פרשת מותה של אימן אל-האמס: האופק והאנך

18 ביוני 2011

חלקו הארי של המשפט התנהל בשפה ממורחבת. הוא מספר את סיפור חצייתה של אימן את האב"ם ממזרח למערב ואת המרדף אחריה שהתנהל ממערב למזרח. כל עדי הראייה נדרשים לתאר את סצנת הירי, ששיאה המפגש בין המ"פ וילדה. כל אחד מהם מציע פרשנות משלו למחול שהתנהל על קו גירית-רפיח; שוב ושוב הם ממקמים את המתרחש על צירים אופקיים של מזרח-מערב, ימינה-שמאלה, אחורה-קדימה ומציינים מרחקים במטרים וסנטימטרים. הרגע האינטימי שבו עומד סרן ר' מעל הגופה זוכה לתשומת לב פטישיסטית, תוך הקפדה על תיאור הזווית בין הנשק והגופה, מיקום הידיים האוחזות ותנועת הקנה, מתוך הנחה שהכוריאוגרפיה של הירי מסמנת את כוונת היורה:

"כשהגיע, ירה [סרן ר'] שני כדורים מטווח קרוב לכיוון הגופה, כשקת הנשק פתוחה בשקע הכתף, יד ימין בידית האחיזה ויד שמאל במתפסים. העד [סמ"ר עודד] לא ידע לומר אם הנאשם כיוון דרך כוונות. לדבריו, המנוחה שכבה על הבטן, ראשה לכיוון צפון, והנאשם הגיע אליה ממערב."[1]

"העד [סמ"ר שחר] ציין כי הבחין בנאשם שהגיע לסוללת הרק"ם, ולאחר שהמנוחה נפגעה, התקדם הנאשם עם הקשר שלו לכיוון הגופה תוך שהוא מסתייע בעת"ף [עמדת תצפית פנורמית] כדי למצוא את המיקום המדויק. בשלב מסוים סימן לקשר לעצור במקומו והוא המשיך לבדו ב"מן הליכה ריצה כזו" עד שנעמד למראשותיה של הגופה ממרחק של כ-30 ס"מ מראשה, וירה שתי יריות לא דרך כוונות, לכיוון מרכז הגופה. לאחר מכן, חזר לכיוון הקשר, אולם סב על עקביו, חזר בריצה לעבר הגופה, ומאותו מקום שבו עמד קודם לכן, ירה צרור כלפי מרכז הגופה, כשהוא אוחז בנשק ביד ימין בלבד בידית האחיזה."[2]

"בכל אופן, העד [סמל שלומי] הבחין בנאשם מתקרב לדמות בהליכה, מזהה את הגופה, רוקע ברגלו ויורה לעברה שני כדורים כשגבו לתל-סולטן. לאחר מכן החל לחזור לכיוון הקשר, אולם לפתע סב על עקביו וחזר לדמות, וכשגופו פונה לכיוון המוצב, ירה צרור על הגופה, כשהגופה מתחתיו, ואחר כך חזר לסוללה. העד העריך את המרחק בינו ובין הנאשם ב-170 – 200 מטרים, וציין כי בתחילה התקדם לכיוון הגופה בהליכה מבצעית איטית, תוך סריקת השטח כאילו הוא מאוים, ובפעם השנייה חזר לגופה בהליכה מהירה. לדבריו, הגופה הייתה מונחת כשרגליה לכיוון המוצב, והנאשם ירה בה כשפניו לכיוון המוצב, ותל-סולטן מאחוריו. העד לא זכר אם הירי הראשון היה בין כוונות, אולם זכר שירי הצרור לא היה בין כוונות, והייתה תנועה של הנשק בעקבות הרתע כתוצאה מירי הצרור"[3]

"על האירוע עצמו ציין העד [סמ"ר אבי] כי הנאשם ירה את שני הכדורים כשקו הראיה שלו מעל הכוונות, והקת לא בשקע הכתף. העד ציין כי לאחר שנשכב על הסוללה, הבחין בדמות לשנייה עד שנעלמה משדה הראייה, באופן שיכול להתפרש כאילו החליטה להסתתר, וכי הנאשם התקרב בהליכה מהירה למקום האחרון שבו נצפתה הדמות. לדבריו, ירי שני הכדורים נמשך כשנייה, ואת הצרור ירה הנאשם תוך שהוא מניע את נשקו בתנועה סיבובית, והעד זיהה פגיעות בחול מזרחית מהנאשם לכיוון תל-סולטן. העד העריך כי הנאשם ביצע את הירי במרחק של 30 – 40 מטר מסוללת הרק"ם, כשגבו לכיוון הסוללה, והוא לא יכול היה לראות את הדמות בשל תנאי השטח שכללו הרבה שיחים וקפלי קרקע."[4]

אלו הן רק חלק מן הגרסאות שמובאות בפסק-הדין. שמונה עדים שונים, כולל המ"פ עצמו, מספרים את סיפור המעשה. החזרה האובססיבית הזו נועדה לתת מובן לרגע שסביבו צומח המשפט, הרגע שבו הירי האופקי, החוקי, מן המוצב או הסוללה אל עבר הנערה הבורחת מתאנך, הרגע בו המ"פ העומד יורה בנערה המוטלת לרגליו. כל הגרסאות דומות זו לזו בתארן את הירי האופקי. רק הירי האנכי נותר רגע רב-משמעויות וחמקמק.

רגע הירי האמביוולנטי איננו הרגע היחידי שנטען במשמעות שלילית. המשפט אמור היה להתנהל בשפה אופקית: המנוחה התקדמה ממזרח, החיילים הסתערו ממערב. אבל כבר במהלך העדות השנייה, זו של החייל עודד ששמר בעמדת השמירה הפנוראמית (עת"ף) בזמן התקרית, משתרבבת אל המשפט שפה אנכית. היא עתידה להשתלט על המשפט דרך עלילת-משנה שעניינה יחסי המ"פ עם חיילי הפלוגה הותיקים. עלילת המשנה האנכית הזו, העוסקת במעמדות, מהפכות וזכויות החייל, תהפוך לציר המרכזי של המשפט ולפריזמה שדרכה יקראו השופטים את עלילת מותה של אימן אל המץ. אולם על מנת להסביר את הטענה הזו, עלינו לעסוק מעט בסוציולוגיה של הפלוגה המסייעת, היא הפלוגה שאכלסה את מוצב גירית בעת הירי.

2.1 אינטרלוד ראשון: הסוציולוגיה של הפלוגה הוותיקה

אל הפלוגות הותיקות בגדודי החי"ר מתנקזים החיילים שלא פנו למסלול פיקודי. בתוך הפלוגות, המחולקות באופן רשמי למחלקות, מתקיימת חלוקה נוספת, לא-רשמית, בין חיילים צעירים ו-ותיקים.[5] החלוקה ההיררכית הזו מתבססת על הפז"מ, המודד את הגיל הצבאי של כל חייל, והיא מעניקה פריבילגיות למי שצבר כך וכך ותק בשירות צה"ל. לדוגמא:

"כך למשל היה נהוג שבחדר האוכל, הוותיקים מקבלים את האוכל ראשונים, אחריהם יתר החיילים בסדר יורד לפי הפז"ם, ולבסוף הקצינים. כמו כן, צעיר לא היה נכנס לתאי המקלחות, כל עוד נמצא שם חייל ותיק, אפילו אם יש תאים פנויים, ואילו למועדון של הפלוגה צעירים כלל לא הורשו להיכנס, ולכן רק ותיקים יכלו ליהנות מטלביזיה וממכשירי בידור נוספים שהיו במועדון. יתרה מזו, בכל שעות היממה, כאשר חייל ותיק היה מבקש לאכול משהו, חייל צעיר היה צריך להכין לו את האוכל."[6]

בראש ההיררכיה הפז"מית עומד "מלך הפז"ם" שממונה על ידי בני המחזור הוותיק והוא אחראי על ניהול יחסי הותיקים-צעירים.[7] במילים אחרות, חיילי הפלוגה הם נתיניה של מונרכיה נבחרת, המתקיימת לצידה של שרשרת הפיקוד הצה"לית. החברה הפלוגתית הייתה למעשה חברת שדרות שהורכבה ממעמד המפקדים, מעמד הוותיקים ומעמד החפ"שים, החיילים הפשוטים. זאת ועוד: שני המעמדות העליונים, המפקדים והותיקים, היו חבוקים במאבק קשה ומתמשך על הזכות לשלוט בחפ"שים. במספר הזדמנויות לאורך פסק-הדין מביעים השופטים זעזוע מן השליטה הדרקונית של הותיקים בצעירים והם דורשים לעקור את הנורמות הפסולות הללו מן השורש.[8] אולם השופטים מפספסים נקודה חשובה אחת: אף על פי ששלטון הוותיקים הוא שלטון אלים וסדיסטי, הוא מבטיח לכל נתיניו – בבוא הזמן – פרוסה מעוגת השררה. כל צעיר יהפוך לוותיק, וחלק מן הפריבילגיות של הוותיק הן זכות הצבעה וקול בניהול ענייני הפלוגה. ייתכן כי הזעזוע שמפגין בית המשפט הצבאי לנוכח תופעת הוותיקות אינו נובע אך ורק מן ההתעללות בצעירים, אלא גם מן הרעיון של שלטון-עצמי של חיילים, שגם אם הוא לא-שוויוני באופן קיצוני, הוא מציע לכל נתיניו ניידות מעמדית (כלומר, אנכית) חסרת תקדים במונחים צה"ליים[9]; את המודל המריטוקרטי של שרשרת הפיקוד הצה"לית, הפועל מלמעלה למטה – כלומר, המפקדים בוחרים את מחליפיהם מקרב החפ"שים – מאיימת להחליף פרוטו-דמוקרטיה הנעה מלמטה למעלה.

בית המשפט הצבאי מעדיף להתעלם מן האופנים שבהם שלטון הוותיקים משרת את הצעירים עצמם, ומצייר אותו כמסכת ארוכה של מעשי טרור. במסגרת הסיפור האמנציפטורי שמספר פסק-הדין, סרן ר' הוא המשחרר הגדול, הבא להציל את החפ"שים מעול הוותיקים:

"העד [סמ"ר עודד] ציין כי כשהנאשם הגיע לפקד על הפלוגה כשלושה חודשים לפני האירוע, הוא ביקש לשפר את מעמד הצעירים, ולכן צמצם את זכויות היתר שהיו לוותיקים. הנאשם הקפיד שכל החיילים יגיעו לתדריך היומי, שהחיילים יסתובבו כל היום כשהם בתלבושת צבאית מלאה, הוא קבע שעות שבהם המטבח פתוח כדי למנוע מצב שצעירים ייאלצו להכין אוכל לוותיקים בשעות לא שגרתיות, הקפיד על מסדרי בוקר ועל תדריכים לפני משמרת, והקפיד מאוד על פריקת נשק על ידי קצינים לאחר ירידה מעמדה. הנאשם דרש לשנות את שם הפלוגה, אסר להשתמש בסמלים של גולגולות ודרקונים ואף החרים דגלים כאלה שמצא ברשות החיילים. הנאשם אסר על הפרדה במקלחות בין צעירים לוותיקים, והזהיר כי יעניש על כך בחומרה. כמו כן הוא אסר לשיר שירים בגנות המפקדים שהיה נהוג לשיר בפלוגה."[10]

ובאופן ספציפי, הוא עורף את ראשו של המלך:

"העד [סמ"ר עודד] ציין כי מלך הפז"ם הקודם הודח מהפלוגה על ידי הנאשם והפך להיות עובד רס"ר, ויתר החיילים ראו בכך השפלה גדולה. למרות שעזב את הפלוגה, לא מונה לו מחליף, אולם המחליף המיועד, סמ"ר שחר, ידע שהוא צפוי להתמנות, והמינוי יצא לפועל עובר לשחרורו של המחזור הוותיק, ימים אחדים לאחר האירוע [הירי באימן]."[11]

סרן ר' הציע לחיילי הפלוגה מידה גדולה יותר של שוויון בין הוותיקים והצעירים, אבל השוואת התנאים הייתה כרוכה בשלילת הריבונות העצמית של החיילים משום שהיא כללה, מניה וביה, את הרס מוסדות שלטון-הוותיקים. הוא ביקש להפוך את החברה הפלוגתית התלת-מעמדית והניידת לחברה דו-מעמדית ונייחת: אנחנו (המפקדים) כאן ואתם (החפ"שים) שם. המרד – האינתיפאדה – שהתנהלה כנגד הרפורמות של ר' נועדה לאשש, באמצעות סדרה של מעשי טרור[12], את הריבונות העצמית של נאמני שלטון הוותיקים.

2.2 האינתיפאדה השנייה

אולם בזמן שהתגעשה אותה אינתיפאדה פנים-מוצבית, התרחשה מחוץ למוצב אינתיפאדה אחרת, כללית יותר. כאמור, השטח שסביב המוצב הולשן כאזור בטחוני מיוחד[13], שתנועת פלסטינאים בו אסורה.[14] כך הגדיר הצבא את האזור הביטחוני המיוחד:

"אזור הסמוך לגדר שנועדה להגן על מתקנים ביטחוניים, עד XXXX [חסוי] מטר, שהוא מגודר, מחושף, או מסומן."[15]

מסתבר כי האב"ם אכן היה מחושף – על מנת להפוך אותו לנצפה – אולם הוא לא היה מגודר ולא ברור כי היה משולט.[16] כיצד, אם כן, אמורים היו הפלסטינאים לדעת כי אותו שטח חולי הוא שטח-הפקר? כיצד ידעו היכן נגמר המוצב ומתחילה העיר? ובכן, תשובתו של בית המשפט הצבאי ברורה כשמש: "ידוע לכל שמדובר באזור בטחוני מיוחד שאסור בתנועה".[17] כיצד ידעו הכול שהאזור, שאינו מגודר, אסור לתנועה פלסטינאית? על כך בית המשפט אינו מרחיב.[18] מכל מקום, מכיוון שידוע לכל שצה"ל סגר את האזור לתנועת פלסטינאים, ומכיוון שאימן אל המץ הייתה חלק מאותו "כל" וגם באופן ספציפי פלסטינאית, עלינו להסיק כי בחצותה את השטח בין רפיח וגירית, בין אם בכוונת זדון ובין אם לאו, היא כפרה בריבונותו של צה"ל באזור הביטחוני המיוחד.

באותו בוקר גורלי, אם כך, ניצב סרן ר' בפני איום כפול על ריבונותו: מצד אחד, איום פנימי-מלוכני ומצד שני, איום חיצוני-חבלני. האיום שהציבה אימן אמנם חוסל במהרה, אבל הוא שימש שניים מוותיקי הפלוגה על מנת לנסות לבצע ניסיון הפיכה נגד סרן ר'. עודד ושחר, שהיה מיועד למשרת מלך הפז"מ, שמרו בעת"ף בזמן שחצתה אימן את האב"ם. לגרסתם, עסקו השניים בסידור העמדה ולכן לא ראו את הנערה מתקרבת.[19] לאחר סיום האירוע הודיע להם סרן ר' שהוא מעניש אותם בריתוק מכיוון שלא מילאו את משימתם כתצפיתנים.[20] בית המשפט קבע כי הרצון להתחמק מעונש, כשהוא מחותן עם הטינה הכללית נגד הרפורמאטור ר', גרמו לשחר, עודד וחיילים ותיקים אחרים להצהיר בחקירת המשטרה הצבאית כי המ"פ ידע, עוד לפני שירה באימן, שמדובר בנערה לא חמושה, וכי הם ראו את ירי הצרור פוגע בגופתה.

