביכה להפליא.

מה הקשר בין העלילונת הזו ובין טענתו של לאקאן כי יחסי המין אינם קיימים? הרי סניידר משתמש בכל אמצעי סינמטי על מנת להבהיר לנו שיחסי מין קיימים ומקויימים, לרוב על רקע מוזיקה בלתי מתאימה בעליל.

למעשה, לאקאן אינו טוען כי האקט הפיזי של הרבייה אינו קיים. אבל הוא כן טוען שהתפיסה של מעשה האהבים כרגע האינטימי ביותר ששני בני אדם יכולים לחלוק שגויה מעיקרה. סקס אינו הרגע האולטימטיבי שבו אנחנו לומדים על או יודעים את בני זוגנו, אלא רגע שבנוי – אינהרנטית – על הטעייה או הבנה שגויה.

מדוע? יחסי מין הן רגע שבו הנפש מתקרבת באופן מסוכן למפגש עם הממשי הלאקאניאני. כזכור, לאקאן מאמין שהסובייקט האנושי, כסובייקט האנושי, חי בתוך ומתוך השפה האנושית. תופעות נוכחות בתודעה רק במידה שיש להן, או שניתן לתת להן, שם. הממשי הוא בדיוק מה שקשה לתודעה  לשיים. לא כל מה שמכוער או מאיים הוא הממשי, אבל הממשי, בדיוק מכיוון שהוא אינו מתאים למגירות השפה, מופיע תמיד כמשהו מכוער, מאיים או מפלצתי.

מבלבל? חישבו על אחד הרגעים המכריעים בזוגיות: ההתפשטות הראשונה במהלך הזיון הראשון. האיזורים הארוגניים, שעד עתה היו ארוזים יפה יפה בעטיפותיהם השונות, נחשפים לראשונה. כל מי שניתקל בשערה סוררת, במרקם דוחה, בריח לא נעים או בגודל לא מספק יודע עד כמה הגילוי עשוי לצנן את התשוקה המינית באבחת-עין אחת.

הפרט העקום שמכבה את אש הלהבה הוא (וריאציה על) הממשי. זהו הגוף במלוא גופניותו, הגוף שעינינו אינן מסוגלות לצלם בפילטר רך על מנת שייספק את הפנטזיה שלנו. לכן אקט מיני מוצלח אינו רגע של גילוי, אלא של הסתרה ושל טשטוש. עצם קיומם של יחסי מין תלוי ביכולתנו להשליך את הפנטזיות שלנו על הגוף האחר וביכולתו של הגוף האחר לשמש קנבס לפנטזיות הללו. מכיוון ששום גוף אינו יכול להשתוות לפנטזיה, מין – ואינטימיות בכלל – דורשים מידה רבה של קוצר-ראייה, אי שימת לב לפרטים ואוטו-סוגסטיה.

בחזרה לסרט: מדוע בפעם הראשונה שלורי ודן מנסים לקיים יחסי מין, דן סובל מאימפוטנציה ואילו בפעם השנייה הסקס ביניהם אפי? באופן אירוני, דווקא המגבלות המדיומליות של הקולנוע מדגישות ביתר שאת את אופיה של הפנטזיה. פנטזיה אינה חייבת להיות ויזואלית; היא יכולה להיות לא-מודעת לגמרי או מנוסחת כקוד סמנטי: "אני ועוד שלושה זרים" "אני אונס/נאנס", או אפילו, כפי שהבין פרויד, "ילד מוכה".

אבל הקולנוע הוא מדיום ויזואלי המשועבד ל-showing. ומה שנראה בסצנה השנייה ונעדר מהסצנה הראשונה הוא התחפושות של לורי ודן. בסצנה הראשונה לורי ודן הם בני אדם רגילים, בודדים, מבולבלים ומזקינים. הממשי המטריד (והמסרס), אם כן, אינו ממשי פיזי, אלא ההבנה של דן – ואולי גם של לורי – שהוא has-been עייף הניזון משאריות העבר. בסצנה השנייה לורי ודן הם הסילק ספקטר והנייט אוול, ורק מתוך הפרסונות הללו הם מסוגלים לקיים יחסי מין. במילים אחרות, לורי ודן צריכים להתחפש על מנת להתפשט. התחפושת היא ביטוי קולנועי לאופן שבו הפנטזיה מכסה על הגוף הממשי והופכת אותו לאובייקט נחשק.

לא בכדי מדובר כאן ב-masked heroes. כאשר רורשאך בורח מהכלא הוא מחפש את "הפנים שלו", כלומר, את המסכה שלו.  המסכות של הווצ'מן לא באמת מבדילות אותם מבני אדם רגילים, אלא רק מדגישות את אנושיותם – הם, כמו כל בני האדם, זקוקים למסך העשן של הפנטזיה ולקוצר הראייה של הנפש על מנת להיראות אנושיים, ברי אהבה ו-fuckable באופן כללי. אלא שבעודד גיבורי העל נידונו לעטות מסכות מחוץ, רוב בני האדם עוטים את מסכותיהם מאחורי העיניים.

