שלוש הערות על הרלטיביזם הישראלי

1.

כאשר מדעי הרוח והחברה הישראליים החלו להטמיע בקרבם את המחשבה הפוסט מודרנית באמצע שנות השמונים, נזעקו שומרי החומות על מנת להגן על התרבות הישראלית מפני הפוסט-ציונות והרלטיביזם המוסרי שנחשבו לתופעות הלוואי של אותה פילוסופיה שערורייתית.

דע עקא, בינתיים הפכו הישראלים עצמם לפוסט-מודרניסטים ורלטיביסטים מושבעים. את רוח הרלטיביזם אפשר לקרוא בתגובות לרשימתי הקודמת, שעסקה בפסיכולוגיה של ביטול הפיקסיז (מסתבר שזו דיסציפלינה שלמה עכשיו, אחות לאסכולת שדרות בלימודי טראומה). המגיב "א", למשל, כותב:

אין דבר כזה "אי מימוש של רצון ילדותי [..]" לאנשים שונים יש רצונות שונים. מי שמפריע לו המצב הנוראי של המגינה [כך] שלנו שיפעל לשפר, מי שמפריע לו ביטולי הופעות שיפעל לתיקון המצב. ככה חברה דמוקרטית עובדת – אנשים פועלים בקבוצות להשגת היעדים שלהם. יהיה יעדם מלחמה, שלום או חוקיות מריחואנה.

ואילו המגיבה "שירלי" מחדדת:

ראשית לכל אדם ישנן נקודות שכואבות לו יותר מאחרות, וגם אם לאחר זה נראה כמו זוטות אי אפשר לבטל תחושות. ביטול של להקה אהובה יכול להיות גם שברון לב, זה הקטע של מוזיקה – היא גורמת לך להרגיש. זו אינה אטימות,זו תשוקה מסוימת של אדם מסוים.
אני לא מוצאת לנכון לזלזל ברגשות של אף אדם.

[…]

לשרוף את העיניים מהגז בבילעין,לחיות בקרוואן מיותם ודולף על גבול עזה,לישון באוהל מחאה ליד בנין הממשלה ולהיות טבעוני-זה אנוכי.

במילים אחרות, המגיבים "א" ו"שירלי" מציעים כי מנקודה פילוסופית טהורה, אכזבתם של מעריצי הפיקסיז ונכונותם של המפגינים בבילעין להסתכן בפגיעה פיזית או במוות זהות, מכיוון ששתיהן נובעות מתשוקה אנוכית. לא נותר לי אלא להסכים: מבחינה פילוסופית טהורה, אין הבדל. אלא שבני האדם אינם ישויות פילוסופיות טרנסצנדנטליות; הם חיות פוליטיות, הנאלצות להכריע הכרעות מוסריות לא בחלל ריק, אלא בסיטואציות רוויות היסטוריה ויחסי כוח. ומכיוון שאנחנו חיות פוליטיות ולמעשים שלנו, או להעדרם, יש משמעות פוליטית מניה וביה, פרסום פוסט עצבני על ביטול הופעה והתמודדות שבועית עם קבלת הפנים של שוטרי מג"ב אינם נושאים את אותו ערך מוסרי.

זהו רלטיביזם מסוג אחד. רלטיביזם אחר מציע מגיב בשם "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

ושוב "שירלי" מחדדת:

כמו שנאמר פה-מחאה זה להופיע גם כאן וגם שם,זה להתיצב מול הקהל ולהעביר את המסר.

זהו מהלך רטורי אהוד מאד על הישראלים משום שהוא הורג כמה ציפורים עם אבן אחת. הוא מציג את הישראלים כעם נאור המקדם בברכה הופעות רוק – מלבד הביטלס – ואת העזתים כעם חשוך וקנאי. הטלת האשמה על העזתים עצמם מטשטשת את העובדה שאם ישנם מרכזי תרבות בעזה, הישראלים כנראה הפציצו אותם, וגם אם ישנו אולם ראוי להופעתם של הפיקסיז והקהל כולו דרוך ומשולהב, עדיין ישנו העניין הפעוט של המצור. אבל היהלום שבכתר הדמגוגי הוא הקורלציה המשתמעת מדבריהם של "רן" ו"שירלי" בין המוסר המפוקפק של הפלסטינים ובין השלטון הצבאי הישראלי. הבה נקרא שוב את הפסקה המרתקת הזו של "רן":

כי מי שבאמת רוצה שלום היה מביא את הפיקסיז לשתי הופעות – אחת בתל אביב ואחת בעזה. שכן ברגע שגם בעזה יתחילו לשאול את עצמם "where is my mind" אז הסיכויים לשלום יהיו הרבה יותר גבוהים. ותאמין לי שהתרחיש הזה משאיר את אסמעיל הנייה ער בלילות הרבה יותר מרעש המנוע של F-16 ישראלי שעובר לו מעל הראש.

"מי שרוצה שלום" מזכיר לנו רן, היה מביא את הפיקסיז להופעה בעזה; מכאן נובע שהנייה, המוזכר שני משפטים אחר כך, אינו רוצה שלום. מדוע הנייה אינו רוצה בהופעה של הפיקסיז? משום שהחשיפה לתרבות המערב תערער את שלטונו העריץ. מכאן נובע הסילוגיזם הבא: אם הנייה מתנגד להופעת הפיקסיז משום שאינו רוצה שלום, אזי אם ממשלת ישראל *לא* מתנגדת להופעת הפיקסיז הרי היא רוצה שלום. זו לוגיקה בסיסית. כאשר "רן" טוען כי ישנו קשר משמעותי בין פתיחות למערב ובין הרצון לשלום, הוא מצדיק את הכיבוש כמשימה תרבותית שנועדה לשחרר את העזתים משלטונו העריץ של החמאס. העובדה שישראל תמכה בשמחה בתנועות עריצות, פלסטיניות ואחרות, כשזה תאם את האינטרסים שלה לא מטרידה את "רן". גם העובדה שמבחינת העזתים מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ'י מייצגים את תרבות המערב הרבה יותר מהפיקסיז לא מעניינת אותו.