במילים אחרות, השופטים קבעו כי שחר, עודד ושלומי, שתצפתו מעמדות שמירה שונות על האירוע, הביטו במפגש בין הקצין והנערה דרך משקפות/כוונות מעמדיות, וכתוצאה מכך עדויותיהם סותרות, מבולבלות ובנקודות מסוימות, שקריות לגמרי:

"מהעדויות ששמענו עולה כי הייתה מתיחות רבה בין הנאשם ובין חיילים רבים בפלוגה, בעיקר הוותיקים מביניהם, על רקע ניסיונו של הנאשם לאכוף את המשמעת ולשרש נורמות פסולות שהיו מקובלות בפלוגה, בעיקר בכל הנוגע לזכויות יתר שהיו שמורות לוותיקים. ראש וראשון לוותיקים הללו שהתעמתו עם הנאשם היה סמ"ר שחר, שבעת האירוע היה מיועד להיות "מלך הפז"ם", וככזה הייתה לו השפעה רבה על שגרת החיים בפלוגה. גם סמ"ר עודד ר' נמנה על הוותיקים שחשו נפגעים מסגנון הפיקוד של הנאשם. מעבר למתיחות הכללית שהייתה בין הנאשם ובין הוותיקים, ובכללם שני העדים הללו, היה לשני אלה אינטרס מיוחד לפגוע בנאשם, מפני שהם היו בעמדת העת"ף בעת האירוע, ותפקודם במהלכו היה כושל ביותר."[21]

"ומאחר והיה [לשחר] מניע ברור לפגוע בנאשם, הן בשל המתיחות ביניהם על רקע המשמעת הנוקשה שביקש הנאשם להשליט בפלוגה, והן בשל חששו מפני ההליכים הצפויים נגדו נוכח תפקודו הכושל במהלך האירוע, באנו לכלל מסקנה כי לא ניתן כלל לתת אמון בעדותו של שחר ואין לתת משקל ראייתי ממשי לגרסאות שמסר, ביחס לנסיבות ביצוע הירי בשתי ההזדמנויות."[22]

בעוד אצל עודד ושחר הרצון לחסל את הריבון קשור ברצון להתחמק מעונש, סמל שלומי, חסיד מלוכה אחר, האינטרס הוא מעמדי גרידא:

"סמל שלומי היה מ"כ בפלוגה, ועדותו הותירה עלינו רושם עגום. בפתח עדותו, בתחילת החקירה הראשית, מסר העד כי העניין של ותיקות – צעירות כלל לא נגע אליו ולא השפיע במאומה על תפקודו כמפקד, אולם ככל שהתקדמה שמיעת עדותו, נוכחנו לדעת כי אין כל כיסוי לדברים שאמר, וכי בפועל, למרות שהוא נמנה על סגל המפקדים, הוא התנהג כאחרון החיילים הצעירים. למעשה עוד קודם שהחל בעדותו, ניתן היה להסיק מדרך לבושו של העד כי הוא ראה עצמו כפוף לנורמות הפסולות שהשתרשו בפלוגה, על כל המשתמע מכך גם באשר לטיב יחסיו עם הנאשם שיצא למאבק נגד הנורמות הפסולות הללו."[23]

"קשה להשתחרר מן הרושם שהייתה הידברות כלשהי בין שלומי לשחר אודות האירוע, אשר גרמה לדמיון בין גרסאותיהם בעניין זה. למעשה שלומי הודה בפה מלא כי החיילים בפלוגה דיברו ביניהם על האירוע, וגם העובדה שהאדם הראשון ששלומי מצא לנכון לשוחח עימו לאחר שיחתו עם הנאשם היה דווקא שחר אומרת דרשני, וההסבר שמסר שלומי על כך אינו סביר וקשה לקבלו."[24]

בית המשפט פסל, הלכה למעשה, את עדותו של שחר מלך הפז"ם ושל המ"כ שלומי, וסייג מאד את מהימנותו של עודד – שלושתם חסידי שלטון-הוותיקים; כאמור, עדויותיהם היו רצופות סתירות פנימיות ושונות באופן ניכר מעדויותיהם של שאר העדים.[25] את עדויותיהם של ארבעת חיילי הפלוגה האחרים, שמבחינה פוליטית צידדו בר', קיבל בית המשפט כלשונן.[26] ההטיה הפוליטית של המלוכנים – בית המשפט אינו חושב שלחסידי המ"פ ישנה הטיה פוליטית כל שהיא – סייעה לבית המשפט להכריע בין העדויות הסותרות.

אנחנו עדים, אם כן, לשעתוקו של המבט הפוליטי: השופטים מביטים בתצפיתנים המביטים בסרן ר'. השופטים, כמו התצפיתנים, מביטים מתוך אידיאולוגיה פוליטית, אלא שלהוותם של התצפיתנים, האידיאולוגיה הפוליטית של השופטים הפוכה לשלהם. איני טוען כי בית המשפט פסל את עדויות המלוכנים אך ורק עקב העדפתם הפוליטית, אלא שהמשקל האפיסטמולוגי שהעניקו השופטים לעדויות השונות הושפע מן הפוליטיקה של העדים. במילים אחרות, לא ניתן לספר את הסיפור האופקי שלא דרך הפריזמה – או, אם להיצמד לעולם הדימויים הצה"לי, דרך הכוונת – של הסיפור האנכי. לא רק ששחר ועודד אשמים בניסיון הפיכה נגד מפקדם, בית המשפט קובע כי עיוורנם למסעה של אימן אל עבר המוצב הופך אותם לאשמים האמיתיים במותה.[27] משא האשמה עובר, בשלמותו, מן הנאשם לעדים.


[1]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 10.

[2]  שם, עמ' 12.

[3]  שם, עמ' 17.

[4]  שם, עמ' 26.

[5]  החלוקה אינה כוללת את הקצינים, אבל היא כן כוללת את מפקדים שאינם קצינים, כל עוד הם משרתים בשרות חובה.

[6]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 7.

[7]  שם, שם.

[8]  שם, עמ' 41, 43, 85-86.

[9]  צריך לזכור שהזמן של הפלוגה הוותיקה הוא הזמן של הפוסט, כלומר, הרבה אחרי שמוצו אפשרויות הקריירה של החייל הפשוט. ספורים המקרים בהם יוצאים חיילים מהפלוגות הותיקות לקורסים פיקודיים. מערך הוותיקות הוא האפשרות היחידה שיש לחפ"ש לקחת חלק בשלטונו שלו, ולכן הנאמנות שמפגינים רבים מחיילי הפלוגות הותיקות לצורה השלטונית הזו, המעבידה אותם בפרך חודשים רבים כל-כך.

[10]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 8.

[11]  שם, עמ' 7.

[12]  הטרוריסטים המלוכנים שברו את משקפיו של מפקד מחלקה שמונה, שפכו זבל על מיטתו של קצין אחר, השתינו על מיטתו של שלישי, זרקו מהמוצב ציוד, שברו ברזים במקלחות, הטרידו בני משפחה של קצינים בטלפון ושלחו הודעות SMS מאיימות למ"פ עצמו. מלך הפז"ם המיועד אף היה ידוע בתור "5 טרור" (שם, עמ' 13).

[13]  השופט אדמונד לוי שם דגש על הסמכות הפרפורמטיבית של שפת-המדינה בכותבו: "[מוצב] 'גירית' אינו קיים עוד. מיום שפונתה רצועת-עזה מכוחות ישראלים אין סביבתו, בתווך בין מה שהיה ציר "פילדלפי" לבין העיר רפיח, מוגדרת עוד "איזור סכנה מיוחד". רצועת הקרקע שהקיפה את המוצב, וחצצה בינו לבין פאתיה של העיר, חדלה לשמש "אזור ביטחוני מיוחד", אשר פלסטיני הנקלע אליו מסכן את חייו. האזור שב ונעשה שטח חולי שגרתי למראה, בואכה השכונה הפלסטינית תל אל-סולטאן." אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי, עמ' 2.

[14]  שם, עמ' 3.

[15]  שם, עמ' 10.

[16]  שם, עמ' 3-4.

[17]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 73.

[18]  הגדרת האב"ם מחייבת את מפקד החטיבה המקומית "להעביר [לתושבים הפלסטינים] הודעה על הגדרת השטח ועל איסור הכניסה אליו… כמו כן, עליו לוודא, מעת לעת, כי השטח מגודר ומשולט כראוי" (אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי, עמ' 10), אולם לא פסק הדין של בג"צ ולא פסק הדין הצבאי מפרטים האם, וכיצד, הודיע מפקד החטיבה המקומית לתושבי רפיח על קיומו של האב"ם. שופטי בית הדין הצבאי מניחים, על כל פנים, כי כלל אנשי רפיח יודעים על קיומו ומיקומו של האב"ם.

[19]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 9.

[20]  שם, שם.

[21]  שם, עמ' 41.

[22]  שם, עמ' 43. עם זאת, השופטים קיבלו באופן חלקי את עדותו של עודד (שם, שם).

[23]  שם, עמ' 43-44.

[24]  שם, עמ' 45.

[25] עיקר ההבדלים נוגעים לזווית הנשק, האופן שבו הייתה מוטלת אימן על הקרקע, הכיוון שממנו ירה אליה סרן ר', כמות המידע שהעביר החמ"ל לסרן ר' לפני שזה נתקל באימן ונראותה של סצנת המפגש בין המ"פ והילדה מן המוצב.

[26]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 45-48. סמ"ר אבי, נהגו של סרן ר' העיד על עצמו שלא היה "ותיק טוב" כי לא "טחן צעירים" (עמ' 26); סמ"ר עמית העיד כי "מעולם לא היה בעד הפז"מ ולא תמך בזכויות יתר לוותיקים" (שם); סמ"ר חן, קשרו של המ"פ העיד כי היה לו "קשר יותר קרוב אליו מחיילים אחרים" (עמ' 29); לבסוף, מ"מ 5 העיד כי הוא הסכים עם הנאשם "בעניין זה של יחסי צעירים-ותיקים" אם כי היו ביניהם חילוקי דעות. ראוי לציין כי סרן ר' הגיש תלונה נגד מ"מ 5 בעניין אחר (עמ' 53), אולם בעיני השופטים המתיחות בין שני הקצינים אינה עילה לפקפק בעדותו של מ"מ 5.

[27]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 41-42.


פרשת מותה של אימן אל-האמס: מבוא

18 ביוני 2011

ביום שלישי, החמישי לאוקטובר 2004, סמוך לשבע בבוקר, התגלתה אימן אל המץ בפני חיילי הש"ג של מוצב "גירית". יש להתעכב על המילה "התגלתה" ואולי להחליפה במילים "הופיעה" או "צצה" משום שהמוצב מוקף בשטח חולי ברוחב שלוש-מאות מטרים, המפריד בינו ובין העיר רפיח. השטח הזה הוגדר על ידי צה"ל כאב"ם – איזור ביטחוני מיוחד – האסור בתנועת פלסטינאים והוא אמור היה להיות "נשלט בתצפית" על ידי המוצב. אלא שדבר-מה השתבש באותו בוקר, ואימן אל המץ, במקום לגדול טיפין-טיפין דרך עדשות מכשירי התצפית הצה"ליים, צצה, כמו באחת, כמאה מטרים משער המוצב.

התגלויות, מטבען, נוטות לשבש את מנגנוני הפרשנות; אימן אל המץ לא הייתה אמורה לצוץ מאה מטרים לפני שער המוצב מבלי שהעיניים של המדינה ימדדו אותה קודם, יקבעו שהיא נערה[1] בלתי חמושה וילוו אותה אל מחוץ לאב"ם במטח יריות ידידותי.[2] אבל כך היא הופיעה בפני הש"ג, ואף על פי שהחיילים הופתעו בוודאי מהתגלותה הרפאית, הם לא התבלבלו והעבירו אותה תהליך סובייקטיפיקציה מזורז:

 "שאלה: איך ידעת שזאת מחבלת?

תשובה: כל ערבי שנמצא 100 מטר מהמוצב [הוא] מחבל."[3]

 לאחר שזוהתה אל המץ כמחבלת נורה לעברה מטח יריות ראשוני. אימן החלה לסגת מזרחה, לכיוון תל-סולטן, השכונה הגובלת באב"ם. בינתיים נתנה המדינה קולה ובמערכת הכריזה נשמעה אזעקת "מחבל במוצב". גם אם אימן לא הייתה "מחבל" לפני שהגיעה לשער המוצב, עתה היא הפכה לאחד. תחת הרושם הזה יצא מהמוצב מפקד הפלוגה, סרן ר', יחד עם חיילים וקצינים נוספים. הם התמקמו על סוללת הרק"ם והמשיכו לירות לעבר הנערה בעוד היא נעה לכיוון תל-סולטן. בשלב מסוים נפלה אימן בקפל קרקע. כנראה שכבר אז הייתה פגועה; אולי כבר הייתה מתה. סרן ר' התקדם לעברה יחד עם קשרו, זיהה אותה וירה בה שתי יריות של "וידוא נטרול".[4] או-אז החל הקצין לחזור לכיוון המוצב, אך מיד נמלך בדעתו, סב על עקביו, ירה צרור ל"מרחב הגופה" ורק אז נסוג סופית.

ייתכן שפרשת מותה של אימן אל המץ הייתה נעלמת בתהום התודעה הישראלית לולא נוצר קשר בין כמה מחיילים הפלוגה ובין כתבים צבאיים שקפצו כמוצאי שלל רב על "וידוא ההריגה" שביצע המ"פ. כתבות סנסציוניות פורסמו בעיתונות היומית ובינתיים, בעקבות תחקירים שונים, פתחה הפרקליטות הצבאית בחקירה פלילית נגד סרן ר', חקירה שהסתיימה בהגשת כתב אישום.

1.1 פוסט-מורטם

במה הואשם סרן ר'? ראשית, בשני סעיפים של שימוש בלתי חוקי בנשק, כלומר בחשד שאותן שתי יריות של נטרול ואחר-כך ירי הצרור לכיוונה של הגופה מהווים התעללות בגופה. שנית, בשיבוש מהלכי משפט, משום שפנה אל חייליו וניסה לשכנע אותם ליישר קו עם גרסתו לאירועים. שלישית, בחריגה מסמכותו, משום שלאחר האירוע הכריז ברשת הקשר כי יש לירות "על מנת להרוג" בכל מי שנכנס לאב"ם, "גם אם זה ילד בן שלוש", ולבסוף, בהתנהגות שאינה הולמת את דרגתו.[5]

במילים אחרות, המשפט הצבאי עוסק כולו בפוסט-מורטם, בירי שלאחר המוות ובנתיחה של אחר-המוות. בית הדין הצבאי כותב במפורש:

"כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מונה חמישה פרטי אישום, ואינו מתייחס כלל לעצם מותה של המנוחה, אלא עוסק באירועים שהתרחשו לאחר מותה. במילים אחרות, התביעה אינה חולקת על כך שהירי כלפי המנוחה עד שנפגעה היה מוצדק…"[6]

על מנת לקבוע האם סרן' אשם בהתעללות בגופה נדרשו השופטים להכריע בשתי סוגיות. כאמור, ההבדל בין טקטיקה מקובלת – וידוא נטרול – ובין התעללות – וידוא הריגה – הוא הבדל אפיסטמולוגי. כך מגדיר זאת גדי שמני, מפקד אוגדת עזה לשעבר:

"…יש להבחין בין וידוא הריגה ובין נטרול איום, כאשר במצב הראשון מדובר על מקרה שבו נהרג גורם עוין וברור לחלוטין שאינו מהווה סיכון כלשהו, ולמרות זאת יורים שוב בגופה, ואילו במקרה השני מדובר במצב לחימה שבו נפגע גורם עוין, אולם קיים חשש שהוא עדיין מהווה איום על כוחותינו, ולכן יש לבצע ירי נוסף כדי לוודא שהאיום נוטרל. המקרה הראשון פסול לחלוטין מבחינה ערכית ומוסרית, ואילו המקרה השני הוא תגובה מקצועית נכונה לאיום נתון."[7]

הסוגיה הראשונה שעמדה בפני השופטים, אם כן, דרשה מהם להחליט מה ידע סרן ר' על האדם שבו ירה, בזמן שירה בו.

הסוגיה השנייה סובבת סביב ירי הצרור שירה סרן ר' לעבר אימן. המ"פ לא הכחיש כי ירה שתי יריות לעבר אימן; כאמור, אם ניתן להוכיח כי סרן ר' חשש שהאדם מולו הוא מחבל חי, אזי מדובר בירי חוקי. את ירי הצרור קשה יותר להצדיק. סרן ר' טען כי הירי לא כוון לעבר הגופה אלא לעבר תל-סולטן וכי מדובר בירי הרתעתי.[8] כאן נדרש מבית המשפט להכריע בין עדויות סותרות ומבולבלות על מנת לקבוע האם כיוון סרן ר' אל עבר , והאם פגע בגופת הילדה.

בפסיקתם קבעו השופטים כי לסרן ר' לא הייתה סיבה להניח שאימן עלולה להיות לא-מחבלת וכי ברגע שבו גילה אותה במחפורת שם נפלה, לא יכול היה לדעת כי היא אינה מסכנת אותו (עוד). על כן, יש לכנות את שני הכדורים שירה לעברה "וידוא נטרול" ולא "התעללות בגופה". כמו כן קבעו השופטים, לאחר שבררו את העדויות המהימנות מן השקריות, כי ירי הצרור לא כוון ולא פגע בגופה. סרן ר' זוכה גם בשלושת הסעיפים הנוספים, שבהם תיגע העבודה באופן חלקי מאד.

לוּז העבודה שלהלן הוא קריאה בפסק הדין שנתן בית הדין הצבאי בעניינו של סרן ר'.[9] אין בכוונתי לבקר את תוקפו המשפטי של פסק הדין. מטרתי היא לבחון את האמצעים הרטוריים והשיחניים שבאמצעותם הפך ירי קטלני לעבר נערה לא חמושה ל"מוצדק", מובן מאליו ובלתי ראוי לבדיקה משפטית; לתאר כיצד ניסתה התביעה הצבאית לעשות את סרן ר' לשעיר לעזאזל, למתעלל היוצא-מן-הכלל, המעיד על המערכת התקינה[10], וכיצד זיכתה המדינה אותו, את עצמה והטילה את האשמה על פקודיו של המ"פ, שניצלו את ההיתקלות על מנת לבצע ניסיון הפיכה כושל נגד מפקדם.