מזג רע

17 בדצמבר 2008

כבר במאה השמונה-עשרה טען הברון מונסטקייה כי האקלים מעצב תרבויות. מאתיים שנה אחרי, הפרסומת החדשה לשמפו "קרליין" מלמדת אותנו כי אין חדש תחת השמש. ראשית חכמה מסבירה לנו הפרזנטורית אסנת חכים כי לפי השמפו "אפשר לדעת מאיפה את – מפה או משם". ל"שם" יש שם: אירופה – ממלכה פלאית בה נהרות של תלתלים רכים כמשי שוטפים את הארץ; חכים מדברת על אירופה ופניה נוהרות בערגה. "פה" לעומת זאת, "זה פה".  ה"פה" הטאוטולוגי, המלווה באנחה של עצבות אינסופית, הוא ישראל, כלומר המזרח-התיכון, שהאקלים שלו "מאמלל תלתלים". הדיכוטומיה, אם כן, ברורה היטב: אירופה = טוב, "פה", כלומר ישראל, כלומר המזרח-התיכון = רע.

אך לא אלמן ישראל. שמפו קרליין, כלומר השמפו שלפיו יודעים שאת מאירופה, יעזור "לנצח את האקלים הישראלי". מוזר; מעטים העמים שאני מכיר – גם כאלה השורדים בתנאים קשים בהרבה – החשים צורך בלתי כלה לנצח את המקום בו הם חיים. ודוק, לא רק את תושביו הילידים, אלא גם את הקרקע עצמה, השוממה והבלתי מתמסרת, ועתה, את מזג האוויר עצמו.

ואכן, בעודי צופה בפרסומת לשמפו קרליין איני יכול שלא לחשוב על הציונים הראשונים, שביקשו לכבוש את הקרקע המקומית – לא רק מן האספקט הצבאי אלא גם – ואולי חשוב יותר – מן האספקט החקלאי. שהרי האקלים הלוונטיני ואוזלת היד האוריינטלית הותירו את הארץ מדבר ציה. והנה זה מקרוב באו יהודים מאירופה והבטיחו לעצמם ולשכניהם להציל את האדמה מפני עצמה ומפני יושביה.  וכך הם עשו, ולמפעל הם קראו "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה".

אבל פרוייקט הכיבוש של יהודי אירופה לא תם ולא נשלם. אחרי שנכבשה הקרקע, ובדרך נכבשו גם תושביה, ונכבשה העבודה – כול-כך טוב נכבשה העבודה שעתה היא מוחכרת לעובדים מאסיה ושולי אירופה – יוצאת קרליין, בשמה של הקולטורה האירופאית, לכבוש ולהכניע גם את מזג האוויר המקומי, שמבחינה היגיינית הוא כמו גיס חמישי ושעתיים אחרי המספרה כבר הוא פורע לך את הפן.

לכן, אני מציע שכאשר תושלם בניית גדר ההפרדה שתנתק אותנו מתושביו רעי המזג של המזרח התיכון, נתחיל מיד בבניית כיפת הפרדה. כי מסתבר שלא רק התושבים של האזור חורשים רעתנו, האקלים עצמו, דהיינו חומריותה גופא של המציאות הים תיכונית, מבקש לדחות אותנו כמו שגוף דוחה איבר מושתל. אי לכך, יש לבנות במיידי כיפה שתפריד בינינו ובין מזג האוויר הג'יהאדיסטי. אז, מופרדים מן הצדדים ומלמעלה ובטוחים לחלוטין מהלכלוך המקומי, נוכל להתנהג כמו מי שאנחנו באמת – אירופאים רכי תלתל המוקפים מכל עבר באוקיינוס של קצוות מפוצלים.

תרומתי הצנועה לחקר הפטריארכליה הישראלית 2

4 באוגוסט 2008

לגברים הישראלים ניתנת האפשרות לומר שהם "מזיינים" או "מזדיינים". ברצונו, אומר הגבר שהוא "מזיין", דהיינו מבצע פעולה אקטיבית על חומר פאסיבי. ברצונו, אומר הגבר "הזדיינתי". דווקא השימוש בבניין התפעל מעיד על אינטימיות, על הדדיות, על רגש. כאמור, בניין מתפעל מעיד על פעולה שעושה הגוף על עצמו. בהקשר של זיון, שהוא בהכרח פעולה של שני גופים, השימוש בבניין מתפעל מעיד אולי על שני גופים שנעשים אחד, ופועלים בו בזמן על עצמם ועל הגוף הנוסף. רומנטי, לא?

נשים ישראליות, לעומת זאת, אינן אמורות לומר "זיינתי". לרוב, כשהן רוצות לציין כי הן השתתפו באופן אקטיבי במין, הן אומרות "הזדיינתי", או מוטב, "הזדיינו". אם הן רוצות לציין השתתפות פאסיבית במין הן יכולות לומר "נאנסתי".