אחרון גיבורי הגיטרה

באחד הפרקים מהעונה הקודמת של "סאות' פארק", אחרי שרנדי מארש צופה בקייל וסטן משחקים ב-"גיטר הירו" הוא שולף את הלס פול שלו ומשחזר את הסולו שהילדים מנסים להקיש על מקלדות-הגיטרה שלהם. כשהוא מציע ללמד אותם לנגן על הגיטרה שלו, הם מביטים בו בשתיקה המומה עד שקרטמן מעיר בתמציתיות "גיטרות אמיתיות זה לאנשים זקנים".  לטענה כאילו "גיטר הירו" הרג את גיבור הגיטרה יש כוח רטורי אדיר; הרי לכם משחק שמטרתו היא להציע לשחקן את כל הכיבודים והאותות של גיבור הגיטרה – הקהל, הפוזה, האגו-טריפ – מבלי להזדקק לאותו מכשול זעיר המבדיל אלים מבני תמותה: היכולת לנגן בגיטרה. המשחק מייתר את היכולות הטכניות שהפכו אלופי גיטרה לכאלה, את התרומות המוזיקליות שתרמו ואת הדחף המתמיד שמשאיר סצנות מוזיקליות חיות: הרצון לעשות משהו טיפה אחרת. מה שנותר מאתוס הגיטרה הם הסממנים החיצוניים – האבזור, האיפור, ההעמדה; כל מה שטפל לנגינה עצמה. 

אבל "גיטר הירו" לא הרג את גיבור הגיטרה; הוא בסך הכול המסמר האחרון והמדכדך ביותר בארון הקבורה שלו. הצלחת המשחק היא סימפטום מדויק של התרבות המוזיקלית שלנו, תרבות שבה אין צורך בגיבורי גיטרה. מאוחר יותר אנסה להסביר אלו תהליכים תרבותיים חיסלו את גיבור הגיטרה, אבל ראשית חכמה צריך לטעון בכלל שגיבור הגיטרה מת. גיבורי הגיטרה לא נעלמו לגמרי; נישות מסוימות עדיין מגדלות דורות חדשים של גיבורי גיטרה, אבל מאז קורט קוביין לא הצטרף לקאנון של הרוק גיטריסט שהשפעתו הוכרה על ידי אגפים שונים ומנוגדים של המוזיקה הפופולארית.  דווקא בשלהי מהפכת הגראנג' רווית-הדיסטורשן שבק גיבור הגיטרה את נשמתו. אני מעדיף, על מנת לא להיקלע למלחמת האזרחים האינסופית בין הכתות השונות ברוק, לא להגדיר איזהו גיבור. ג'וני ראמון וינגוויי מלמסטין שניהם מייצגים גבורת גיטרה בעיני אנשים שונים, אף על פי שבין סגנונות הנגינה שלהם אין דבר וחצי דבר. על כל פנים, נדמה לי שמספיק אנשים יסכימו כי רגע ההכתרה של שלטון גיבורי הגיטרה התרחש כשהנדריקס עלה לנגן עם "קרים" ושאותו שלטון בן שלושים שנים הסתיים פחות או יותר סביבות מותו של קוביין. באופן לא מפתיע, קוביין היה יותר אנטי גיבור מגיבור-גיטרה וסופת הגראנג' שהתחוללה סביבו, אף על פי שהיא כללה גיטריסטים מצוינים כמו החבר'ה של "סאונדגרדן", כוונה נגד הרוק המנופח והטכני יחסית של שנות השמונים. למעשה, המהפכה של נירוונה אולי החלה עם הפריטה המלוכלכת של "טין ספיריט" אבל היא הושלמה באמת רק עם המבט המסויט הנשקף מעיניו של קוביין כשהוא פוקח את עיניו בסוף האנפלאגד. יותר מהריף המפורסם כל-כך, המבט הזה רדף ועודנו רודף את תעשיית המוזיקה. אם נשווה לרגע בין קוביין, ה-גיטריסט של הניינטיז ולבין אדי ואן-היילן, ה-גיטריסט של האייטיז, ברור שקוביין לא מגיע לקרסוליו הטכניים של ואן-היילן. אבל קוביין ייצג מבחינת מיליוני בני נוער, וגרוע מכך, מבחינת מאות מנהלי חברות תקליטים, אותנטיות גולמית וטהורה. מאותו הרגע שקוביין פקח את עיניו אחרי הזעקה הראשונית שסיימה את “Where Did You Sleep Last Night”  מוזיקאים כמו ואן-הלן והזמרים צחי-הגרון שלו לא יכלו לחזור עוד לקדמת הבמה של הרוק. הוירטואוזיות נבעטה החוצה ואותנטיות הפכה לשם המשחק.  