חלקה הראשון של העבודה עוקב אחרי האופן שבו בררו השופטים את העדויות המהימנות מן העדויות השקריות. אנחנו נראה כי פסק הדין מספר שני סיפורים שונים, בעלי ווקטורים הפוכים: אחד אופקי והשני אנכי. סיפור אחד הוא סיפור המסופר בשפה אופקית של כיוונים, מרחקים וזוויות ומטרתו היא הכלת התקרית בשפה טקטית הנקייה מרשמים מוסריים. זהו סיפור על חיילי מוצב המאמינים שהם הודפים התקפה חבלנית, ולכן אין הוא מעורר שאלות אתיות או משפטיות, אלא אך ורק שאלות טקטיות.[11] הסיפור האופקי מתחיל להיפרם ברגע שבו נתקל סרן ר' בנערה. המפגש ביניהם מעלה שאלות מוסריות ואפיסטמולוגיות ואף על פי שזיכויו של סרן ר' נסמך בעיקר על הסברים טקטיים וטכניים, בית המשפט עושה מאמצים רטוריים נכבדים –הבוללים בשיח הטקטי טענות היסטוריות, מוסריות ואתנוגראפיות – על מנת לסלק את האמביוולנטיות המטרידה של הרגע ההוא. המאמץ הרטורי העודף הזה הוא, במידה רבה, נושאה של העבודה הנוכחית.

אחת הטקטיקות המרכזיות ביותר בנטרול רגע המפגש בין סרן ר' לאימן היא הסטת המוקד המוסרי ממנו אל הפוליטיקה הפלוגתית. במקביל לסיפור האופקי הולך ומתפתח בתוך הטקסט סיפור אנכי, המגולל את תולדות מאבק השליטה בין החיילים הותיקים ומפקדי הפלוגה. זהו מאבק על הזכות לשלוט בחיילים הצעירים, הפרולטריון הפלוגתי, וכמאבק מעמדי הוא מנוסח במונחי למטה-למעלה, גבוה-נמוך וצעיר-מבוגר. בניגוד לווקטור האופקי, הווקטור האנכי רווי בטיעונים מוסריים ובעוגמת-הנפש שנגרמה לשופטים למשמע תולדות מרד החיילים הוותיקים. הטענה העיקרית בחלקה הראשון של העבודה היא כי הסיפור האנכי על מרד הותיקים מעצב את האופן שבו קוראים השופטים את עדויות החיילים ומתוך כך מביא לזיכויו של סרן ר'. במונחים שהוצגו לעיל נאמר שהסיפור האנכי מספק לשופטים את המשקפיים שדרכם הם קוראים את הסיפור האופקי ומאפשר להם לנטרל את האמביוולנטיות של המפגש בין סרן ר' ואימן; המטען המוסרי השלילי המלווה את הרגע השנוי-במחלוקת אינו נעלם אלא מוסט מן הקצין והגופה אל עבר העדים השונים והאג'נדה הפוליטית הפסולה שלהם – ממעשה הירי אל מעשה העדות.

בעוד החלק הראשון עוקב אחרי האופן שבו הופך סיפור "וידוא ההריגה" לאפוס מעמדי והחיילים הותיקים מסומנים כאשמים האמיתיים בתוצאות התקרית, החלק השני מפרט את הטקטיקות הרטוריות שנוקטים העדים, הפרקליטים והשופטים – כמעט ללא יוצאים מן הכלל – על מנת לשלול את האפשרות שאימן נכנסה אל האב"ם ללא כוונת זדון. כזכור, חפותו של סרן ר' תלויה בקביעה כי לא יכול היה לדעת שאימן היא נערה בלתי חמושה בזמן שירה בה. ואכן, בין כל המעורבים בדבר, כולל החיילים שביקשו להפליל את סרן ר', שוררת הסכמה כי לא ייתכן שאימן לא הייתה מחבלת. הטענה המרכזית בחלק הזה, הנשענת על ניתוח שיחני של עדויות החיילים וחוות הדעת המשפטית, היא שבית המשפט אינו מסוגל להסתפק בקביעה האפיסטמולוגית כי סרן ר', לאור המידע שהיה בידו באותו הזמן, לא יכול היה להיות בטוח שאימן היא נערה תמימה; בית המשפט חש צורך, והוא עושה כל שביכולתו, להראות שמבחינה אונטולוגית אימן (ובהשאלה כל פלסטינאי הנכנס לאב"ם) אינו יכול שלא להיות מחבל.

אם החלק הראשון עוסק ביחס שבין פוליטיקה ובין אפיסטמולוגיה, כלומר באופן שבו המאבק המעמדי עיצב הן את עדויות החיילים והן את האופן שבו בררו אותן השופטים, החלק השני עוסק בסובייקטיפיקציה, ובמנגנונים השיחניים שמאפשרים לבית המשפט לסבייקט את אימן. המנגנון העיקרי שנעסוק בו הוא כמובן האב"ם עצמו, שכמעט ואין לו סממנים חומריים, אבל מי שנכנס אליו הופך באופן אוטומטי למחבל.[12] אליו מתווספים מנגנונים רטרואקטיביים נוספים המאפשרים לבית המשפט להפוך את אימן, יחד עם החיילים המורדים שלקחו חלק בהריגתה, לאשמה במותה. סרן ר', הן ביחס לחייליו המורדים והן ביחס לנערה הפלסטינאית, הוא נציגו של הסדר הצה"לי; זיכויו מאשש, אם כך, את תוקפו של החוק הצה"לי, בפועלו על בני-אנוש ועל המרחב.


[1]  אימן אל המץ הייתה בת שלוש-עשרה שנים ועשרה חודשים במותה.

[2]  פצ"ן דר/400/04 התובע הצבאי נגד סרן ר' [להלן: התובע הצבאי נגד סרן ר'], פ"ד עמ' 68: "העדה [סמלת תצפיות] ציינה כי לא ניתנה בעבר הוראה לירות על מנת לפגוע באזרחים שנכנסו מטרים ספורים לתוך שטח האב"ם, אלא לירות ירי הרתעתי בלבד."

[3]  בג"ץ 741/05 אל המץ ואחרים נגד התובע הצבאי [להלן: אל המץ נגד התובע הצבאי], פ"ד עמ' 13.

[4]  התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 38: "בהמשך עדותו ציין הנאשם כי יש להבחין בין מצב שבו ברור שמחבל נהרג, ולכן ירי נוסף עליו הוא התעללות בגופתו, ובין מצב שבו לא ברור שהוא מת, שאז צריך לירות עליו כדי לוודא את נטרולו, וכי בעגה הצבאית מקובל להשתמש בביטוי 'וידוא הריגה' כשהכוונה  למעשה ל'וידוא נטרול'. הנאשם שב וציין כי בעת הירי בדמות מהסוללה היה ברור שמדובר בדמות אוייב שמהווה איום על המוצב."

[5]  שם, עמ' 2-3.

[6]  שם, עמ' 2.

[7]  שם, עמ' 68-69. כמו כן, ראה הערה מספר 3.

[8]  שם, עמ' 3, עמ' 33.

[9]  בנוסף, אביא ציטוטים רלוונטיים מפסיקת בג"צ, אך לא אציע ניתוח מקיף שלה.

[10]  התביעה הצבאית מסונפת לפרקליטות הצבאית, שאחראית על הניסוח המשפטי של הוראות הפתיחה באש. כלומר, הפרקליטות ביקשה להגן על הוראות הפתיחה באש שהיא עצמה ניסחה תוך שהיא מנסה להוכיח שסרן ר' חרג מהן.

[11]  ראה עדותו של תא"ל (דאז) גדי שמני, המטיל ספק בהחלטות הטקטיות של הנאשם, אך מעיד כי מעשיו מצויים במסגרת הפקודות: התובע הצבאי נגד סרן ר', עמ' 68-71.

[12]  אף על פי שכל פלסטינאי באב"ם עובר סובייקטיפיקציה כמחבל, לא בכולם יורים, לפחות לא ירי "קטלני". ראה הערת שוליים מס' 2.


סגרגציה ואחרות: כיצד הפך השמאל לתרנגול כפרות

20 במאי 2011

הציונות היא אידיאולוגיה סגרגטיבית. הציונות נולדה כתשובה לאמנציפציה מחד, ולאנטישמיות החדשה, בעלת הגוונים הלאומיים-ביולוגיים, מאידך. אין זה מפתיע, אם כן, שהציונות הפנימה הן את הלאומיות הפסבדו-ביולוגית והן את הקסנופוביה העזה של מזרח ומרכז אירופה.

הציונים הביאו את המטען האידיאולוגי הזה איתם למרחב המזרח-תיכוני. ההתנגדות האלימה של הערבים המקומיים לשאיפות הפוליטיות של הציונים, ובמקרים רבים אף לעצם נוכחותם, בוודאי לא סייעה לקירוב הלבבות.

כך קרה שתולדות הציונות הארץ-ישראלית הן סיפורה של ההפרדה בין יהודים וערבים. בתקופת המנדט הייתה זו הפרדה כלכלית ותרבותית מעיקרה. כאשר נוסדה מדינת ישראל הפכה הסגרגציה לטוטאלית (רוצה לומר, היא פלשה לכל תחומי החיים). זאת משום שמטרתה העיקרית של מדינת ישראל היא לשמר רוב של אזרחים יהודיים. אם קיימת דמוקרטיה בישראל, היא קיימת רק כל עוד ישנו רוב אלקטוראלי לאתנוס היהודי. אמנם הקשר בין עלייתו של השיח הדמוגרפי ובין התפוררות הדמוקרטיה בעשור האחרון אינו סיבתי, אך הוא אינו מקרי: תחת הרושם שאבד הרוב יהודי בין הים והירדן אין שוב סיבה לשמור על הפאסון הדמוקרטי.

בתקופה שבין 1967 ל-1987 נדמה היה שהסגרגציה נחלשת קמעה. ערביי השטחים הפכו לנדבך מרכזי של הכלכלה הישראלית ולחלק בלתי נפרד מן הנוף הישראלי; הסגרגציה לא בוטלה, אבל היא הוקלה בתחומים מסוימים (וכל עוד העליונות היהודית נשמרה). דא עקא, עם התקדמות תהליך השלום ופריצת האינתיפאדה השנייה, החליטה מדינת ישראל להעלים את הפלסטינים. היא פיתחה מנגנונים משוכללים ויקרים להחריד על מנת למנוע מערביי השטחים לנכוח באופן פיזי בגבולות הקו הירוק, או בתוך המובלעות היהודיות מעברו האחר. אמנם את ערביי ישראל אין ישראל יכולה להעלים מבחינה פיזית, אולם היא עושה ככל שביכולתה להעלימם מבחינה משפטית, כלכלית ותרבותית.

הסגרגציה היא סיפור הצלחה גדול כל-כך, עד שהישראלים נותרו ללא אחר משמעותי. האזרחים הפלסטינים חיים בפריפריה, והלא-אזרחים חיים מעבר להרי החושך. לתפקיד האחר המכונן, אם כן, גולש באופן מטונימי השמאל הישראלי. כמובן, אינני טוען שמדיניות הסגרגציה היא הסיבה היחידה לתהליך הדה-לגיטימציה של השמאל. אולם אני מאמין שתיאוריית הסגרגציה שאני פורש בפניכם, קוראים יקרים, היא רחבה וכללית מספיק על מנת להכיל בתוכה הסברים אחרים.

בקצרה, אני טוען כי ההזרה של הפלסטינים, שעתה נתפסים בעיני היהודים כחיות אדם הראויות לתלייה, הפכה אותם לאחרים אחרים-מדי, בלתי אנושיים עד כדי כך שלא ניתן עוד להתייחס אליהם כאל אויב שווה-ערך. הפלסטינים רעים, על פי ישראל 2011, כפי שעקרב או כלב מוכה-כלבת הוא רע מטבעו. לכן נזקקים הישראלים הפטריוטים לאחר אינטימי יותר, אנושי יותר.

המיינסטרים הישראלי זקוק לאחר שאפשר עדיין לנהל איתו יחסים מורכבים של הזדהות ודחייה. אחרי הכול ובניגוד לערבים, סמולנים נראים כמונו, מדברים כמונו ולפעמים חולקים את טעמנו במוזיקה ובסרטים. כמו קומוניסטים באמריקה או יהודים מתבוללים בויימאר, הסמולן מזכיר לנו את עצמנו, מלבד אותה עודפות נוראית, מפלצתית, חבויה, שהופכת אותו לשיקוץ ואותנו לסובייקטים טובים. דווקא כאשר אנחנו מסוגלים להזדהות עם האחר, לראות את עצמנו בו, אישושו של ההבדל בינינו מענג יותר, חריף יותר.

תדמיתה הבין-לאומית של ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים. היא ממלאת היטב את הנעליים הגדולות של דרום-אפריקה בתור "המדינה הקולוניאלית האחרונה". הישראלים, כמובן, אינם מסוגלים להעלות בדעתם כיצד התגלגלה מדינתם לנישה כה כפוית טובה ובתגובה הם עושים מה שכל אספסוף שמכבד את עצמו עושה: ציד מכשפות. כמו בריה"מ הסטליניסטית או ארה"ב המקרתיסטית, ישראל 2011 היא חברה במצב רוח קטסטרופלי-אפוקליפטי. אלו הן חברות פרנואידיות שמתחילות, באקט נואש של טיהור-עצמי, לאכל את עצמן, בתקווה שאם הן רק יוכלו להיפטר מן האלמנט הסורר הזה שבהן, מן הגוש הסרטני, הן יחלימו באופן פלאי. אבל מרגע שטעמת טעמו של טיהור, קשה מאד להפסיק.

מה הניתוח הזה אומר לגבי עתידו של השמאל הישראלי? ובכן, אני מניח שדווקא הלאומיות הביולוגיסטית של היהודים תמנע, באורח פרדוקסאלי, מהקמת מחנות ריכוז לסמולנים. אבל מלבד זאת, וכל עוד מעמדה הבינלאומי של ישראל ימשיך להתדרדר ותחושת המצור תלך ותגבר, הישראלים ימצאו דרכים להיפטר מהסמולנים. אם הפלסטינים ברחו למחנות פליטים, הסמולנים יברחו לאוניברסיטאות בחוף המזרחי ומשרדי היי-טק בחוף המערבי. אבל כמו הפלסטינים, סמולן שיחזור לכאן עד עשר שנים עלול לגלות שנוף מולדתו נמחק, והוא אינו מכיר עוד את האנשים ואינו מבין השפה שבה הם מדברים. אם ישראל מעלימה בהצלחה מיליוני פלסטינים, מדוע שלא תצליח להעלים כמה עשרות אלפי סמולנים? ואז, אחרי שנפטר מהסמולנים, אפשר יהיה להתחיל לטפל באנשים כמו שמואל הספרי ואלדד יניב, שפעם חשבנו ממש כמונו, ואז הם התחילו עם כל מיני שטויות כמו "שלטון החוק" ו"זכויות אדם". עכשיו כשאני חושב על זה, מי באמת מימן להם את הקמפיין?


Katzetnik's Testimony: A Re-Interpretation

2 במאי 2011

"The hall was devoid of blood, of fear, of pleading.

                The hall was filled with words."

Haim Gouri[1]

Introduction

The trial of Adolf Eichmann is considered by many to be a watershed in Israel's relationship to the memory of the Holocaust.[2] The trial, which had pronounced political and educational overtones,[3] provided some dramatic and heart-wrenching moments; perhaps the most iconic among them was Katzetnik's[4] collapse on the witness stand.[5] While a myriad of works have been written about the trial itself, Katzetnik's testimony has received little scholarly attention. The most elaborate and authoritative is Shoshana Felman's interpretation, which appears in her book The Juridical Unconscious.[6] Felman sees Katzetnik's testimony in par with her thesis about the "crisis of witness", that is, the increasing inability of language to convey appropriately the horrors of the twentieth century (with the Holocaust being their epitome). For Felman, the witness's collapse acts out the Holocaust trauma in ways that the legal discourse could never have. While accepting Felman's distinction between the legal discourse and what might be termed Katzetnik's "artistic"[7] discourse, I am reluctant to fault his collapse entirely on the resurgence of his Auschwitz memories. As Katzetnik devoted his life to the re-telling of Auschwitz, one should doubt that even in the face of Eichamnn, Katzetnik's faculties would fail him so miserably. Without downplaying the force of Katzetnik's Auschwitz trauma, I would like to suggest that it was the specific settings of his testimony that facilitated his breakdown. I would like to use Jean-François Lyotard's concept of differend[8], which deals with a scenario where a subject is unable to state his claim because the discourse within which he speaks lacks the linguistic means necessary to formulate his plea, to show how the differences, both stylistic and ethical, between Katzetnik's testimony and the legal discourse, becoming more and more incommensurable with every utterance, had finally brought about the collapse of Katzetnik's language and body.