הרלטיביזם שרן מייצג, אם כן, איננו רלטיביזם מוסרי, כי אם רלטיביזם פוליטי, המטשטש את יחסי הכוחות המוטים בין ישראל והפלסטינים. רוב הישראלים אינם תופסים את עצמם כאימפריה צבאית ומעצמה אזורית, אלא כשטעטל פרוץ לכל הרוחות. לכן יכול משה "בוגימן" יעלון לתאר "עימות נמוך-עצימות" כהמשכה של מלחמת העצמאות, כלומר כמשחק סכום אפס בין שני כוחות שווים (וההסכמה במחקר שמלחמת 48' לא הייתה כזו היא, שוב, לא רלוונטית). המשוואה הופעה בתל אביב = הופעה בעזה מניחה שישראל ורצועת עזה הן שתיהן ישות פוליטיות נפרדות וריבוניות וכי אי היכולת של הפיקסיז להופיע בעזה נובעת רק משלטון החמאס הארור ולא, נניח, מהשלטון הצבאי המתמשך של ישראל.

2.

אבל גם לדלוזיה הישראלית יש גבול. שלושים ומשהו שנים ישראל אינה נלחמת במדינות ערב ובינתיים היא מנהלת שורה של מלחמות זעירות עם הפלסטינים. כשמצרים וסוריה תקפו אותה, ישראל הייתה קורבן; כשישראל עושה רמונט לג'נין והופכת את עזה לגטו, קשה לחשוב עליה כעל קורבן. לכן ישראל משתוקקת לפצצה האיראנית.

כן, זהו טיעון לא-אינטואיטיבי. הרי ביבי מתרוצץ בכל העולם בניסיון לקפד את ראשו של תהליך הגירעון האיראני. אבל כבר שייקספיר הבחין כי הליידי doth protest too much. אם קברניטי ישראל היו משוכנעים בכל ליבם כי ברגע שאחמדיניג'אד ישיג פצצה הוא ישגר אותה לתל-אביב, שום סנקציה בינלאומית לא הייתה מונעת מהם לתקוף את איראן. ביבי וחבר מרעיו אינם חוששים מן הפצצה, הם מתענגים אליה. כל שלב נוסף בתהליך הביקוע הוא כמו תנוחה טנטרית חדשה וכל דיון באו"ם הוא מזמוז לח בדרייב-אין.

מדוע? שואל הקורא הספקן – מה ישראל צריכה פצצה איראנית? ובכן, ישראל צריכה פצצה איראנית משום שכאשר איראן תהיה מעצמה גרעינית, אפשר יהיה לדבר, לראשונה זה שלושים שנה, על איזון אסטרטגי בין ישראל ואויבותיה. וכאשר אפשר יהיה לדבר על איזון אסטרטגי ישראל תוכל לשוב למקומה הטבעי כקורבן תמידי, כמדינה קטנה ומוקפת אויבים, כאובייקט לאמפטיה וסיוע כספי. לא עוד יסתובבו צעירי אירופה בכאפיות; לא עוד ישרפו דגלים אל מול השגרירות; לא עוד יתקלו דוקטורנטים דוברי עברית במבטים רושפים בקפיטריה. איראן הגרעינית תשכיח מהלבבות את הפלסטינים וכולם יאהבו אותנו שוב.

3.

גם אם הפוסט-מודרניזם הוא פרויקט שנכשל, הדחף שהניע אותו היה דחף מוסרי מעיקרו: הוא ביקש ליצור מערכת אתית חמורה יותר, אוניברסאלית יותר ומורכבת יותר מזו המודרניסטית. הרלטיביזם הציוני, מאידך, נועד לזכות מראש את ישראל. כאשר ישראל מתנהגת באופן נאור יותר מהפלסטינים, מזכירים לנו שאנחנו "וילה בג'ונגל"; כאשר ישראל מפרה אמנות בינלאומיות מזכירים לנו שפה זה "לא שוודיה". ישראל אינה ממוקמת בחלל תרבותי קבוע ומסוים. לעולם היא תנוע בין עולמות ותרבויות ותשווה את עצמה למי שיאיר אותה באור המחמיא ביותר. הישראלים הטמיעו את הפוטנציאל הניהיליסטי, המקיאבליסטי, של הרלטיביזם מבלי לעמוד בדרישה הפוסט-מודרניסטית לבחינה עצמית ביקורתית, דקונסטרוקטיבית, מתמדת. מה שנותר הוא פרודיה על השיח הנאור: המבטא מושלם, אבל המילים חסרות משמעות.

אמנציפוביה

הציונות ביקשה לספק מזור לשורה שלמה של בעיות יהודיות-אירופאיות. האמנציפציה הייתה אחת מהן; רוב ההוגים הציונים העריכו כי הפרויקט האמנציפטורי נכשל כישלון חרוץ ולכן אין ליהודים מה לחפש באירופה. רק ציונים מעטים ראו באמנציפציה סיפור הצלחה וחששו שהיא תוביל להתפוררות מרקם החיים היהודי. לאחד העם ולארתור רופין היה מעט מאד במשותף, אבל את שניהם הניעה דאגה גדולה לעתידו של העם היהודי, ההולך ונטמע בסביבתו הנוכרית.

היהודים האירופאים בילו את המאה שקדמה לשואה סחופים בזרמים מתחלפים של הטמעות והדרה. אך בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, רבות מהבעיות שהצמיחו את הפיתרון הציוני איבדו מעוקצן: קרוב למחצית היהודים חיים תחת ריבונות יהודית והשאר מתרכזים במדינות עשירות וליברליות. היהודים עשירים יותר, בריאים יותר ובטוחים יותר מאי פעם.

מה, אם כן, עשוי להיות הרציונאל להמשך המהפכה הציונית? אנשי "תכלת", כתב העת החביב על ביבי, מספקים לנו תשובה. מייקל אורן, שגרירנו בוושינגטון, כותב בביקורתו על הסרט "אל תתעסק עם הזוהאן": "

אל תתעסקו עם הזוהאן הוא הביטוי הבוטה ביותר של השקפת העולם העומדת ביסוד האוטופיה היהודית־אמריקנית. שלא כמו הסרט, המתאר את ישראל כארץ רדופה וחסרת חיוּת ואת ברוקלין כמעין גן עדן עליז, בקומדיה של אדם סנדלר דווקא ישראל היא ארץ החלומות ואילו ברוקלין היא שדה קרב של ממש. ובכל זאת, זוהאן מעדיף את אמריקה. "כל המלחמות האלה – בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות: הבטחת המשכיותה של היסטוריה בת שלושת אלפים שנים, תחייתה של התרבות הלאומית העברית והגנה על העצמאות המדינית היהודית. אבל הצורך של זוהאן להגר לאמריקה גובר על כל השיקולים הללו. באמריקה הוא יודע בדיוק בעד מה הוא נלחם – על ההזדמנות להינשא ללא־יהודייה ולעצב תסרוקות בקניון.

