שלוש הערות על הרלטיביזם הישראלי

1.

כאשר מדעי הרוח והחברה הישראליים החלו להטמיע בקרבם את המחשבה הפוסט מודרנית באמצע שנות השמונים, נזעקו שומרי החומות על מנת להגן על התרבות הישראלית מפני הפוסט-ציונות והרלטיביזם המוסרי שנחשבו לתופעות הלוואי של אותה פילוסופיה שערורייתית.

דע עקא, בינתיים הפכו הישראלים עצמם לפוסט-מודרניסטים ורלטיביסטים מושבעים. את רוח הרלטיביזם אפשר לקרוא בתגובות לרשימתי הקודמת, שעסקה בפסיכולוגיה של ביטול הפיקסיז (מסתבר שזו דיסציפלינה שלמה עכשיו, אחות לאסכולת שדרות בלימודי טראומה). המגיב "א", למשל, כותב:

אין דבר כזה "אי מימוש של רצון ילדותי [..]" לאנשים שונים יש רצונות שונים. מי שמפריע לו המצב הנוראי של המגינה [כך] שלנו שיפעל לשפר, מי שמפריע לו ביטולי הופעות שיפעל לתיקון המצב. ככה חברה דמוקרטית עובדת – אנשים פועלים בקבוצות להשגת היעדים שלהם. יהיה יעדם מלחמה, שלום או חוקיות מריחואנה.

ואילו המגיבה "שירלי" מחדדת:

ראשית לכל אדם ישנן נקודות שכואבות לו יותר מאחרות, וגם אם לאחר זה נראה כמו זוטות אי אפשר לבטל תחושות. ביטול של להקה אהובה יכול להיות גם שברון לב, זה הקטע של מוזיקה – היא גורמת לך להרגיש. זו אינה אטימות,זו תשוקה מסוימת של אדם מסוים.
אני לא מוצאת לנכון לזלזל ברגשות של אף אדם.

[…]

לשרוף את העיניים מהגז בבילעין,לחיות בקרוואן מיותם ודולף על גבול עזה,לישון באוהל מחאה ליד בנין הממשלה ולהיות טבעוני-זה אנוכי.

במילים אחרות, המגיבים "א" ו"שירלי" מציעים כי מנקודה פילוסופית טהורה, אכזבתם של מעריצי הפיקסיז ונכונותם של המפגינים בבילעין להסתכן בפגיעה פיזית או במוות זהות, מכיוון ששתיהן נובעות מתשוקה אנוכית. לא נותר לי אלא להסכים: מבחינה פילוסופית טהורה, אין הבדל. אלא שבני האדם אינם ישויות פילוסופיות טרנסצנדנטליות; הם חיות פוליטיות, הנאלצות להכריע הכרעות מוסריות לא בחלל ריק, אלא בסיטואציות רוויות היסטוריה ויחסי כוח. ומכיוון שאנחנו חיות פוליטיות ולמעשים שלנו, או להעדרם, יש משמעות פוליטית מניה וביה, פרסום פוסט עצבני על ביטול הופעה והתמודדות שבועית עם קבלת הפנים של שוטרי מג"ב אינם נושאים את אותו ערך מוסרי.

זהו רלטיביזם מסוג אחד. רלטיביזם אחר מציע מגיב בשם "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

ושוב "שירלי" מחדדת:

כמו שנאמר פה-מחאה זה להופיע גם כאן וגם שם,זה להתיצב מול הקהל ולהעביר את המסר.

זהו מהלך רטורי אהוד מאד על הישראלים משום שהוא הורג כמה ציפורים עם אבן אחת. הוא מציג את הישראלים כעם נאור המקדם בברכה הופעות רוק – מלבד הביטלס – ואת העזתים כעם חשוך וקנאי. הטלת האשמה על העזתים עצמם מטשטשת את העובדה שאם ישנם מרכזי תרבות בעזה, הישראלים כנראה הפציצו אותם, וגם אם ישנו אולם ראוי להופעתם של הפיקסיז והקהל כולו דרוך ומשולהב, עדיין ישנו העניין הפעוט של המצור. אבל היהלום שבכתר הדמגוגי הוא הקורלציה המשתמעת מדבריהם של "רן" ו"שירלי" בין המוסר המפוקפק של הפלסטינים ובין השלטון הצבאי הישראלי. הבה נקרא שוב את הפסקה המרתקת הזו של "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

"מי שרוצה שלום" מזכיר לנו רן, היה מביא את הפיקסיז להופעה בעזה; מכאן נובע שהנייה, המוזכר שני משפטים אחר כך, אינו רוצה שלום. מדוע הנייה אינו רוצה בהופעה של הפיקסיז? משום שהחשיפה לתרבות המערב תערער את שלטונו העריץ. מכאן נובע הסילוגיזם הבא: אם הנייה מתנגד להופעת הפיקסיז משום שאינו רוצה שלום, אזי אם ממשלת ישראל *לא* מתנגדת להופעת הפיקסיז הרי היא רוצה שלום. זו לוגיקה בסיסית. כאשר "רן" טוען כי ישנו קשר משמעותי בין פתיחות למערב ובין הרצון לשלום, הוא מצדיק את הכיבוש כמשימה תרבותית שנועדה לשחרר את העזתים משלטונו העריץ של החמאס. העובדה שישראל תמכה בשמחה בתנועות עריצות, פלסטיניות ואחרות, כשזה תאם את האינטרסים שלה לא מטרידה את "רן". גם העובדה שמבחינת העזתים מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ'י מייצגים את תרבות המערב הרבה יותר מהפיקסיז לא מעניינת אותו.

הרלטיביזם שרן מייצג, אם כן, איננו רלטיביזם מוסרי, כי אם רלטיביזם פוליטי, המטשטש את יחסי הכוחות המוטים בין ישראל והפלסטינים. רוב הישראלים אינם תופסים את עצמם כאימפריה צבאית ומעצמה אזורית, אלא כשטעטל פרוץ לכל הרוחות. לכן יכול משה "בוגימן" יעלון לתאר "עימות נמוך-עצימות" כהמשכה של מלחמת העצמאות, כלומר כמשחק סכום אפס בין שני כוחות שווים (וההסכמה במחקר שמלחמת 48' לא הייתה כזו היא, שוב, לא רלוונטית). המשוואה הופעה בתל אביב = הופעה בעזה מניחה שישראל ורצועת עזה הן שתיהן ישות פוליטיות נפרדות וריבוניות וכי אי היכולת של הפיקסיז להופיע בעזה נובעת רק משלטון החמאס הארור ולא, נניח, מהשלטון הצבאי המתמשך של ישראל.

2.

אבל גם לדלוזיה הישראלית יש גבול. שלושים ומשהו שנים ישראל אינה נלחמת במדינות ערב ובינתיים היא מנהלת שורה של מלחמות זעירות עם הפלסטינים. כשמצרים וסוריה תקפו אותה, ישראל הייתה קורבן; כשישראל עושה רמונט לג'נין והופכת את עזה לגטו, קשה לחשוב עליה כעל קורבן. לכן ישראל משתוקקת לפצצה האיראנית.

כן, זהו טיעון לא-אינטואיטיבי. הרי ביבי מתרוצץ בכל העולם בניסיון לקפד את ראשו של תהליך הגירעון האיראני. אבל כבר שייקספיר הבחין כי הליידי doth protest too much. אם קברניטי ישראל היו משוכנעים בכל ליבם כי ברגע שאחמדיניג'אד ישיג פצצה הוא ישגר אותה לתל-אביב, שום סנקציה בינלאומית לא הייתה מונעת מהם לתקוף את איראן. ביבי וחבר מרעיו אינם חוששים מן הפצצה, הם מתענגים אליה. כל שלב נוסף בתהליך הביקוע הוא כמו תנוחה טנטרית חדשה וכל דיון באו"ם הוא מזמוז לח בדרייב-אין.

מדוע? שואל הקורא הספקן – מה ישראל צריכה פצצה איראנית? ובכן, ישראל צריכה פצצה איראנית משום שכאשר איראן תהיה מעצמה גרעינית, אפשר יהיה לדבר, לראשונה זה שלושים שנה, על איזון אסטרטגי בין ישראל ואויבותיה. וכאשר אפשר יהיה לדבר על איזון אסטרטגי ישראל תוכל לשוב למקומה הטבעי כקורבן תמידי, כמדינה קטנה ומוקפת אויבים, כאובייקט לאמפטיה וסיוע כספי. לא עוד יסתובבו צעירי אירופה בכאפיות; לא עוד ישרפו דגלים אל מול השגרירות; לא עוד יתקלו דוקטורנטים דוברי עברית במבטים רושפים בקפיטריה. איראן הגרעינית תשכיח מהלבבות את הפלסטינים וכולם יאהבו אותנו שוב.

3.

גם אם הפוסט-מודרניזם הוא פרויקט שנכשל, הדחף שהניע אותו היה דחף מוסרי מעיקרו: הוא ביקש ליצור מערכת אתית חמורה יותר, אוניברסאלית יותר ומורכבת יותר מזו המודרניסטית. הרלטיביזם הציוני, מאידך, נועד לזכות מראש את ישראל. כאשר ישראל מתנהגת באופן נאור יותר מהפלסטינים, מזכירים לנו שאנחנו "וילה בג'ונגל"; כאשר ישראל מפרה אמנות בינלאומיות מזכירים לנו שפה זה "לא שוודיה". ישראל אינה ממוקמת בחלל תרבותי קבוע ומסוים. לעולם היא תנוע בין עולמות ותרבויות ותשווה את עצמה למי שיאיר אותה באור המחמיא ביותר. הישראלים הטמיעו את הפוטנציאל הניהיליסטי, המקיאבליסטי, של הרלטיביזם מבלי לעמוד בדרישה הפוסט-מודרניסטית לבחינה עצמית ביקורתית, דקונסטרוקטיבית, מתמדת. מה שנותר הוא פרודיה על השיח הנאור: המבטא מושלם, אבל המילים חסרות משמעות.

2010, או, בלי בושה

אם צריך לסכם איכשהו את 2010, הייתי אומר שזו השנה שבה הישראלים הפסיקו להתבייש. זה לא קרה לפתע וזה לא התחיל השנה, אבל לנוכח לחץ בינלאומי הולך וגובר הישראלים הסירו מעליהם, כמו סוודר מגרד, את היומרה להיות דמוקרטיים או נאורים או סתם לא בהמות.

אפשר לומר דברים רעים מאד על התרבות המפא"יניקית, אבל למפא"יניקים היה ברור מה אומר האתיקט המערבי בכל האמור בעוולות: נעשה, אבל נעמיד פנים כאילו לא קרה שום דבר. ישנו רגע מרתק, אינני זוכר בדיוק את ההקשר, שבו ראשי צה"ל נכנסים לבן-גוריון ושואלים אותו מה לעשות עם (כלומר, האם לגרש את) ערביי עיר מסוימת וראש הממשלה אינו אומר דבר ורק מחווה בידו, כאילו נותן להם הרשאה מעורפלת ביותר. יש שיראו במחווה הזו תעלול שנועד להסיר מהזקן אחריות משפטית. אני הייתי מעדיף לחשוב על המחווה הגופנית הזו כעל acting out, כאשר הינף היד מבטא את מה שקשה לנסח – מתוך עכבות מוסריות כאלו ואחרות – במילים.

