המחבל היהודי ושכחה לאומית

“No French citizen knows whether he is a Burgundian, an Alan, aTaifale, or a Visigoth, yet every French citizen has to have forgotten the massacre of Saint Bartholomew, or the massacres that took place in the Midi in the thirteenth century.”

Ernst Renan

 

נחוץ לעיתוני ישראל לכנות את יעקב טייטל "מחבל/טרוריסט יהודי"; נכון הדבר גם לגבי קודמיו בתפקיד (נדמה שבכל נקודת זמן נתונה – לפחות מאז ימי המחתרת היהודית – יכולה התודעה הישראלית לסבול רק מחבל יהודי אחד). מחבל יהודי – להבדיל ממחבלים סתם, שלרוב אין צורך להזכיר שהם פלסטינאים. כך מוצג המחבל היהודי בתורת סטייה סטטיסטית, עשב שוטה, תפוח רקוב וכולי, שאין בו משום עדות, לא על הימין, לא על הציונות הדתית ולא על עם ישראל בכלל. במילים אחרות, המחבל היהודי מסמן את עצמו בתור היוצא מן הכלל, את עם ישראל בתור הכלל הלא-טרוריסטי ואת הפלסטינאים בתור הכלל הטרוריסטי.

 

האנטי-חבלנות הישראלית, גם אם היא הגיונית כניסיון להיבדל מן השיטות הרצחניות של מאבק השחרור הפלסטינאי, מפתיעה לאור ההיסטוריה של מאבק השחרור הציוני עצמו. דהיינו, בבוא העיתונות הממלכתית לסמן את עם ישראל כעם אנטי-טרוריסטי, בה בעת היא משכיחה מאיתנו את הטרוריזם היהודי, שהוביל – על פי עדות הטרוריסטים עצמם – להקמת מדינת ישראל והצמיח את מיטב מנהיגיה של המדינה הצעירה, מימין ומשמאל. פיגורת המחבל היהודי, אם כן, יכולה להתקיים רק תוך השכחת הטרור היהודי, והוא בתורו נשכח על מנת להבדיל בין האלימות הישראלית הלגיטימית ובין הטרור הפלסטינאי. כך, באופן אירוני, יכול להיות מוצג המחבל היהודי כאברציה בלתי מתקבלת על הדעת דווקא במסגרת חברה שהוקמה בזכות מאבק כפול ואלים בתושבים הפלסטינאים ובנותני החסות הבריטיים.       

להיות בטלוויזיה והתיזה הוובריאנית

אליבא ד'מקס וובר, אי האפשרות של הקלוויניסטים לדעת האם מועדים הם לגאולה או לדיראון שמימיים, הובילה אותם לחיפוש אחר סימנים ארציים לגאולה. לכן, הצלחה חומרית – שתאמה את אתוס המלאכה-למען-האל הקלוויניסטי – הפכה לסממן של נבחרות.

 האם ניתן להניח כי בעולם חילוני, יתום מאל, ההופעה בטלוויזיה היא הסממן העיקרי לנבחרות נוסח קלווין? בתרבות שבה כולם מיוחדים – ולכן איש אינו מיוחד – ההופעה בטלוויזיה מייחדת את הפרט ומאששת את היותו מורם מעם. עם פריחת הריאליטי, המאגר הפוטנציאלי של הנבחרים התרחב עד מאד. סוגת הריאליטי, שאינה מצריכה כישרון או מראה יוצאי דופן, מעניקה את אותו שירות פסיכו-תרבותי שהעניק האתוס הפרוטסטנטי לקלוויניסטים: היא מאפשרת למי שמופיע בטלוויזיה, ולמי שצופה במי שמופיע בטלוויזיה, למצוא משמעות/הבדלה במסגרת אתוס המתיימר להיות שוויוני.