ובמאמר אחר, שאליו כבר התייחסתי בעבר, העורך אסף שגיב דורש, במחווה אנטי-ליברלית מובהקת, להתנגד לנישואי תערובת בין יהודים ולא-יהודים: לא מתוך קסנופוביה, חלילה, אלא מתוך דאגה כנה לבריאות הדמוגרפית של יהדות העולם. שימו לב לסיום המרתק של המאמר:

קשה לחזות, בשלב זה, מה יעלה בגורלה של יהדות התפוצות. אולי התחזיות האפוקליפטיות נחפזות מדיי לבשר על קצה הממשמש ובא; קהילות מסוימות מפגינות, ככלות הכל, עמידות ראויה להערכה בפני פיתויי ההתבוללות ואבדן הזהות. ובכל זאת, נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני־עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון במאמר שהתפרסם מעל דפי תכלת לפני שנים ספורות, "ישראל היא המקום היחיד המציג 'ברירת מחדל' של קיום עברי־יהודי… שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו". ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה – דיינו.

שגיב מודה, הלכה למעשה, כי רק אי-ההפרדה בין הדת והמדינה שומרת על הצמיחה הדמוגרפית היהודית בישראל; יותר משהשבת שומרת על המדינה, המדינה שומרת על השבת. זו היא הודאה חמורה מעין כמוה בכישלונה הדמוגרפי של היהדות. כמובן, שגיב אינו יכול לרמוז שמשהו דפוק ביהדות; לא חוסר-הרלוונטיות של היהדות בעולם הפוסט-מודרני הוא שמרחיק את הצעירים היהודים, אלא הסיכוי להתמזמז עם דונה-לי הדדנית בדרייב-אין.

מה מדאיג כול-כך את אורן ושגיב? הם לעולם לא יודו בכך, אך הם מודאגים מכך שהאמנציפציה הצליחה; כל-כך הצליחה שרק באמצעות התכת הדת היהודית והמדינה הישראלית מצליחים היהודים הישראלים לייצר צמיחה דמוגרפית חיובית. יהודי התפוצות, מאידך, כמו בורגנים טובים, עושים פחות ופחות ילדים, וגם אלה לא מוצאים בדת היהודית תשובות לשאלות שמנסחות את חייהם. היהדות מצויה במשבר התיאולוגי החמור ביותר מאז המהפכה הצרפתית ובעיני הציונים הפנכיאה היא מדינת ישראל: אם לא תשאיר ליהודים ברירה, חזקה עליהם להישאר יהודים. דומה הדבר לרופא הרושם אקמול לחולה סרטן.

אבל לא בצרותיה של הדת היהודית עסקינן, אלא בצרותיה של מדינת ישראל, שחצי מהאנשים שחיים תחת דגלה כלל אינם יהודים. האמנציפוביה של שגיב ואורן, ושל הישראלים בכלל, מספקת מעין הסבר בראשיתי לתולדותיה של ההתיישבות הציונית – מכיבוש העבודה וכיבוש הקרקע, דרך הנכבה, האפרטהייד בשטחים והמלחמות העונתיות: אם חברה פתוחה ורב-תרבותית פירושה התבוללות תרבותית והתדלדלות מספרית, אזי רק חברה לוחמנית, עיקשת, גזענית ומתבדלת תשמור על הגחלת היהודית. מרגע שנפרץ הגטו האירופאי, נצרכו הציונים לבנות להם גטו חדש על חוף הים התיכון.

אכן, הישראלים אינם מחרחרי מלחמות. אין הם רוצים לנגוש בפלסטינים כבר מאה שלמה. ליבם של לוחמי "יחידת עוז" נשבר בקרבם כשהם מעלים על מטוס ילד ניגרי חמוד. אבל ברירה אין: ברגע שנותנים לבני התשחורת היהודים ברירה, מיד הם מקפצים ממיטה נוכרייה למיטה גויה ומתעסקים בעבודת אלילים כזו או אחרת וזמן למעט יידישקייט ואיזה דף גמרא אין להם. והרי הסקס אפיל הלבנטיני ידוע ברבים, ומה תרצה יותר בת ישראל חסודה, עיניה קרח תכול לוהט, ירכיה קרות וחלקות כבהט וניצני שדיה כגביעי אשל, מאשר לחוש את מגעו של הפלסטיני המקומי, גוו הבדואי האציל קמור בהתרסה, עורו כהה כמו הבטחה וידיו הגדולות והגסות מספרות לה כל מה שהיא צריכה לדעת על הנילוס שבמכנסיו. ואז אנה אנו, צאצאיהם החלושים והחיוורים של תלמידי ישיבות ממז'יבוז', באים? מה, אנחנו אוהבים ללכת לשייטת ולריב עם תורכים? לא, אבל אחרת איך נדע שאנחנו גברים?

לסיכום, קוראים וקוראות נכבדים, לא רק מלחמות ישראל הן מלחמות אין ברירה, כל קיומה של מדינת ישראל לא-ברירתי מעצם הגדרתו. אין לנו ברירה אלא להיות חארות בלתי-ניתנים לאהבה, משום שאם יאהבו אותנו, אזי אנחנו נחזיר אהבה ואנחנו מן עם כזה שכשהוא מתאהב הוא מאבד את הראש וישר הוא מתאסלם ועובר לגור ברמאללה. ועם כל הצער שבדבר, היהדות, כפי שהיא נראית היום לא מספיק סקסית בשביל למשוך אליה צעירים יפים ומבריקים. יש בה חן, ביהדות, ואיזה רמז לאפיל א-לה הספרנית הסקסית, ואפשר אולי לעשות לה מייק-אובר ולגלות את הטינה פיי שמתחבאת שם מתחת, אבל לא בישראל. לא, אנחנו בישראל אוהבים את היהדות שלנו נכה ומיושנת, כי יהדות סקסית, קוגרית, לא צריכה חבורה של גנרלים שישמרו עליה. ולכן, כול עוד יהדות התפוצות לא תתפוס לעצמה בציציות ותשלוף את עצמה מן הבוץ התיאולוגי העמוק שבו היא נמצאת, אנחנו נהיה כאן, שנואים ומרושעים, פשוט כי אין לנו ברירה.