By re-contextualizing Katzetnik's collapse into the specific historical settings of the trial, I hope to show that far from subscribing to the thesis about the "inability to speak of the Holocaust", Katzetnik did everything within his rhetorical power to re-present the Auschwitz dead in the courtroom; it was the indeed the differend between Katzetnik and the representatives of the Law that rendered him mute – not the memory of Auschwitz. By juxtaposing Katzetnik's testimony with the famous first lines of Gideon Hausner's[9] opening address, I will show who the witness and the prosecutor had both formulated radically different and incompatible approaches to the memory of the Holocaust dead, and how, subsequent to his collapse, Katzetnik's testimony was incorporated into Hausner's own grand legal narrative, turning it, ironically, into the epitome of the "unspeakability of Auschwitz".

 

 

 

Being Witness

"…We have to tell, tell, tell, without end or boundary, about all that happened there."

Katzetnik[10]

Unlike many testimonies in the Eichmann trial, which bore little legal relevance to the charges against Eichmann, Katzetnik's testimony was supposed to prove that Eichmann had actually been to Auschwitz.[11] It is perhaps ironic that in a trial designed to encompass the full scale of the genocide, it was Katzetnik, a man feverishly dedicated to this very same goal, who was asked to corroborate some specific, localized, event. But the misunderstandings between Katzetnik and the court did not end there.  As Katzetnik takes to the stand, Judge Landau refers to him as a literary writer, asking him about his pen name. But the witness replies:

"It was not a pen name. I do not regard myself as a writer and a composer of literary material. This is a chronicle of the planet of Auschwitz."[12]

And yet, his testimony will soon prove to be replete with literary techniques: metaphors and images ("…the planet called Auschwitz…this crucifixion of a nation…this plant of the ashes…"), analogies and repetition (…they had no parents nor did they have children…they were not born there and they did not give birth…they did not live – nor did they die…") and an almost lyrical rhythm ("For they left me, they always left me, they were parted from me, and this oath always appeared in the look of their eyes").

Katzetnik's self-designation as a chronicler, not a literary writer, stands in contradiction to the figurative, poetic, abundance of his testimony.  The hypnotic rhythm in which he speaks has a theatrical streak to it, turning his testimony into a performance, a performance of being-witness.[13]

How does Katzetnik understand being a witness? The witness is an apostle ("I believe…that I have to continue to bear this name so long as the world has not been aroused after this crucifixion of a nation…"[emphasis added]) and a hagiographer. He is a living remnant –"if I, a fall-out of that planet, am able to be here at this time…" – who owes his survival to dead he left behind –" I believe with perfect faith that this is due to the oath I sworn to them there."

And yet, despite being a survivor, a singular fall-out, the witness does not bear a name of his own. His name is Katzetnik, which is the generic designation of all prisoners of Nazi concentration camps. Katzetnik, who chose to voluntarily bear this name after the war, constitutes himself as a subject only in his capacity to serve as a proxy to the Katzetnik category in its entirety, to the undifferentiated mass of prisoners who had no names, no parents and no children.[14]

Thus, the witness serves as a medium. He is not the author of his own speech, but a terminal through which the Auschwitz dead re-present themselves in the here and now. Being-witness, according to Katzetnik, is to turn against one's own subjectivity, exchanging the cogito with a legion of murdered Jews. At the beginning of Katzetnik's testimony, there is a clear demarcation between the Auschwitz dead and himself:

"I was there for about two years…the inhabitants of this planet had no names, they had no parents nor did they have children. There they did not dress in the way we dress here; they were not born there and they did not give birth; they breathed according to different laws of nature; they did not live – nor did they die – according to the laws of this world. Their name was the number 'Kazetnik'."[15]

But this clear demarcation rapidly dissolves as Katzetnik nears his breakdown. Toward the end of his testimony, the "I" of the witness cannot be separated from "them":

"If I am able to stand before you today and relate the events within that planet, if I, a fall-out of that planet, am able to be here at this time, then I believe with perfect faith that this is due to the oath I sworn to them there. They gave me this strength. This oath was the armour with which I acquired the supernatural power, so that I should be able, after time – the time of Auschwitz – the two years when I was a Musselman, to overcome it. For they left me, they always left me, they were parted from me, and this oath always appeared in the look of their eyes."[16]

In the meanwhile, both attorney-general Hausner and the Judges try to reroute Katzetnik back into the legal discourse; unlike the witness they are laconic and polite:

"Perhaps you will allow me, Mr. Dinur, to put a number of questions to you, if you will agree?"[17]

But by now the witness is no longer Mr. Dinur; he is now Katzetnik, a voice for the dead. And when Katzetnik speaks of – and for – the Auschwitz dead instead of speaking about Eichmann, he loses his place within the legal discourse. The prosecutor and the judges do not know what to make of Katzetnik's testimony; they try to lull him back, reintroduce him into the legal order:

"Presiding Judge: Mr. Dinur, kindly listen to what the Attorney General has to say."[18]

Katzetnik's testimony seems to go unheard by the representatives of the law. They need facts, dates, names – not a poetic, almost prophetic, conjuration. At this point, I would like to argue, Katzetnik is in a state of differend. Lyotard defines the differend thusly:

“I would like to call a differend the case where the plaintiff is divested of the means to argue and becomes for that reason a victim.”[19]

Obviously, Katzetnik is a witness, not a plaintiff, but I would like to argue that by insisting on an ethical-poetic register which becomes more and more inconsistent with the legal discourse, Katzetnik is indeed divested of the means to convey his raison d'être. Immanently torn between historiography and poetics, between "I" and "them", Katzetnik's testimony literally falls apart. The last moments of the testimony are transcribed in a dry, detached manner:

"Presiding Judge: Mr. Dinur, kindly listen to what the Attorney General has to say.

[Witness Dinur rises from his place, descends from the witness stand, and collapses on the platform. The witness fainted.]"[20]

At this critical moment Katzetnik performs the state of differend; his stepping down from the witness stand is also his resignation from the position of being a witness. Divested of the means to state his claim, unable to be a medium for the dead, he goes into a complete shutdown. If Katzetnik believed that he had survived Auschwitz only because he had sworn an oath to the dead, it is only logical that once he is unable to fulfill his commitment, he performs the death that he has evaded for so long.

As a result, the legal discourse is suspended momentarily, while the prosecutor and the judges try to understand what had just happened:

"Presiding Judge: I think we shall have to adjourn the session. I do not think that we can continue.

Attorney General: I did not anticipate this."[21]

The crowd buzzes with astonishment and anxiety; the writer's wife rushes over to him and an ambulance is been called. This extra-legal commotion cannot find its way in to the session's protocol; between the witness's collapse and the next time the presiding judge speaks, the only entry in the protocol is an equivocal statement, encased in parentheses:

"[After some time]"[22]

Consider this discursive act of boxing in. the unruly extra-legal can be incorporated into the protocol only within the confines of parentheses; it was, of course, the witness's stepping out of the box that caused all the brouhaha to begin with. It seems that, in the context of the Eichmann trial, the law can address the extra-legal only when it is framed within the parameters, syntactic or otherwise, of the law itself. It is interesting to note, apropos, that the defendant himself, the Nazi monster captured in South America, was put by the Israeli Authorities in a large, transparent, glass box.

Indeed, Katzetnik's disruption did cause the presiding judge to adjourn the session. But the trial went on without Katzetnik's input, resulting in Eichmann's conviction and execution. Katzetnik failed testimony was interpreted in the spirit of the trial: the failure to testify was in itself a testimony to the unspeakable, un-representable, horror of the Holocaust. But this interpretation is an a-historical one, paradoxically, precisely because it gives Katzetnik's past such overriding precedence over the specific context of his testimony. Up until now we have analyzed Katzentik's register; by analyzing the ethics embedded in his short and pregnant testimony and comparing it to Attorney-General Hausner's opening address, I will show that Katzetnik's radical testimonial ethics were completely incongruent with the over-all narrative constructed by Hausner. Thus, I will re-contextualize Katzetnik's testimony into the specific ideological settings of the trial. In the context of the trial as a political project, Katzetnik's botched Testimony constitutes, perhaps unwittingly, an alternative to way the prosecution had interpreted, and had used, the memory of the dead. Alas, the witness's collapse, caused exactly by the differend between him and the representatives of the law, allowed his testimony to be interpreted by, and incorporated into, Hausner's ethics, thus neutralizing its radical potential.

Two Ways to Speak for the Dead

If Katzetnik's relation to the dead is one of self-effacement, Hausner tells their story in a way that aggrandizes the Zionist ethos. Nowhere is this more apparent than in the famous opening line of his opening address:

"When I stand before you here, Judges of Israel, to lead the Prosecution of Adolf Eichmann, I am not standing alone. With me are six million accusers. But they cannot rise to their feet and point an accusing finger towards him who sits in the dock and cry: "I accuse." For their ashes are piled up on the hills of Auschwitz and the fields of Treblinka, and are strewn in the forests of Poland. Their graves are scattered throughout the length and breadth of Europe. Their blood cries out, but their voice is not heard. Therefore I will be their spokesman and in their name I will unfold the awesome indictment."[23]

While Hausner's words echo Katzetnik's in their poetic abundance, the differences between them abound: firstly, Katzetnik recalls his fellow inmates alive, albeit moments before their death, while the "six million accusers" are brought up post-mortem; Katzetnik's dead have fiery, demanding eyes, while for Hausner the dead are a demographic figure, the tentative citizens of the nascent State of Israel.

Secondly, Katzetnik is clearly dependant on his dead. They saved his life and he is but their delegate in the present. Hausner's relation to the dead, on the other hand, is more paternalistic. If Katzetnik's dead have shown tremendous powers, allowing Katzetnik to survive the unsurvivable, Hausner's dead are practically paralyzed and mute: "they cannot rise to their feet and point an accusing finger…and cry: 'I accuse'”.

Thirdly, while Katzetnik's testimony is riddled with optical relations:

"For they left me…and this oath always appeared in the look of their eyes…I see them, they are staring at me, I see them, I saw them standing in the queue…"[24]

Hausner's address is full with auditory allusions:

"But they cannot…cry: 'I accuse'…Their blood cries out, but their voice is not heard. Therefore I will be their spokesman…"[25]

While Katzetnik and the prisoners of Auschwitz look at each other and acknowledge each other, the attorney-general cannot hear the demographic figure's voice; and so, he has to speak for the six million victims. Or, more precisely, Hausner speaks of, and for, their death. It is their dying, the fact that "their ashes are piled up on the hills of Auschwitz and the fields of Treblinka, and are strewn in the forests of Poland[,] [That] their graves are scattered throughout the length and breadth of Europe…" that renders them mute. When Hausner mentions here Poland and Europe as the Jews' burial ground, he does not speak solely of biological death. Europe marks also a political death: only in Israel, the only sovereign Jewish entity in the world, can the Holocaust victims' voices become audible again, through the power of the state to apprehend Eichmann and to put him on trial.[26]

Much like Katzetnik's fellow prisoners, Hausner's six million are present here and now in the court room; they: "stand with him as accusers". But their presence is spectral and impotent; they are present, so to speak, in their absence. Hausner, on the other hand, is an active, powerful agent. Consider how the paragraph, while beginning with a sort of co-operation between Hausner and the dead, goes on to elaborate on the dead's incompetence, leaving Hausner the sole custodian over the meaning of six million deaths.

In Katzetnik's rhetoric, on the other hand, there is an almost psychotic inability to separate the witness from the witnessed, the survivor from the dead. The intense optic relationship between Katzetnik and his fellow inmates, this awful, fateful, staring-contest is the locus where an oath is sworn, where those who died built a supernatural armor for Katzetnik to survive in, and in return he takes upon himself to re-present them in his chronicles and in his testimony. In Katzetnik's supernatural tale of survival there is a complete reversal of the power-relations established in Hausner's opening address: in Hausner's account it is only the existence of a Jewish state, complete with a secret service to locate Eichmann and abduct him, and a judiciary branch to prosecute and convict him, which empowers the dead:

“I am proud of the fact that the day has come when a man of Israel can speak the language of justice to a captured evildoer. Here in this state, we do not speak to him with pleading and importunity…[h]ere law and justice prevail. In this period of the return of the exiles of Judea and Jerusalem, justice is being done here."[27]

In Katzetnik's account, on the other hand, it is the dead themselves who are the all-powerful agents, without which Katzetnik would not have survived. And their power is not the military prowess and bravery of the partisans in the woods, or of the fighters of the Warsaw Ghetto, whose heroism Hausner was ever happy to mention. No, the power of the dead, bequeathed to Katzetnik, is the power of storytelling itself, because if Katzetnik is "able to stand [here] today and relate the events within that planet [Auschwitz]… [It] is due to the oath [he] sworn to them there. They gave [him] this strength".[28]

Finally, while Hausner's interpretation of the Holocaust fits neatly in, and validates, the Zionist narrative, Katzetnik does not seem to assign any specific political meaning to his fellow inmates' death. He wants to tell their story, of course, but his testimony lacks – or never reaches – a moral. Katzetnik's dead do not talk, they do not cry – they only stare. It seems that while Haunser's re-presentation of the dead is a teleological one, working towards a conviction and a conclusion, Katzetnik's re-presentation is a purely ontological one, where language is not a moralistic vehicle, but a stage on which the dead can re-appear, for a brief spell, in the present.

I would like to argue, in accordance with the analysis above, that Katzetnik's way of speaking for the dead was unacceptable, perhaps unheard of, in the context of the Eichmann trial. The trial has afforded the Israelis, as a society, the beginning of a long, interminable process of coming to terms with the event called the Holocaust. But this reckoning could be accomplished only after the Nazi devil was captured by "our brave boys" and put in a glass box, like an exotic animal from South America, for everyone to come and see. To put it more plainly, it was exactly the capture and prosecution of Eichmann, this daring display of cunning and sovereignty, which allowed the Israeli society, the self-proclaimed opposite of the passive Diaspora, to face the decimation of that very same Diaspora. In that context, Katzetnik's out-worldly reversal of the power-relations between the living and the dead could not be – and indeed was not – acknowledged.

Conclusion

The Eichmann Trial might not have been a show trial, but it was certainly a display of statist power. Indeed, the inclusion of the Holocaust narrative, and of the survivors as its living proof, into the dominantly Sabra culture of the day could only be accomplished by establishing a clear demarcation between the stateless and powerless victims and their redeemer and avenger, the Jewish state. In that context, Katzetnik's tale of the supernatural powers of the Auschwitz dead seems like the raving of a deeply traumatized man. And yet, in David Grossman's groundbreaking novel See Under: Love[29], which was publish in Hebrew in 1985, there appears a fictional writer, Anschel Wasserman, who is, for some reason, unable to die at the hands of the camp commander, and who overcomes him exactly through the sheer power of storytelling. While the interesting comparison between the historical writer Katzetnik and the fictional writer Wasserman is beyond the scope of this work, it could be argued that Katzetnik's insistence that the most powerless, the Jewish homo sacer, possess an altogether different kind of power did not pass  completely unheeded. Katzetnik's ethics, radical as they are, do constitute a foreshadowing of the new and unorthodox ways in which Grossman and others have chosen to tell the story of the Holocaust in the decades to come, out from under the shadow of the Eichmann trial.


[1] Haim Gouri, Facing the Glass Booth, (Detroit: Wayne State University Press, 2004), p. 2 (Italics in the original).

[2] See: Hanna Yablonka, The State of Israel Vs. Adolf Eichmann, (New York: Schocken Books, 2004), pp. 218-222; Idith Zertal, Israel’s Holocaust and the Politics of Nationhood, (New York: Cambridge University Press, 2005)

[3] Ibid., pp. 236-249.

[4] Katzetnik was the nom de plume of Yehiel Dinur (1909-2001), a Polish-Israeli writer and a survivor of Auschwitz. His books, House of Dolls, Salamandra and Piepel provided a detailed and unsparing description of Auschwitz, and were part of Israeli High-school curriculum for many years.    

[5] Tom Segev, The Seventh Million, (Jerusalem: Keter Publishing, 1991) p.1 [Hebrew].

[6] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious: Trials and Traumas in the Twentieth Century, (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2002).

[7] Felman, The Juridical Unconscious, p.152.

[8] Jean-François Lyotard, The Differend: Phrases in Dispute, (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988).

[9] Gideon Hausner was the Attorney-General at the time of Eichmann's capture, and was appointed by the Justice Minister to head the prosecution team.

[10] Quoted in: Yechiel Szeintuch, "The Myth of the Salamander in the Work of Ka-Tzetnik", in Partial Answers, vol. 3, no. 1, (January 2005),

[11] Shoshana Felman, The Juridical Unconscious, p. 135.

[12] The Trial of Adolf Eichmann: Record of Proceedings in the District Court of Jerusalem, vol. 3, session 68 (June 7, 1961), (Jerusalem, 1963), p. 1237 [hereinafter abbreviated as Proceedings]. Katzetnik's testimony can also be accessed online here: http://www.nizkor.org/hweb/people/e/eichmann-adolf/transcripts/Sessions/Session-068-01.html.

