האתוס ההיפסטרי ורוח הקפיטליזם

הדיון בהיפסטרים מוקדש לרוב לניתוח תרבותי של התופעה ואינו מתעכב ברצינות מספקת על המקורות הכלכליים שלה. דא עקא, ההיפסטרים, כהמצאה אמריקנית, הם בראש ובראשונה תופעה קפיטליסטית.

מחברים אחרים כבר ציינו שההיפסטרים הם צרכנים עניים אך אובססיביים. צריך לומר זאת בבירור גדול יותר. ההיפסטר הוא האפיטומה הגברית של הקפיטליזם הצרכני המאוחר. אפיטומה גברית לא רק משום שהטיפוס האידיאלי של ההיפסטר הוא גברי מעיקרו (לא שאין בנמצא היפסטריות), אלא משום שהאפיטומה הנשית של הקפיטליזם הצרכני המאוחר היא האנורקטית או הקאטרית. ואם נדמה שהקורבן הנדרש מבנות הקפיטליזם גדול לאין שיעור מזה של הבנים, הרי זו עובדה עצובה הנכונה לדברי ימי המינים מאז ומתמיד.

כדי לדבר על ההיפסטר יש לדבר על אירוניה. המרחק האירוני הוא מנגנון הגנה נפשי הכרחי משום שההיפסטרים, על אף הבוז שלהם למיינסטרים ולקונבנציונלי, הם דווקא סובייקטים שהטמיעו את ההיגיון הקפיטליסטי באופן השלם ביותר. קפיטליזם צרכני, ככלכלה וכתרבות, הוא מנגנון שמקדש את החדש, משום שהחדש – כפטיש, כאידיאל, כאתוס – מערער את המערכת ופוער אפיקים חדשים ולא צפויים של רווח. מתוך כך, התחלופה המתמדת, המתנודדת של טרנדים, גחמות, משברים ופיקים הופכת לעקרון המארגן של הכלכלה הצרכנית. אי הסדר הוא הדפוס החדש. זו חברה של יזמים וספקולנטים, שמעצם הגדרתם מחפשים אחר הלא-צפוי, הבלתי-ידוע והלא-מנוצל. ההיפסטר הוא בסך הכול יזם אופנתי, ספקולנט של תרבות פופ. הלהקה האהובה של אתמול היא באר הנפט היבשה של מחר.

זהו עולם אכזרי מאד. אירוניה היא הדרך היחידה לא להיטרף בסחרחורת הצבעונית הזו. המרחק האירוני הוא כפתור ה-reset שמאפשר להיפסטר לשרוד, מכיוון שהוא מציג את טעויות-השיפוט של העבר כתרגיל אינטלקטואלי. לא באמת אהבתי את “Garden State”. זה היה, כאילו, בקטע אירוני. האירוניה מאפשרת להסוות ראייה-לאחור בתור אינטואיציה נבואית.

תרבות שבנויה על גחמות ותהפוכות סדירות שרויה בסכנה תמידית של איכול עצמי; איש אינו חסין משיפוט גרוע. המנגנון האירוני הוא הדרך היחידה לאפשר לסובייקטים להמשיך במרוץ העכברים, למחזר ולהמציא את עצמם מחדש כל פעם, כאילו מאפס. ואם אירוניה עובדת כמנגנון הגנה רטרואקטיבי, מדוע לא להפוך אותה לאתוס א-פריורי, ל-pre-emptive strike? מדוע לא להיות אירוני תמיד ומראש, וכך להתחסן מפני מבוכות גדולות או מפני סיום הקריירה שלך כחרש תרבות?

היפסטרים, אם כן, הם קורבנות אופנה במובן הבסיסי ביותר של המושג. מי שמזלזל בכוחה של האירוניה לחצוץ בין ההיפסטר לבין אבדון, צריך רק להביט בגורלן של האנורקטיות. אנורקטיות, כמו היפסטרים, הן סובייקטים שהטמיעו באופן מושלם את הרוח הקפיטליסטית, אך בניגוד להיפסטרים לא הצליחו לפתח מנגנון הגנה אירוני. הן האל-קעידה של הקפיטליזם. ההיפסטר משוקע בחוויה הצרכנית, אבל האירוניה מספקת לו שריון מציל חיים. המעורבות שלו היא תמיד skin-deep. סקיני ג'ינס, זקן, קעקוע של הסימפסונס. הכול נשאר על פני העור. בלי הריחוק האירוני התוצאה היא נערות שחותכות את עצמן על מנת להשיג מידה של שליטה על גוף שמופקע מהן, או מרעיבות את עצמן באקט מדהים של איכול עצמי. אנורקסיה איננה הפרעה נפשית, אלא אם כן אנחנו מניחים שנפשות מתקיימות בחלל ריק, א-חברתי. אנורקסיה היא אקט פוליטי שההיפסטר לעולם לא יהיה מסוגל לו. השאלה האם מדובר במרטיריות קפיטליסטית או בפעולת טרור אנטי-קפיטליסטית ראויה לדיון נפרד.

היפסטרים, במילים אחרות, are dead serious about being ironic. כאוונגרד של הקפיטליזם הצרכני הם ראויים לרחמים יותר מאשר לשנאה. בעיקר משום שהם משלים את עצמם שהם אכן מציבים אלטרנטיבה למיינסטרים מבלי להבין שהם מתפקדים כפלוגת הסיור שלו. ואולי הם אינם משלים עצמם עוד; אולי מתוך ייאוש גדול הם מבינים שאין להם, לא יכול להיות להם, תפקיד אחר. על כל פנים, בניסיונם הנואש להיות מובחנים מאיתנו וזה מזה, סופם שהם נדמים זה לזה כחבר אפונים בתרמיל. רדיקליות אמיתית, אם כן – אם בכלל נותרה כזו בעולם – היא להיות ההיפך ממובחן ומקורי. אם הקפיטליזם הצרכני והאפיטומה ההיפסטרית מקדשות את החדש והמיוחד, מדוע לא להיות bland, חסר ייחוד, חיוורוני אבל לא מכוער, מיושן אבל לא וינטאג', חסר-מודעות אבל לא בכוונה; מדוע לא להיות, למען השם, סחי?

או לחלופין, לוותר על האירוניה ולצלול, ראש קדימה, אל תוך הכאב והכיעור האנושיים.