התבוללות ציונית

'ברית שלום' מכרסמת את השרשים של התנועה הציונית – את הלאומיות העברית ואת המדיניות הישראלית, את תקוות הגאולה השלמה ואת היעוד הלאומי הגדול כולו. מה אפשר לעשות נגדה? כיצד נלחמים בה? לדעתי המלחמה בה תצליח רק אם תהא מלחמה אידיאולוגית בהתבוללות החדשה.

צריך לזכור תמיד שיש לא רק התבוללות ליברלית-קוסמופוליטית והתבוללות אידישיסטית-קומוניסטית, אלא יש גם התבללות ציונית. אף בציון מוסיפים המתבוללים להתגעגע אל 'הגלות הפורחת' ועל ה'עם העיקרי' שאפשר לשיר לפניו 'מה יפית'. לא מקרה הוא זה שנתרבו כל כך בימים האחרונים אף בארץ ישראל יהודים ויהודיות שמתביישים בשם העברי שלהם ומבליטים את שמותיהם הנוכריים: הוגו, האנס, ארטור, בוריס, בעריל, טאניה, סאבינה וכיוצא באלה. ולא מקרה הוא זה שבבתיהם של הפקידים, הראשיים, שלנו מכל המינים ושל שנקראת 'האינטיליגנציה העליונה' אין זכר לדבור עברי, לספר העברי ולמנהג עברי, דתי או לאומי. ההתבוללות חזקה היא בארץ-ישראל בחוגים ידועים לא פחות מבחוץ לארץ ויש כאן לא הבדל מהותי, אלא אך הבדל במספר האחוזים. אם לא נרוצץ את ראשו של הנחש הצעיר – ההתבוללות הציונית – ימית את כל הציונות בארסו הנורא. והמתתו היא המתתם של האידיאולוגיה 'הברית שלומית' ושל המצא הגלותי שלה. המקל כפוף לצד אחד יותר מדי – לצד הרוחניות והאנושיות הכללית. ועל הגיעה השעה לכופפו אל הצד השני – אל צד המדיניות והלאומיות העברית המתיחדת. ואז אפשר יתישר המקל פחות או יותר. אם לא – יש סכנה בדבר שהציונות תהא הולכת ונעשית התבוללות  גמורה עם קורטוב של דתיות 'מזרחית' מצד אחד, ודתיות רפורמית-הומניסטית-הרמאן-כהנית מצד שני. רק כשיכשל עוזר ההתבוללות הציונית, ייפול עוזר 'ברית שלום', פריה של התבוללות משונה זו מדעת ושלא מדעת.

וכלי הזין במלחמה זו בהתבוללות וב'ברית שלום' כאחת הוא – הקמת האידיאל המשיחי הישראלי במלוא היקפו. חלילה לנו לקצץ את כנפיו של האידיאל אפילו לתכלית הרצויה ביותר: אידיאל מקוצץ איננו אידיאל כלל. על תביעות מדיניות-מעשיות ידועות אפשר לוותר באופן זמני, אבל אסור לוותר על עיקרי האידיאל אפילו באופן זמני. כל וויתור על הרעיון לא רק מרפה את הידיים העוסקות בתחית העם ובבניין הארץ, אלא הוא אף נוטל את נשמתו של היעוד הנצחי.

– יוסף קלוזנר, "מוצאה של ברית שלום", 1931.

מן השפה לחוץ

Y'know that ringing in your ears? That 'eeeeeeeeee'? That's the sound of the ear cells dying, like their swan song. Once it's gone you'll never hear that frequency again. Enjoy it while it lasts

Chlidren of Men

לפני מספר שנים פרסמתי ב"וואלה!" רשימה שעסקה בכרסום עמדת "האינטלקטואל" של סופרי ישראל. הצעתי שם הסבר מטריאליסטי לגוויעתו של האינטלקטואל: מצד האחד, האליטה איתה גרוסמן/עוז/יהושע הזדהו ירדה מגדולתה ומאידך, ריבוי מקורות המידע והתקשורת מגחיך את טענתו של האינטלקטואל לאמת (עובדתית או מוסרית) שאין בילתה.

 

והנה, בעודי קורא מאמר של הסוציולוג גיל אייל, שכלל אינו עוסק בספרות – אם כי הוא עוסק באינטלקטואלים – נתקלתי בפסקאות הללו, המציעות הסבר שונה (ומשלים) להיפותזה המטריאליסטית. אני מצטט באריכות:

 

"Abraham Cordova argued that, during the 1920s, the Hebrew writers' association managed to establish itself as the cultural center (i.e., the legitimate source of "sacred" culture) of the Jewish community in Palestine. This group bequeathed to Israeli dominant culture its distinctive discourse, already institutionalized by the end of the nineteenth century in the cultural centers of Odessa and Warsaw, and brought wholesale to Palestine by the Hebrew writers who left those centers (the major figures were Ben Zion, Klausner, Barash, Rabinowitz, Bialik, and Tchernichowsky).

The specific quality of this discourse derived from its East-European nativity: it was centered on the revival of the Hebrew language, emphasizing the uniqueness and distinctiveness of a Jewish ethnic identity. The definition of the collectivity as a cultural-linguistic "nation" was linked with "the image of the 'sofer' [writer] as a sage who has some claims to spiritual leadership and mastery of Hebrew culture." While in the diaspora this image included an active role in Zionist politics, in Palestine it was limited by the monopoly of Labor Zionist leaders such as Ben-Gurion over political decision-making. Nonetheless, the "sofer" still claimed to be the moral guide of the new Jew. In the words of one of the Odessa-Warsaw group: "The sofer was … a teacher, a guide, a patron, a spiritual father, a man divinely inspired, a high priest. He was a saint and hence, every word printed was a sacred word. The sofer was the flag bearer." According to Cordova, Labor Zionist leaders recognized this claim: their formative years in East Europe were marked by a struggle against the Yiddish-speaking "Bund," in which they upheld the cause of Hebrew. Both groups shared a "common universe of discourse," in which writers were the distinguished guardians of Hebrew culture, while Labor leaders were their most significant audience. Thus a "modus vivendi" evolved, as the twin positions of these two elites were differentiated and reinforced.

The writers' claim for "moral leadership" was in effect a bid for monopoly over identity-making. When they arrived in Palestine in the 1920s, neither they nor their socialist allies possessed the institutional means to enforce such a bid in a small but heterogeneous Jewish community under a British mandate. Inevitably they were challenged by alternative intellectual circles that offered alternative programs for making Jewish identity. In a sense, it was in the context of competing bids for cultural hegemony that the two allies – the writers and the Labor Zionist leadership – "found" one another and were able to establish their partnership."

