אחרון גיבורי הגיטרה

באחד הפרקים מהעונה הקודמת של "סאות' פארק", אחרי שרנדי מארש צופה בקייל וסטן משחקים ב-"גיטר הירו" הוא שולף את הלס פול שלו ומשחזר את הסולו שהילדים מנסים להקיש על מקלדות-הגיטרה שלהם. כשהוא מציע ללמד אותם לנגן על הגיטרה שלו, הם מביטים בו בשתיקה המומה עד שקרטמן מעיר בתמציתיות "גיטרות אמיתיות זה לאנשים זקנים".  לטענה כאילו "גיטר הירו" הרג את גיבור הגיטרה יש כוח רטורי אדיר; הרי לכם משחק שמטרתו היא להציע לשחקן את כל הכיבודים והאותות של גיבור הגיטרה – הקהל, הפוזה, האגו-טריפ – מבלי להזדקק לאותו מכשול זעיר המבדיל אלים מבני תמותה: היכולת לנגן בגיטרה. המשחק מייתר את היכולות הטכניות שהפכו אלופי גיטרה לכאלה, את התרומות המוזיקליות שתרמו ואת הדחף המתמיד שמשאיר סצנות מוזיקליות חיות: הרצון לעשות משהו טיפה אחרת. מה שנותר מאתוס הגיטרה הם הסממנים החיצוניים – האבזור, האיפור, ההעמדה; כל מה שטפל לנגינה עצמה. 

אבל "גיטר הירו" לא הרג את גיבור הגיטרה; הוא בסך הכול המסמר האחרון והמדכדך ביותר בארון הקבורה שלו. הצלחת המשחק היא סימפטום מדויק של התרבות המוזיקלית שלנו, תרבות שבה אין צורך בגיבורי גיטרה. מאוחר יותר אנסה להסביר אלו תהליכים תרבותיים חיסלו את גיבור הגיטרה, אבל ראשית חכמה צריך לטעון בכלל שגיבור הגיטרה מת. גיבורי הגיטרה לא נעלמו לגמרי; נישות מסוימות עדיין מגדלות דורות חדשים של גיבורי גיטרה, אבל מאז קורט קוביין לא הצטרף לקאנון של הרוק גיטריסט שהשפעתו הוכרה על ידי אגפים שונים ומנוגדים של המוזיקה הפופולארית.  דווקא בשלהי מהפכת הגראנג' רווית-הדיסטורשן שבק גיבור הגיטרה את נשמתו. אני מעדיף, על מנת לא להיקלע למלחמת האזרחים האינסופית בין הכתות השונות ברוק, לא להגדיר איזהו גיבור. ג'וני ראמון וינגוויי מלמסטין שניהם מייצגים גבורת גיטרה בעיני אנשים שונים, אף על פי שבין סגנונות הנגינה שלהם אין דבר וחצי דבר. על כל פנים, נדמה לי שמספיק אנשים יסכימו כי רגע ההכתרה של שלטון גיבורי הגיטרה התרחש כשהנדריקס עלה לנגן עם "קרים" ושאותו שלטון בן שלושים שנים הסתיים פחות או יותר סביבות מותו של קוביין. באופן לא מפתיע, קוביין היה יותר אנטי גיבור מגיבור-גיטרה וסופת הגראנג' שהתחוללה סביבו, אף על פי שהיא כללה גיטריסטים מצוינים כמו החבר'ה של "סאונדגרדן", כוונה נגד הרוק המנופח והטכני יחסית של שנות השמונים. למעשה, המהפכה של נירוונה אולי החלה עם הפריטה המלוכלכת של "טין ספיריט" אבל היא הושלמה באמת רק עם המבט המסויט הנשקף מעיניו של קוביין כשהוא פוקח את עיניו בסוף האנפלאגד. יותר מהריף המפורסם כל-כך, המבט הזה רדף ועודנו רודף את תעשיית המוזיקה. אם נשווה לרגע בין קוביין, ה-גיטריסט של הניינטיז ולבין אדי ואן-היילן, ה-גיטריסט של האייטיז, ברור שקוביין לא מגיע לקרסוליו הטכניים של ואן-היילן. אבל קוביין ייצג מבחינת מיליוני בני נוער, וגרוע מכך, מבחינת מאות מנהלי חברות תקליטים, אותנטיות גולמית וטהורה. מאותו הרגע שקוביין פקח את עיניו אחרי הזעקה הראשונית שסיימה את “Where Did You Sleep Last Night”  מוזיקאים כמו ואן-הלן והזמרים צחי-הגרון שלו לא יכלו לחזור עוד לקדמת הבמה של הרוק. הוירטואוזיות נבעטה החוצה ואותנטיות הפכה לשם המשחק.  

