הציץ הטלוויזיוני בעידן האינטרנט: ארבע הערות על הכלכלה של האוננות

1.

הביטו בבני הנוער סביבכם: קשה שלא להיגעל לנוכח הטמטום הבהמי הנשקף מעיניהם, מן הלטרגיות המאוסה הנמסכת בכל תו ובכל תנועה. מדוע מדובר בבני אדם כה קלושים? התשובה פשוטה: הכול בא להם בקלות, ובמיוחד תמונות של ציצים. היזכרו נא בעצמכם לפני עידן האינטרנט, בחבריכם ובבני משפחותיכם: היינו בני טיפש-עשרה רזים כחוט, קפוצים כסליל, דרוכים וערניים בכל שעה; ידענו שההזדמנויות מעטות ויקרות מפז. לנו לא היה אינטרנט ומניה וביה, לא הייתה לנו אספקה שוטפת וברורה מאליה של חומרים ארוטיים. דמיוננו הצעיר היה מעורפל וחסר ניסיון – לא ידענו איך נראה בדיוק הגוף הנשי ואלו פלאים אנטומיים-ארכיטקטוניים חבויים במעלה הירכיים של בנות כיתתנו; נזקקנו נואשות לעזרים גראפיים שיבהירו וינמקו. היינו ציידים עיקשים. היינו בלשים חריפים. היינו אוכלי-נבלות של דימויים. אף פעם לא ידעת מהיכן תקפוץ פטמה סוררת, ואיזה עיקול בבד יחשוף דבר מה נפלא וחדש. נאלצנו לחיות משאריות, לגלות יוזמה, דריכות ותושייה. אם אני יודע משהו על מבנה הנרטיב הספרותי, הרי זה משום שביליתי שעות רבות בדפדוף מהיר ברומנים הרומנטיים שאימי שאלה מהספרייה בחיפוש אחרי סצנות אהבהבים מעדות "גלי עונג נשאו אותה עת הטלטלה בזרועותיו". אם התמזל מזלי התיאור הכיל כמה שמות מפורשים – פטמה, דגדגן – שהתווספה להם איכות גרפית חריפה, איכות שארגנה מחדש את הפרוזה האימפרסיוניסטית במכוון ועיצבה אותה לטקסט בר-גמירה. בארת כתב על "הנאת הטקסט"; כתב, ולא ידע מה הוא כותב.

ופרשנות סרטים? את שעות הלילה הקטנות הייתי מעביר מול ערוצי הסרטים בזפזופ נחוש, ממיין את ההיצע לפי שם הסרט, הז'אנר, איכות הצילום ורום השחקנים. כמו מהמר אנליטי המגייס לעזרתו כלים סטטיסטיים מתוחכמים הייתי יודע לצפות מהיכן תצוץ סצנת הסקס הבאה. פיתחתי חוש שישי, מעין הבנה אינטואיטיבית של מבנה הסרט האמריקני שאפשרה לי לנחש, בדיוק כמעט מתמטי, מתי בדיוק הגיבור והאובייקט המיני יתמזמזו ויתחבטו זה בזה בגמלוניות למשך שלוש דקות. אלו לא היו סצנות גדולות; הן אפילו לא היו סקסיות במיוחד (חוץ משתיים או שלוש שחרוטות בזיכרוני עד עצם היום הזה: שנון טוויד מפתה תלמיד תיכון ומדשן אמיק המופלאה רוכבת על ג'יימס ספיידר. האינטרנט קורא לכם, קוראים יקרים). אבל איכות הסצנות לא הייתה פקטור בהנאה: היה זה המרדף, הניצחון האינטלקטואלי על היקום הרנדומאלי והפוריטאני, שהפך את הסצנות הללו לסימנים טהורים של סקס. כמו נביא המגלה שהעולם המחולן מסתיר עדויות ניצחות לקיומו של האל, כך המאונן הצעיר היה צריך להפעיל מנגנונים פרשניים אדירים על מנת לחלוב מן המציאות הלבושה והבלתי מגורה כל טיפה של נוזלי-גוף שניתן היה לסחוט ממנה. ברגעים האפלים ביותר, המיואשים ביותר, הייתי מזפזפ לערוצי הסקס החסומים, שם תחת מעטה כבד של שלג וסטאטיות אפשר היה להבחין, או שאפשר היה לדמיין איזו תנועה בוכנתית, איזו התקמרות של גוו, איזו התעגלות שיכולה להיות שד, או השמש או פניו של שעון. מי שלא קרא ארוטיקה לתוך מסך מושלג לא קרא טקסט לעומק מימיו.