[13] While not in the least suggesting that Katzetnik's performance was a pre-meditated one, it is worth noting that the Eichmann trial was not devoid of theatrics: it was held in a theatre, and was taped and filmed for wide audiences.5.

[14] See popkin

[15] Proceedings, p. 1237.

[16] Ibid.

[17] Ibid.

[18] Ibid.

[19] Jean-François Lyotard, The Differend, p. 9.

[20] Proceedings, p. 1237.

[21] Ibid.

[22] Ibid.

[23] Proceedings, Vol. 1, Session 6 (April 17, 1961), (Jerusalem, 1962), p. 62. Hausner's address can also be accessed online here: http://www.nizkor.org/hweb/people/e/eichmann-adolf/transcripts/Sessions/Session-006-007-008-01.html

[24] Ibid., p. 1237.

[25] Ibid., p. 62.

[26] Thus Hausner addresses the "judges of Israel"; and while "Israel" is the name of the Jewish people as well as of the Jewish state, in this paragraph, juxtaposed near Treblinka and Auschwitz, those loci of annihilation, the place of Israel as a safe, sovereign haven is accentuated.

[27] Gideon Hausner, Justice in Jerusalem, (New York: Harper and Row, 1966), p. 398.

[28] Proceedings, p. 1237.

[29] David Grossman, See Under: Love, (London: J. Cape: 1990).


בן אובד: גלעד שליט כסלבריטאי

20 באפריל 2011

זה זמן רב שאיני מבין את הישראלים. אולי איני מבין בני אדם, אבל מכיוון שרוב בני האדם שאני פוגש הם ישראלים, בינתיים אני נותן לאנושות ליהנות מהספק. בסדר הפסח הזה הבחנתי בתופעה ישראלית שהשאירה אותי מבולבל למדי: השארנו כיסא ריק לגלעד שליט.

השארת הכיסא הריק כשלעצמה אינה מבלבלת; המשמעויות הסמליות שלה ברורות, אפילו בנאליות. מה שמבלבל אותי הוא העובדה שישראלים רבים מקפידים על המחווה חסרת-הערך הזו, אבל הם לא ינקפו אצבע על מנת לצור על בית ראש הממשלה עד שזה יסכים לעסקה, או יצביעו למועמד שיתחייב להחזירו. נדמה לי, וזו הבחנה מדכאת מעין כמוה, שהישראלים מאוהבים ברעיון של חזרתו של גלעד שליט יותר משהם רוצים בחזרתו הממשית. גלעד שליט המסכן, האיש בשר-ודם הזה, הפך בתודעה הישראלית למשהו מסדר הגודל של ה"שלום". הישראלים מתים על שלום. הם רוצים אותו בכל מאודם, אך הם אינם מוכנים לשלם את המחיר הממשי שנדרש על מנת להשיג שלום. באותה מידה, הישראלים נהנים הנאה גדולה לדאוג לחייל השבוי, להתהפך על משכבם, לחתום על עצומות, להפיץ שורות סטאטוס ולקיים כל מיני טקסי עכו"ם למענו, אבל פעולה ממשית, אפקטיבית היא מהם והלאה.

למרות זאת – ואולי בדיוק משום כך – גלעד שליט הוא אחד מהסלבריטאים הפופולאריים בישראל, אם לא הפופולארי שבהם. הוא הקונצנזוס בהתגלמותו. סיפורו של גלעד שליט, כפי שהישראלים מספרים לעצמם, הוא אגדה פופוליסטית נפלאה: כולנו רוצים בחזרתו, מלבד כמה פוליטיקאים מרושעים. הנה לכם סיפור ברור, פשוט, עם טובים ורעים בשחור-ולבן: עם ישראל וגלעד בצד אחד, ביבי והחמאס בצד שני. תנועת הסולידריות עם גלעד שליט היא כמו גוף העבודות של "הדג נחש": המחאה הכי נוחה, מקובלת וסחית בעולם. מחאה בלי שום סיכון אישי, בלי להניח שום דבר על הכף. לא פלא שהישראלים מתים על זה. הם גם מתים על "הדג נחש".

סלבריטאים תלויים בנוכחות. נוכחות פיזית, שיחנית, אודיו-ויזואלית בעין הציבור. גלעד שליט, מאידך, אינו נוכח. הסיבה לכך שהוא סלבריטאי, כלומר נוכח בעין הציבור, היא היעדרו. העדרו הוא שנוכח, באופן כל-כך משמעותי, בתרבות הישראלית.

משום כך, ורק משום כך, הוא יכול לתפקד כדמות קונצנזואלית. גלעד שליט הוא חור שחור, חלל ריק, "אדם ללא תכונות". ישנו רק קלסתרון של ילד אשכנזי עם עיניים רכות, וספר שכתב ולעולם לא היה מתפרסם בנסיבות אחרות. זה סוד קסמו. אפשר להשליך עליו את הפנטזיות הקולקטיביות והאישיות של עם ישראל, על פלגיו וסיעותיו השונות.

במונחים לאקאניאניים, גלעד שליט הוא ה-Object petit a: מושא האיווי הבלתי מושג. צדק מי שתרגם desire לאיווי: תשוקה חשים כלפי מישהו נוכח ואילו איווי מתאווים למשהו שאין. לאקאן קושר באופן מפורש בין איווי והיעדר: מושא האיווי חייב להיות בלתי מושג, משום שהיעדרו הוא הגנראטור של האיווי. מי מאיתנו, קוראים יקרים, לא התעורר אחרי ליל-עילוסים רק על מנת לגלות שהפלוני או האלמונית שחשקו בנו כל-כך אתמול בלילה איבדו עניין בבוקר רק משום שנתנו להם לעשות בנו דברים שהנייר אינו סובל והסדין אינו סופג. לא סתם אימא אמרה לנו לשחק אותה קשים להשגה; היא ישבה בסמינרים של לאקאן ליד ז'אן-אלן מילר.

גלעד שליט, אם כן, הוא ה-Object petit a. הריק, ההעדר, שמניע את האיווי הישראלי. ולמה מתאווים הישראלים אם לא לקונצנזוס, לדבר מה שכולנו נוכל להסכים עליו? ועל מה יכולים להסכים הישראלים, עם מפולג ומסוכסך, אם לא על לא-כלום, על השום-כלום שהוא הפרסונה הציבורית של גלעד שליט. אם איננו יודעים דבר על חייו הפרטיים של גלעד שליט, הרי זה משום שאינו רוצים לדעת. אם נדע שהצביע כך בבחירות, הפסדנו חצי עם – אם הצביע אחרת, הפסדנו את החצי השני. מה הן מחשבותיו על פולמוס המוזיקה המזרחית? האם לדעתו ההתחממות הגלובלית היא עניין רציני? למי היה מצביע ב"אח הגדול"? כל הסוגיות הללו עלולות לפלג את העם. והנה יש לנו סלב אחד, יחיד ומיוחד שאין לו, ולא יכולה להיות לו, דעה על ענייני השעה. סלב אחד שאינו יכול להביע את השקפת עולמו, לקדם אלבום ולעשות קמפיין למידות גדולות. הסלב המושלם.

בן אובד, נוכח-נפקד, החור השחור במרכז הגלקסיה. רק סביבך אנחנו יכולים להתאחד, להחזיק ידיים, לשיר התקווה, למחות דמעה מזווית העין. אף פעם אל תחזור אלינו, גלעד. בעצם, מה אני אומר?! תחזור אלינו במהרה אבל אז תרד לארה"ב כמו הגאון ההוא שנפל בשבי הסורי וסיפר את כל סודות המדינה. אתה בטח לא סיפרת שום דבר חשוב – כולה טנקיסט – אבל איך שתחזור, איזה פסטיבל יהיה פה, חגיגות מפה ועד הודעה חדשה, וכולם ירצו להצטלם איתך, אפילו אלה שדאגו שתרקב בשבי, הם אפילו במיוחד, ואתה לא תוכל להסתובב ברחוב מרוב שכולם מזהים אותך וירצו לחבק אותך ולחנוק אותך מרוב אהבה. ותאר לך איזה קשה יהיה לצאת לדייטים, היא בטח תדע עליך הכול ותהיה מעריצה ואתה לא תדע עליה כלום. ואולי יתנו לך איזה תוכנית בטלוויזיה, כי בכל זאת כל הנזק הפסיכולוגי הזה, אתה בטוח לא יכול לנהל חיים נורמאליים עכשיו, ובהתחלה אף אחד לא יעז להעביר ביקורת, אבל ככל שהעונות ינקפו, פתאום איזה היפסטר יחליט לשחוט פרה קדושה ואז יהיה backlash שחבל על הזמן ואתה תגיד בשביל מה אני צריך את החרא הזה, בשביל האנשים האלה חשמלו לי את הביצים בעזה? ובהחלטה של רגע תקנה כרטיס לויסקונסין או דקוטה או איזה חור אחר בארה"ב, איפה שאתה יכול להיות שוב אנונימי, וללכת ברחוב ולנסות לנהל חיים של בן אדם רגיל ואנחנו נקרא בעיתון, אולי אפילו חן קוטס-בר תראיין אותך למוסף והליד יהיה משהו כמו "לא יכולתי לשאת את זה יותר" ואנחנו נקרא את זה, לא מאמינים, ונצקצק בלשון ואחר-כך בארוחת שישי נגיד שמעתם שגלעד ירד לארה"ב והדוד יגיד בשביל זה שחררנו אלף מחבלים? ואנחנו נגיד באמת, איזו מין כפיות טובה זאת? אתם יודעים לכמה הפגנות הלכנו? למרות שבינינו לבין עצמנו אנחנו נדע שלא הלכנו לכל-כך הרבה, אולי שתיים או שלוש, אבל עמוק בלב נשמח כי כמו שכולנו היינו מאוחדים בעדך כשהיית בשבי, אז עכשיו כולנו נוכל להיות נגדך כשאתה עושה בוחטות בחו"ל ואני רק חושב, אני רק חושב על השורות סטאטוס שנרביץ פה ונעשה לי חם בבטן מהתרגשות, משהו כמו "ממש נגמר לי מגלעד", הרבה לייקים זה יקבל, אבל אתה מה אכפת לך מה אנחנו חושבים, הא? ככה פתאום קמת והלכת והשארת אותנו פה, תקועים בחרא, יתומים ונבוכים, ואתה יושב לך מרוצה באטלניק סיטי ומבזבז את המיליונים שקיבלת מהמקדמה על הספר, שאגב, לא היה משהו בכלל,  ואנחנו עדיין פה, בחרא ואני פתאום, לא יודע מאיפה זה בא לי, נזכר בשיר: אלי, למה שבקתני, שפירושו למה עזבתני, אני לא טיפוס ספרותי, באלוהים, אבל תראה מה זה, תראה מה שהגעגוע עושה לך.


Your Own Private Nakba

12 באפריל 2011

בימים אלו אני חוקר את נפילתה של יפו במלחמת 1948, ומתוך כך אני מוצף בתיאורי קרבות, בריחות ושאר מחזות קורעי-לב. מסתבר שהדברים עשו עליי רושם כה גדול, עד שאתמול חלמתי על מה שלא ניתן לתאר אלא כנפילת חדרה היהודית. היה זה, בניגוד להרגלו של הלא-מודע שלי, חלום בהיר, עקבי  ונטורליסטי להחריד – עד כמה שחלומות יכולים להיות כאלו. לא נותר לי אלא להביא בפניכם, קוראים יקרים, את הדברים כפי שהתרחשו.

החלום התחיל, in medias res, במהלכו של קרב המתרחש כמה רחובות מביתי [היכן שבמציאות משפחה ערבית חיה מול בית כנסת מאולתר. סימבוליזם!]. לילה, והפלוגה נערכת בחצרו של בית לקראת התקפה על העמדות הערביות; קרב יריות מהוסס מתחיל, אבל אני לא רואה את האויב. אני מחליט לשלוף את אקדחי, פולט כדור והורג בטעות חבר לפלוגה [הערה של הסופר-אגו על בוגדנותו של השמאל הרדיקלי?]; בעוד אני מקווה שאף אחד לא שם לב לפשלה הקטנה הזו, הפלוגה מתחילה לנוע בחוסר מנוחה כמו אותם ענני-דגים עצבניים באוקיינוס. התנועה הספוראדית הופכת למנוסה רבתי כאשר מתברר שהאויב עולה על עמדותינו; אני רץ בכל כוחי ולא טורח להביט אחור ולראות אם אכן רודפים אחרינו.

אני מגיע לביתי ופוגש שם חבר ערבי [שאין לי במציאות. הדמות מבוססת על קולגה יהודי ממוצא לא-אשכנזי. אפליה!]. אני משביע אותו שיחביא אותי ומצליח לנעול את הדלת ברגע האחרון בעוד מישהו דופק עליה בעקשנות. אין מקומות מחבוא טובים בבית, אז אני מתחבא באמבטיה בקומה העליונה. זה לא עוזר לי, כי מיד נכנסת משפחה ערבית לחיות בבית ומתעלמת מנוכחותי בנונשלנטיות, כאילו הייתי רוח רפאים. מי שלא מתייחס אליי בנונשלנט הם זוג סוכנים חשאיים ערביים שמפשיטים אותי ועורכים בי חיפוש גופני משפיל; בשלב הזה אפילו ה"אני החולם" תוהה אם הנרטיב עומד לגלוש לפנטזיית אונס הומו-ארוטית. הסוכנים מחליטים לוותר על העונג ויורדים למטה לשתות קפה, ואז אחד מבני הבית החדשים מודיע לי שיש לי טלפון. באמצע המלחמה. בעודי מרים את האפרכסת, אני יכול לראות בזווית העין שבטלוויזיה שדרנית א-לה יונית לוי מדווחת על האפוקליפסה הציונית בטון ענייני אך חרד; אני מניח שגם רוני דניאל היה שם, חמור-סבור ואבל. בטלפון מציגה את עצמה "רעות", ואומרת שהיא חברה של חבר ומספרת שהיא גרה בקיבוץ – לא קיבוץ מסוים, סתם "קיבוץ". מתוך דבריה אנו למדים, באותו אופן שבו חלומות מעניקים לנו מעין ידע אינטואיטיבי, שהקיבוץ לא נכבש. משתררת שתיקה מביכה. "רעות" אני שואל אותה, מלא תקווה: "האם את מזמינה אותי לגור איתך בקיבוץ?" בעוד החלום הופך לדרמה רומנטית בלתי-צפויה. רעות לא עונה; במקום לומר "כן" או "לאו" היא משמיעה קול קטן ומוזר, שיכול להתפרש הן כצחוק עצבני והן כיפחת בכי הססנית. ובאות הכה קריפי הזה, נגמר החלום.

זהו. עתה לא נותר לי אלא לברר במשרד הביטחון האם חלומי מהווה עבירה על חוק ה"נכבה" ולהסגיר את עצמי לכוחותינו. אינני יודע מה העונש הצפוי לי, בהתחשב בכך שבחלומי הרגתי – אמנם בשוגג! – חייל צה"ל. אני יכול רק לקוות שבהשתחררי מן הכלא, בעוד שנים רבות, אוכל לפצוח בחיים חדשים, נטולי סיוטי-נכבה ["רעות" – אינני מכיר אותך, אבל אם עדיין תהיי שם, ב"קיבוץ", ותשאלי את עצמך האם אני מוכן לבוא לחיות איתך התשובה היא כן. A thousand times, YES.]


יפו העתיקה: פרק אחרון ובו יפו העתיקה הופכת לסרט של מנחם גולן ולגן-שעשועים

6 באפריל 2011

כיבוש יפו לא הסתיים בקרב על מנשייה. הבריטים, לאור הבריחה המבוהלת של ערביי יפו, החלו לחשוש מפני חזרת מקרה חיפה הערבית שם, שבוע לפני ההתקפה על יפו, התרוקנה העיר מתושביה הפלסטינים כמעט לחלוטין.[1] העניין הגיע עד שר החוץ בווין שראה בבריחה הפלסטינית ההמונית מכה אנושה ליוקרתה של בריטניה וליחסיה עם העולם הערבי; הוא הורה לראש המטה הקיסרי מונטגומרי למנוע את כיבוש יפו בידי האצ"ל.[2] הבריטים, באמצע תהליך ההתפנות, הזרימו תגבורות לתוך פלשתינה/א"י על מנת לטפל בבעיית יפו.[3] ב-28 לאפריל הציבו הבריטים אולטימאטום ליישוב, אבל האצ"ל סירב להתפנות.[4] ב-29 נכנסו כוחות בריטיים למנשייה וניהלו קרב עז נגד האצ"ל; בשלב מסוים פוצצו לוחמי האצ"ל בניינים ממולכדים על המשוריינים הבריטים, כפי שייעשו לוחמים פלסטינים בג'נין חמישים וארבע שנים אחר-כך. פאגלין, כותב רוטברד, הפך את העיר עצמה לבריקאדה.[5] כדי להבהיר באופן מוחלט את התביעה הציונית לריבונות על יפו, הורה פאגלין לפוצץ את בניין משטרת מנשייה.[6] אבל בראשון למאי נכנס לתוקפו הסכם הפסקת אש; האצ"ל עזב את מנשייה ובמקומו נכנסו אנשי ה"הגנה".[7]

כאמור, בזמן הקרב בין האצ"ל לבריטים כבשו כוחות ה"הגנה" את רצועת היישובים שמקיפה את יפו. תושבי סלמה ויאזור ברחו.[8] כיבוש הכפרים ושכונת מנשייה ערער לחלוטין את ביטחונם של הפלסטינים שנותרו עדיין ביפו. חיילי צבא ההצלה שהיו אמור לסייע בהגנת העיר היו עסוקים בשוד ובאונס.[9] כיבוש יפו בידי כוחות היישוב התחדש רק ב-14 למאי; גם חיילי ה"הגנה" לא בחלו בשוד ובביזה.[10] בשלב הזה נותרו ביפו פחות מ-4,000 פלסטינים.

