לא השתתפתי בדיון על זכויות האישה בשייח ג'ארח בזמן אמת משום שהוויכוח עצמו עורר בי זעם שבוודאי היה מוביל לפוסט מתלהם וגס-רוח; ייתכן שגם הפוסט הזה עומד להיות מתלהם, ובכל זאת הוא יהיה מתלהם פחות, וזו חצי נחמה. בכל מקרה אני כותב על הוויכוח הזה, שדי דעך, משום שברצוני להעלות נקודות שלא הועלו, ויש להן השלכות מעבר לסיטואציה הספציפית לשייח ג'ארח.
1. בגנות ה"הגמוניה הפטריארכאלית", או, theoretical maladies .
לקחתי כמה קורסים בהגות פמיניסטית במהלך לימודיי באוניברסיטה, ואלה, אם בגלל העדפותיי האינטלקטואליות ואם בגלל שמדובר בפקולטה הידועה לשמצה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, נטו להיות תיאורטיים יותר מאמפיריים. שם למדתי על "פאלוגוצנטריזם" ועל "ההגמוניה הפטריארכאלית". אלו הם מושגים שביקשו לתאר, במקור, מציאות היסטורית ספציפית; אך כפי שקורה למושגים אקדמאיים הם קיבלו חיים מטאפיזיים משלהם: כך קרה שיותר מדי סטודנטים וסטודנטיות תופסים את ההגמוניה הפטריארכאלית ככוח קוסמי חורש רע, המבקש להרע לאדם הנאור על כל צעד ושעל.
אני חושב שהגישה הליברל-פמיניסטית לשאלת הצניעות בשייח ג'ארח מפגינה את תסמיני המחלה התיאורטית הזו. מכיוון שההגמוניה הפטריארכאלית היא אנרגיה פנתיאיסטית איומה, נשים הופכות להיות באופן קורבנות שלה באופן א-פריורי, מעצם היותן נשים. העובדה שהנשים היהודיות בוחרות להגיע לשייח ג'ארח ואיש אינו יכול לכפות עליהן צורת לבוש כזו או אחרת, מכיוון שבמקרה הספציפי של שייח ג'ארח לנשים יהודיות יש יותר כוח פוליטי מאשר לגברים פלסטינים – הרי זו הסיבה שהן מפגינות שם מלכתחילה – לא יכולה לבלבל את מי שתופס נשים כקורבנות אקזיסטנציאליים.
ההגמוניה הפטריארכאלית איננה מצב-ביש תיאולוגי. היא התוצר של תהליכים ומוסדות חברתיים שיש להם פנים וכתובות וחשבונות בנק. אפשר להילחם בהם עם פרפורמנס חתרני ואפשר להילחם בהם באמצעות חרם צרכני. אבל כדאי להילחם בגברים ובנשים שיש להם השפעה ממשית, אמפירית, על אי השוויון המגדרי בישראל: אנשי תקשורת, חברות כנסת, רבנים ומחנכות. הפגנת השרירים הפמיניסטית אל מול אנשי שייח ג'ארח לא תשיג דבר משום שלתושבי השכונה יש מעט מאד השפעה פוליטית על חייהן של המפגינות היהודיות. הם, בפשטות, לא הכתובת.
אמת, המאבק הפמיניסטי מושהה בשייח ג'ארח, אך הוא מושהה כפי שהמאבק על גוף האישה מושהה כאשר פמיניסטיות מחליטות ללכת לגניקולוג. במרבית המקרים נשים בוחרות ללכת לגניקולוג, והן אף יכולות לבחור את הגניקולוג שמטפל בהן. הן מעניקות לו רשות לעשות בהן מעשים שהיו מכניסים כל גבר אחר לכלא. ביקור אצל הגניקולוג, כול עוד הוא נשאר בגבולות ההסכם בין הפציינטית והרופא, הוא אתר שבו פמיניסטיות משהות את הבעלות על גופן למען השגת מטרה מסוימת. כפי שהקליניקה היא הטרוטופיה מגדרית, כך שייח ג'ארח היא הטרוטופיה פוליטית. שייח ג'ארח היא הטרוטופיה פוליטית במובן כפול: ראשית, משום שהמפגש עם פלסטינים מוחלשים הופך את המפגינות היהודיות למעין אליטה פוליטית, ושנית, משום שהמפגש הזה נועד לצמצם את הפער הפוליטי בין שתי הקבוצות. אם הפמיניזם מושהה בשייח ג'ארח, הוא מושהה משום שה-possession של האישה היהודית את גופה הוא תולדה ישירה של ה-dispossession של הגבר הפלסטינאי. ומשמעותו של צמצום הפער הפוליטי בין יהודים ופלסטינים הוא זכותם של האחרונים לבקש בקשות שערוריות, וזכותם של הראשונים לסרב.