בקיצור, אנשי תנועת העבודה חשו מידה מסוימת של בושה (אולי בושה מהולה בגאווה) במה שעוללו. זו אחת הסיבות שהם טרחו כל-כך לטשטש את עקבותיהם. איני מעניק חנינה לתנועת העבודה; הבושה לא מנעה – לרוב – פשעי מלחמה; במידה מסוימת היא אפילו אפשרה אותם, כי עוול הוא כנראה נוראי פחות אם אתה מאד מצטער. אני רק מבקש להצביע על כך שהדימוי העצמי הנאור היה חיוני לאתוס המפא"ינקי.

שני תהליכים דומים מאד ושונים מאד הניסו את הבושה הישראלית. הראשון, יהודי בעיקרו, ביצע רה-קורבניזציה ביהודים. תנועת העבודה והרוויזיוניסטים ניסו לברוח בכל כוחם מן התדמית הקורבנית וליצור יהודי גא וחזק – מקרבן ולא קורבן. נדמה שמלחמת יום הכיפורים סדקה קשות את האסרטיביות הישראלית. מתוך האגו הנפוח של הצבר, היא נחוותה כאפוקליפסה, אף על פי שלא הייתה יותר ממהלך פוליטי מוגבל של סאדאת. ב-1977 עלה לשלטון בגין שעשה שימוש מחוכם מאד בשואה ובהיסטוריה היהודית על מנת לקבע את העם היהודי כקורבן א-פריורי וא-היסטורי, כלומר, בכל עת וללא קשר לסיטואציה.

במקביל החברה המערבית הפכה לחברה רב-תרבותית, שבה כולם מיוחדים ונפלאים, וכולם בני מיעוט כלשהו (למעשה, המסקנה הלוגית הנובעת מהקביעה שכולנו פתיתי שלג מיוחדים היא שאינדיבידואל הוא בסך הכול מיעוט של אדם אחד); מכך נובע שאם כולם מיעוטים, כולם – מניה וביה – קורבנות. אם כולם קורבנות, המקרבנים הם תמיד ישויות ערפיליות – המדינה, השוק, המצב. החברה הפוסט-מודרנית היא חברה של קורבנות ללא מקרבנים.

כמובן, אם כולנו קורבנות, אין לנו במה להתבייש. לא בחרנו להיוולד נשים או שחורים או קווירים. וגם אם היינו בוחרים – אין שום דבר רע בזה. אבל אם הזהות שלנו קובעת את מה שאנחנו עושים, והזהות שלנו היא משהו שנכפה עלינו מלידה, למעשה אין לנו אחריות אמיתית על מה שאנחנו עושים. כלומר, אם אין לנו מה להתבייש במי שאנחנו, למה שנתבייש במה שאנחנו עושים?

כך חוברים להם פוסט-מודרניזם ואתנוצנטריות על מנת לזכות – תמיד ומראש – את הישראלי. הוא היפוכו של הגיבור הקפקאי. ובכלל כשדוחקים את הישראלי לפינה, כמו שקרה לו ביתר שאת בשנה האחרונה, מיד הוא נפטר מכל יומרה לאקנטביליות: מי אתם שתעבירו עליי ביקורת? אתם טובים יותר? איפה סבא שלכם היה בארבעים-ארבעים ואחת?

***

בלוגרים רבים וטובים מתעדים את היעלמותה של הבושה הישראלית, שהיא היעלמותה של הפרטינזיה הנאורה. אני הייתי רוצה לתעד חוסר בושה אחר, תרבותי גרידא אך מדכא לא פחות. במרץ השנה הפיקסיז ביטלו את הופעתם המצופה בישראל. מיד נשטפה הבלוגוספירה בקינות וזעקות שבר כאילו השמיים עצמם חישבו להתהפך על חובבי המוזיקה המסכנים בישראל. הדיון עלה לטונים גבוהים אך שכך מהר למדי. אבל ליבם של אוהבי הפיקסיז נשבר והצלקת סירבה להגליד. לכן מצא לנכון גיאחה לפרסם פוסט אורח בנושא "הופעת השנה". טקסט מעורר-יראה ותמיהה יותר מזה תתקשו למצוא; הכותב, עידו איש קריות, מספר כיצד הפך השנה לקורבן:

השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי כמו קורבן. נכון, שזה דבר מאוד יחסי לומר בהתחשב בעובדה שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים. ברם, אני הפכתי להיות מיעוט נרדף השנה. מיעוט מהסוג שלא רץ לדחוף אג'נדה בכל דבר, מיעוט שלא חי לפי משוואה של "אנחנו נגד ההם" ותו לא, ובעיקר מיעוט שלא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יהיו זירה לקרבות של אחרים.

אף על פי שהכותב מכיר בכך שישנם אנשים שהחיים שלהם קשים יותר, הרי העובדה שהוא לא יכול היה ללכת להופעה או שתיים הפכה אותו למיעוט בדיוק כפי שהכורדים בעיראק או הומואים ביוטה הם מיעוט. למעשה, באמצעות אלוזיה ברורה למדי עידו משווה את עצמו למיעוט ב-ה' הידיעה:

כשארגוני החרמות על ישראל סימנו את אלביס קוסטלו, שתקתי, כי קוסטלו לא עניין אותי. כשארגוני החרמות פרצו להופעה של גיל סקוט הרון בלונדון התבאסתי, אבל שתקתי כי זה היה רחוק לי מדי. כשארגוני החרמות הובילו לביטול של הפיקסיז יום לפני ההופעה, זעמתי.

חוסר היכולת לבלות שעתיים בשמיעת מוזיקה חיה זעזעה משהו יסודי אצל עידו:

אז כן, החרם שפרץ השנה על ישראל שינה מוסכמות אצלי, לא מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רגשית. הרגשתי שאני צריך להלחם עבור מה שאני רוצה… ועשיתי את זה.

"אני צריך להילחם עבור מה שאני רוצה" – אכן כך; על עידו להפוך לאקטיביסט, אבל לא לאקטיביסט למען מטרה נעלה או אנשים אחרים, אלא למען התשוקות שלו עצמו. כל אדם יכול לתרום מזמנו למען הזולת, אבל כמה מאיתנו שואלים את עצמנו, לשם שינוי, "מה אני רוצה"?

בבת אחת הפך עידו מאזרח נרפה ואדיש לאקטיביסט מחויב – ממש ג'וליאן אסנג' של האיד. כמו כל ישראלי טוב פעילות ציבורית אצלו הופכת למעין שירות מילואים עמוס דימויים צבאיים:

לא הפעם, חשבתי לעצמי, הפעם אני חייב לפחות לנסות למנוע את הביטול הזה. התחלתי לפעול בעורף האויב, בהתחלה חיפשתי לשנות את צורת הדיון, להסיט את הנוסח הקבוע בו מפצירים בכל אחד לגנות את ישראל, כי זה הדבר ההומני ביותר שאפשר לעשות אי פעם. וכשראיתי שזה לא עובד, החלטתי לחפור עמוק יותר.

בשום שלב עידו לא שכח מה בעצם עומד בבסיס פעילותו:

כי מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם להופיע בישראל או לא, אלא הנושא של הזכות של הלהקה לנגן איפה שבא להם.

קוראים יקרים, כותב שורות אלו מודה בטעותו. שנים רבים הוא חשב שזכותם של בני אדם לא להיכלא ללא משפט ולא להשתרך ממחסום למחסום היא בסיסית. באבחת עט אחת העמיד אותו עידו על טעותו: לא זכויות התנועה של הפלסטינים הן העיקר, אלא זכות התנועה של חבורת ההיפסטרים הניו-יורקית העונה לשם LCD soundsystem; מעטים הם בני האדם, אולי רק מי שנמק בגולאג הסבירי, שגורלם התאכזר אליהם יותר מאל ג'יימס מרפי.

ואכן, שימו לב מה עומד על הכף במאבקו של אדם אחד למען הצדק:

התחושה הייתה שהנה, מכאן והלאה זה רק ביטול אחרי ביטול והולך להיות מאוד משעמם הקיץ.

רק שלא יהיה למעריצי הפיקסיז משעמם. ישנם ברי סגולה שחוו שעמום ושרדו על מנת להעיד. המילים מתחמקות מהם, כאילו אין ביכולתן לבטא את מה שהתרחש אז, כשחובבי המוזיקה הישראלית נאלצו להסתפק בהופעה מקומית באוזןבר ולשמוע עוד אחת מעשרות הלהקות הישראליות שנשמעות בדיוק כמו הפיקסיז אבל הסולן שלהם גבוה ורזה ולא שמן וקירח.

ולבסוף, כמוטו, מצטט עידו את ה-editorial של סולן האדיטורז:

אנשים הם לא סך הממשלות שלהם. ולהופעה הזאת אין קשר למה שקורה מחוץ לקירות המועדון הזה.

אתה קורא שורות אלו ונפעם: כמובן! אנשים אינם ממשלות (אם כי ממשלות הן לרוב אנשים)! הישראלים, למשל, אינם ממשלות. הרי ממשלות לא משלמות מיסים שמושקעים בבנייה בשטחים. ממשלות לא עושות מילואים. ממשלות לא נוסעות בכביש 443. ממשלות לא בוחרות ממשלות שגונבות קרקע ומחסלות אנשים בלי משפט. ממשלות אינן עושות דבר מכל זה, אבל הישראלים כן.

לא אלאה אתכם, קוראים נחמדים, בשאר פניני החכמה מפוסטו של עידו. הלב יכול לספוג רק כהנה וכהנה חבטות. אבל שאלה אחת ויחידה עולה ומתעקשת לנוכח הכתיבה הזו: איך הם לא מתביישים? איך אדון עידו לא מתבייש לפרסם מין מאמר כזה בפרהסיה ואיך גיאחה לא מתבייש לתת לו אכסניה?

על מנת להבהיר במה בדיוק על גיאחה ועידו להתבייש, עלינו להבהיר במה אל להם להתבייש. אין בושה באהבת מוזיקה ואין בושה ברצון לראות הופעה. מודה אני שלעיתים צורך זה עולה גם בי.

אבל, וזה אבל גדול, להתנהג כאילו אי מימושו של רצון דבילי, ילדותי וקיקיוני חשוב לפחות כמו סבלם של אנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית, להשוות את עצמך למיעוט נרדף ולהפוך לאקטיביסט על מנת לעכב את בואו של השעמום? ישנו רגע אצל אנשים בוגרים, וזו אולי ההגדרה של בגרות, שבו הם מבינים שישנם דברים גדולים יותר מהתשוקה שלהם. ילד שלא מקבל צעצוע יבכה עד שיתמוטט. מבוגר אמור להבין שאי אפשר לקבל כל דבר, כל הזמן. מאוכזבי הפיקסיז לא מתנהגים כמו מבוגרים.