ההצלחה האדירה של הגראנג' הרגה אותו והרגה את קוביין, מה שכמובן רק הוסיף להילת האנטי-גיבור שלו. תעשיית המוזיקה החלה לחפש נואשות אחרי "אותנטיות", אלא שכמו מידאס, כל דבר שנגעה בו איבד מיד את ראשוניותו. בצר להם, החלו אנשי התעשייה לייצר אותנטיות כפי שתעשיות אחרות מייצרות טבעול או קרם לילה, ואת התוצאות אתם יכולים לשפוט מדי עונה ב"כוכב נולד". גם גורלו של הרוק האלטרנטיבי לא שפר עליו. הנישה הזו, מאז מותו של קוביין, סובלת מתסמונת פוסט-טראומתית קשה. הרוק האלטרנטיבי אמור לספק את "האמת" של המוזיקה, בניגוד ל"זיוף" של המיינסטרים. מהרגע שבו מוזיקאים לבנים החלו לנכס לעצמם ריפים מהבלוז השחור, דרך הריאקציה של הפאנק ועד קוביין, אמת ואותנטיות זוהו עם פשטות וישירות. כתוצאה מכך, הרוק האלטרנטיבי אינו יכול להרשות לעצמו את הגדולה-מהחיים שמאפיינת מפלצות-אצטדיונים והוא נוטה לציניות או מלנכוליות מופרזות, ובמקרה הגרוע לשילוב הלא-נעים בין שתיהן. מאידך, ובניגוד לעשורים קודמים, האלקטרוניקה השתלטה על האוונגרד של המוזיקה הפופולארית, והרוק האלטרנטיבי ממוקם ביחס אליה בדיוק באותו האופן שבו רדיוהד ממוקמים ביחס לאייפקס טווין, כלומר, באיחור של כמה שנים טובות. במילים אחרות, בסצנה שרואה ביכולת טכנית סימן לניוון, שאין לה כוונה לייצר מפגני ראווה וששואבת את מיטב רעיונותיה מסצנות אחרות לא יכולים לגדול גיבורי גיטרה.  