 

Gil Eyal, "The Discursive Origins of Israeli Separatism: The Case of the Arab Village", pp. 404-405

 

על פי קורדובה ואייל, סמכותו של "הסופר" נבעה משני מקורות: ראשית חכמה, איזו הבנה עמוקה של נפש האדם וה-Conditio Humana. אך המקור השני – שליטה בעברית – חשוב יותר לענייננו, משום שהוא ייחד את המפעל הציוני מהבונדיסטים שדיברו יידיש, המתבוללים והנוצרים האירופאים שדיברו בשפה הוורנקולרית, ומתושבי פלסטין, שדיברו ערבית. השליטה הוירטואוזית בעברית, היא המדיום שבו התנהלה המהפכה הציונית, הפכה את הסופרים לאליטה שעיצבה את תוכנה וברה של ההוויה היישובית והישראלית.

לכן, אני רוצה לטעון שהקריאוליזציה של העברית, לא פחות מהחלשות האחוס"לים, ייתרה את האינטלקטואלים. למעשה, מדובר בשני הצדדים של אותו מטבע, שהרי הסופרים ותנועת העבודה היו צרורים בברית היסטורית. הקריאוליזציה של התרבות הישראלית היא אפקט ישיר של הליברליזציה והגלובליזציה של השוק הישראלי. השפה הישראלית לא רק הפכה ל"לועזית" יותר (עקב הכללתה בתחום החסות האמריקני) אלא גם – כתוצאה ממגבלות האינהרנטיות למדיום כמו ה-SMS, טוויטר, ושורת הסטאטוס – לפשוטה יותר, סימבולית (קרי: אמוטיקונאית) ואומנוטופאית יותר.

שפה קריאולית כזו זקוקה בוודאי, והיא תצמיח בוודאי, סופרים ואינטלקטואלים משלה. אבל אין היא יכולה לשאת את האריכות, היומרנות והעודפות של הסופרים המעזים לכתוב טקסטים ארוכים משמונה מאות מילה. התרבות הקריאולית שבה אנו חיים היא תרבות שבה כולם כותבים ואיש אינו קורא עוד; ריגושים מהירים ומספקים יותר קורצים אלינו מכול פינה. הסופרים אינם נשמעים עוד לא רק משום שהאליטה שאותה הם מייצגים הפכה לבלתי רלוונטית; הם אינם נשמעים משום שרוב הישראלים שכחו את השיח (אם לא את השפה) שמתוכו האינטלקטואלים מדברים.      

הכוונה אינה לבכות את מותו של ה"סופר". אולי מעט. המטרה היא להראות כי הליברליזציה של ישראל אינה בהכרח "נאוריזציה" של ישראל. ישראל הופכת באופן דיאלקטי לגלובלית יותר ולקסנופובית יותר. בדרך כלל נהוג לטעון שקבוצות מסוימות (שמרניות, מסורתיות), נוטות לדחות את הגלובליזציה ואילו קבוצות אחרות (מודרניות, מפותחות) נוטות לאמץ אותה. אני חושב שהאימוץ הישראלי הגורף של התרבות האמריקנית מצד אחד וההקצנה היודוצנטרית מאידך, מראים לנו כי העירוב בין הגלובלי למקומי יכול לדור בכפיפה תחת אותו גג אידיאולוגי. היעלמותו של שיח הסופרים והעברית שליוותה אותו קשורה קשר הדוק להיעלמותו של השיח הדמוקרטי והרגישויות שנבעו ממנו; לא משום שהסופרים היו מגינה הגדולים של הדמוקרטיה, אלא משום ששתי התופעות הללו הן חלק ממגוון דרכי ההתמודדות של תרבות בדלנית מטבעה (והציונות, על רגל אחת, היא ייאוש מן המערב וסלידה מן המזרח) עם היסחפותה הבלתי נמנעת בזרם הגלובלי האדיר.    

לקריאה נוספת: ארץ האמורי על המודל הסינגפורי

תוסר תמיכת הקרן הישראלית לקולנוע בטומי לפיד לאלתר!

יאיר רוה מדווח כי יאיר לפיד פנה לכתריאל שחורי בדרישה להסיר את תמיכת הקרן הישראלית לקולנוע מסרט המשווה בין הכיבוש והשואה. רציתי להזכיר ליאיר לפיד שאבא שלו, הפוליטיקאי האגדי טומי לפיד, אמר על תצלום של זקנה פלסטינית העומדת לפני הריסות ביתה כי היא "מזכירה לו את סבתא שלו" – ובכך השווה בין הכיבוש והשואה. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבקש שמדינת ישראל בכלל ומשפחת לפיד בפרט יפסיקו את תמיכתם בטומי לפיד. שייחפש מימון בחו"ל, אצל האנטישמים.

נעים להכיר, פרופסור רוזנברג

 

 

כמו כל פיסת מידע הראויה לשמה, קיבלתי את המכתם הזה במייל. לא הצלחתי לברר את מקורו, אם כי יש לו סימוכין אחרים ברשת.

הייתי מוסיף איזו פרשנות צינית, אבל נדמה לי שאין צורך. אני רק יכול לקוות שבאיזשהו אופן ציטטו את הר פרופזור לא נכון.

אם ישנו שמאל, יופיע מיד

מבחינת השמאל הישראלי, המערכה הנוכחית בעזה היא הזדמנות פז לחשבון נפש. לצורך ענייננו, השמאל הישראלי הוא סכום כל אלה שמתנגדים למבצע על רקע מוסרי. לשלטון הישראלי נוח לקרוא למבצע "מלחמה". מבצע הוא בכל זאת חלק משגרה; הוא אינו עוצר את היומיום במסילותיו. מלחמה, לעומת זאת, היא כבר אופרה אחרת. מלחמה היא מצב חירום, ובמצב חירום כולם אמורים ליישר קו ולהצדיע.

אבל גם השמאל מעדיף מלחמה על מבצע. נגד מבצע די טיפשי להפגין, ובסטיקר וירטואלי שאומר "אני מתנגד למבצע בעזה" אין אותו עונג צדקני; מה פתאום אני מתנגד למבצע הזה ולא לכל אלה שהיו לפניו? ככה שהמלחמה טובה לכולם – גם למוראל הלאומי, גם לסקרים של ברק וגם למצפון השמאלי. 