מה שעולה מהטיעונים של מאוכזבי הפיקסיז, ועידו הוא דוגמא נפלאה, הוא האגוצנטריות המוחלטת שלהם. נכון יהיה יותר לומר, האידו-צנטריות שלהם. מה שמעניין את גיאחה ואת עידו היא התשוקה לראות את הפיקסיז בהופעה חיה. התשוקה הזו כל-כך חזקה שהכול בטל בפניה – ובמיוחד המציאות הישראלית. כאבם של אחרים, יהודים או פלסטינים, נסוג מפני הצורך לעמוד, אפוף עשן וזיעה, ולשמוע להקה מנגנת 15 שירים בני ארבעה אקורדים.

חוסר הבושה הזה מייאש לא פחות מחוסר הבושה של המתנחלים. זאת משום שחוסר הבושה של המתנחלים נובע מאידיאולוגיה סדורה. התשוקה שלהם מכוונת כלפי מעלה – אל האל – ומטה – אל האדמה. זוהי תשוקה מטאפיזית, משיחית, עניין של חיים ומוות. קשה, קשה, להרוות את התשוקה המאכלת הזו.

אבל חוסר הבושה של עידו וגיאחה הוא פתטי הרבה יותר. לא עניין של חיים ומוות, אפילו לא עניין של תרבות או נמות. זה לא שחסרות הופעות מוזיקה בארץ. התשוקה של מאוכזבי הפיקסיז היא התשוקה לפופיק. זו לא תשוקה מטאפיזית אלא סאב-פיזית – אני ואפסי עוד. מצור על עזה? תוואי החומה? טילים על שדרות? אני רוצה לראות את סנטיאגו מנגן את הסולו של "היי" בלייב.

מספרים שיש פה רוב נורמאלי, נאור, ליברלי. שהקיצוניים משני הצדדים הורסים לכולנו. לא נכון. מי שהורס לכולנו הם כולנו. כי הגענו למצב שבו אנשים מאמינים בלב שלם שהצורך שלהם לראות הופעה חשוב לא פחות מהזכות של אדם אחר לאכול או לנוע בחופשיות. לפחות פעם אנשים התביישו בפופיקיזם שלהם; הם העמידו פנים שאכפת להם מאחרים כמעט כמו שאכפת להם מעצמם ויכולת להאמין שעם מעט מידע מועיל ויכולות שכנוע אנשים יעשו מעשה. אבל הבושה מתה ובלי תחושה עמוקה של בושה, מוסר אינו יכול להתקיים. לא נוער הגבעות מונע שלום, אלא האנשים שהביטול של הפיקסיז הוא הדבר הכי גרוע שקרה להם ב-2010.

שתהיה לכולנו שנה טובה.

רק מילה בעברית?

אני טקסט פוליטי.

אוהד פישוף

האם אטליז היא להקה ישראלית? אסף אבידן והמוג'וז? Drunk Machine? מבחינה טכנית טהורה, כן; כולן להקות שחבריהן אזרחים ישראליים והן מבוססות בארץ. אבל עצם העובדה שיש להידרש לפרטים טכניים כאלו על מנת לברר את הנושא מצביעה על כך שלא מדובר בעניין ברור מאליו; אחרי הכול הלהקות שהזכרתי שרות ומנגנות ונראות באנגלית. האם, מלבד הדרכון, יש בהן משהו ישראלי?

לפני שנמשיך, ראוי לשאול האם יש חשיבות לעניין הלאום. מבחינה אסתטית התשובה היא "לא" נחרץ. אבל מבחינה סוציולוגית זו שאלה קריטית. זאת משום שאין ממש מוזיקה ישראלית. הקאנון הישראלי מתחיל ביצירות רוסיות עם תיבול אוריינטלי ונגמר ביצירות ערביות עם תיבול יורו-טראשי, ובאמצע שיר עם בסקי בתור סגן-המנון. העניין הוא לא שסוגות אחרות באמנות הישראלית הן טהורות יותר; הן בהחלט לא. אלא שבכל הנוגע להיברידיות של המוזיקה הישראלית, התפרים גסים יותר והמנייריזם זועק יותר. אפשר לטעון נגדי שטלוויזיית הפריים טיים הישראלית לועזית כמעט לחלוטין, אבל "רוקדים עם כוכבים" אינה משודרת באנגלית, ולא יעלה על הדעת שכך יהיה.

המאפיין העיקרי של המוזיקה הישראלית, אם כן, הוא השפה העברית. אולי זו הסיבה שמבקרי מוזיקה ישראליים מקדישים תשומת לב כל-כך רבה לליריקה והסיבה לכך שמאיר אריאל זוכה למעמד של אל-למחצה. ויש בוודאי משהו קבוע ונוקשה במחסום השפה – והרי מה מבקשים הישראלים אם לא מחסום אחרי מחסום שיגן עליהם מפני העולם? – מבחינת המשמעות "אני אוהב אותך" ו-"I love you" פירושם זהה, אך המצלול וההטעמה הופכים אותם לביטויים מוזיקליים שונים לחלוטין. גם אם ההרמוניה והמלודיה שאולות מתרבות אחרת האינטונציה של המילים המושרות היא עדיין ישראלית. למעשה, היא מה שהופך את השיר לישראלי. אם נמשיך עם הספקולציות, אולי זו הסיבה שלישראלים יש פטיש לזמרים: גם אם הליריקה מטופשת או חסרת פשר, הצליל שלה הוא ללא ספק ישראלי.

מי, אם כן, הם המוזיקאים הישראלים שאינם שרים בעברית? ישנם, כמובן, הווקליסטים הקלאסיים והג'אזיים, הכבולים – בדרכים שונות מאד – למסורת מחייבת. ישנם גם אמנים אלקטרוניים, שממילא מוכרים בעיקר בחו"ל וממילא לא הם ולא קהלם מקדישים תשומת לב יתרה לליריקה. וישנה סצנת האינדי. נכון, לא כול אמני האינדי שרים באנגלית (לפי רשימת המשתתפים באינדינגב האחרון החלוקה היא בדיוק חצי-חצי). בנוסף לכך, חלקן של הלהקות המצטופפות תחת המטרייה הרחבה הזו אכן מופיעות בחו"ל באופן קבוע ולכן יש להן תמריץ לשיר בלועזית. אבל הביצה מלאה בלהקות שמעולם לא הופיעו ולעולם לא יופיעו בחו"ל . מה צורך יש להן לשיר בלועזית?

התשובה תלויה בניסוח השאלה: העניין הוא כמובן לא לשיר באנגלית אלא לשיר-לא-בעברית. אם משה פרץ ומירי מסיקה שרים בעברית, החבר'ה עם הזקן והטלקסטר לא יכולים או לא רוצים להשתמש בכלי המוזיקלי הזה, בדיוק כפי שאמנים מסוימים מסרבים להשתמש באוטו-טיון.

תל-אביב, האמיתית והמטפורית (זו שכוללת כמה רחובות מירושלים), רוצה להיות אוטופיה, כלומר יותר-ממקום ולא-מקום; יותר כמו לונדון וברלין ובשום פנים ואופן לא נתיבות או אום-אל-פחם או רחובות אחרים בירושלים. בינתיים היא מתפקדת כמו ספינת גולים שמעולם לא עזבה את המעגן; לא ממש אקסודוס ולא בדיוק אלטלנה. לא-לשיר-בעברית הוא פרפורמנס של צעירים יפים ומבריקים שאין להם אומץ או כסף לעזוב. הוא מסמן לכל שאר השחקנים בשדה המוזיקלי שהם לא בקטע של הישראליות, שהם קוסמופוליטיים, שהם לא פלחו"ד קרנפים או מסייעת אריות אלא בנות יענה.

כל זה לא אומר שהמוזיקה לא טובה, רק שהיא לא רלוונטית. כשליאור נרקיס שר "ערב טוב לך, את מושלמת" הוא אולי נשמע עילג (או כול-כך-עילג-שזה-מבריק), אבל הוא משתתף בעיצוב הישראליות. הוא מנסח את נומך-המצח הישראלי, הוא מגדיר יפה-יפה את המטופשות של היהודים-הדמוקרטים. ואף אחד לא יחשוב לרגע שליאור נרקיס, או זמר מזרחי אחר – כאשר הם מסלסלים בערבית – הוא פחות ישראלי, או חלילה סמולן. כי ליאור נרקיס מגדיר מהי ישראליות ואף אחד לא יגיד לו שהוא לא ישראלי. ובכלל, לאיפה כבר יש לו ללכת? לאן הוא יחזור, למרקש? מזרחיים לא יכולים לקבל דרכון זר. אבל כשהאומואים מתל-אביב מצייצים באנגלית אליוט-סמית'ית-תום-יורקית נוגה ברור שהם מפנטזים על מקום אחר, על קיום לא לוונטיני, שהם וויתרו על השיח עם המקום שבו הם פועלים כאמנים. ואני אפילו לא מדבר על שירה פוליטית חלילה. אני ריאליסט. אבל אם אתה כבר שר על הפופיק שלך, אז שיר על הפופיק ולא ה-bellybutton, אפילו ששתי המילים מצחיקות עם האליטרציה הילדותית הזו אבל הן לא מצחיקות באותו אופן אחת מצחיקה עם פ' ואחת מצחיקה עם b וזה אומר משהו זה עושה את כל ההבדל שבעולם.

גאגא-פמיניזם

במהלך השנתיים האחרונות, שייזכרו על ידי הדורות הבאים בעיקר כפרלוד לנסיקתה המטאורית של ליידי גאגא, הצלחתי להתעלם ממנה בצורה אפקטיבית פחות או יותר. אני אפילו גאה להודות שחשבתי במשך חודשים ארוכים ש"פני פוקר" הוא שיר של מדונה. הייתי שמח להמשיך להתעלם ממנה, לולא החלו לצוץ קולות פמיניסטיים שמהללים אותה כאייקון פמיניסטי/קווירי; וכפי שהעיר נדב פרץ, אם ליידי גאגא היא אייקון פמיניסטי, לא בטוח שאני פמיניסט.

מה הבעיה עם האיקוניזציה של ליידי גאגא? ראשית חכמה, האישה עושה מוזיקה עלובה. אפילו בסטנדרטים הנמוכים של פופ מיינסטרימי, ז'אנר שמיוצר על ידי  רשעים להנאתם של טיפשים, המוזיקה של ליידי גאגא מסמלת מין קו חציוני שכולו אומר בנאליה וכישרון מסדר גודל בינוני; לא רק שהיא איננה מבצעת ברמה של ביונסה, אפילו בליגת הכתיבה של מקס מרטין היא לא.

כמובן, אני מניח שרוב האוהדות הפמיניסטיות של ליידי גאגא מודעות לעובדה שלא מדובר כאן בביאתו השנייה של ג'ון לנון. למעשה, המוזיקה של ליידי גאגא משחקת תפקיד מזערי בהפיכתה לתופעת פופ ולאייקון פמיניסטי. אלו התלבושות המוזרות והקליפים המסוגננים שגורמים למבקרות לשלוף מן המדף את "Gender Trouble" ולהפליג בתיאורים על "חתרנות" ועל "פרפורמנס" ועל "ג'נדר-בנדר" ועוד פניני ז'רגון היישר מן החוגים ללימודי מגדר.