רוטברד קורא למה שעשו כוחות היישוב ליפו "רצח-עיר". אבל עיקר ההרס לא התרחש בזמן המלחמה. החל מ-1949 החלו להרוס באופן שיטתי את יפו העתיקה, מסיבות בטיחותיות.[11] כך נולד "השטח הגדול".

זה וודאי לא מפתיע ש"השטח הגדול", ממש כמו יפו העתיקה לפניו, נתפס כ"חור שחור", אתר של פריעת-חוק וקסם אוריינטלי. אבל הפעם, אחרי שיפו נכבשה והוחרבה, היה זה "חור שחור" מאולף ומבוית. את המורדים הפלסטינים החליפו עבריינים מזרחיים וערבים-ישראלים ואת האלימות הקשה של ההתקוממות החליפה אלימות "רכה" של פשע וזנות. מאידך, יפו הייתה כל מה שתל-אביב התאוותה להיות, האיד השחור של האגו הלבן: מאורת פיראטים מלאה סמים, אלכוהול וחן לוונטיני.[12] השטח הגדול סיפק קורט של אקזוטיקה טרום-מודרנית או פארא-מודרנית לקיום התל-אביבי המסויד והבורגני. הבוהמה התל-אביבית נמשכה לעיר בחבלי קסם. זמרים התרפקו עליה, משוררים שוררו אותה, סופרים הפכו אותה למיתוס.[13]

אבל כבר בתחילת שנות השישים הוחלט לחסל את הבעיה הקרויה "השטח הגדול". החלו מפנים את תושבי יפו העתיקה לשיכונים חדשים. ב-1961 הוקמה "החברה לפיתוח יפו העתיקה". מטרתה הייתה:

"לבנות ולשקם את אזור תל יפו (שכונה גם 'השטח הגדול'), מתחם שהיווה חממה לפשע, זנות וסמים […] במקביל להקמת החברה אושרה למתחם יפו העתיקה תב"ע 606, שהגדירה אותו כשמורה ארכיטקטונית, והתפישה שהנחתה אותה היתה שיקום ושיחזור המבנים בעיר העתיקה תוך שמירה על אופיים והשתלבות בנוף, וזאת מתוך כוונה למשוך אוכלוסייה חדשה ולהפוך את המתחם למרכז תיירות, בילוי ואמנות. עוד נקבע בתוכנית כי הזכאים להתגורר במתחם הם אמנים בלבד."[14]

ה"שטח" הגדול הפך ל"גן הפסגה", אטרקציה תיירותית רומנטית. כפי שמציין רוטברד, אדריכלי הפרויקט ניקו את יפו העתיקה מסממנים ערביים כמעט לחלוטין. הגן מכיל מונומנטים נוצריים, הלניים ויהודיים כמו המצודה וכנסיית סנט פטרוס, סלע אנדרומדה, "התותח של נפוליון" ופסל של דניאל כפרי המתאר את הבטחת ארץ-ישראל לשלושת האבות. מלבד שרידי החומה שבנו העות'מנים יש מעט מאד עדויות פיזיות להיסטוריה הפלסטינית של יפו העתיקה.[15] מעט הסמטאות שנותרו על תילן זכו לשמות אקזוטיים מגלגל המזלות והן מאכלסות שורה של גלריות, תיאטראות ומסעדות.

זהו סופה של יפו העתיקה, נכון לכתיבת שורות אלו. "גן הפסגה" הוא מעין אנדרטה של העדר ללאומיות הפלסטינית, ולמה שהיה עשוי להיות רגע השחרור שלה, אי אז ב-1936. ההתעלמות הכמעט-הפגנתית של מתכנני "גן הפסגה" מן ההיסטוריה הערבית של יפו העתיקה היא עדות ניצחת לסכנה שעדיין מגולמת בהיסטוריה הזו. מבצע "עוגן" התמודד עם יפו העתיקה על ידי השמתה; "גן הפסגה", מאידך, הוא מעשה הדחקה ארכיטקטוני. רוטברד כותב שיפו היא עדיין עיר כבושה, מנוקדת בסיסים צבאיים.[16] בהתחשב בכך שמדובר בבסיסים של גלי צה"ל והפרקליטות הצבאית, לא היחידות הקרביות ביותר של צה"ל, נדמה שהטיעון של רוטברד חריף מדי. אבל הפריסה של בסיסי צה"ל בעיר, בצירוף "גן הפסגה" ומוזיאון האצ"ל בגן צ'רלס קלור (על הריסות מנשייה), מתפקדת כרשת של כוח ריבוני, בדומה למונומנטים של אוסמן בפאריז; הם חלק מהפסאדה של יפו כשכיית-חמדה. האלמנטים הללו טומנים בחובם כפילות שנושאת רמז מעודן של אלימות: המוזיאון הוא מבנה מודרני שמורכב על חורבות בית ערבי, מעין הצהרה אנכית של שליטה; תחנת הרדיו שקובעת את סדר היום המוזיקלי של ישראל היא גם יחידה צבאית; והגן המעוצב הוא גם בית הקברות של המרד הערבי. זוהי ג'נטריפיקציה, אבל זו ג'נטירפיקציה שמרמזת, כמעט בקריצת-עין, כי כל תהליך בניה יכול, ברצונו של הריבון, להפוך למסע הרס.


[1] מוריס, 1948, עמ' 172-173.

[2] שם, עמ' 173.

[3] שם, שם.

[4] שם, שם.

[5] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 186.

[6] שם, שם.

[7] מוריס, 1948, עמ' 174-175.

[8] שם, עמ' 175.

[9] שם, עמ' 176.

[10] שם, עמ' 177.

[11] רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 208.

[12] שם, עמ' 212.

[13] שם, שם.

[14] מצוטט אצל רוטברד, עמ' 219.

[15] שם, עמ' 220-223.

[16] שם, עמ' 194.


יפו העתיקה: פרק רביעי ובו הולך האצ"ל דרך קירות

6 באפריל 2011

במסגרת תוכנית החלוקה שאושרה על ידי העצרת הכללית ב-29 לנובמבר 1947, נועדה יפו להישאר מובלעת ערבית בלב המדינה היהודית.[1] במהלך מלחמת האזרחים שהתנהלה עד הקמת המדינה, שכונות הספר של תל-אביב הותקפו על ידי צלפים ממנשייה, אולם ה"הגנה" לא תכננה לכבוש את יפו משום שהניחה כי העיר תיפול ממילא עם הקמת המדינה.[2] האצ"ל, מאידך, שהיה ארגון עירוני (שלא לומר, תל-אביבי), סימן את יפו כמטרה נחשקת, וביתר שאת אחרי כיבוש חיפה על ידי ה"הגנה".[3] מדצמבר 1947 החל האצ"ל לתקוף ביפו, בירי צלפים ובהטלת פצצות; בינואר 1948 פוצץ הלח"י את בניין הסראיה, שם שכנו משרדי הוועדה הלאומית.[4]

בסוף אפריל 1948 הפכו ההתקפות הספורדיות למסע כיבוש. האצ"ל העמיד שתי מרגמות שגנב מהבריטים והחל לטווח את יפו. ההפגזה של האצ"ל והשמועות על דיר יאסין הובילו לבריחה המונית של היפואים, בעיקר דרך הים.[5] בין ה-25 ל-30 באפריל, בזמן ההפגזה, כבשו פלוגות של האצ"ל את מנשייה וניתקו אותה מיפו.[6] ה"הגנה", בינתיים, כבשה את הרצועה הכפרית שמקיפה את יפו: סלמה, חירייה ויאזור.[7]

בעת תכנון מבצע "עוגן" פסלו הבריטים קרבות מבית לבית מכל וכל, מתוך חשש שהמרקם העירוני יהפוך את הלחימה לעקובה מדם במיוחד ויעניק יתרון משמעותי למורדים. תריסר שנים אחר-כך, לוחמי האצ"ל כבשו את מנשייה בלחימה עיקשת מבית לבית; למעשה, הם נלחמו דרך הבתים.

כוחות האצ"ל שהוקצו להתקפה על יפו מנו 600 לוחמים, אל מול ערב-רב של כוחות ערביים שכללו לוחמים פלסטיניים לא-סדירים וחיילים של צבא הצלה; הלוחמים הערביים מנו יותר מאלף איש.[8] ביומיים הראשונים של הלחימה במנשייה לוחמי האצ"ל ספגו אבדות קשות והתקשו להתמודד עם הלוחמים הערביים המוגנים היטב. בגין כבר עמד לבטל את חידוש ההתקפה ביום השלישי, כאשר עמיחי "גידי" פאגלין, שניהל את הפעולה, ביקש ממפקדו הזדמנות אחרונה לכיבוש השכונה. "גידי" ופקודיו הגו תוכנית לחימה השונה באופן דרסטי מן ההתקפות הקונבנציונאליות שניהלו ביומיים הקודמים. רמת המוכנות של אנשי האצ"ל הייתה נמוכה מזו של המגנים הערביים, וכלי הנשק הקלים שלהם היו יעילים פחות. על מנת לפצות על החסרונות הטקטיים של כוחותיו, החליט "גידי" להביא לידי ביטוי את המומחיות של האצ"ל בחבלה ובשימוש בחומרי נפץ.[9]

לוחמי האצ"ל תכננו ליצור "מסדרון" דרך בתי מנשייה, שיאפשר להם להגיע אל קו החוף ולאגף את הכוחות הערביים. בבוקרו של ה-28 לאפריל השתלטו אנשי האצ"ל על כמה בתים בשולי מנשייה. הם השתמשו בפטישים או בחומרי נפץ על מנת לפרוץ "חורי-עכברים" בין החדרים בבתים, כאשר הקיר החיצוני של הבניין מגן עליהם מפני אש המגנים. ברחובות בין הבתים הם הקימו "בריקאדות" עשויות שקי-חול שאפשרו להם לעבור בבטחה מבית לבית. במקום לתקוף את עמדות המגנים באש, פלסי האצ"ל מוטטו עליהן בניינים סמוכים. לאחר קרב שנמשך 24 שעות, כוח האצ"ל הגיע אל הים. כאשר הבינו הלוחמים הערביים שהאצ"ל הצליח לאגף את עמדותיהם, הם החלו לנטוש את העיר. ב-30 לאפריל הגיעו כוחות האצ"ל לתחנת הרכבת היפו ותפסו עמדות לאורך שדרות ירושלים. מנשייה נכבשה.[10]

התיאורטיקנים הראשונים של לוחמה-דרך-קירות היו, איך לא, צרפתים בני המאה התשע-עשרה. הראשון היה גנרל צרפתי, תומא בוז'ו, שכתב ב-1849 חוברת בשם "מלחמת הרחובות הבתים".[11] הוא חשב בעיקר על ההתקוממות בפריס שנה לפני כן וכיצד להתמודד עם הבריקאדות שחסמו את צירי התנועה העיקריים של העיר. הפתרון היה, כמובן, לייצר צירי תנועה חלופיים דרך הבתים עצמם. מן הצד השני של המתרס – כמעט באופן מילולי – כתב לואי-אוגוסט בלנקי, המהפכן הוותיק, פמפלט בשם "הוראות להתקוממות".[12] המניפסט של בלנקי נכתב ב-1866, כשהאוסמניזציה של פריס כבר התנהלה במלוא עוזה. בלנקי לא חשש מפני הבולבארים העצומים וניסה להכליל אותם בתיאוריית הלחימה העירונית שלו:

"הדרכים האסטרטגיות שחוצות עכשיו את העיר בכל כיוון אינן מהוות יתרון לאויב. החשש מהן אינו מוצדק. הן רחוקות מלהוות סכנה נוספת למתקוממים, כפי שנהוג לדמיין, אלא להפך, מציעות תערובת של יתרונות ושל חסרונות לשני הצדדים. הצבא אמנם יכול לנוע יותר בחופשיות, אך מצד שני הוא גם חשוף הרבה יותר. אי אפשר להשתמש בדרכים האלה, אך לעומת זאת המרפסות מהדירות הן עמדות טבעיות לירי מהאגף ועדיפות בהרבה על החלונות הרגילים. הדרכים הישרות האלה בהחלט ראויות לשם בולברדים. אלו הן חזיתות טבעיות בעלות עוצמה אדירה."[13]

המתודה של בלנקי היא הטרמה של כיבוש מנשייה, אבל גם של ההתבצרות הפלסטינית ביפו העתיקה: יש לחסום שורה של רחובות משניים בבריקאדות ולפרוץ מעברים בין חצרות הבתים, הדירות והבניינים עצמם. החסימות והפריצות יוצרות "אי" עירוני רב-קומתי, מבוכי, כאוטי ומקוטע. המטרה היא ליצור "לולאה" של "איים" כאלו שמקיפים בולבאר. התוצאה, כפי שכותב בלנקי, היא שהבולבאר הופך "מציר תנועה לשטח השמדה".[14]

קשה להניח ש"גידי" הסתמך על הוגים צרפתיים כשתכנן את כיבוש מנשייה. מי שכן נעזר בהגות צרפתית הוא האלוף אביב כוכבי, שבמסגרת מבצע "חומת מגן" – והוא אז מפקד חטיבת הצנחנים – שיחזר את שיטת הלחימה של האצ"ל במנשייה. כוכבי למד לתואר ראשון בפילוסופיה והיה חניך של המכון לחקר תורת המערכה, גוף מחקר צה"לי בראש שמעון נווה ודב תמרי, שגייס מושגים מתוך ההגות הרדיקלית – דלז וגואטרי, ז'ורז' בטאיי, גי דבור, ברנרד צ'ומי – על מנת לחשוב מחדש את שדה הקרב הפוסט-מודרני.[15] כוכבי הפנים היטב את השפה הפוסט-מודרניסטית שביקשה לעצב מחדש את המרחב. הפילוסופים ניסו לשנות את העולם באמצעות שפה ופרפורמנס; מידת הצלחתם שנויה במחלוקת. כוכבי, מאידך, הוא פרקטיקן; הוא אמנם הסתייע בשפה תומכת-לחימה, אבל הכלים העיקריים שלו היו, כפי שנראה, בולדוזרים וחומרי נפץ.

לפני שנפנה לקרב עצמו, ראוי להדגיש עד כמה הכוחות הישראלים, כמו הנציב העליון ווקופ בזמנו, חששו מן האורבניות הפלסטינית. יפו העתיקה ומחנה הפליטים, כל אחד בתורו, מהווים איום על הריבונות הבריטית/ישראלית; הם מוּצאים, או מוציאים את עצמם, מחוץ לתחומו של החוק. באופן מטונימי, וכמעט טבעי, הם מוצאים מתחומו של האנושי. הקסבה הופכת לאורגניזם חי או לפחות רוכשת איכות אנימליסטית: ווקופ כינה את יפו העתיקה "a warren" ו-"a nest"; בעיתונות הישראלית מחנות הפליטים הם "קן צרעות"[16] היכן שטרור "מתרבה".[17] אם העיר הפלסטינית, במינוח הדלזיאני, "נעשית-חיה", אין פלא שכוחות צה"ל עצמם עוברים תהליך דומה: הם אינם נעים במבנה אלא "משתבללים" ב"נחילים".[18] השפה הציורית של המצביא-הפילוסוף מנסה לנקות את הדם ותמרות-העשן מהשיח המלחמתי, בדומה לאופן שבו השיח הסניטרי הבריטי ניסה להפוך את מבצע "עוגן" לעניין הומניטארי.