מבלי להכחיש את התגובות הקשות ואת האלימות הפיזית נגד המתנגדים למלחמה, אני חושב שלשמאל הישראלי יש מעט מאד סמכות (להבדיל מלגיטימציה) מוסרית להפגין נגד הפצצת עזה. לא משום שמגיע לעזתים, ולא משום שזו ה"דרך היחידה" לפתרון את בעיית הקאסמים. חוסר הסמכות של השמאל הישראלי נובע מההיסטוריה האומללה שלו ושל היישובים בטווח הקאסמים. עד כמה שאני יודע, ואתם מוזמנים לתקן אותי, השמאל הישראלי לא שם זין על שדרות, נתיבות ואשדוד. מעולם לא שמעתי על יוזמה שמאלית לסייע לאנשים הללו, מעולם לא שמעתי על חקיקה בעדם, מעולם לא שמעתי על עצרות ועל עצומות וסערות בלוגוספריות.

הטיעון הזה נשמע דומה מאד לטענה הטוקבקיסטית, אבל הוא אינו זהה לו. לטוקבקיסט לא אכפת מההרוגים והפצועים והנכים העזתיים. מבחינתו הם לא-יהודים ובזה נגמר הסיפור. איש הימין הוא חיה שבטית ומה שנמצא מחוץ לשבט שקוף מבחינתו. אבל, מבחינתי שמאל הוא שמאל רק באשר הוא אוניברסלי – *כל* בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, נולדו שווים. אם אנחנו מקבלים את ההגדרה האוניברסליסטית לשמאל, עלינו לשאול מהי פשר ההתעלמות השמאלית מתושבי שדרות. הרי גם הם, אפילו שהם ישראלים ויהודים, בני אדם, וכמו הפלסטינאים גם להם מגיע לחיות בסביבה לא אלימה. ובכל זאת, השמאל הישראלי התעלם ומתעלם מהם.

טענות כמו "לתושבי שדרות יש את הממשלה שתדאג להם" לא מחזיקות מים. ראשית, משום שהממשלה לא דואגת להם, ושנית, משום שבאותה מידה אפשר לטעון שלעזתים יש ממשלה שדואגת להם; טענה כמו "הסבל של תושבי שדרות מגיע לחדשות ואילו זה של העזתים – לא" נכונה, אבל היא מתייחסת רק לייצוג ולא לסבל עצמו; ובכלל, כל טענה נוסח "עניי העיר האחרת קודמים" רק מחזקת את ההפרדה הלאומנית בין שתי הערים המטאפוריות הללו.

במילים אחרות, השמאל הישראלי התעלם במשך שנים ארוכות מסבל לא מבוטל של קבוצה גדולה של *בני אדם*. עתה, כשהוא רוצה – בצדק – לשכך את סבלם של בני אדם אחרים, אפשר וצריך לשאול אותו: איפה היית עד עכשיו? מדוע בני האדם הללו ראויים לתשומת ליבך ואילו בני אדם אחרים לא? אם השמאל הישראלי עושה איפה ואיפה בין בני אדם, אזי במקום להציב אלטרנטיבה לשבטיות הימנית, הוא בסך משתעק אותה upside down, כמו בקמרה אובסקורה. במקום להיות אוניברסליסטי, הוא מאדיר את השבטיות הפלסטינאית על פני זו היהודית (ובעיניי, זו נבלה וזו טרפה).

אני אבהיר שוב שאין לי בעיה עם התנגדות למבצע; יש לי בעיה עם התנגדות סלקטיבית לאלימות. ואם ישיבו לי נציגי השמאל "אבל ברור שאנחנו מתנגדים לירי על שדרות" אני פשוט אשאל אותם אם הם טרחו למען שדרות כפי שהם טורחים למען עזה. אם אכן התשובה היא "לא", אזי השמאל נכשל, לא כפרוייקט לאומי אלא כפרוייקט אוניברסליסטי.

ייתכן ששדרות אבודה לשמאל הישראלי. את מעט העזרה הלא-ממשלתית שקיבלו השדרותיים הם קיבלו מאופורטוניסטים ואנשי ימין. אבל השמאל – ואני מכליל את עצמי בתוכו – חייב להתעשת ולחזור ולתפוס את העמדה האוניברסליסטית אל מול העמדה השבטית. זו זכות הקיום היחידה שלו. הוא חייב לפעול למען בני אדם סובלים באשר הם, גם אם הם בחרו, בבחירות דמוקרטיות, שלטון רודני ואלים. באופן פרדוקסלי, אני חושב, רק כאשר השמאל הישראלי ימלא את תפקידו האוניברסליסטי ויעזור – כל סמולן לפי יכולתו ולפי צרכיו – לאנשים שנופלים עליהם טילים, לא משנה מאיזו עדה, רק אז תהיה לו סמכות מוסרית, ואפילו לגיטימיציה מצד הלאומנים היהודים, לומר את דברו במסגרת השיח הישראלי. 

מאמר ציוני יהודי ליברלי והומניסטי

מעשה שהיה, כך היה: בימים אלו אני מנסח את הצעת המחקר שלי, שתעסוק, בקווים כללים, במחשבה דמוגרפית בישראל. נזכרתי במאמר מאת פרופסור יחזקאל דרור, שאת הלינק אליו שלח לי ידידי יובל. לדאבוני, הלינק שבק חיים ולכן נאלצתי לגגל את שם המאמר. לשמחתי, המאמר שפורסם במקור ב-"The Forward", כתב-עת יהודי-אמריקני, הועלה גם לאתר הלועזי של מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית יהודית ליברלית והומניסטית מיסודה של פרופ' רות גביזון.   

הנה הקישור העדכני למאמר, שכותרתו "When Survival of the Jewish People Is at Stake, There’s No Place for Morals". בין שאר הרעיונות הליברלים-הומניסטים שנכללים במאמר: התעלמות מרצח-העם הארמני ומהפרת זכויות האדם בסין, הפרת זכויות אדם בארץ ושימוש בכלי נשק להשמדה המונית (שלישראל אין). הייתי ממליץ לראשי מציל"ה שיקפידו הקפדה חמורה יותר על התואם בין המצע האידיאולוגי המפורש שלהם ובין המאמרים שהם מפרסמים. 

לשיקסות יש שיניים שם למטה!

מזל שאני מקפיד לקרוא את "תכלת". אני שאנן מטבעי ובחיי היומיום אינני מוטרד משאלות שברומו של עולם. מכיוון שכך, אני שמח שעורכי "תכלת" עומדים על המשמר ומתריעים בפני על הסכנות שעומדות בפני העם והמדינה.