עשרים ומשהו שנים אחרי השתלטות המחשבה הפוסט-מודרניסטית על הפקולטות למדעי הרוח והחברה, אני חושב שאפשר להוציא את המונח "חתרנות" לפנסיה. מלבד כלכול קריירות אקדמאיות רבות מספור, ה"חתרנות" לא תרמה לשום פרויקט פוליטי. מסתבר שבכל מוצר תרבותי, מסרטים של ג'ון ויין ועד למדור התרבות של מקור ראשון, ישנם סיגים "חתרניים" – ובכל זאת, הקפיטליזם הגלובלי עומד על כנו, כמו גם הכיבוש, ניצול אפריקה וחלוקת העבודה בין נשים וגברים. זאת משום שהקפיטליזם, ובמידה פחותה, המנגנונים הציוניים והפטריארכאליים מסוגלים לספוג ולהטמיע בתוכם את ה"חתרנות" המאיימת. כל קונצרט רוק מעלה באוב עצרות נאציות, ותוכנית הריאליטי הנצפית ביותר בישראל קרוצה מחומריו של רומן דיסטופי; זה לא ממש מפריע לרוב בני המערב, שיספרו לכם, מבלי להרהר בכך אפילו לרגע, שדמוקרטיה היא הרע במיעוטו וישאלו שמא אתם מעדיפים תוכניות חומש ואת חיים הברפלד. במילים אחרות ומבלי לגרוע מהחשיבות האינטלקטואלית שלו, כפרויקט פוליטי הפוסטמודרניזם נחל כישלון חרוץ ומקרים רבים אף חישק את המערכות שנגדם הוא ביקש ל"חתור". אם נשים וקווירים צברו כוח פוליטי בעשורים האחרונים, הרי זה משום שהם הצליחו להשתחל לעמדות כוח כלכליות ולקדם חקיקה פרוגרסיבית. כל אג'נדה פמיניסטו-קווירית שאיננה בנויה על שינוי מטריאליסטי תישאר בבחינת בון-טון אינטלקטואלי לפמיניסטיות עשירות והומואים עם קביעות.

אם נחזור לליידי גאגא, צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו שההשקעה הגדולה של הגברת בפרסונה שלה היא לא יותר מחישוב ציני במקרה הטוב וניסיון נואש להסיט את תשומת הלב משירי הטכנו הרוסי שלה במקרה הרע. צריך להיות ברור שליידי גאגא רוצה לעשות כסף וכל שיקול אחר כפוף לתאוות הבצע והפרסום שלה. צריך להיות ברור כי כפי שבואי ומדונה לא שינו באופן מהותי את תפיסות המגדר של המיינסטרים, משום שמה שמותר לאמן לא תמיד מותר למעריץ, ליידי גאגא לא תשנה יותר מדי. אם המיינסטרים פתוח יותר לחריגות מן הנורמה, זו תוצאה של תהליכים חברתיים עמוקים ומורכבים ולא של קליפ בן עשר דקות. ליידי גאגא רק מנצלת את הטרנד הזה וגורמת לנשים מסוימות לדמיין כאילו המיינסטרים סוף-סוף מחבק אותן, בזמן שלמעשה הוא מכייס אותן רגשית וכלכלית; ליידי גאגא היא לא אייקון פמינסטי – היא פאם פאטאל לסבית (כמה "חתרני" מצדה).

אני מכנה את הלך הרוח האינטלקטואלי הזה "גאגא-פמיניזם". הוא נשען מצד אחד על הנחה מופרזת בדבר כוחם של דימויים לשנות מסורות חברתיות המעוגנות היטב באינטרסים מטריאליים,  ועל התשוקה לשוב – ולו לרגע חולף – לחיקו של המיינסטרים. ההערצה לליידי גאגא, שהמופע שלה לא שונה בהרבה ממאות מופעי דראג מוכרים פחות, נובעת מהעובדה שהיא עשתה את זה, מהעובדה שהמוני סטרייטים ושוביניסטים קונים את מה שיש לה למכור. ליידי גאגא היא ההבטחה לכך שיום אחד המיינסטרים יאמץ לחיקו את הטרנסג'נדרים והאוחצ'ות והבוצ'יות; אבל המחיר של הקבלה הזו צריך להיות ברור: המיינסטרים הקפיטליסטי יאמץ את האומואים והנשים, לא מתוך הטעמה עמוקה של ערכים הומניסטיים, אלא מכיוון שיש להם כסף. כל מיעוט שאינו יכול להיות, או שאינו רוצה להפוך לשוק לוקרטיבי יכול לשכוח מן הפריבילגיות של הגאגא-פמיניזם ויכול לשכוח מן הגאגא-פמיניסטיות, שברגע שתתקבלנה למיינסטרים תגנה כלביאות פצועות על זכותן ל"פרפורמנס" ליברלי אל מול ה"פרפורמנס" האסלאמי של נשות העולם השלישי (לראייה: אותו וויכוח מפורסם ומיותר על גופיות בשייח ג'ארח).

עצתי לפמיניסטיות, אם כן, היא לצרוך את ליידי גאגא כפי שלימדתן אותנו, גברים פרוגרסיביים, לצרוך פורנו – בהיחבא ומתוך רגשות אשם משתקים. וכפי שאף פמיניסטית שמכבדת את עצמה לא תתייחס ברצינות לגבר המצהיר שצריכת הפורנו שלו היא עדות לכבוד האינסופי שהוא רוחש כלפי נשים, אני מבקש שלא תהפכו את הג'ילטי פלז'רס שלכם לאייטם אידיאולוגי. אם באייקונים פמיניסטיים חשקה נפשכם, שמעתי שתמר גוז'ינסקי פנויה. אני בטוח שהיא תראה נפלא בשמלה של קרמיטים.

גיאחה, דבנדרה וערמומיותו של הפוליטי

1.

הו, דבנדרה. דבנדרה הוא כמו היזיזה המגניבה שלנו, ההיפית חסרת הדאגות, זאת שקיווינו שתנחם אותנו אחרי שהחברה הקבועה שלנו, הפיקסיז, זרקה אותנו בפתאומיות מכאיבה (אם כי הסימנים כבר היו שם מזמן, אנחנו מהרהרים בדיעבד). אנחנו ודבנדרה קבענו להיפגש לאיזה סשן ריבאונד קטן ונטול מחויבויות, על מנת להקל מעט על הלב הדואב. ורגע לפני – רגע לפני! – דבנדרה מודיע שהיא הולכת עם מישהו אחר (עם עיגולדים כמו של הומו סמולן). אול הופ איז גון, אינדיד.

אבל אני אדם אופטימי מטבעי, ומשתדל לראות בכל דבר את צדדיו החיוביים. ביטולו של דבנדרה, ותגובתו הנרגשת של גיאחה לביטולו, מאפשרים לי לדבר על ערמומיותו של "הפוליטי", כך שמעז יצא מתוק. ראשית חכמה, אני רוצה להצהיר שאני מאד מכבד את גיאחה כבלוגר, ומאד אוהב לקרוא אותו – אם כי אף לא הצלחתי להתחבר ל"אינדי" הזה שהוא כל הזמן ממליץ עליו – ואפילו אין לי שום כוונה להחרים אותו אחרי שהוא כינה אותי ואת בני מיני בשמות גנאי (כי חרמות לא עובדים!). הדברים הבאים אינם ביקורת על דבריו (לשם כך קראו את מרמיט), אלא מה שאצל האקדמאים הזונות שקוראים להחרים את ישראל מכנים "קריאה צמודה".

2.

כאשר אריסטו טוען שהאדם הוא חיה פוליטית, הוא לא מתכוון לכך שהאדם נוטה מטבעו לשלשל פתקים בקלפי. "פוליטי" מלשון "פוליס", עיר המדינה היוונית. אריסטו תפס את עיר-המדינה כדבר-מה שלם, ככוליות העומדת בפני עצמה, כסוג של משק אוטרקי מטאפיזי. מספרים עליו שכאשר היה יוצא את שערי אתונה, הוא היה נעשה מדוכדך וחסר מנוחה – עד כדי כך זיהה את המרחב האתונאי עם האידיאל האתונאי (אלוהים, אני מקווה שאני לא מבלבל אותו עם סוקרטס). פוליטיקה, אם כן, היא מכלול היחסים בין תושבי הפוליס, כאשר הפוליס אינה תפאורה נייטרלית, אלא שחקן מרכזי בדרמה הפוליטית. כל מה שקורה בפוליס, משום שהיא מרחב שהוא גם אידיאל חברתי/שלטוני, יש לו נגיעה לכל מי שמצוי בפוליס. אריסטו הוא הראשון שמסביר לנו שהכול, בהכרח, הוא פוליטי.

לא כולם מסכימים עם אריסטו; למשל, הרבה אוהדי הפיקסיז ששואלים מדוע צריך לערבב בין מוזיקה ופוליטיקה. הרי, הם אומרים, אנחנו שמאלנים (זאת אולי הנחה סבירה, אבל זו רק הנחה), למה צריך להעניש אותנו? בלוגנים (בלוגרים + סמולנים) אחרים כבר הצביעו על הטענה הזו כעל מס שפתיים, המבקש להניח לאותם שמאלנים לחיות את חייהם הנוחים מבלי להשקיע מרץ או רגש או פוסט במצב הפוליטי. אני אוסיף שזו בעיניי טענה מכוננת של סוג מסוים של "תל-אביביות", התל-אביביות שתופסת את תל-אביב כעיר מקלט, כנווה מדבר א-פוליטי; תל אביב לא כמרחב גיאוגרפי, או לא רק, אלא כאידיאל. האקט הפוליטי המכונן של הפוליס התל-אביבית הזו, הוא, באופן פרדוקסאלי, זה שמבקש בכל כוחו להגדיר אותה כמקום לא פוליטי (והשוו לדיון בריבונות אצל ג'ורג'יו אגמבן).

אבל הפוליטיקה, או לפחות ההכרה האריסטוטלית שכולנו קשורים לבלי היתר זה בזה, נוטה להתגנב בחזרה אל נווי-המדבר הא-פוליטיים. מדוע? סיבה אחת היא שמרחב א-פוליטי הוא מרחב "מטוהר", כלומר, מרחב שכל הזמן צריך להגדיר מה *לא* ראוי להיות בו. דע עקא, לא רק שפעולת הטיהור מסייעת להגדרה של הפוליטי, ובכך מעניקה לו נוכחות, היא בעצמה פוליטית ולכן פעולת הטיהור עצמה הופכת את המרחב לפוליטי; חישבו על סצנות מתוך קומדיות שבהן הגיבור השלומיאל מנסה לנקות כתם מביש ורק הופך אותו ליותר בולט.

3.