כל זה השתנה, כמובן, עם בואו של האינטרנט. לא אלאה אתכם, קוראים נפלאים, בתיאור מסעותיי במחוזות המפוקפקים יותר של הרשת. אין פטיש או סטייה או קומבינציה שעיניי לא חזו. מסעותיי אלו הותירו אותי, כפי שהותירו את הג'נטלמן למואל גוליבר, קהה-חושים וציני מעט. זה המחיר שמשלם האיש שראה יותר מדי.

2.

בשבועות האחרונים אני עוקב אחרי העונה החדשה של "ספרטקוס", סדרת הטראש המהנה למדי של Starz, ערוץ פרימיום אמריקני. בתור ערוץ פרימיום, סטראז אינו כפוף לדיקטטורה החסודה של ה-FCC והוא יכול להראות עירום ואלימות ככל העולה על רוחם של מנהליו. "ספרטקוס" היא סדרה המבקשת במוצהר לספק את צרכיהם הבסיסיים והגסים ביותר של צופיה. היא עושה זאת מבלי להתעטף בצידוקים אמנותיים ומתוך גאווה גדולה, כמו נערה בת שש עשרה המגלה את כוחם של חיטוביה החדשים. "ספרטקוס" מציע סקס מכל גוון וסוג: גברים עם נשים, נשים עם נשים, גברים עם גברים וכל שילוב אפשרי בין הקטגוריות. האסתטיקה היא אסתטיקת סופט-קור – בלי זקפות ובלי ערוות – אבל הסקס מצולם במין חדווה טרנסגרסיבית שמפצה על קלישאות הז'אנר.

דא עקא, קשה להתחרמן מן הסצנות הללו. לא שהמשתתפים אינם נאים, והזוויות בהחלט מחמיאות והתאורה מלטפת. אבל מי שהתרגל לאספקה שוטפת על הארד-קור יתקשה להתרגש לנוכח מה שמתרחש על מסך הטלוויזיה, כאשר הקלקה אחת על העכבר תשלח אותו היישר אל המדמנה האינטרנטית, שם אפשר לגרד כל עקצוץ ולספק כל גחמה.

במסתו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מבכה את וולטר בנימין את היעלמותה של "ההילה", אותה מיוחדוּת שמעניקה ליצירת האמנות את "אמנותיותה". האינטרנט, כך נדמה, גזל מן הציץ הטלוויזיוני את הילתו האירוטית. לפני בוא האינטרנט גברים נזקקו לתחבולות שונות ומשונות על מנת לצפות בזוג שדיים. המאמץ היה מפרך ואילו התנובה – ברי המזל זכו לראות כמה תריסרים לכל היותר. רובנו שזפו זוג או זוגיים או שלושה, כמו חיות בר נדירות וחששניות בספארי. עתה, בעידן השעתוק המקוון, מאות מיליוני ציצים מצולמים מסתובבים באינטרנט, והם קופצים עליך ונועצים בך את פטמותיהם אפילו אם לא חיפשת פורנו. מחבר מלנכולי יותר היה תוהה אם כל חיפוש באינטרנט הוא, לאור התוצאות, חיפוש אחרי ציצים.

