סקיצה 1: Let The Water

 

הוכן בעזרת תוכנת Nuendo ו-Amplitube.

 

אם ישנו שמאל, יופיע מיד

מבחינת השמאל הישראלי, המערכה הנוכחית בעזה היא הזדמנות פז לחשבון נפש. לצורך ענייננו, השמאל הישראלי הוא סכום כל אלה שמתנגדים למבצע על רקע מוסרי. לשלטון הישראלי נוח לקרוא למבצע "מלחמה". מבצע הוא בכל זאת חלק משגרה; הוא אינו עוצר את היומיום במסילותיו. מלחמה, לעומת זאת, היא כבר אופרה אחרת. מלחמה היא מצב חירום, ובמצב חירום כולם אמורים ליישר קו ולהצדיע.

אבל גם השמאל מעדיף מלחמה על מבצע. נגד מבצע די טיפשי להפגין, ובסטיקר וירטואלי שאומר "אני מתנגד למבצע בעזה" אין אותו עונג צדקני; מה פתאום אני מתנגד למבצע הזה ולא לכל אלה שהיו לפניו? ככה שהמלחמה טובה לכולם – גם למוראל הלאומי, גם לסקרים של ברק וגם למצפון השמאלי. 

מבלי להכחיש את התגובות הקשות ואת האלימות הפיזית נגד המתנגדים למלחמה, אני חושב שלשמאל הישראלי יש מעט מאד סמכות (להבדיל מלגיטימציה) מוסרית להפגין נגד הפצצת עזה. לא משום שמגיע לעזתים, ולא משום שזו ה"דרך היחידה" לפתרון את בעיית הקאסמים. חוסר הסמכות של השמאל הישראלי נובע מההיסטוריה האומללה שלו ושל היישובים בטווח הקאסמים. עד כמה שאני יודע, ואתם מוזמנים לתקן אותי, השמאל הישראלי לא שם זין על שדרות, נתיבות ואשדוד. מעולם לא שמעתי על יוזמה שמאלית לסייע לאנשים הללו, מעולם לא שמעתי על חקיקה בעדם, מעולם לא שמעתי על עצרות ועל עצומות וסערות בלוגוספריות.

הטיעון הזה נשמע דומה מאד לטענה הטוקבקיסטית, אבל הוא אינו זהה לו. לטוקבקיסט לא אכפת מההרוגים והפצועים והנכים העזתיים. מבחינתו הם לא-יהודים ובזה נגמר הסיפור. איש הימין הוא חיה שבטית ומה שנמצא מחוץ לשבט שקוף מבחינתו. אבל, מבחינתי שמאל הוא שמאל רק באשר הוא אוניברסלי – *כל* בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, נולדו שווים. אם אנחנו מקבלים את ההגדרה האוניברסליסטית לשמאל, עלינו לשאול מהי פשר ההתעלמות השמאלית מתושבי שדרות. הרי גם הם, אפילו שהם ישראלים ויהודים, בני אדם, וכמו הפלסטינאים גם להם מגיע לחיות בסביבה לא אלימה. ובכל זאת, השמאל הישראלי התעלם ומתעלם מהם.

טענות כמו "לתושבי שדרות יש את הממשלה שתדאג להם" לא מחזיקות מים. ראשית, משום שהממשלה לא דואגת להם, ושנית, משום שבאותה מידה אפשר לטעון שלעזתים יש ממשלה שדואגת להם; טענה כמו "הסבל של תושבי שדרות מגיע לחדשות ואילו זה של העזתים – לא" נכונה, אבל היא מתייחסת רק לייצוג ולא לסבל עצמו; ובכלל, כל טענה נוסח "עניי העיר האחרת קודמים" רק מחזקת את ההפרדה הלאומנית בין שתי הערים המטאפוריות הללו.

במילים אחרות, השמאל הישראלי התעלם במשך שנים ארוכות מסבל לא מבוטל של קבוצה גדולה של *בני אדם*. עתה, כשהוא רוצה – בצדק – לשכך את סבלם של בני אדם אחרים, אפשר וצריך לשאול אותו: איפה היית עד עכשיו? מדוע בני האדם הללו ראויים לתשומת ליבך ואילו בני אדם אחרים לא? אם השמאל הישראלי עושה איפה ואיפה בין בני אדם, אזי במקום להציב אלטרנטיבה לשבטיות הימנית, הוא בסך משתעק אותה upside down, כמו בקמרה אובסקורה. במקום להיות אוניברסליסטי, הוא מאדיר את השבטיות הפלסטינאית על פני זו היהודית (ובעיניי, זו נבלה וזו טרפה).

אני אבהיר שוב שאין לי בעיה עם התנגדות למבצע; יש לי בעיה עם התנגדות סלקטיבית לאלימות. ואם ישיבו לי נציגי השמאל "אבל ברור שאנחנו מתנגדים לירי על שדרות" אני פשוט אשאל אותם אם הם טרחו למען שדרות כפי שהם טורחים למען עזה. אם אכן התשובה היא "לא", אזי השמאל נכשל, לא כפרוייקט לאומי אלא כפרוייקט אוניברסליסטי.

ייתכן ששדרות אבודה לשמאל הישראלי. את מעט העזרה הלא-ממשלתית שקיבלו השדרותיים הם קיבלו מאופורטוניסטים ואנשי ימין. אבל השמאל – ואני מכליל את עצמי בתוכו – חייב להתעשת ולחזור ולתפוס את העמדה האוניברסליסטית אל מול העמדה השבטית. זו זכות הקיום היחידה שלו. הוא חייב לפעול למען בני אדם סובלים באשר הם, גם אם הם בחרו, בבחירות דמוקרטיות, שלטון רודני ואלים. באופן פרדוקסלי, אני חושב, רק כאשר השמאל הישראלי ימלא את תפקידו האוניברסליסטי ויעזור – כל סמולן לפי יכולתו ולפי צרכיו – לאנשים שנופלים עליהם טילים, לא משנה מאיזו עדה, רק אז תהיה לו סמכות מוסרית, ואפילו לגיטימיציה מצד הלאומנים היהודים, לומר את דברו במסגרת השיח הישראלי. 

קאבר נפלא של פאטי סמית' ל-"Smells Like Teen Spirit"

http://www.youtube.com/watch?v=M_ciiCyxOJA

כן, אני לא יודע לאמבד. תתבעו אותי.