האופן שבו הפוליטי כל הזמן מלכלך את הא-פוליטי ניכר בפוסט הנרגש של גיאחה. כך הוא פותח את הרצאת דבריו:

"הכל פוליטי", אומרת הקלישאה שבטח מישהו המציא כדי לקדם את האג'נדה שלו, אבל זה לא מה שהרגשתי ברגע שבו השכנים שלי התקשרו למוקד העירוני לברר מה זה צעקות השבר האלה מדירה 6, כשאהובתי בישרה לי בזהירות שדבנדרה בנהארט ביטל הערב את שתי ההופעות שלו בישראל השבוע ומפלי אכזבה הוטחו בי בבת אחת. מה שהרגשתי לא היה קשור לפוליטיקה בכלל. זו הייתה אכזבה אישית. עמוקה, חותכת וכואבת.

(שימו לב שהטענה של גיאחה כי התיבה "הכול פוליטי" היא המצאה פוליטית היא בעצמה טענה פוליטית במובן הצר של המילה, משום שהיא מאשימה את הממציא בניסיון לקדם את מטרותיו)

ברור, אם כן, שגיאחה מתכוון לדבר כאן על רגשותיו האישיים, לא הפוליטיים. אבל לא עוברות כמה פסקאות וגיאחה מוצא שעיר לעזאזל:

בפרסום בוואלה צוין שפעילי שמאל ישראלים (ואני מניח שגם לא ישראלים) הפצירו בבנהארט לא להגיע. אני לא יודע עד כמה המידע הזה נכון, אבל אני מניח שבין אם הייתה לפניות האלו השפעה ובין אם לא, פניות היו גם היו. אז תנו לי לומר לכם משהו, אם במקרה כמה מתומכי החרם התרבותי ופעיליו קוראים כאן: אתם סתם מטומטמים…במציאות, יש כאן הרבה מאוד אנשים שמבואסים תרבותית. לא פוליטית. לא דיפלומטית. הם מבואסים על הופעה שהתבטלה, נטו, והם כנראה יטוסו לראות את מי שהם אוהבים בחו"ל. והם שונאים אתכם מאוד. אבל אתם כבר רגילים לזה, זה הדלק שלכם. "אם כולם שונאים אותי, כנראה שאני עושה משהו נכון", הא?          

 בואו נעזוב רגע את ההתקפה על פעילי השמאל. לא צריך להיות דרידה כדי להבחין שגיאחה הפך פתאום לפוליטי. אותי מעניין החלק השני של הציטוט שבו מנסה גיאחה לחזור ולהיות לא-פוליטי, ובו הוא מצהיר שיש אנשים שהתבאסו תרבותית. מה זה ביאוס תרבותי? כיצד הוא מנותק מן הביאוס הפוליטי, כאשר ברור שהביטולים התרחשו עקב סיבות פוליטיות? זו לא הנקודה. הנקודה היא שבכל פעם שלגיאחה מתפלקת הערה פוליטית הוא ממהר להזכיר לקוראיו את עצמו ואת ה"חבר'ה הטובים" כאנשים לא-פוליטיים, להבדיל מהממשלה המטומטמת ומהפעילים המניאקים. אבל מכיוון שההפרדה בין הפוליטי ללא-פוליטי הוא בעצמה האקט הפוליטי בפ' הידיעה, הוא אינו יכול להתאפק ומסיים בהבחנה פוליטית על מניעי הפעילים: "והם שונאים אתכם מאוד. אבל אתם כבר רגילים לזה, זה הדלק שלכם."

4.

על מנת להבין את הפער בין תפיסתו של גיאחה והקהל שהוא מייצג ובין שאר העולם הבה נפנה להודעה של דבנדרה. ההודעה של דבנדרה משתמשת באמצעים רטוריים דומים לאלו של גיאחה:

We love the land and people of Israel, and have been looking forward to our third show there with unimaginable anticipation. Unfortunately, we tried to make it clear that we were coming to share a human and not a political message but it seems that we are being used to support views that are not our own. We will be overjoyed to return to Israel on the day that our presence is perceived and reported on as a cultural event and not a political one. We truly hope that day comes soon.

דבנדרה מסביר כי הוא היה רוצה שההופעה שלו תיתפס כאירוע תרבותי, לא פוליטי. כמו אוהדיו המאוכזבים, גם הוא מפריד בין תרבות לפוליטיקה. אלא שבעוד שאוהדיו הישראליים רואים בהפרדה הזו סיבה טובה להופיע, דבנדרה רואה בה סיבה טובה *לא* להופיע. שוב, מדובר באירוניה מרה: דבנדרה טוען שההצגה שלו בתור מי שמפריד בין תרבות ופוליטיקה (הפרדה שהוא תומך בה בהודעת הביטול) הפכה את ההופעה שלו לעניין פוליטי ולכן הוא נאלץ לנקוט באקט הכי פוליטי שמוזיקאי יכול לנקוט: ביטול ההופעה. מבולבלים? זה מה שקורה כשפעולת הטיהור יוצאת משליטה.

5.

הקורא הרגיש בוודאי רותח מזעם. "אתה, הבלוגן המבריק ביותר ברחבי הבלוגוספירה הישראלית מוצא לך מטרה קלה בדמותו של גיאחה. אתה חכם על חלשים. כמה מתאים לשמאל הרדיקלי". קורא יקר, אני מבטיח לך כי המטרה הסופית אינה השחרת (או הלבנת) פניו של גיאחה בפרהסיה. יש כאן ניסיון להבהיר את הכשל האינהרנטי בסוג הטיעון שגיאחה ומאוכזבים אחרים נוקטים בו. ויש משהו בטיעון הזה שמזכיר טיעונים ישראליים כלליים יותר.

ישראל היא דמוקרטיה יהודית, היחידה במזרח התיכון, וכנגזרת של האקסיומה הזו, לעולם לא תפעל ביוזמתה ומתוך אינטרס, אלא תמיד תגיב על הפרובוקציות של הערבים, שמן הרגע שהגענו לכאן וניסינו להפוך אותם למיעוט לא מסוגלים להפסיק להציק לנו. היכולת של מאוכזבי הפיקסיז/דבנדרה (כטיפוס אידיאלי, אני לא מדבר על כל ה-15,000) לתפוס את עצמם כאנשים נורמאלים, תרבותיים שרק רוצים שהשלום יבוא כבר, בנויה על הדחקה שיטתית של ההיסטוריה הישראלית ושל כל מה שקורה מזרחה מכפר סבא. הנורמאליות הישראלית בנויה על שורה של הפרדות אידיאולוגיות (פוליטיקה/תרבות), סוציולוגיות (המתנחלים/כל השאר) ופיזיות (גדר ההפרדה). הנורמאליות הישראלית הוא מרחב מטוהר, ובכל פעם שמישהו, יהיה זה מחבל מתאבד או אמן שמבטל הופעה, מצביע על מחירו של הטיהור, נעלמת מסכת הנאורות הישראלית וכל הזעם והכוח והעלבון מתפרצים החוצה.

6.

האם חרם תרבותי הוא טוב לישראל? אינני יודע. בטווח הקצר הוא ילכד את השורות ויגביר את תחושת צדקת הדרך של הישראלים הנורמאלים. אבל בהתחשב בצורך של הישראלים הנורמאלים להצדיק את מערביותם, ייתכן שבטווח הארוך משהו בביטחון-העצמי האקסיומטי יתערער. האלטרנטיבה, אני מאמין, היא החלקה איטית לעבר מעמד של מדינה משוגעת נוסח איראן/צפון-קוריאה (ואתם חשבתם שההשוואה לדרא"פ היא גרועה. להם לפחות יש מונדיאל). הביטולים, כמו המשט, מאלצים את הישראלים לבחון את הנחות היסוד שלהם, לגבי מהו הפוליטי במקרה הראשון, ולגבי הלגיטימיות של אלימות במקרה האחרון. הפגיעות הללו, שמכאיבות כל-כך לישראלים, עשויות לגרום להם לקום ולעשות מעשה. זה לא חייב להיות המעשה הנכון (ראו ערך "אם תרצו"), אבל לפחות הוא יוציא את הישראלים מן הנמנמת ה(א-)פוליטית שנפלה עליהם בעשור האחרון, שבו הם השתכנעו שאין פרטנר ואין ברירה וכל מה שנותר לנו הוא ניהול הסכסוך והקזת הדם העונתית. הישראלים מגלים שגם לשנ"צ יש מחיר. האם ההתמודדות עם המחיר תהפוך את ישראל למדינה טובה יותר לאזרחיה ולא-אזרחיה, או שהיא תוציא ממנה את כל הנטיות האנטי-דמוקרטיות שהיא מקפידה לכלוא כל-כך טוב בפנים, כמו מטרוניתה מלאה גזים? ובכן, אין לי תשובה. אבל אם ישנה תשובה, אני מניח שנגלה אותה בקרוב.

כיצד תגיב לרטינותיו של מעריץ הפיקסיז? המדריך השלם.

מסכנים מעריצי הפיקסיז. זו עונת המלפפונים התרבותית וחם ושום דבר מעניין לא קורה, חוץ מאיזה משט, אבל הם לא מתעניינים בספורט ימי. ופתאום הפיקסיז מבטלים! למה זה מגיע לנו?! מה עשינו רע?!

הלום-צער יושב מעריץ הפיקסיז בחדרו החשוך, שם את "דוליטל" בריפיט, ומיד הוא מציע רציונאליזציות שונות ומשונות לאסון שנחת עליו. לטובת קוראי הבלוג אני מציע מדריך לתהליך האבל שעובר על הפיקסיז וכיצד יש להתמודד עימו:

1.     "אבל אני שמאלני!" – דבר אחד טוב יצא מהביטול של הפיקסיז: אמת מידה חדשה לשמאלניות. אם הדבר הכי מטריד שקרה לך השבוע הוא הביטול של הפיקסיז, אתה לא שמאלני.

2.     "זאת צביעות! מה, ארה"ב לא כובשת את עיראק?" – הטיעון הזה מזכיר את הסיפור על האנס ששואל את השוטר שאוסר אותו אם אין לו איזה רוצח לתפוס. מכיוון שנישול ואלימות הם חלק מתהליך ההקמה של כמעט כל ישות מדינתית, כל ביקורת המושמעת על ידי כל אזרח של כל מדינה היא באופן א-פריורי צבועה. אי לכך, שום ביקורת אינה לגיטימית. וזו המטרה של מערך ההסברה הישראלי: לא להתייחס לתוכן הביקורת, אלא להפוך את עצם השמעת הביקורת ללא לגיטימית. כולנו חטאנו וכולנו אשמים, אבל אין פירוש הדבר שאיש אינו צריך לתת דין וחשבון על מעשיו, וגם אם יש בביקורת מוסרית קורט מובנה של צביעות, היא עדיין עדיפה על ניהיליזם, או גרוע מכך, אדישות.     

3.     "זו ענישה קולקטיבית!" – והמצור על עזה הוא לא ענישה קולקטיבית?

3.1. "כן, אבל הפלסטינאים בחרו בחמאס!" לא ממש, ובכל מקרה, האם הישראלים לא בחרו בשרון ונתניהו? לפי הלוגיקה הזו, כל מי שתומך במצור על עזה חייב לתמוך באופן אוטומטי גם בחרם על ישראל.

4.     "החרם לא יעבוד!" – אם המצור הפיזי על עזה עובד, מדוע שמצור תרבותי לא יעבוד? ואם המצור לא עובד, מדוע הוא קיים?