מדוע מתעקשות, אם כן, רשתות הפרימיום לשבץ *כל-כך* הרבה ציצים בשידוריהן? התשובה פשוטה ובינה ובין ארוטיקה אין דבר וחצי דבר. HBO מראה ציצים אך ורק משום שהיא יכולה להראות ציצים. זוהי פעולה פשוטה של התבדלות, בבחינת אצבע משולשת לרשתות הגדולות והרגולציה המטופשת שלהן. באופן פרדוקסאלי, אם צופי Starz מתחרמנים מהצפייה ב"ספרקטוס", אין זאת משום שהציצים של לוסי לאולס נפלאים אלא משום שצופי Starz, בניגוד לעמך, יכולים להרשות לעצמם לשלם על צפייה בציצים של גברת לאולס. בעידן האינטרנט השד המשודר מפסיק להיות מסמנים ארוטיים ומתחיל לסמן מעמד כלכלי ואפילו, במקרה של HBO, לתפקד כתו תקן של איכות טלוויזיונית. אין שום סיבה להראות ציצים ב-“Boardwalk Empire”. הם, כמאמר הקלישאה, בהחלט לא מהווים חלק אינטגראלי מהעלילה. אבל האופן שבו הם מרחפים ברקע, מעין אביזר-תפאורה נוכח בכל, מצביע בפני הצופים על העובדה שהם אכן צופים בתוכנית של הערוץ המהולל.

3.

"אני מזהה את זה כשאני רואה את זה" כתב אותו שופט מפורסם על פורנוגרפיה ובכך ייסד את דיסציפלינת האפיסטמולוגיה של הפורנו. כבוד השופט סטיוארט הבין כי מוצר תרבותי, כמו החתול השרדינגרי, אינו פורנוגרפי או לא-פורנוגרפי לפני שנותנים בו מבט טוב. אבל כבוד השופט שכח שבניגוד לאמנויות אחרות, המבט אינו מספיק. כדי לדעת בוודאות שלמה אם דבר-מה הוא פורנוגרפיה או לא, צריך הצופה – הבה נניח שהוא גבר – לזוע בכיסאו בחוסר-מנוחה פעם או פעמיים, ולהעיף מבט סביב-סביב ואולי לסגור את הדלת מאחוריו, ואם היד כבר מתחילה לנדוד לעבר המכנסיים, אז רבותיי, יש בידינו מוצר פורנוגראפי. המגע הביצועי של הצופה בעצמו הוא החותמת הפילוסופית של ידע וודאי ומוחלט.

4.

אם הייתה לפוסט הזו מטרה, מלבד קשירת רולאן בארת והציצים של זינה הנסיכה הלוחמת יחדיו, הרי מטרתו הייתה לרמוז שהרגע הזה שבו אדם קרוב אצל עצמו, שהרגע האינטימי ביותר אינו אינטימי כלל והוא בסך הכול פונקציה של זמזום שרתים והנפקות בורסה ולוחות שידורים. כדי ליהנות ממוצר פורנוגראפי צריך אדם להדחיק לא רק את אופני היצור של המוצר הספציפי הזה, דהיינו לבצע פטישיזציה של הסחורה, אלא לשכוח שהוא עצמו חיה כלכלית ושתשוקותיו הכמוסות ביותר מנוסחות על ידי היצע וביקוש וזמינות טכנולוגית, כלומר לבצע פטישיזציה של הנפש. במילים אחרות, בלי ארגונים פסיכו-פוליטיים כמו הכנסייה או הפסיכואנליזה שיספקו לנו מיתולוגיה מינית א-מטריאלית, שבמסגרתה אלוהים או אבא אחראים למיניות שלי, אין כלכלה מינית. ההכחשה היא תמיד כפולה – של כלכליות המצרך וכלכליות הצרכן; ברגע שהכחשה אחת מתפרקת יתמוסס התהליך כולו והרגע יחלוף. לאור הדברים הקשים והמסובכים הללו, קוראים יקרים, לא נותר לנו אלא להתפלא על כך שעוד עומד לנו בכלל.