אבל דם ותמרות עשן היו גם היו. במרץ 2002 התפרסה חטיבת הצנחנים סביב מחנה הפליטים בלטה, ממזרח לשכם. הלוחמים הפלסטינים, מתוך ציפייה לכוחות צה"ל, חסמו את הכניסות למחנה, חפרו שוחות, הקימו בריקאדות ומלכדו בניינים ורחובות. אליבא דכוכבי, זה היה קרב של פרשנות במרחב העירוני הפלסטיני. האופן שבו ארגנו הפלסטינים את בלטה כמלכודת מוות היה סוג של הצהרת עצמאות שסימנה את הארגונים המיליטנטיים כריבונים המוניציפאליים של בלטה: הם קבעו את הפונקציה של הרחוב והבניין, כיוונו את התנועה ויצרו מבואות סתומים. התפקיד של כוכבי, אם כן, היה להציע פרשנות-נגד לארגון המרחב הפלסטיני. וייצמן מצטט את הדברים שאמר לחייליו לפני הפשיטה על בלטה:

"The Palestinians have set the stage for a fighting spectacle in which they expect us, when attacking the enclave, to obey the logic that they have determined […] to come in old-style mechanized formations, in cohesive lines and massed columns conforming to the geometrical order of the street network […] [we instead] apply a fractal manoeuvre swarming simultaneously from every direction and through various dimensions of the enclave […] each unit reflects in its mode of action both the logic and the form of the general manoeuvre." [19]

הצנחנים התחלקו ליחידות קטנות ונכנסו למחנה מכמה כיוונים בו-זמנית. הם לא נעו ברחובות, אלא דרך בתי התושבים. החיילים היו מפוצצים קיר או שוברים אותו באמצעות פטיש; לפעמים הכניסה לחדר הבא הייתה מלווה במטח יריות או בזריקת רימון הלם. ברגע שהשתלטו על בית, היו החיילים אוספים את בני הבית ונועלים אותם בחדר אחד.[20] הקירות המחוררים בתים רוססו בגרפיטי שתיפקד כשילוט מאולתר: "כניסה", "יציאה", "אין כניסה".[21] הצנחנים כתבו – באופן המילולי ביותר – את מפת העיר מחדש והפכו את הספרה הפרטית של תושבי בלטה לשדרה ציבורית. הפקעתו של מרחב פרטי (פלסטיני) והפיכתו למרחב ציבורי (יהודי) סימנה לא רק את השתת הריבונות הישראלית על מחנה בלטה; היא המחווה הפוליטית המכוננת של מדינת ישראל.

ההתקפה על מחנה הפליטים ג'נין הייתה אלגנטית הרבה פחות מכיבוש בלטה. צה"ל ניסה לבצע שם את אותו מהלך של הליכה-דרך-קירות, אבל המילואימניקים שהשתתפו במבצע היו מיומנים הרבה פחות מהצנחנים הסדירים.[22] לנוכח כישלונם של המילואימניקים להתמודד עם לוחמת הגרילה של הפלסטינים, קברניטי המבצע – אולי יהיה נכון יותר לכנות אותם קבלני המבצע – החליטו לבצע אוסמניזציה של ג'נין. דחפורי ה-D-9 של צה"ל החלו למוטט בניינים שלמים, לעיתים על יושביהם.[23] הדחפורים אף חסמו מעברים בין בתים באמצעות דחיסת חצץ ושברי לבנים ולמעשה עיצבו מחדש את ג'נין. צה"ל הרחיב את הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים, סלל דרכים חדשות היכן שפעם עמדו בניינים ויישר חלל עצום בלב המחנה, "לב" עירוני שכל הדרכים – רחבות מספיק על מנת להכיל טנקים ודחפורים – מובילות אליו. יותר מ-400 בתים נהרסו במהלך המבצע.[24] אונר"א, האחראית על שיקום המחנה, שמרה על הדרכים הרחבות החדשות, מתוך שיקולים היגייניים, לקול מחאתם של הלוחמים הפלסטינים.[25] משקיף פלסטיני אחד, בראותו את הבניינים המסוידים והנקיים שבנתה אונר"א במקום המבנים הארעיים שהרס צה"ל, סינן: "איבדנו את זכות השיבה".[26]


[1] בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, (תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2010), עמ' 69.

[2] שם, עמ' 170.

[3] בני מוריס, 1948, עמ' 170; שרון רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, (תל-אביב: הוצאת בבל, 2005), עמ' 175-176.

[4] בני מוריס, 1948, עמ' 121.

[5] שם, עמ' 172.

[6] שם, שם.

[7] רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, עמ' 178.

[8] Benjamin Runkle, "Jaffa, 1948: Urban Combat in the Israeli War of Independence", in John Antal and Bradley Gericke (eds.), City Fights, Selected Histories of Urban Combat from World War II To Vietnam (New York: Ballantine Books, 2003), p. 293-294.

[9] שם, עמ' 297.

[10] שם, עמ' 298-299.

[11] רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, עמ' 180.

[12] שם, עמ' 181.

[14] שם.

[15] Weizman, Hollow Land, pp. 187, 200, 209-210.

[16] פליקס פריש, "מטוסים תקפו בבית לחם; כוחות צה"ל יצאו ממחנה הפליטים בלטה", Ynet, 3.3.2002; אמיר בוחבוט, "ימי התשובה של צה"ל", NRG, 12.10.2005; בן כספית "קן הטרור הפך לעיר משגשגת",  NRG, 24.7.2010.

[17] Weizman, Hollow Land, p. 192.

[18] שם, עמ' 192.

[19] שם, עמ' 193.

[20] שם, עמ' 194.

[21] שם, עמ' 196.

[22] שם, עמ' 202.

[23] שם, שם.

[24] שם, עמ' 203.

[25] שם, עמ' 204.

[26] שם, עמ' 205.


יפו העתיקה: פרק שלישי ובו המחבר מהרהר ביפו, פאריס ועזה

6 באפריל 2011

פרסום פסק הדין עורר סערה בארץ ובבריטניה. העיתונות העברית תקפה את השופטים ואילו הוועד הערבי העליון הפיץ את פסק הדין כחוברת ברבבות עותקים.[1] ווקופ, כמובן, היה נסער מאד.[2] ב-6 ליולי הוא שולח מברק לאורמסבי-גור על מנת לבאר ולהצדיק את הרציונאל מאחורי מבצע "עוגן". עוד לפני המבצע, ב-12 ליוני, שלח ווקופ מברק לשר המושבות ובו תיאור קצר של המבצע; השיקול הסניטרי מופיע שם, אם כי הוא נותר בצלו של השיקול הביטחוני.[3] סביר להניח שמכתבו של ווקופ מיולי נועד בעיקר למזער את נזקי פסק הדין ליוקרתה של ממשלתו, אולם הוא מאיר-עיניים ביחס לאופן שבו שוזר הנציב העליון את השיח הביטחוני בשיח ההיגייני. את סיפורו של מבצע "עוגן" מתחיל ווקופ לא עם פרוץ המרד הערבי, אלא בתחושה שלו ושל יועציו כי:

"[…] the opening up and improvement of the Old City of Jaffa by the construction of one or more wide roads and the demolition of insanitary buildings was a task which would need to be undertaken so soon as funds could be made available and a suitable opportunity offered. This measure we held to be in the highest degree desirable for two distinct but both commendable objects: –

  1. Increase of public security;
  2. Relief of unhealthy congestion and insanitary conditions."[4]

מיד ממשיך הנציב ומתאר את יפו העתיקה כמקום מושבם של "אלמנטים פורעי-חוק", "קן מורדים" שתושביו מתנגדים לכל ניסיון להשתית בו את שלטון החוק.[5] הארכיטקטורה עצמה, מסביר ווקופ, יוצרת חלל של פריעת-חוק:

"The old town […] is a warren of tortuous and narrow covered streets, where blind alleys and culs-de-sac make the operation of police or troops an extremely hazardous enterprise."[6]

נדמה כי בעיניו של ווקופ ישנו קשר מהותי בין היעדר סדר צורני והיעדרו של סדר משטרי ביפו העתיקה. השלטת שלטון החוק ביפו העתיקה תבוא לידי ביטוי, אם כן, בראש ובראשונה בשינוי ארכיטקטוני יסודי.

הנציב ווקופ לא היה איש-הממשל הראשון שקשר בין סדר צורני וסדר שלטוני. הדקונסטרוקציה והרקונסטרוקציה של פריס בידי הברון אוסמן הן הדוגמא המפורסמת ביותר לרמונט עירוני בעל השלכות חברתיות ופוליטיות רחבות-מימדים. מבקריו של אוסמן הבינו היטב שהשדרות הרחבות וסגנון הבנייה האחיד יצרו אמירה פוליטית מובהקת. לפי וולטר בנימין, היו לאוסמניזציה של פריס שלוש מטרות עיקריות: הראשונה, הפיכת פריס ל"אפותיאוזה" של הבורגנות, באמצעות האחדה של סגנון הבנייה והריהוט, יצירת חיי לילה שוקקים לאורך הבולבארים ומסחר בפסאז'ים, הצבת מונומנטים אדירים בכיכרות, לצד או במקום מוסדות השלטון והתרבות שרוכזו בבירה.[7] שנית, הדרת עניי פריס, שהתרכזו באופן מסורתי בסיטה, לשולי העיר.[8] ולבסוף, מניעת האפשרות להפיכה פרולטרית באמצעות הקמת בריקדות. כך כותב חיים שמיר על הפן האסטרטגי של האוסמניזציה:

"האופוזיציה ראתה במפעל שיפוצה של פריס רק מניע אחד: רצונו של המשטר להבטיח את מעמדו על ידי חיסולה של המהפכנות הפריסאית. בבולבארים הרחבים והישרים אי-אפשר להקים בריקדות, אי אפשר להתבצר ולחסום את כוחות ה'סדר' […] גדודי החיילים הנהנים ממרחב-תימרון והיכולים להסתער על הבריקדות ולהפעיל תותחים נגד ביצורי המהפכנים, כשלרשותם קו אש רחב ונקי, יחסלו כל תנועה מהפכנית באיבה […] העורקים הרחבים והישרים יאפשרו הזרמת תגבורת במהירות וביעילות. יבתרו ויבודדו את השכונות ה'מסוכנות' ובניית קסרקטינים סמוך לצמתים החשובים תשלים את ההיערכות האסטרטגית."[9]

דוגמא קרובה יותר לזמננו ולענייננו היא ה"אוסמניזציה של עזה" בידי אריאל שרון ב-1971.[10] בדומה לנציב ווקופ, שרון – אז אלוף פיקוד דרום – תפש את ההתנגדות הפלסטינית כשילוב של בעיה ביטחונית ותכנונית. בבואו להוציא מכלל פעולה את ארגוני הגרילה הפלסטינים, הוא ביקש לשנות מן היסוד את ה"הביטט של הטרור" עצמו, דהיינו, את האופן שבו מחנות הפליטים ממוקמים במרחב. כמו העיר העתיקה של יפו, מחנות הפליטים – ג'בלייה[11], רפיח וא-שאטי – נתפסו על ידי מפקדי צה"ל ככיסים של פריעת-חוק פלסטינית, של אקס-טריטוריאליות ואקס-חוקיות;  וכמו בעיר העתיקה של יפו, חוסר השליטה הישראלית במחנות הפליטים היה תוצאה ישירה של הגיבוב הארכיטקטוני והכאוס המרחבי שאפיין אותם.[12]

שבירת ההתנגדות הפלסטינית נשענה בחלקה על אלימות צבאית קונבנציונלית: עוצרים, הוראות פתיחה באש מקלות וחוליות חיסול חשאיות.[13] אולם לפרויקט של האלוף שרון היה צד ארכיטקטוני מובהק: הוא שלח בולדוזרים צבאיים לסלול דרכים רחבות באמצע מחנות הפליטים, תוך שהוא מחלק את המחנה לשכונות קטנות ונגישות. כמו כן, שרון הורה על מה שבמהלך האינתיפאדה השנייה יקרא חישוף: הוא דאג להרוס את כל הבניינים ולעקור את הצמחייה בתוך "רצועת ביטחון" שהגדיר מסביב למחנות. יישור, פתיחת וחשיפת המאסה הכאוטית של מחנות הפליטים הפכה אותם לאובייקט בר-צפייה, בר-ניהול ובר-שליטה. כוחות צה"ל, שעד המבצע פחדו להיכנס לתוך מחנות הפליטים, התנהלו עתה בתוכם כבשלהם. איש לא היה יכול להיכנס או לצאת מן המחנות מבלי להיצפות על יד עיניים צה"ליות.[14] פעולות אחרות שביצע שרון יכולות להיחשב, בקונטקסט שונה לחלוטין, כפעולות מודרניזציה של ראש עיר אחראי ונלהב – הוא סלל כבישים במחנות ואף התקין תאורה ברחובות על מנת להקל על ציד המחבלים. אולם גולת הכותרת של מבצע ה"ג'נטריפיקציה" העזתית של שרון הייתה תוכנית לבניית שכונות חדשות לפליטי עזה, תוכנית שנועדה לא רק לחסל את "תשתית הטרור" – דהיינו, את מחנות הפליטים עצמם – אלא לשפר את איכות חייהם של הפליטים ומתוך כך, לשכך את הכעס והשנאה הפלסטיניים כלפי ישראל.[15] בניגוד להריסת יפו העתיקה בזמן המרד הערבי, פעולות הדיכוי בעזה לא לוו ברטוריקה הומניטארית או סניטרית; התוכנית לבניית משכנות לפליטים בעזה לא נהגתה מתוך טוב-לב, אלא מתוך חישוב תועלתני קר, והיא מוכיחה עד כמה הארכיטקטורה היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים. אולי מכיוון שהיה מדובר בפרויקט יקר והשפעותיו, אם בכלל יהיו כאלו, עתידות להיות ארוכות-טווח במקרה הטוב, התוכנית נזנחה. במקום, נבנו שורה של התנחלויות שחצצו בין היישובים הפלסטיניים, ובכך מילאו שורה של פונקציות צבאיות ואידיאולוגיות מיידות.[16]

מישל פוקו, בקובץ הרצאותיו "Security, Territory, Population", כותב על תוכניות המתאר שנהגו עבור העיר נאנט  (Nantes) במאה ה-18. מושג המפתח של השיח הארכיטקטוני שבמסגרתו נהגו התוכניות הללו היה מושג ה"סירקולציה"[17]: סירקולציה של אוויר, תנועה וסחורות. הרחוב העירוני, על פי תוכניות המתאר, צריך היה למלא שלוש פונקציות: ראשית, ונטילציה, אוורור של מיאזמה המצטברת בינות בתים צפופים ורחובות צרים. שנית, פתיחת הרחובות למסחר בתוך העיר והנעת סחורות אל תוך ומתוך העיר (מבלי לוותר על גביית מכסים). שלישית, פיקוח. בלי חומות חיצוניות, אי אפשר היה לנעול את העיר על סורג ובריח בלילה ולפקח על הבאים וההולכים. העיר המפולשת סבלה, כתוצאה מכך, משטף של גנבים, רוצחים ופורעי חוק אחרים. ניהול העיר, אם כן, התמקד באיזון הסירקולציה הרעה (נוודים, פושעים) והטובה (סחורות וממון).[18]

על אף שתי המאות המבדילות בין תוכניות המתאר של נאנט ומבצע עוגן, ניתן לראות כיצד האידיאל של "הרחוב הטוב" מתאים לאופן שבו ווקופ ביקש לעצב את יפו. מקור הדאגה העיקרי של ווקופ היה נמל יפו המושבת, שנשלט באש מגבעת יפו. אליבא דאייל, השתלטות המורדים על יפו העתיקה מנעה מן השלטונות להכניס פועלים שוברי שביתה אל הנמל.[19] במילים אחרות, הפן הכלכלי של המרד – דהיינו  השביתה – שיבשה את זרימת הסחורות מן הנמל ואילו הפן האלים של המרד שיבש את זרימת הפועלים אל תוך הנמל. הסירקולציה הכלכלית (או העדרה) צרורה בסירקולציה של הריבונות הבריטית; אם מיקומה הגיאוגרפי של יפו העתיקה משבית את הנמל, הרי האופי הארכיטקטוני שלה מונע סירקולציה של כוח ריבוני: כול אותם "blind alleys" ו-"culs-de-sac" תוקעים את הזרימה הממשית של שוטרים וחיילים ואת הזרימה המטפורית של ריבונות בריטית.[20] לבסוף, שתי הדרכים הסלולות שהגו הבריטים היו אמורות, על פי עדותו של ווקופ, לפטור את העיר מ-"unhealthy congestion". מסחר, ביטחון, היגיינה; שלוש הבעיות הללו קשורות זו בזו בקשר הדוק: המסחר תקוע עקב אי-הביטחון השולט ברחובות יפו, שמושתת בתורו על הארכיטקטורה של יפו העתיקה, ואילו הארכיטקטורה יוצרת בעיות סניטריות וביטחוניות כאחד; ביטחון והיגיינה מתכנסים זה אל זה באופן מטונימי: המלוכלך הוא גם המסוכן, הלא-מודרני הוא גם בלתי-ניתן-לשליטה. "מבצע עוגן" נועד לטפל בשילוש הלא-קדוש הזה במכה ניצחת אחת.