5.     "אנחנו לא דרום-אפריקה!" – נכון, אבל יש נקודות דמיון: המשטר בשטחים, למשל, די דומה לאפרטהייד. המשטר בתוך הקו הירוק יותר ליברלי, ובכל זאת האפליה נגד הלא-יהודים מובנית ומערכתית. בכל מקרה, אין כאן שני משטרים נפרדים, אלא שתי זרועות של שלטון יחיד. האפרטהייד בשטחים אולי אינו נוגע לרוב אזרחי ישראל (זו מטרתו) אבל הם מקיימים אותו ותורמים לו.

6.     "למה שהפיקסיז לא יופיעו בכל זאת אבל יימחו נגד הכיבוש?" זו האופציה הכי גרועה. כך מעריצי הפיקסיז יוכלו לאכול את עוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להתנהג כאילו הם חיים במדינה נורמאלית וגם להרגיש כאילו הם הכניסו לממשלה המרושעת, בלי לעשות שום דבר אפקטיבי.

7.     "אני מחרים את הפיקסיז!" – אירוני, לא?

8.     "אם כבר לבטל – לפחות שייעשו את זה מסיבות אידיאולוגיות ולא יימרחו אותנו" האמת, צודקים מעריצי הפיקסיז.

הביטול של הפיקסיז היה מכוער ושלומיאלי, אבל לפחות הוא הכאיב לכמה אלפי אנשים שבדרך כלל הדבר שהכי מעניין אותם הוא מד הכניסות לבלוג המוזיקה שלהם. אני לא תומך בחרם תרבותי מאורגן, משום שהוא מיד יילכד את שורות הישראלים. אבל חרם לא-רשמי, הוא יכאב הרבה יותר. הוא יכאב משום שהוא בלתי צפוי ומשום שאין איזה ארגון דמוני שאפשר להאשים אותו באנטישמיות וטרוריזם. חישבו על הטרור שיאחז את ההיפסטר אם הוא לא יידע עד הרגע האחרון ממש, האם ההופעה של [שקר כלשהוא] תתקיים. זו הדרך היחידה שבה ההיפסטר יכול להבין, ולו בדרך עקומה, כיצד חיים הלא-אזרחים הפלשתינים. במחי ביטול אחד, הפיקסיז הפכה שוב ללהקה רלוונטית.    

הנדלמן סמית נלחם בטוטאליטריות

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,44519,.aspx

דעתי בנוגע לרמת ביקורות המוזיקה הישראלית זכתה לסיקור נרחב בבלוג זה; עם זאת, מדי פעם מתפרסמת ביקורת מוזיקה ישראלית הראויה לעיון שני. כזה הוא טורו של איתמר הנדלמן סמית המסקר את הגעתם של הפיקסיז, יו לה טנגו, סנטנה והדייב מת'יוס בנד לארץ. הנדלמן סמית מחלק את האושפיזין לטובים ורעים:

"שיטת המקל (סנטנה, מת'יוס בנד) והגזר (פיקסיז, יו לה טנגו). אוונגרד מול קיטש. אמת מול שקר. טובים מול רעים. סיפור ישן. בעוד שפיקסיז ויו לה טנגו הם אמת, סנטנה ומת'יוס בנד הם בדיחה."
מדוע יו לה טנגו טובים טובים? הנדלמן סמית מסביר:

"יו לה טנגו הם אחת הלהקות הפוריות, המגוונות והמעניינות הפועלות בעולם."

הנדלמן סמית אמנם אינו טורח לפרט מה מעניין ומגוון במוזיקה של יו לה טנגו, אבל מכיוון שהוא כותב בבמה מכובדת כמו "עכבר העיר" אני נוטה להאמין לו באופן אוטומטי. לזכותו ייאמר שהוא מסביר בדיוק מה לא בסדר אצל סנטנה:

"סולואים ארוכים על גיטרה תמיד שעממו אותי. אלו של סנטנה, הנפרטים על גיטרה מיוחדת שיוצרה רק בשבילו, משעממים בדיוק כמו האחרים.

לצורך הוויכוח אני מוכן להתעלם מהעובדה שהמוזיקה של סנטנה לא מורכבת רק מסולואי גיטרה ושקשה להמעיט בחשיבות התרומה שלו לחיבור בין רוק ומוזיקה לטינית במהלך שנות השבעים. כמו הנדלמן סמית, אינני מחסידי סנטנה ואין לי שום כוונה להגן על כבודו. אלא שהנדלמן סמית אינו מסתפק בקביעה שהפיקסיז הם אלוהים ודייב מת'יוס הוא השטן (למעשה, המוזיקה שלו מזכירה יותר את הפרגטוריום). הוא זורק לקלחת את אדורנו, הפילוסוף הניאו-מרקסיסטי החשוב:

"ההוגה תיאודור אדורנו הגדיר זאת כך: במצב של "תעשיית התרבות"- שבה האמנות נשלטת ומנוסחת על ידי צורכי השוק, ומסופקת לאוכלוסייה פסיבית שמקבלת אותה – האמנות המסופקת אינה מאתגרת ואין לה משמעות. בעצם, היא מכשיר העוזר לדיכוי האוכלוסייה בידי המשטר הקפיטליסטי. דיכוי על ידי הסחת דעת. האמנות, לפי אדורנו, אמורה להיות סובייקטיבית, מאתגרת, מכוונת נגד הדיכוי. הקיטש לפי אדורנו אינו קתרזיס. הוא פרודיה על הקתרזיס. סנטנה ודייב מת'יוס בנד אינם מאתגרים ואין להם משמעות. סנטנה ודייב מת'יוס בנד הם פרודיה על קתרזיס. סנטנה ודייב מת'יוס בנד הם עוד מכשיר בשורה של מכשירים שנועדו לדכא את הקהל הישראלי."

ראשית, אני מומחה קטן מאד לאדורנו, אבל מה שהנדלמן סמית מתאר נשמע פחות כמו הניתוחים המורכבים של אסכולת פרנקפורט ויותר כמו מרקסיזם וולגרי ישן וטוב. וגם אם נניח שזו תורתו של אדורנו, קשה לי להאמין שהוא היה תופס את הפיקסיז כאמיתיים יותר או מאתגרים יותר מדייב מת'יוס. באיזה אופן הפיקסיז חושפים את עוולות הקפיטליזם ומובילים אותנו לקראת מהפכה פרולטריונית?  האם הפיקסיז מכניסים את הקהל להופעותיהם בחינם, או תורמים את ההכנסות מאלבומיהם לאיזורים מוכי רעב בעולם? מאיזו בחינה המוזיקה של הפיקסיז יותר "מאתגרת" מהמוזיקה של דייב מת'יוס? ובכלל, כיצד מוזיקה "אוונגרדית" (אם אנחנו מניחים את ההנחה הבעייתית שהפיקסיז או יו לה טנגו עושים אוונגרד) תלויה פחות בחסדי השוק ממוזיקת פופ?

אלא שמצב העניינים רק נעשה גרוע יותר: ישראל, כך מספר לנו הנדלמן סמית, חיה תחת משטר טוטאליטרי:

"סנטנה ודייב מת'יוס בנד נועדו להסתיר מהישראלים את המציאות. המציאות היא שישראל מנותקת מהעולם. המשטר הטוטליטארי שלה רוצה להסתיר זאת מהציבור. הקיטש תמיד מנסה לטייח, להסתיר מהציבור, את המורכבות והסתירות של החיים האמיתיים. בדמוקרטיה בריאה, אנשים בעלי רצונות שונים מתחרים ודנים זה עם זה על מנת להגיע לקונצנזוס כללי; לעומת זאת, במשטר טוטליטרי, כל מה ש"מפריע לקיטש" כמו אינדיבידואליזם, ספק, אירוניה- "יש להגלותו" כדי שהקיטש ישרוד. כך מסכם קונדרה, "בכל מקום שבו תנועה פוליטית אחת משתלטת על כל הכוח בחברה, אנו מוצאים "קיטש טוטליטרי". ישראל היא מקום כזה. הבאתם של סנטנה ודייב מת'יוס בנד הוא אקט של חרושת תרבות האופיינית לחברה טוטליטארית. האם באמת יש ליוצרים האלו כזה קהל אוהב בישראל? ברור שלא. למה מביאים אותם? ועוד לבלומפילד (סנטנה)? כי קל לרמות את הציבור הישראלי. או לפחות כך חושבים מקבלי ההחלטות. הציבור מטומטם, הם חושבים, ולכן הוא ישלם. אני לא חושב שהציבור בישראל כזה מטומטם. אני ממאן להאמין ולכן אני תקווה שההופעות האלו יתגלו כבלוף אחד גדול."

אני לתומי חשבתי שהבאת השטן הגדול סנטנה והשטן הקטן מת'יוס היא עסקם של מפיקים פרטיים. עכשיו מסתבר שממשלת ישראל עומדת מאחורי העניין! הבאת סנטנה לבלומפילד הוא מהלך אורווליאני שנועד להסיח את דעתו של עם ישראל בזמן שצה"ל תוקף בעזה ומחיר הלחם מתייקר!  אולם אפילו בתיאוריה ההגיונית לחלוטין של הנדלמן סמית יש כמה כשלים: למשל, אם ישראל היא חברה שבה המשטר שולט בשוק ההופעות המקומי, האם היא עדיין ראויה להתקרא חברה קפיטליסטית ואם לאו – האם הניתוח האנטי-קפיטליסטי של אדורנו עדיין תקף לגביה? ואם ישראל היא אכן מדינה החיה תחת משטר טוטאליטרי-קפיטליסטי, כיצד זה שעל כל סנטנה ודייב מת'יוס מגיעים לארץ גם טרוצקי ורוזה לוקסמבורג, סליחה, הפיקסיז ויו לה טנגו?האם אנחנו מצויים בעיצומו של גלסנוסט? להנדלמן סמית פיתרונים.

ורק כדי לא לסיים באווירת נכאים לנוכח מצבה הטוטאליטרי-קפיטליסטי של ביקורת המוזיקה הישראלית, הנה קישור לפוסט של עידן לנדו, בלוגר שאינו עוסק במוזיקה בדרך כלל, על עיבודים שונים ומשונים לשאקון של באך (כדאי במיוחד לצפות בווידאו של הצרפתי המטורף, מעין שילוב בלתי אפשרי של אדי ואן היילן וז'אן-קלוד ואן דאם).

שיח של חירשים

1. המטאפיזיקה של הפופ 

זה כמו להגיד שאני צר אופקים. אני לא חושב שאני צר אופקים. אני אוהב שהדברים הם מיוחדים ואחרים. מה שאני שונא זה יומרנות שאין לה כינוי, יומרנות מעצבנת. אני אדם שאוהב מוסיקה מלודית. אני לא אוהב ג'ז, נגיד. כשאנשים מתחילים לבלבל את המוח ולהתחבא מאחורי סולמות, ואז כולם אומרים 'זה מורכב, מורכב, מורכב'. מה מורכב, זה משעמם.