2. על גבולות הליברליזם הישראלי
מה מטריד, אם כן, את מחייבי הגופיות? הם מוטרדים, באופן פרדוקסאלי, מן הפוטנציאל הפוליטי שמגלים תושבי שייח ג'ארח בבואם לשאת ולתת על אופי ההפגנות. טוב להיחלץ לעזרתם של פלסטינים חסרי ישע פוליטי; רע לגלות שלפלסטינים יש דעה משל עצמם. כמובן שמחייבי הגופיות מתנגדים לכיבוש ולחמס של רכוש ואדמה. ובכל זאת, הם מבקשים שההפגנות יערכו בתנאים שלהם, שבהם חלוקת ההון הפוליטי בין האביר על הסוס הלבן לבין העלמה במצוקה נשארת על כנה: נעזור לכם, כל עוד לא תצברו מספיק כוח על מנת להשפיע על חיינו. ברגע שמחייבי הגופיות זיהו אצל הפלסטינים השמרנים צל של סוכנות פוליטית , המנוגדת לרגישויות הליברליות שלהם, העלות שבמירוק המצפון הפכה ליקרה מדי.
בהקשר הזה, צריך להיות ברור לכל ליברל, פמיניסטית וקוויר יודו-ישראלים שהפריבילגיות שלהם הן תוצאה ישירה של נישול הפלסטינים. ליברליזם והומניזם, לחם חוקו של השמאל הישראלי, אינם ערכים קלוטים מן האוויר: הם חלק מן התפיסה העצמית של הציונות כתנועה נאורה; הם חלק מהותי של האתוס והחינוך הציוניים. דע עקא, אנשי השמאל הרדיקלי – נשים וגברים, הטרו וקווירים – הם סובייקטים דפוקים שנכשלו באיתור הגבולות שהציונות הציבה לליברליזם שלה. הם מסרבים להכיר במחיר שכל ציוני נאור מוכן לשלם: אם נשים יהודיות נהנות מחופש יחסי, אם מתקיים מצעד גאווה בתל אביב ובירושלים, הרי זה משום שצה"ל מייצר בדם ובאש מרחב פוליטי נקי מערבים ומערביות. בתל-אביב, העיר והאתוס, יש אוחצ'ות ובוצ'יות, אבל אין מוחמדים.
ואף על פי כן אינני יכול, כגבר לבן יהודי והטרו-נורמטיבי, לדרוש ממיעוטים – אפילו מיעוטים ברי-מזל באופן יחסי כמו קווירים ונשים יהודיות – לוותר על זכויותיהם. למרות שאינני מאמין בתסריט בלהות שבו מדינה דו-לאומית תהפוך לגוב אריות דתי-שמרני, ברור שהענקת סוכנות פוליטית לפלסטינים תשנה באופן משמעותי את מאזן הכוחות התרבותי בישראל/פלסטין. אינני יכול להאשים פמיניסטים וקוויריות אם הן מחליטות להגן על הפריבילגיות היהודיות שלהן מתוך שיקולים של שימור עצמי; אבל צריך להיות ברור להן מי ישלם את המחיר. ולהיפך, מי שמצדד במדינה דו-לאומית צריך להביא בחשבון את המחיר שמיעוטים מגדריים ומיניים עשויים לשלם.
כרגע, מדינה דו-לאומית היא הבון-טון של השמאל הרדיקלי, בדיוק משום שמדובר בחלום ערפילי. הוויכוח על פמיניזם בשייח ג'ארח סיפק לנו הצצה אל סוג הדילמות והוויכוחים שהחברה הישראלית עתידה להתנסות בהם אם האופציה הזו תהפוך לריאלית.
אני מניח כי כאשר רבים מתומכי המדינה האחת יתפסו את היקף המחיר שהם עומדים לשלם במונחים של זכויות-יתר, הם ינדדו למחנה שתי המדינות (כפי ששמאלנים רבים נדדו ימינה עקב האינתיפאדה השנייה). בין הנודדים הללו, אני מעז להתנבא, יהיו הרבה נשים ולהט"בים שמאלנים, שיחברו אל המיינסטרים הציוני ברגע האמת. וזה לגיטימי. הפמיניסטיות והקווירים שיישארו במחנה הרדיקלי יצטרכו לנסח אג'נדה פוסט-ליברלית שתאפשר להם לבסס את זכויותיהם מבלי לבטל את הסוכנות הפוליטית של הפלסטינים.
ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.
פורסם ע"י intellectualdouchebag 
פלצן מתנשא 