בפוסט הקודם עסקתי בדיון הדמוגראפי שהתחולל מעל דפי כתב-העת. יצאתי ממנו בתחושה קשה כי עוד רגע עומדים עלינו הערבים לכלותנו. קשה לי להירדם מאז בלילות, ומדי פעם נדמה לי שאני שומע בכי קנטרני של עוד תינוק פלסטיני שזה עתה נולד, וכבר אברי הרבייה שלו מפותחים לחלוטין. וכאילו שהשואה המתרגשת על העם היהודי בארצו אינה מספיקה, בגיליון החדש של כתב-העת מסתבר שמתחוללת מתחת לאפינו שואה נוספת, שקטה וקטלנית: שואת יהודי העולם. במאמר המערכת כותב אסף שגיב כי "ייתכן שהנזק הנגרם [בגין המשבר הדמוגראפי בתפוצות] לעם ישראל גדול כבר כעת מכל מה שהחיזבאללה או החמאס מסוגלים לעולל".

ומה שנורא בנזק הזה הוא שעם ישראל מעולל אותו לעצמו. לא קוזאקים ולא קלגסים מזנבים בקהילות היהודיות בעולם, אלא הרגש הרומנטי: "הגורם העיקרי להתמעטות מספר היהודים בתפוצות אינו העלייה לישראל אלא נישואי תערובת…". אני קורא את הדברים ומניד ראשי בחוסר-אמון. דבר אחד הוא כאשר הגויים מפגעים בך. אבל שיהודי ייעשה כדבר הזה לשאר יהודי העולם?! עד מתי נשנא את עצמנו?

שגיב מבין את חומרת הבעיה וגודל האבסורד והוא תקיף וחד-משמעי: "…בעיני רבים יש בה [כלומר בתופעת נישואי התערובת] משהו כמעט סימפטי – ובדיוק משום כך צריך להכיר בסכנה האמיתית הטמונה בה להמשך הקיום היהודי בתפוצות, ולטפל בה בנחישות ההולמת". אכן, מילים כדרבנות.

גרוע מכך, זוגות מעורבים בדרך-כלל אינם מקפידים על קיום אורח חיים יהודי, וניסיונותיהם של אחדים ליצור סינתזה בין נצרות ויהדות, בנוסח "כריסמוכה" נועדו מראש לכישלון, משום ש"העקרונות שהם [כלומר כריסמס וחנוכה] מגלמים פשוט אינם מתיישבים זה עם זה: אי אפשר לחגוג את הולדות של התינוק ישו, "בן האלוהים", ובה בעת להנציח את זכרם של החשמונאים, שמסרו את נפשם כדי למחות כל זכר לתרבות האלילית שהכתה שורש בארצם". ואני מוסיף, כל-כך התאמצו החשמונאים למחות כל זכר לתרבות ההלניסטית, שמרוב מאמץ נדבקו להם שמות זרים ומוזרים כמו: יוחנן הורקנוס, אריסטובולוס, אנטיגונוס ואלכסנדר ינאי. זה כמו, אני מאמין, הפלוגות הוותיקות בגולני שמכנות את עצמן "ערבים".

רגע, אני שואל את עצמי תוך כדי קריאה – אם נטפל בבעיית נישואי התערובת, בזמן, בדרך ובמקום שבו נבחר, האם לא יוקיעו אותנו כגזענים? לא מספיק שונאים אותנו בעולם? כאילו קרא את מחשבותיי, נזעק שגיב להרגיע את קוראיו: "לשלילת נישואי תערובת אין דבר וחצי דבר עם גזענות. העם היהודי אינו קיבוץ אנושי הומוגני מבחינה אתנית ומעולם לא שאף להיות כזה…ההתנגדות לנישואי תערובת אינה מבטאת אפוא שאיפה להגן על ייחוד ביולוגי כל שהוא (שאינו קיים, למרות כל השמועות הגורסות אחרת). היא מונעת על ידי הרצון לשמר משהו שונה לחלוטין: מורשת תרבותית". אני חייב להודות שנרגעתי. לרגע חששתי שיש משהו לא-אתי בהתנגדות לזכותם של אנשים להתחתן עם בחירי ליבם, אבל אחרי ששגיב הסביר לי שאין ושבסך הכול מדובר בשמירה על מסורת, כמו שערים מסוימות משמרות בניינים בעלי ערך היסטורי, אמונתי בצדקת הדרך התחדשה, שלא לומר התחזקה.

בשלב הזה כבר נדלקתי לגמרי. דמיינתי לעצמי אלו אמצעים ינקוט העם היהודי על מנת למנוע נישואי תערובת: ישנן הדרכים המקובלות כמו אקס-קומיוניקציה, אבל חומרת המצב אינה מתירה שימוש ביד רכה. מיד עלה בדעתי פתרון אחר, תקיף מעט יותר – משמרות צניעות שיפטרלו ברחבי השכונות היהודיות וינתקו מיד כל מגע בלתי נאות בין יהודים וגויים. אבל אז נזכרתי שבימים אלה קשה מאד להבחין בין יהודים ולא-יהודים מכיוון שגם אלה וגם אלה מתלבשים כמו זונות. הפכתי בדבר חזור והפוך, ולבסוף מצאתי פתרון מושלם: מה אם מנהיגי העם היהודי יחייבו כל יהודי ויהודיה לענוד איזה שהוא סימן מייצג, שיבדיל אותם מהנוכריים, איזה סמל שאפשר נניח לענוד על דש המעיל ומיד הוא מזהה אותך כיהודי ומאפשר לעם היהודי לפקח על בניו ביתר קלות? לא רק שמדובר בפתרון פשוט ואלגנטי, הוא אף הוכיח את עצמו בעבר. וכמו כן, יש להנהיג מילת-נשים, על כל צרה שלא תבוא.

אך מה רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי ששגיב לא הציע ולו הצעה קונקרטית אחת באשר לאופי "ההתנגדות לנישואי תערובת". במקום, הוא פנה לכיוון צפוי ונדוש קמעה: ארץ ישראל –

"נוכח דעיכתם המתמשכת והעקבית של המרכזים היהודיים הגדולים והמפוארים באמריקה, באירופה וברוסיה, מתחוור לנו שוב תפקידה התרבותי המכריע של מדינת ישראל. חלק גדול מן העם היושב בציון אינו מקיים אורח חיים מסורתי ואינו מייחס כל חשיבות לאיסורים ולטאבואים העתיקים. בכל מקום אחר בעולם, היהודים הללו היו עלולים להיטמע בסביבתם הנכרית ללא היסוס; ואולם, במדינה היהודית, הם חיים בקרב בני-עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם. כפי שציינה המשפטנית רות גביזון…'ישראל היא המקום היחיד המציג "ברירת-מחדל" של קיום עברי-יהודי…שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו'. ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה – דיינו."