גל אוחובסקי 

הציטוט המובא למעלה ממצה את כל הרע בשיח המוזיקה הישראלי. גל אוחובסקי נחשב לאחד מבכירי מבקרי המוזיקה בארץ, אבל הוא מעולם לא כתב מילה על מוזיקה. מה שאוחובסקי עושה הוא זיהוי טרנדים: הוא מתיימר לנסח את מה שנכון אופנתית לאותו רגע, והשאלה האם מדובר בזוג מכנסיים או באלבום היא חסרת משמעות. וכיצד להבדלה בין זוג מכנסיים ובין אלבום תהא משמעות אם הוא חושב שכאשר "מדברים על סולמות", דהיינו מדברים בשפת המוזיקה, זהו בלבול מוח? ההוכחה לכך שאוחובסקי הוא לא יותר משבשבת טרנדים מופיעה כמה משפטים לפני הפסקה המצוטטת: 

קח את 'קינגס אוף ליאון', הלהקה הכי גדולה בעולם היום. בישראל מכירים אותה 500 איש בקושי. היה מועמד ב'כוכב נולד' ששר נורא יפה ושאלנו אותו מה הוא שומע. הוא אמר: 'לד זפלין'. אתה ילד בן 17, למה אתה שומע לד זפלין ולא 'קינגס אוף ליאון'?

חשוב לאוחובסקי שאותו נער פלוני ישמע את "קינג אוף ליאון" ולא את "לד זפלין" משום שהראשונים הם "הלהקה הכי גדולה בעולם היום", תוך שהוא מתעלם מן העובדה ש"קינגז אוף ליאון" לא עושים שום דבר ש"לד זפלין" לא עשו כבר לפני 30 שנה. מבחינה מוזיקלית, זה היינו הך אם אותו ילד מסכן שומע את הלהקה הזו או האחרת.  

הבעיה היא לא השרלטנות של אוחובסקי . הבעיה היא שהרוב המוחלט של מבקרי המוזיקה בארץ מדברים באותו רגיסטר. הבה נשווה לרגע את ביקורת המוזיקה המקומית לביקורת הקולנוע: כתגובת נגד ל"פלצנות" של אינגבר, קליין ושניצר נוצרה תנועה אינטרנטית שעסקה בקולנוע מגובה העיניים של הצופה הממוצע. אלא שבאופן חסר תקדים, גם מבקרי המוזיקה "הממוסדים" וגם בלוגי המוזיקה הצצים ברשת חדשות לבקרים מדברים באותה שפה, שבינה ובין מוזיקה אין דבר וחצי דבר. 

כיצד נאפיין את ביקורת המוזיקה הישראלית? ראשית חוכמה יקדיש המבקר לפחות שתי פסקאות לרקע החברתי של האמן/להקה, וישייך אותם ל"סצנה" ול"ז'אנר", שני מושגים השייכים לסוציולוגיה של המוזיקה, והם חסרי משמעות כאשר אין מגבים אותם בניתוח של המוזיקה עצמה. לאחר מכן, יפנה המבקר לבדיקת מידת "ההתקדמות" של האמן/להקה. ישנה איזו הנחה סמויה שכמו כרישים, אסור למוזיקה להישאר במקום: עליה "לנוע" להיכן שהוא. מה פשרה של "ההתקדמות"? כיצד בודקים התקדמות במונחים מוזיקליים? האם חוסר התקדמות הוא רע בהכרח? למבקר פיתרונים. עוד עיסוק החביב על מבקרי המוזיקה הישראליים הוא השוואת מצב המוזיקה הישראלית ל"עולם" (דהיינו, לעולם האנגלו פוני), תוך הבעת אכזבה מכך שהשוק המקומי עדיין לא זכה להכיר את פלאיה של הלהקה הקיקיונית הנוכחית. לבסוף, ובעיקר כאשר מדובר באמן/להקה מקומיים, יקפיד המבקר לנתח את הטקסטים. מעולם לא מצאתי בביקורת ישראלית ניתוח של ביט, או של קורד פרוגרשן, או של סולו גיטרה, אבל ניתוחי טקסטים נמצא למכביר. העובדה שטקסטים  במוזיקה הם כמו הקישוטים על מנות במסעדות יוקרתיות – אכילים אבל בלתי מהותיים, לא מטרידה את המבקר; ואפשר להבין אותו: מכיוון שאין הוא יודע דבר על מוזיקה, בצר לו יפנה לניתוח מה שהוא מבין היטב – גבב מילים (מה שמדהים הוא שאפילו מבקרים כמו בועז כהן ונדב לזר שהם מוזיקאים מיישרים קו עם האובסקיורנטיזם הכללי). הביקורת הישראלית, אם כן, היא שילוב מייאש של ניתוח טקסטים בגרוש עם סוציולוגיה בגרוש ("סצנת הרוק הניו-יורקית"), מושגים מעורפלים (Fאנק-Pאנק) ומטאפיזיקה בגרוש ("היה קולו של דור שלם"). 

קחו לדוגמא את פסטיבל ה-15 למותו של קורט קוביין. אלפי מילים נשפכו על פועלו של האיש בעיתונות הישראלית, כולן חלולות להחריד. דיברו על כנות, על אותנטיות ועל זעם  תוך כדי מיתולוגיזציה נמרצת של איש שהסיבה היחידה לכך שהוא הפך לקולו של דור היא ש-MTV עשתה אותו לכזה. היחיד שהיה לו משהו חכם להגיד היה דוד פרץ שטען את הטענה (הבעייתית) שכל האקורדים שבהם השתמש קוביין היו מאז'וריים ואילו המוזיקה שלו הייתה כול-כך זועמת (הטענה הזו בעייתית משתי סיבות; אחת, משום שהרבה מאד מהאקורדים שבהם השתמש קוביין היו למעשה פאוור-קורדז אנדרוגיניים, שהדרגה השלישית, ההופכת את האקורד למאז'ורי או מינורי, חסרה בהם ולכן קשה לטעון שהם "מאז'וריים"; שנית, משום שגם על פרוגרשן "מאז'ורי" אפשר להלביש מלודיה מינורית; זו בדיוק הפונקציה של המודוסים. כלומר, פרץ יכול היה להיכנס לדיון המעניין בנוגע למודוסים האהובים על קוביין וחבל שהוא נמנע מכך. בכל מקרה, הרי לכם שיחה שהייתה חולפת מעל הראש של רוב מבקרי המוזיקה בארץ).  

מכיוון שאת ביקורת המוזיקה הישראלית מאפיין חוסר מקצועיות מעליב, ומכיוון שקיים דבר הקרוי אינטרנט, לפתע כל היפסטר פותח בלוג מוזיקה ועורך מיקס טייפים של להקות שעדיין לא קיימות בכלל, ומיד מדמיין לעצמו שהוא מבין גדול במוזיקה. כך יוצא שבלוגי המוזיקה, במקום שיעסקו בעיקר במוזיקה, עוסקים בעיקר בצבירת הון חברתי. מכיוון שמי שמדבר על קולנוע או ספרות חייב להפגין איזו היכרות עם השיח התיאורטי שמלווה אותם, קשה יותר לצבור הון חברתי מפתיחת בלוג על סרטים או ספרים. אבל לא זה המקרה בנוגע למוזיקה: כל מה שצריך הוא לצייץ בטוויטר על להקה איסלנדית שמשלבת פעיות עיזים עם צלצולי פעמונים וכבר הכפלת את מספר חבריך בפייסבוק.  

2. האיך של המוזיקה

אין מסגרת עיונית מסודרת שמקנה השכלה בתחום הרוק. לרגע, אבל רק לרגע, נשמע כמעט מוזר לכתוב על רוק כעל נושא שבו יש לרכוש השכלה. אבל רוק, כמו כל ז'אנר מוסיקלי, כמו כל ז'אנר אמנותי, הוא תופעה סבוכה ומסובכת, שהעיסוק בה מחייב השכלה היסטורית וטכנית… מהם הסולמות של הרוק הישראלי? אילו מקצבים מבדילים בינו לבין מוסיקה פופולרית ישראלית שאינה רוק? אילו מוטיווים מוסיקליים חולק הרוק הישראלי עם הרוק הבינלאומי, ואיזה חלק ממנו הוא מקורי, מקומי, ייחודי? השאלות הללו, ורבות אחרות, אינן יכולות להיענות על ידי מחקר ספרותי, או תרבותי, מדויק ושיטתי ככל שיהיה. הן ממתינות למחקר מוסיקולוגי.

אסף תלמודי

אנו לא שואלים 'מה זה אומר' אלא 'איך זה פועל'

דלז וגואטרי 

אלא שמעז עשוי לצאת מתוק. האינטרנט הרג את המבקר. כאשר הדרך העיקרית לשמיעת מוזיקה הייתה דיסק שעולה שמונים שקלים, למבקר הייתה פונקציה כלכלית: הוא סייע להדיוטות להחליט האם ההוצאה הכספית תצדיק את עצמה. ובאמת, בקונסטלציה כלכלית כזו יש טעם בקביעת טעם. אלא שהקונסטלציה הזו חלפה מן העולם ויתרה את תפקידו של המבקר, משום שכל מה שנדרש מן המאזין הוא להיכנס למייספייס ולהחליט אם הוא אוהב או לא; ובמקרה שהיא מתלבטת, יכולה המאזינה להוריד את האלבום השלם חינם ולגבש דעה מוצקה יותר. אין עוד טעם בקביעת טעם.  

וזו ההזדמנות הגדולה  של ביקורת המוזיקה להפוך לסוגה משמעותית. מרגע שטעמו של המבקר הפך לבלתי רלוונטי, אפשר להפסיק להתרכז במעקב טרנדים ולהתחיל לעסוק במוזיקה עצמה. אלא שלשם כך חייב המבקר להבין בתיאוריה מוזיקלית, בטכניקות נגינה ובענייני הפקה ועיבוד. וכמו שקורה לרוב מי שמתעסק ברצינות במוזיקה, ברגע שאתה מתעמק ב"איך", סיווגים ז'אנריים, "אינדי" מול "מיינסטרים", רימון, כוכב נולד ושאר פיצ'פקס יהפכו לרלוונטיים הרבה פחות.  

אם ישנה סיבה שהדברים הללו לא נכתבו לפני כן, הרי זה משום שחששתי מן הרגע שבו יבקשו ממני לספק אלטרנטיבה. והנה, באמצעות "עונג שבת", מצאתי אותה: Fix Your Mix הוא אתר שמציע שיפצורי סאונד לרצועות קיימות, אבל בעליו גם מחזיקים בלוג שבו הם מנתחים מכל מיני זוויות (לחן, עיבוד, הפקה) שירים פופולאריים. הניתוח הזה כולל בדרך כלל ניתוח של הביט, הסולם, הפרוגרשן, המלודיה ו/או ההרמוניה. הכותבים לא ממש מעסיקים את עצמם בשאלה האם השיר טוב, אלא איך הוא עובד. הם מנסים להסביר כיצד נוצרים אותם אפקטים קוגניטיביים או רגשיים שגורמים לנו ליהנות ממוזיקה. הדקונסטרוקציה הזו הכרחית לכל ביקורת, משום שללא מרחק ביקורתי, "ביקורת" מוזיקה היא בסך הכול יח"צנות בחינם. שנית, השפה הטכנית הזו משותפת גם לטכנו וגם למוזיקה קלאסית; גם לדת' מטאל וגם למוזיקה קלאסית. היא מאפשרת לנו לראות מה משותף למוזיקה, כאשר רוב הביקורות הנוכחיות מנסות להסביר לנו מדוע הלהקה שהמבקר שומע "טובה" יותר (קרי: מעניקה לשומעים אותה מאנה חברתית גדולה יותר) מהלהקות שאתם שומעים בבית.     