אלו הן רק הסיבות הפנימיות לדעיכתו של רוק הגיטרות. חלק מהסיבות הקריטיות למותו של גיבור הגיטרה הן טכנולוגיות גרידא. טכניקות ייצור, הפקת ועיבוד מוזיקה הגיעו לרמת מורכבות שייתרה את הצורך ביכולת טכנית גבוהה. אין גיבורי גיטרה ללא מיומנות, אבל המחשב סילק את הצורך במיומנות או, כפי שמדגימים לנו כל כך הרבה כוכבי פופ, את הצורך ביכולת נגינה או שירה בסיסיות. ומלבד זאת, עם כל הכבוד לחד-פעמיותו של הווירטואוז, תוכנות מחשב לא יכולות לפרוש מהלהקה או להיחנק מהקיא של עצמן.    אבל נדמה לי שהסיבה העיקרית למותו של גיבור הגיטרה היא נגזרת של תופעה תרבותית רחבה בהרבה. רגע אחרי הגראנג', התרבות השחורה, וההיפ-הופ בפרט, התפוצצו וסחפו אליהם את כל המאפיינים שהפכו את הרוק לפולחן חילוני. במילים פשוטות, הרוק הפסיק להיות מסוכן. המוזיקה השחורה הציבה אלטרנטיבה תוססת וחדשנית מבחינה מוזיקלית; היא לא התביישה לנכס ולהקצין את סגנון החיים האקסטרווגנטי של כוכבי הרוק, ובעיקר, היא הייתה הרבה יותר סקסית, וסקס הוא תמיד השורה התחתונה במוזיקה פופולארית. האפיל של הרוק בשנות השישים והשבעים נבע מתחושת הסכנה, המוזיקלית והתרבותית, שאפפה אותו. בשנות השמונים הרוק החל לקרוס לתוך עצמו והפך למפלצת נפוחה ומדושנת. התוצאה הייתה המהפכה השחורה של שנות התשעים. יותר מכל, ברגע שהגיטרה הפסיקה להיות כלי סקסי, תחליף-פאלוס שגונח ונאנק ונוהם, נעלם הצורך בגיבורי גיטרה. האם עידן גיבורי הגיטרה פס מן העולם? מותר לקוות שלא. כשפורקיפיין טריי החלו לעשות מוזיקה כבדה יותר, סטיבן ווילסון הצהיר שהדברים המעניינים ביותר במוזיקה היום קורים במטאל. הדור החדש של אצולת המטאל, להקות כמו אופת' ומשוגע, סוחב את הרוק בכללותו על כתפיו. רוב צרכני הרוק של ימינו עצלים מכדי לעכל את האפוסים בני עשר הדקות של אופת' או את מקצבי ה-23/16 של משוגע, אבל החידושים הטכניים והסגנוניים שלהן, ובעיקר העובדה שהלהקות הללו לא מתביישות בוירטואוזיות שומטת-הלסתות שלהן, עשויים לחלחל לאט-לאט לכיוון המרכז. אם מביאים בחשבון את העובדה שנירוונה הושפעה מ-Celtic Frost לא פחות משהושפעה מהביטלס, ייתכן מאד שהדברים שמתבשלים היום בחדרי חזרות בשוודיה יהפכו בעוד חמש שנים לתנועה שתעיר את הרוק האנגלו-אמריקני מנמנום הדיכאון שלו; אם המהפכה הזו לא תבוא, הדורות הבאים עוד עלולים לחשוב שרוק'נ'רול הוא הז'אנר ההוא שתפקידו להרוס שירים של מייקל ג'קסון. 

Paratroopers

 מאז מלחמת יום-כיפור לא סיפק הצבא גיבורים לחברה הישראלית. הסיבות לכך רבות: ראשית, אופי העימות השתנה. מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האחרונה שבה נלחם צה"ל בצבא אויב מסודר. כמו כל קביעה גורפת, גם את זו צריך לסייג: במלחמת לבנון הראשונה אירעו כמה התנגשויות בין צה"ל והצבא הסורי (אבל המטרה העיקרית הייתה אש"ף) ואפשר לטעון שחיזבאללה של מלחמת לבנון השנייה הוא צבא מסודר (אבל ישראל הצהירה שהיא לא נלחמת בלבנון המדינה). על כל פנים, הנקודה היא לא צבאית, אלא מוראלית: קשה יותר לצייר מאבק בין מדינה וארגון צבאי כמאבק שווה כוחות, ומאבק לא-סימטרי הוא קרקע פחות נוחה לצמיחת גיבורי-מלחמה.