במילים אחרות, אם הבנתי את שגיב נכון, ישראל היא האלאמו של העם היהודי. גם אם בכל מקום אחר יתחסל או יתאבד העם, חומות הצביון היהודי של המדינה תשמורנה על יהודי ישראל יהודים. ופתאום הבנתי. הבנתי שהאפרטהייד הוא לא חס וחלילה האופן שבו אליטה שומרת באמצעים אלימים על זכויות היתר שלה ועל תת-הזכויות של מיעוטיה. נהפוך הוא, האפרטהייד היהודי הוא הדרך היחידה שבה יכול המיעוט היהודי להגן על זהותו בפני הג'נוסייד שמחולל בו אחד הצוררים הגדולים ביותר שידעה האנושות: הרצון לבולבול. וכשעל כף המאזניים מונח עצם המשך קיומו של העם היהודי, אז נראה לי שקצת אפליה זה מחיר סביר בהחלט. אחרי הכל, כולם יודעים שאפליה עוד לא הרגה אף אחד.

איך סופרים ערבי?

הוצאת פרדס מציעה חלק ממרכולתה בחינם. צריך אמנם להירשם, אבל הם לא מפציצים אותך בדואר-זבל בתמורה. לא מזמן יצא אצלם גיליון חדש של "סדק" – כתב העת המוביל לענייני הנכבה בארץ. לא כל החומרים בגיליון שווים ברמתם, אבל כדאי לקרוא את הראיון עם שמעון יאיר, חבר המועצה הציבורית לדמוגרפיה. לי זה עשה כאבים בחזה.

למי שמתעצל להירשם אצל הפרדס – וחבל, כי הם מחלקים ספרים בחינם – הנה תעתיק הריאיון באדיבות הגדה השמאלית.

זה מזכיר לי את הדיון שהתנהל מעל דפי "תכלת" על חומרתו של האיום הדמוגרפי. זה המאמר שפתח אותו, תוך שהוא טוען שהאיום הדמוגרפי הוא בלון שנופח יתר על המידה. בגיליון שאחר-כך שטף את המערכת מבול של מכתבי קוראים, כולל תגובה מפורטת מאת סרג'יו דלה-פרגולה, שהוא, מסתבר, מומחה גדול לשואות העתידות של העם היהודי. המחלוקת העיקרית בין הניצים הייתה מחלוקת מתודולוגית, דהיינו, כיצד יש לספור את הערבי. ומדוע התנהל הוויכוח? משום שאם האיום הדמוגרפי הוא עובדה בשטח, אז צריך מהר מהר להחזיר שטחים לפני שייווצר פה רוב לא-יהודי. אבל אם האיום לא כל כך איום, אז לא צריך למהר ואולי לא צריך להחזיר. "תכלת" הוא כתב-עת רציני, אבל משום מה, בשום שלב של הדיון לא קם איש ושאל אם הדמוס הערבי הוא בכלל איום. שנית, אני מניח שלא ניתן היה להשיג את תגובתו של הערבי, כי כל הפרופסורים שהשתתפו בדיון היו יהודים (ועולים חדשים-ישנים).

הדוגמאות שעלו כאן מבהירות דבר אחד: עניינה העיקרי של הציונות המדינית הוא ניהול הערבי. כמובן, הציונים מנהלים גם את היהודי, כלומר את עצמם, אבל על מנת שיתאפשר אותו ניהול עצמי, ראשית יש לנהל את הערבי, ולנהל אותו כך שלא יפריע לניהול היהודי העצמי. התנאי לניהול יהודי עצמי הוא ניהול הערבי. כך היה בימי המנדט, כאשר הוקמה כלכלה יהודית נפרדת, כך היה תחת הממשל הצבאי, וכך הווה תחת הכיבוש. כל עוד ישראל היא מדינה יהודית, לא יורשה לפלסטינים לנהל את עצמם. לא ייעלה על הדעת לאפשר להם.

הפרופסורים המכובדים ב"תכלת" ובמועצה הציבורית לדמוגרפיה תורמים את חלקם הצנוע בניהול הערבי. הם סופרים אותו ומציעים למקבלי ההחלטות הצעות כיצד להשאיר אותו בפרוסת העוגה הדמוגרפית שהוקצתה לו. אם רוצים להתחכם, אפשר לומר שהפרופסורים סופרים את הערבי על מנת שאפשר יהיה לא לספור אותו.

אבל יום יבוא וייולד כאן תינוק לא-יהודי אחד יותר מדי. אי אפשר יהיה להמשיך עם הפאסאדה הדמוקרטית. או שמדינת ישראל תהפוך לדמוקרטיה אמיתית, דהיינו מדינת כל אזרחיה, או שהיא תהפוך לדיקטטורה יהודית, משום שזו תהיה הדרך היחידה לשמור על הפריבילגיות היהודיות. זה מה שמונח על  כף המאזניים. התפקיד שלנו הוא למנוע את היווצרותה של דיקטטורה יהודית ולדאוג למעבר בלתי-אלים ככל האפשר לדמוקרטיה ישראלית, ואידך זיל גמור.

רק כדי לסיים  ברוח טובה הנה ציטוט של רות גביזון:

“‘הם רוצים לקבל את כל מה שהם רוצים, בלי לשלם כלום’, קבלה רות גביזון במבט לאחור והוסיפה: ‘אתם רוצים ביטוח לאומי, חינוך ציבורי, בריאות… ומנגד יש מדינה, יש נטל, יש בעיות… תנו כתף! תנו כתף!… אינכם רוצים לתת כתף כי זה “שלכם”, של היהודים. לכו איפוא למקום אחר’”.

“‘חלק גדול מהמצוקה של האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בישראל, לא הנוצרית, נובע מתרבות של משפחות גדולות, מחוסר השכלה ומכוח עבודה בלתי מהימן וכשיר לחיים מודרניים. כל אלה יוצרים עוני, גם ללא אפליה מטעם אתני. מבחינה זו הערבים המוסלמים דומים ליהודים המזרחים שאינם מצליחים לפרוץ את מעגל התרבות הפסיווית, הלא משכילה, הלא מתחרה. זו בעיה תרבותית גדולה כשלעצמה ואצל הערבים נוספה לה עוד בעיה: היותם ערבים’”.