רגע, יזעקו שומרי החומות, מוזיקה נוצרת ונצרכת על ידי בני אדם ותמיד יש לה הקשרים חברתיים ואתה רוצה שניסוג לניתוח פורמאליסטי בלתי קריא? התשובה היא לא: אתם רוצים, מעשה ניסים קלדרון, להתפייט על שירת רוק, או להסביר את מקומו של הניו-ווייב במסגרת מלחמת המעמדות הבריטית? בבקשה, אבל רק אחרי שהסברתם איך המוזיקה הזאת עובדת, איך היא עובדת *אחרת* מסוגות אחרות, ומה המשמעות החברתית/פוליטית/מגדרית של האחרות הזו. אתם רוצים להפוך את קןרט קוביין לאליל רוק? תסבירו מה כל-כך נשגב במוזיקה שלו. אם אינכם מסוגלים לגבות את טענותיכם בדוגמאות מתוך המוזיקה עצמה, אתם לא יותר משרלטנים.    

סביר להניח שמבקרי המוזיקה המקצועיים לא ישתנו, משום שעיתונים ייפנו תמיד למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל הבלוגרים יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים ולייצר רף חדש של כתיבה על מוזיקה, שיח שמבוסס על יכולת הסברית וכושר ניתוח, ולא על סיסמאות מטאפיזיות וחסרות משמעות. בעזרת השם, השיח הזה יחלחל גם לביקורת המקצועית. כאשר מירי מסיקה משתלחת במבקרי המוזיקה, היא אולי עושה זאת מהסיבות הלא נכונות, ומאידך, מדוע צריכה מסיקה לקחת ברצינות אדם שלא טורח לקחת ברצינות את המקצוע שלו עצמו? אם המבקרים רוצים להשיב חיים חדשים בסטאטוס המדולדל ממילא שלהם, כדי שיתחילו להוכיח שהם מבינים מוזיקה לא פחות ממי שעושה אותה. ויפה שעה אחת קודם. 

נערות רוק

בתחילת הפזמון של "Star Quality", תמר אפק וגיא שכטר צורחים. "Star quality" הוא אמנם שיר רוק'נרול מושלם, אבל זו הצרחה הופכת אותו לשיר ייחודי. ברוק הישראלי, במוזיקה הישראלית בכלל, לא צורחים. שרים יפה, לפעמים, שרים גדול, עם הרבה ויבראטו, ולפעמים גם מגיעים לתווים ממש גבוהים, אבל צרחה – לא. וזה מוזר כי החיים הישראלים הם חיים מלאי צרחות: של כעס, כאב, שנאה. אבל הרוק הישראלי כאילו מושר בין שתיים לארבע.

אל האבחנה הזו אודות השקט היחסי בו שרוי הרוק הישראלי, אני מצרף וידוי של טעם אישי. את הרוק'נרול העברי שלי אני אוהב רק כשיש בו נשים: "קרוסלה", כאמור, וגם "The Strawberry Jam", "אטליז", "כל החתיכים אצלי", "טרי פויזן" ואונילי.

עכשיו צריך להתעסק בהגדרות: כשאני כותב רוק'נרול אני לא מתכוון לכל הספקטרום האינסופי של הרוק. אני מדבר על מוזיקה רועשת, חצופה, בועטת, סקסית. זו הסיבה ש"טרי פויזן" ואונילי נמצאות ברשימה הזו, אף על פי שהן לא ממש נופלות במגירת הרוק.

אהבת-הנשים הזו ראויה לציון מכיוון שבכל הנוגע לרוק'נרול לועזי, אני לגמרי מעדיף גברים, ובמיוחד גברים עם שיער ארוך וחולצות של איירון מיידן. חלוקה מגדרית מובהקת כזו, גם אם היא מבוססת על הטעם הסובייקטיבי לחלוטין שלי, אומרת דרשני.

תשובה אחת היא שאני שומע עם הזין. הרי הבחורות הללו שהזכרנו לא מכוערות, ובחורות מוזיקליות בכלל שוות פי כמה. אפשר גם לטעון שכאשר מדובר בסולניות, רמת ההגשה שלהן גבוהה פי כמה מזו של הגברים. בהרבה דברים התברך הרוק הישראלי (נניח), אבל בכמות אדירה של סולנים מוכשרים – לא; כוכבי הרוק הישראלי זוכים בדרך כלל בתהילה למרות, ולא בגלל, היכולות הקוליות שלהם. לא כל הסולניות שהזכרתי הן זמרות גדולות, אבל כולן מגישות מצוינות. אם הרוק הגברי נגוע בהגשה נוגה במקרה הטוב ופלגמטית במקרה הרע, ונשות המיינסטרים נוטות להיות קורקטיות במקרה הטוב ודודתיות במקרה הרע, הרי נשות הרנסאנס התל-אביבי נשמעות כמו, תסלחו לי, כוסיות כישרוניות בנות עשרים ומשהו; וככה בדיוק הן אמורות להישמע: צעירות, פרועות, מלאות חיים. הרי לכם תיאור שלא קל להצמיד למוזיקה ישראלית – מלאת חיים.        

חשוב להבהיר – שוב – שאני לא טוען שלא נעשית מוזיקה טובה בישראל. אבל אני שואל את עצמי מדוע כמעט כל המוזיקה הישראלית שמטלטלת אותי גופנית, שמכניסה אותי להיפר-ונטלציה, שעושה לי מה שרוק'נרול אמור לעשות, היא מוזיקה נשית. וזה המקום לחזור לצרחה של אפק. רוק'נרול הוא קודם כל צרחה – צרחה של גיטרה, צרחה של תופים, צרחה גרונית; רוקנ'רול הוא אופן מוזיקלי להוצאת אגרסיות, בעיקר אגרסיות מיניות, אבל לא רק. והרוק הישראלי, גם "האלטרנטיבי" (ביטוי ריק, לדעתי), הוא ברובו רוק כנוע, מובס, מסורס. הוא ברובו פוסט-רוק, במובן הזה שרוב אנשיו – מחוץ לקהילות המטאל והפאנק, שהן ממילא קהילות אוטרקיות – נואשו מהיכולת שלו להיות חייתי, ראשוני, אלים, מיני. אלה מהם שאינם עסוקים בעודף נוגות נגועים בשכלתנות יתרה. 

עכשיו אני מרשה לעצמי להיות ספקולטיבי באמת. מתי הייתה ההתפרצות האחרונה, האופטימית כל-כך, של רוק'נרול ישראלי? הימים היו ימי הגראנג', נכון, אבל הימים היו גם ימי אוסלו; חשבנו שהולך להיות שלום, ושהילדים שלנו כבר לא ילכו לצבא. אחר-כך באו ימים רעים והרוק'נרול הישראלי גווע. אולי זה בגלל המצב הכלכלי, אבל אולי, אולי זה בגלל שכשחשבנו שיהיה שלום, משהו מכוחה של הגבריות הצבאית, הביטחוניסטית והאלימה נחלש, וסוגים אחרים של גבריות הנצו: למשל, גבריות כזו שבה הפאלוס אינו אם-16, אלא גיבסון לס פול אדומה. ואז גילינו שאין פרטנר והרוק'נרול מת. וכשהרוק'נרול מת, קמו לתחייה שירי הלהקות הצבאיות, מופת לגבריות כנועה, אנדרוגינית, תומכת-לחימה בכל מובני המילה. הרוק הישראלי – וזו טענה חזקה ככל שהיא ספקולטיבית וככל שכרעיה כרעי תרנגולת – הוא פג מקומט משום שרוק'נרול הוא מסורת גברית, והרוק הגברי הישראלי כבוש תחת משא הגבריות המיליטריסטית; כשאפשר לשבור להם את העצמות לא צריך לשבור לנו את הגיטרות.

אבל רוק'נרול הוא לא עניין ביולוגי. הגיטרה היא strap-on, היא זין מודולארי. היא מאפשרת לנשים לתפוס את מקומם של גברינו המסורסים במשמר הקדמי של הרוק'נרול; איכשהו הנשים הצעירות הללו מהלכות בין טיפות האתוס הצבאי. איך שהוא הן לא שמות זין. ואף על פי שבאתוס הצבאי גם לנשים יש מקום, והוא לא מקום נחמד במיוחד, המוזיקאיות הללו משוחררות ממנו. הן בועטות, הן צורחות, הן מיניות מבלי להיות מחופצנות, הן מלאות חיים.

אולי זה תוצאה מקרית של לחצי הברירה טבעית, אבל בעוד ההיסטוריה של הרוק'נרול הגברי בישראל נראית לי כמו איים בזרם, הבלחות קצרות וספוראדיות של רעש בינות עידנים של שקט תעשייתי, נדמה לי שכדאי לחשוב מחדש על ההיסטוריה הזו דווקא באמצעות שושלות של רוקריות אלטרנטיביות – לא "אלטרנטיב" ממותג כמו ב-MTV, אלא אלטרנטיבה צנועה ואפקטיבית לאתוס הישראלי הכי חשוב – למשל, דרך הציר פוליאנה פרנק-ענבל פרלמוטר-תמר אפק; אם ישנו רנסאנס מוזיקלי בתל-אביב, הרנסאנס הזה, מבחינתי, הוא רנסאנס נשי. איך אמרה מישהי פעם: כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר.   

האנטמולוג

היא נפרמת בין אצבעותיי

עיניה, שבחרו לתאום כל יום את עומק חולצתה

ידי צבי הים שלה

עמקים רכים, מרחב של עור נרעד

צבעי המים בקולה

חיוך שידע לאזן על קצותיו שתי לחיים

מבלי לאבד את שיווי המשקל

 

כל אלה נשמטים ממני

 וטורחות בסך נמלי המרחק

נחיליהן מתמתחים כמו מחוגי שעון

לייבש את ביצות הזיכרון

נושאות אותי עקוד מכאן

מצמיחות לי עור קרני וגס

 

כדי שאוכל לצאת עטוי שיריון של דימויים קרושים לרדוף 

לנעוץ את הפרפר באות חדה

 אל מתק שעם כמו מיטת כלולות

להכתיר לו נזר של כותרת, לקצוץ את מחושיו

לעקוב עת דמדומים שרופי שוליים כיצד  קמלות כנפיו

כיצד בוצעות ממנו רימות המשמעות עולל מילה ועוד עולל מילה

כיצד הוא מתרוקן מכל עסיס ימיו

נבוב

מאובן לכדי קליפה

כמעט שירה

כמעט שירה

כמעט שירה