על חוסר-הסימטריה צריך להוסיף את חוסר-הלגיטימציה של מפעלות צה"ל: העימותים עם הפלסטינאים ומלחמת לבנון הראשונה איבדו את הלגיטימציה על רקע מוסרי ואידיאולוגי ואילו מלחמת לבנון השנייה, שהחלה בקול תרועה גדול, איבדה את הלגיטימציה שלה על רקע הישגיו הדלים של צה"ל. ישראל מנהלת מלחמות פוסט-מודרניות, בעלות מטרות מעורפלות (צריבת תודעה?) או לא-סבירות (שחרור חטופי צה"ל באמצעות מתקפה כוללת), נגד גופים שאין להם שום מעמד או מחויבות למשפט הבינלאומי. מתוך מלחמות אמורפיות כאלו קשה ליצוק נרטיבים ברורים, וגיבור בלי סיפור טוב הוא לא גיבור. 

הסיבה האחרונה היא הדה-מיליטריזציה של החברה הישראלית. אמנם ישראל היא עדיין אחת המדינות הכי מיליטריסטיות במערב (כפי שיעיד כל מקבץ פרסומות אקראי), אבל קשה להתעלם מאובדן האחיזה של האתוס הצבאי בסולם הערכים המקומי. את גיבורי המלחמה הולכים ומחליפים אנשי היי-טק ובדרנים והם נעשים לטיפוס האידיאלי אליו נושאים עיניהם תינוקות של בית רבן. זהו אינו שבר פשוט, אלא תהליך ארוך ומורכב שבמסגרתו אהבת-הצבא הישראלית לא נעלמת אלא משתנה, נעשית מורכבת ומרתקת יותר מן המיליטריזם הישן.

אין עדות טובה יותר לטרנספורמציה שעובר המיליטריזם הישראלי, ובהשאלה התרבות הישראלית, יותר מצמיחתו של זן חדש של גיבורים ישראלים: קרוביהם של החיילים החטופים. העמדה שהם תופסים היא עמדת ביניים בין גיבורים מהאסכולה הישנה נוסח אביגדור קהלני, ובין גיבורים מהאסכולה החדשה כמו מייסדי מיראבליס: הקונטקסט לעלייתם הוא קונטקסט צבאי אבל אופן פעולתם נטוע לגמרי בעולם האזרחי. אפשר לכנותם גיבורים פארא-צבאיים.

הפיכתם של קרובי החיילים החטופים לגיבורי תקשורת היא תופעה חדשה. הוריהם של נעדרי סולטן-יעקב ואפילו קרוביו של רון ארד לא זכו לתשומת לב המקיפה שלה זכו, שלא בטובתן, משפחותיהם של רגב, גולדווסר ושליט. גם הן משתדלות אצל שועי עולם, אבל עיקר הפעילות שלהן מתרחש במישור התקשורתי ובמאבק נואש בגחמותיו של הזיכרון הקולקטיבי. התקשורת מצידה, מטעמים שהם אגואיסטיים ופטריוטיים ללא הבחן, משתפת פעולה בשמחה, עוקבת אחרי פעילותן של המשפחות והופכת אותן לזן ייחודי, ישראלי מאד, של דוקו-אקטיביסטים.

אולם שיתוף הפעולה בין המשפחות והתקשורת אינו מספיק. על מנת שייוולד זן חדש של גיבורים הציבור עצמו צריך להזדהות עימם. העדות המוחצת להזדהות הקולקטיבית הזו היא אותה סערת רגשות שסחפה את הקהל הישראלי עם החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר. הניתוחים של אותו קתרזיס שלילי נגעו בעיקר בתפקידה של התקשורת בליבוי ההיסטריה ובהתחשבנות קטנונית על "כדאיות" "העסקה" (ראיה להיותה של ישראל חברת שוק הרואה את העולם מספרים-מספרים). מעט מדי פרשנים שמו דגש על עוצמת ההזדהות של חלקים גדולים מהחברה הישראלית עם נקודת מבטן של המשפחות: הרי הזעזוע למראה הארונות המורדים מן המטוס – על אף הרמזים העבים לכך שרגב וגולדווסר אינם בחיים – יכול לנבוע רק מתוך הזדהות גמורה עם נקודת המבט של משפחה, המקווה כנגד כל הסיכויים והשכל הישר, שבנה עדיין חי. 