בחזרה לסיפורנו: עקב התגובות לפסק הדין הוחלט במשרד המושבות להעביר את מקדונל מתפקידו; היועץ המשפטי של המשרד הציע לו משרה במלאיה ואף השר עצמו כתב לזקן השופטים והבהיר לו כי עליו לעזוב את פלשתינה.[21] פיטורי משרת-ציבור בדרגתו של מקדונל היו עניין מסובך והשופט ניצל זאת על מנת לנהל משא ומתן על תנאי פרישתו.[22] אולם ראשי משרד המושבות והנציב ווקופ היו נחושים להיפטר ממקדונל והם קיבלו את כל דרישותיו; בסוף נובמבר 1936 עזב זקן השופטים את הארץ. גם גורלו של ווקופ לא שפר עליו: שנה אחרי עזיבת מקדונל, בעת שהשלב השני של המרד הערבי משתולל בכל אונו, פרש ווקופ החולה והמאוכזב מתפקידו.[23]

ומה על יפו? לאחר המבצע הצבאי החל הנרי קנדל, היועץ לתכנון עירוני של משרד הבריאות המנדטורי להכין תוכנית מתאר חדשה ליפו, כזו שתשלב בתוכה את הפנים ההומניטאריות של מבצע "עוגן"; התוכנית כללה בניית דיור לאוכלוסיה שהפכה לחסרת בית עקב המבצע.[24] ב-1937 נהגתה תוכנית מרשימה עוד יותר אותה מתאר גביש כך:

"לפי התוכנית נועד כל שטח העיר העתיקה להיות איזור מסחרי ותוכננו בו כיכרות, שטחים פתוחים ודרכי גישה אל הבתים[…] השיטה הארכיטקטונית הכללית של התוכנית התוותה מעגלים קונצנטריים סביב פסגת העיר […] רחוב עג'מי תוכנן להרחבה עד ל-15 מטר והרחובות האחרים ל-20 מ', כדי להקל על היציאות מן העיר בכיוון לירושלים ולתל-אביב, ובמיוחד כדי להקל על הכניסה הצפונית של הנמל."[25]

הבריטים החלו לממש את תוכנית N (כפי שנקראה התוכנית המאוחרת יותר) רק לאחר מלחמת העולם השנייה. בתצלום אוויר מדצמבר 1945 אפשר לראות מעגל עצום מדרום לשדרות ירושלים. המעגל הזה, שקוטרו היה 330 מטרים, נועד להיות השדרה המעגלית המרכזית שסביבה אמורות היו להתארגן שכונות חדשות, ממזרח ומדרום ליפו העתיקה.[26] הבריטים לא הספיקו להוציא את התוכנית לפועל; יפו נכבשה על ידי האצ"ל ב-1948 וכבר ב-1950 נקבע גבול עירוני חדש שהוציא שטחים נרחבים מחוץ לתחום השיפוט של יפו. ב-1956 הוקמה שכונת פחונים על הכיכר המרכזית של תוכנית N, שכונה שתהפוך ברבות הימים לגבעת-תמרים. כך התמוססו להן התוכניות הבריטיות לשיפור פני העיר יפו.[27]


[1] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 314.

[2] שם, עמ' 314-315.

[3] אצ"מ, S25\22765, מברק מווקופ לאורמסבי-גור, נשלח ב-12.6.1936. במברק ווקופ מתלונן על "[ה]מבוך של רחובות צרים" שמאפיין את יפו העתיקה, מדגיש את חשיבות כיבוש התל לאבטחת הנמל ומזכיר את השיפור העירוני שיבוא עימו הרס הבתים.

[4] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[5] שם, שם.

[6] שם, שם.

[7] וולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 44.

[8] שם, שם.

[9] חיים שמיר, "המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן, בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה", זמנים, מס'  2 (1980), עמ' 46-47; בנימין "פריס, ברית המאה התשע-עשרה", עמ' 44-45.

[10] Eyal Weizman, Hollow Land, Israel's Architecture of Occupation, (London: Verso, 2007), p. 68.

[11] שכונת ג'בליה היפואית נבנתה במאה ה-19 על ידי יוצאי העיר ג'בליה שברצועת עזה. חלק מצאצאיהם ברח לעזה עם כיבוש יפו בידי האצ"ל.

[12] Weizman, Hollow Land, p. 69.

[13] שם, עמ' 70.

[14] שם, שם.

[15] שם, שם.

[16] שם, שם.

[17] Michel Foucault, Security, Territory, Population, translated by Graham Burchell, (Hampshire: Palgrave Macmillan, 2009), p. 17.

[18] שם, עמ' 18.

[19] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 90; P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 3.

[20] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[21] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 317.

[22] שם, עמ' 317-318.

[23] שם, עמ' 322.

[24] גביש, "מבצע יפו 1936", עמ' 70.

[25] שם, שם.

[26] דב גביש, "פרבר הגנים של יפו – תכנית, ביצוע ומחיקה" מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ-ישראל י"ד (תשנ"ד), עמ' 148.

[27] שם, עמ' 148-152.


יפו העתיקה: פרק שני, בו נערך משפט ונסגרים חשבונות ישנים

6 באפריל 2011

שלושה ימים לפני חלקו השני של מבצע "עוגן", ב-26 ליוני, קיבל תושב יפו בשם ג'ורג' מיכאיל אל-קאסיר הודעה המיידעת אותו כי ביתו מיועד להריסה ועליו לפנותו עד ה-28 ליוני.[1] אל-קאסיר גייס לעזרתו את עורך-הדין מוגאנם מוגאנם וזה עתר לבית המשפט העליון כנגד ההריסה המתעתדת, בטענה שההודעה אינה עולה בקנה אחד עם הפקודה לתכנון ערים ולהפקעת קרקעות.[2] בתשובתו לעתירה טען הסוליסטור-ג'נרל כי בסיסו החוקי של המבצע שאוב מ"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", המתיר הריסת בתים למטרות "הגנה על פלשתינה".[3] נימוקים סניטריים בעד הריסת הבתים לא נכללו כלל בתשובת הממשלה.

יומיים בלבד לאחר הדיון בבג"ץ, שהתקיים בראשון ליולי 1936, פרסמו השופטים מקדונל ומאנינג את פסק דינם בעניין העתירה. פסק-דין זה היווה את נקודת השיא במאבק הפוליטי המתמשך בין מקדונל, זקן השופטים ו-ווקופ, הנציב העליון.

ככל שה-“disturbances”, כפי שכינו אותן הבריטים, הלכו והחריפו, כך החריפה ביקורתו של מקדונל על ווקופ. המאבק היה בחלקו מאבק על כוח פוליטי בתוך האדמיניסטרציה הבריטית, למשל, על זכותו של הנציב למנות לא-משפטנים לשופטי שלום באמצעות "מינויי חירום".[4] במקרה אחר זימן אליו ווקופ את שני שופטי בית המשפט העליון הערביים, בתקווה שיעלה בידו למנוע מהם לשבות; מקדונל רתח מזעם כאשר נודע לו – בדיעבד – שהנציב מנהל שיחות ישירות עם אנשיו.[5] אולם נדמה שבלב המחלוקת הקשה בין שני האישים ניצב המצב הביטחוני בארץ, סיבותיו והפתרון הראוי לו. כבר לפני המרד הטיח מקדונל בווקופ שהוא נושא פנים אל היהודים ושעליו להפסיק את העלייה היהודית.[6] במהלך המרד, תוך שהוא מתכתב עם ווקופ הוא מזהיר אותו כי הערבים מדברים על ג'יהאד, כי על העלייה להפסק מיד וכי צפוי טבח של יהודים ואירופאים.[7]

אלא שמקדונל לא הסתפק בקרבות מילוליים עם ווקופ. במר ייאושו הוא שולח מכתב ישירות לשר המושבות אורמסבי-גור. במכתבו הוא מכנה את המצב בפלשתינה/א"י rebellion (בניגוד ל-disturbances החמור פחות) וטוען כי המרד הוא תגובה לגידול העצום בעלייה היהודית; אי לכך הפתרון לשיכוך המצב הוא הפסקת העלייה. אולם מקדונל אינו מסתפק בעצות כלליות והוא תוקף באופן אישי את שר המושבות שאהדתו לציונות, לטענת השופט, רק מקוממת ומשלהבת יותר את הצד הערבי:

"I am bound to tell you further that the selection of yourself, closely associated as you are known to have been with the Zionist cause in the early days of the British occupation, has served further to aggravate the Arab conviction that the dice are deliberately loaded by his Majesty's Government in favour of the Jews." [8]

עם שליחת המכתב חיסל למעשה מקדונל את הקריירה שלו במו ידיו. הוא הכעיס את אורמסבי-גור[9] ועורר את חמתו של ווקופ שהחליט להיפטר ממנו אחת ולתמיד, אלא שהפקידות בלונדון נרתעה מפני צעד כה דרסטי.[10] בינתיים עתירתו של אל-קאסיר הגיעה לבית המשפט העליון ולידיו של זקן השופטים התגלגלה הזדמנות לעשות מהנציב חוכא ואיטלולא.

בשלישי ליולי, כאמור, פורסם פסק הדין של מקדונל ומאנינג. אמנם בית המשפט דחה את עתירתו של אל-קאסיר ואפשר את הריסת הבתים על סמך "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", אך מקדונל לא התכוון לפטור את הממשלה בלא-כלום. הוא מכנה את הצגת מבצע עוגן כפרויקט סניטרי, בין השאר, "A singularly disingenuous lack of moral courage"[11] ותוקף בחריפות את חוסר הנכונות הבולט של פקידי הממשלה לקחת אחריות על פעולת ההרס.

ואכן, פסק הדין חוזר שוב ושוב לענייני מען ומעינה וליחס בין authority  ו-authorship. מלבד הודעת הממשלה מס' 115/36 שפורסמה בשישה-עשר ליוני, מקבלים לידיהם תושבי יפו העתיקה הודעה נוספת, שחולקה "by hand" (לא ברור על ידי מי) או הוטלה מהשמיים על ידי מטוסים. הודעה זו, כאמור לא נשאה חתימה מלבד זו של המדפיס הממשלתי. הנה כי כן, טקסט המסתובב ביפו ללא מען וללא מוען, המגיע משום מקום ואינו מכוון למישהו מסוים, ומודיע לתושבים על תוכניתה של הממשלה לסלול כבישים למען "שיפור העיר".[12] בשלב הזה לא ברור עדיין אלו בתים עשויים להיהרס; הממשלה מוענת את "תושביה שומרי החוק של יפו העתיקה" כולם. לקראת השלב השני של המבצע, בעשרים ושישה ליוני, מקבל אל-קאסיר הודעה נוספת הממוענת אליו באופן ספציפי ומודיע לו כי ביתו עומד להיהרס. אמנם גם הודעה זו מופיעה ללא חתימה או מען השולח, אולם אל-קאסיר דווקא נמען על ידי הממשלה בגלל המען הספציפי שלו – "בלוק 7040 חלקה 132, יפו"[13] – העומד בדרכו של הכביש העתיד להיסלל.

משחק זה בין מעינות ומעונות אינו עניין פעוט-ערך. מכיוון שאל-קאסיר אינו יודע מי אחראי על מבצע ההרס, הוא מציין כמשיבים לעתירתו את המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, התובע הכללי, מנהל מחוז יפו, מפכ"ל המשטרה ומפקד גדוד ההנדסה המלכותי.[14] במילים אחרות, אל-קאסיר מבצע מעינת-נגד אל מול ממשלת המנדט ודורש כי האישים המסוימים הללו יקבלו על עצמם את ה-authorship של ההודעות הלא-חתומות, ומתוך כך את האחריות על המבצע. האימפריה מוענת בחזרה.

משימתם הראשונה של השופטים, כך מתברר, היא להכריע מי מבין פקידי הממשלה הוא הנמען המתאים לעתירתו של אל-קאסיר. שאלת המחבר של ההודעות קשורה באופן הדוק לשאלה הבסיסית הנשאלת בפסק הדין – מהו התוקף החוקי של פעולת ההרס. אם הבסיס המשפטי נשען על רציונאל בטחוני, יש למעון פקידים מסוימים; אם הרציונאל היגייני, יש למעון פקידים אחרים. מסיבה זו הצו-על-תנאי ממוען אך ורק למושל המחוז ולפרקליט הראשי:

"The order nisi was directed against the District Commissioner of Jaffa and the Attorney General only, in as much as both notices, as also the Official Communiqué, concerned themselves only with the opening of roads, town-planning improvements, and such-like matters which, under the Town Planning Ordinance, are controlled by the Town Planning Commission, of which the District Commissioner is ex officio chairman."[15]

אולם בניגוד להנחת בית-המשפט כי מדובר במבצע של "שיפור פני העיר", המשיב מטעם הממשלה, מר קנטרוביץ', הגיש תצהיר מטעם המושל המחוזי כי אינו אחראי לפעולה, תצהיר מאת הפרקליט הראשי הקובע כי הפעולה בוצעה מתוקף סעיף 5 של "דבר המלך במועצה (הגנה) 1931", דהיינו מסיבות ביטחוניות, ולבסוף תצהיר מאת לוטננט-קולונל סימונס, המבשר כי הפעולה בוצעה על ידי חייליו, על-פי הוראה מפורשת של הנציב העליון.[16]

הנציב העליון, אם כן, מוכרז כ"מחבר" של פעולת ההרס ומכיוון ש"דבר המלך במועצה (הגנה) 1931" מתיר לו להורות על הריסת בתים לצורכי ביטחון, הצו-על-תנאי נגד הממשלה מוסר. עם זאת, שאלת מחבר ההודעות נותרה בלתי פתורה; אף פקיד ממשלה לא העז להודות בכתיבתם:

"The Acting Assistant Government Advocate somewhat surprisingly informed us in his argument that he was not aware and had no instructions as to who was responsible for the preparation or issue of either the printed or typewritten notices, and after having said, as to the latter, that 'the District commissioner was responsible for the distribution thereof' he modified this and said 'he may have been'".[17]

גרוע מכך, ההתפתלויות הרטוריות של הפרקליט הזוטר מגיעות לשיאן כאשר הוא מתבקש להסביר מדוע עולה מן ההודעות כי מדובר בפעולה של תכנון עירוני ולא מבצע בטחוני; הפרקליט השיב כי הממשלה חששה כי תושבי יפו לא יבינו את ההפניה המשפטית ל"דבר המלך במועצה" ולכן העדיפו המחברים האנונימיים של ההודעות להציג את המבצע כפעולה סניטרית. על מנת להצדיק את הסחת הדעת, נדרש הפרקליט קנטרוביץ' לניסוח אוורליאני למהדרין:

"we would have misled them by telling them the truth, so we thought it better to tell them a falsehood".[18]


[1] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 308.

[2] שם, עמ' 309.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 298.

[5] שם, עמ' 300.

[6] שם, עמ' 299.

[7] שם, עמ' 301.

[8] גמ"י, CO 733/313, מכתב ממקדונל לאורמסבי-גור.

[9] גמ"י, CO 733/313, מכתב מאורמסבי-גור למקדונל.

[10] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 303.

[11] Walid Khalidi, From Haven to Conquest: Reading in Zionism and the Palestinian Problem until 1948, (Washington: Institute for Palestine Studies, 1987), p. 347.

[12] שם, עמ' 344.

[13] שם, שם.

[14] שם, 345.

[15] שם, עמ' 345.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 346.

[18] שם, עמ' 350.

[19] ברון, "הטוב שבנציבים", עמ' 314.

[20] שם, עמ' 314-315.

[21] אצ"מ, S25\22765, מברק מווקופ לאורמסבי-גור, נשלח ב-12.6.1936. במברק ווקופ מתלונן על "[ה]מבוך של רחובות צרים" שמאפיין את יפו העתיקה, מדגיש את חשיבות כיבוש התל לאבטחת הנמל ומזכיר את השיפור העירוני שיבוא עימו הרס הבתים.

[22] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.

[23] שם, שם.

[24] שם, שם.

[25] וולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, מגרמנית: דוד זינגר, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 44.

[26] שם, שם.

[27] חיים שמיר, "המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן, בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה", זמנים, מס'  2 (1980), עמ' 46-47; בנימין "פריס, ברית המאה התשע-עשרה", עמ' 44-45.

[28] Eyal Weizman, Hollow Land, Israel's Architecture of Occupation, (London: Verso, 2007), p. 68.

[29] שכונת ג'בליה היפואית נבנתה במאה ה-19 על ידי יוצאי העיר ג'בליה שברצועת עזה. חלק מצאצאיהם ברח לעזה עם כיבוש יפו בידי האצ"ל.

[30] Weizman, Hollow Land, p. 69.

[31] שם, עמ' 70.

[32] שם, שם.

[33] שם, שם.

[34] שם, שם.

[35] Michel Foucault, Security, Territory, Population, translated by Graham Burchell, (Hampshire: Palgrave Macmillan, 2009), p. 17.

[36] שם, עמ' 18.

[37] יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה, עמ' 90; P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 3.

[38] P.R.O. CAB 24/263, "Situation in Palestine. Palestine Chief Justice's Comments on Jaffa Demolitions.", p. 2.