סגרגציה ואחרות: כיצד הפך השמאל לתרנגול כפרות

הציונות היא אידיאולוגיה סגרגטיבית. הציונות נולדה כתשובה לאמנציפציה מחד, ולאנטישמיות החדשה, בעלת הגוונים הלאומיים-ביולוגיים, מאידך. אין זה מפתיע, אם כן, שהציונות הפנימה הן את הלאומיות הפסבדו-ביולוגית והן את הקסנופוביה העזה של מזרח ומרכז אירופה.

הציונים הביאו את המטען האידיאולוגי הזה איתם למרחב המזרח-תיכוני. ההתנגדות האלימה של הערבים המקומיים לשאיפות הפוליטיות של הציונים, ובמקרים רבים אף לעצם נוכחותם, בוודאי לא סייעה לקירוב הלבבות.

כך קרה שתולדות הציונות הארץ-ישראלית הן סיפורה של ההפרדה בין יהודים וערבים. בתקופת המנדט הייתה זו הפרדה כלכלית ותרבותית מעיקרה. כאשר נוסדה מדינת ישראל הפכה הסגרגציה לטוטאלית (רוצה לומר, היא פלשה לכל תחומי החיים). זאת משום שמטרתה העיקרית של מדינת ישראל היא לשמר רוב של אזרחים יהודיים. אם קיימת דמוקרטיה בישראל, היא קיימת רק כל עוד ישנו רוב אלקטוראלי לאתנוס היהודי. אמנם הקשר בין עלייתו של השיח הדמוגרפי ובין התפוררות הדמוקרטיה בעשור האחרון אינו סיבתי, אך הוא אינו מקרי: תחת הרושם שאבד הרוב יהודי בין הים והירדן אין שוב סיבה לשמור על הפאסון הדמוקרטי.

בתקופה שבין 1967 ל-1987 נדמה היה שהסגרגציה נחלשת קמעה. ערביי השטחים הפכו לנדבך מרכזי של הכלכלה הישראלית ולחלק בלתי נפרד מן הנוף הישראלי; הסגרגציה לא בוטלה, אבל היא הוקלה בתחומים מסוימים (וכל עוד העליונות היהודית נשמרה). דא עקא, עם התקדמות תהליך השלום ופריצת האינתיפאדה השנייה, החליטה מדינת ישראל להעלים את הפלסטינים. היא פיתחה מנגנונים משוכללים ויקרים להחריד על מנת למנוע מערביי השטחים לנכוח באופן פיזי בגבולות הקו הירוק, או בתוך המובלעות היהודיות מעברו האחר. אמנם את ערביי ישראל אין ישראל יכולה להעלים מבחינה פיזית, אולם היא עושה ככל שביכולתה להעלימם מבחינה משפטית, כלכלית ותרבותית.

הסגרגציה היא סיפור הצלחה גדול כל-כך, עד שהישראלים נותרו ללא אחר משמעותי. האזרחים הפלסטינים חיים בפריפריה, והלא-אזרחים חיים מעבר להרי החושך. לתפקיד האחר המכונן, אם כן, גולש באופן מטונימי השמאל הישראלי. כמובן, אינני טוען שמדיניות הסגרגציה היא הסיבה היחידה לתהליך הדה-לגיטימציה של השמאל. אולם אני מאמין שתיאוריית הסגרגציה שאני פורש בפניכם, קוראים יקרים, היא רחבה וכללית מספיק על מנת להכיל בתוכה הסברים אחרים.

בקצרה, אני טוען כי ההזרה של הפלסטינים, שעתה נתפסים בעיני היהודים כחיות אדם הראויות לתלייה, הפכה אותם לאחרים אחרים-מדי, בלתי אנושיים עד כדי כך שלא ניתן עוד להתייחס אליהם כאל אויב שווה-ערך. הפלסטינים רעים, על פי ישראל 2011, כפי שעקרב או כלב מוכה-כלבת הוא רע מטבעו. לכן נזקקים הישראלים הפטריוטים לאחר אינטימי יותר, אנושי יותר.

המיינסטרים הישראלי זקוק לאחר שאפשר עדיין לנהל איתו יחסים מורכבים של הזדהות ודחייה. אחרי הכול ובניגוד לערבים, סמולנים נראים כמונו, מדברים כמונו ולפעמים חולקים את טעמנו במוזיקה ובסרטים. כמו קומוניסטים באמריקה או יהודים מתבוללים בויימאר, הסמולן מזכיר לנו את עצמנו, מלבד אותה עודפות נוראית, מפלצתית, חבויה, שהופכת אותו לשיקוץ ואותנו לסובייקטים טובים. דווקא כאשר אנחנו מסוגלים להזדהות עם האחר, לראות את עצמנו בו, אישושו של ההבדל בינינו מענג יותר, חריף יותר.

תדמיתה הבין-לאומית של ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים. היא ממלאת היטב את הנעליים הגדולות של דרום-אפריקה בתור "המדינה הקולוניאלית האחרונה". הישראלים, כמובן, אינם מסוגלים להעלות בדעתם כיצד התגלגלה מדינתם לנישה כה כפוית טובה ובתגובה הם עושים מה שכל אספסוף שמכבד את עצמו עושה: ציד מכשפות. כמו בריה"מ הסטליניסטית או ארה"ב המקרתיסטית, ישראל 2011 היא חברה במצב רוח קטסטרופלי-אפוקליפטי. אלו הן חברות פרנואידיות שמתחילות, באקט נואש של טיהור-עצמי, לאכל את עצמן, בתקווה שאם הן רק יוכלו להיפטר מן האלמנט הסורר הזה שבהן, מן הגוש הסרטני, הן יחלימו באופן פלאי. אבל מרגע שטעמת טעמו של טיהור, קשה מאד להפסיק.

מה הניתוח הזה אומר לגבי עתידו של השמאל הישראלי? ובכן, אני מניח שדווקא הלאומיות הביולוגיסטית של היהודים תמנע, באורח פרדוקסאלי, מהקמת מחנות ריכוז לסמולנים. אבל מלבד זאת, וכל עוד מעמדה הבינלאומי של ישראל ימשיך להתדרדר ותחושת המצור תלך ותגבר, הישראלים ימצאו דרכים להיפטר מהסמולנים. אם הפלסטינים ברחו למחנות פליטים, הסמולנים יברחו לאוניברסיטאות בחוף המזרחי ומשרדי היי-טק בחוף המערבי. אבל כמו הפלסטינים, סמולן שיחזור לכאן עד עשר שנים עלול לגלות שנוף מולדתו נמחק, והוא אינו מכיר עוד את האנשים ואינו מבין השפה שבה הם מדברים. אם ישראל מעלימה בהצלחה מיליוני פלסטינים, מדוע שלא תצליח להעלים כמה עשרות אלפי סמולנים? ואז, אחרי שנפטר מהסמולנים, אפשר יהיה להתחיל לטפל באנשים כמו שמואל הספרי ואלדד יניב, שפעם חשבנו ממש כמונו, ואז הם התחילו עם כל מיני שטויות כמו "שלטון החוק" ו"זכויות אדם". עכשיו כשאני חושב על זה, מי באמת מימן להם את הקמפיין?