כפי שלמדנו בדרך הקשה, סיפור טוב אינו בהכרח סיפור שסופו טוב. אבל במשפחותיהם של החיילים החטופים מצאנו סוף-סף נרטיב לאומי שבו ברור מי הרעים (החיזבאללה) ומי הטובים (המשפחות) ויש לו התחלה, אמצע וסוף קתרטי. ומיהו צה"ל בסיפור הזה? המכוער, כמובן. מצד אחד, לא מדובר בנרטיב אנטי-צבאי: אף על פי שהיחסים בין המשפחות והצבא מתוחים ולעיתים האינטרסים להם מנוגדים, היותם של שליט, רגב וגולדווסר חיילים קרביים שנחטפו במהלך מאבק צבאי שומרת על הסיפור שלהם בגבולות הממלכתיות. ובעוד החטופים עצמם מילאו את חובתם הציונית, הרי הצבא הגדול, הגנרלים, מעל באמונו של הציבור ובאמונם של חייליו. באמצעות הכפילות הזו יכולים המוני בית ישראל לבקר את צה"ל ועדיין לשמור לו אמונים. באופן לא מפתיע זהו גם הסיפור שמסופר על מלחמת לבנון השנייה עצמה: החיילים בשטח היו בסדר, אלה הגנרלים שכשלו.

כך, למעשה, הפכו קרוביהם של החיילים החטופים לזן חדש של גיבורים ישראלים: מצד אחד, הם פועלים מלב הקונצנזוס הישראלי, כמי שהקריבו את בניהם על מזבח הביטחון; מצד שני, הם לא פועלים כשלוחה של צה"ל ואינם חוסים בצילו, ובכך הם מבדילים את עצמם, ואת מי שמזדהה איתם, מהממסד הצבאי הכושל. וחשוב מכל, דרכי הפעולה שלהם הן אזרחיות לגמרי ומשקפות ערכים אינדיבידואליסטים, אם לא להלכה אז בוודאי למעשה. באופן פרדוקסאלי, רק מי שהקריב את בנו למולך הצבאי יכול לקדם אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית מבלי שהתקשורת תסמן אותו כסמולן בוגד. אבל העמדה הפרדוקסאלית מסמלת היטב את מקום הביניים שבו נמצאת החברה הישראלית: חושבת במונחים מאוזרחים אבל מחויבת לאתוס הצבאי, מחבקת את החיילים וכועסת על המפקדים, הולכת עם אבל רוצה להרגיש סוף-סוף בלי.      

מאמר ציוני יהודי ליברלי והומניסטי

מעשה שהיה, כך היה: בימים אלו אני מנסח את הצעת המחקר שלי, שתעסוק, בקווים כללים, במחשבה דמוגרפית בישראל. נזכרתי במאמר מאת פרופסור יחזקאל דרור, שאת הלינק אליו שלח לי ידידי יובל. לדאבוני, הלינק שבק חיים ולכן נאלצתי לגגל את שם המאמר. לשמחתי, המאמר שפורסם במקור ב-"The Forward", כתב-עת יהודי-אמריקני, הועלה גם לאתר הלועזי של מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית יהודית ליברלית והומניסטית מיסודה של פרופ' רות גביזון.   

הנה הקישור העדכני למאמר, שכותרתו "When Survival of the Jewish People Is at Stake, There’s No Place for Morals". בין שאר הרעיונות הליברלים-הומניסטים שנכללים במאמר: התעלמות מרצח-העם הארמני ומהפרת זכויות האדם בסין, הפרת זכויות אדם בארץ ושימוש בכלי נשק להשמדה המונית (שלישראל אין). הייתי ממליץ לראשי מציל"ה שיקפידו הקפדה חמורה יותר על התואם בין המצע האידיאולוגי המפורש שלהם ובין המאמרים שהם מפרסמים.