ההצלחה האדירה של הגראנג' הרגה אותו והרגה את קוביין, מה שכמובן רק הוסיף להילת האנטי-גיבור שלו. תעשיית המוזיקה החלה לחפש נואשות אחרי "אותנטיות", אלא שכמו מידאס, כל דבר שנגעה בו איבד מיד את ראשוניותו. בצר להם, החלו אנשי התעשייה לייצר אותנטיות כפי שתעשיות אחרות מייצרות טבעול או קרם לילה, ואת התוצאות אתם יכולים לשפוט מדי עונה ב"כוכב נולד". גם גורלו של הרוק האלטרנטיבי לא שפר עליו. הנישה הזו, מאז מותו של קוביין, סובלת מתסמונת פוסט-טראומתית קשה. הרוק האלטרנטיבי אמור לספק את "האמת" של המוזיקה, בניגוד ל"זיוף" של המיינסטרים. מהרגע שבו מוזיקאים לבנים החלו לנכס לעצמם ריפים מהבלוז השחור, דרך הריאקציה של הפאנק ועד קוביין, אמת ואותנטיות זוהו עם פשטות וישירות. כתוצאה מכך, הרוק האלטרנטיבי אינו יכול להרשות לעצמו את הגדולה-מהחיים שמאפיינת מפלצות-אצטדיונים והוא נוטה לציניות או מלנכוליות מופרזות, ובמקרה הגרוע לשילוב הלא-נעים בין שתיהן. מאידך, ובניגוד לעשורים קודמים, האלקטרוניקה השתלטה על האוונגרד של המוזיקה הפופולארית, והרוק האלטרנטיבי ממוקם ביחס אליה בדיוק באותו האופן שבו רדיוהד ממוקמים ביחס לאייפקס טווין, כלומר, באיחור של כמה שנים טובות. במילים אחרות, בסצנה שרואה ביכולת טכנית סימן לניוון, שאין לה כוונה לייצר מפגני ראווה וששואבת את מיטב רעיונותיה מסצנות אחרות לא יכולים לגדול גיבורי גיטרה.  

אלו הן רק הסיבות הפנימיות לדעיכתו של רוק הגיטרות. חלק מהסיבות הקריטיות למותו של גיבור הגיטרה הן טכנולוגיות גרידא. טכניקות ייצור, הפקת ועיבוד מוזיקה הגיעו לרמת מורכבות שייתרה את הצורך ביכולת טכנית גבוהה. אין גיבורי גיטרה ללא מיומנות, אבל המחשב סילק את הצורך במיומנות או, כפי שמדגימים לנו כל כך הרבה כוכבי פופ, את הצורך ביכולת נגינה או שירה בסיסיות. ומלבד זאת, עם כל הכבוד לחד-פעמיותו של הווירטואוז, תוכנות מחשב לא יכולות לפרוש מהלהקה או להיחנק מהקיא של עצמן.    אבל נדמה לי שהסיבה העיקרית למותו של גיבור הגיטרה היא נגזרת של תופעה תרבותית רחבה בהרבה. רגע אחרי הגראנג', התרבות השחורה, וההיפ-הופ בפרט, התפוצצו וסחפו אליהם את כל המאפיינים שהפכו את הרוק לפולחן חילוני. במילים פשוטות, הרוק הפסיק להיות מסוכן. המוזיקה השחורה הציבה אלטרנטיבה תוססת וחדשנית מבחינה מוזיקלית; היא לא התביישה לנכס ולהקצין את סגנון החיים האקסטרווגנטי של כוכבי הרוק, ובעיקר, היא הייתה הרבה יותר סקסית, וסקס הוא תמיד השורה התחתונה במוזיקה פופולארית. האפיל של הרוק בשנות השישים והשבעים נבע מתחושת הסכנה, המוזיקלית והתרבותית, שאפפה אותו. בשנות השמונים הרוק החל לקרוס לתוך עצמו והפך למפלצת נפוחה ומדושנת. התוצאה הייתה המהפכה השחורה של שנות התשעים. יותר מכל, ברגע שהגיטרה הפסיקה להיות כלי סקסי, תחליף-פאלוס שגונח ונאנק ונוהם, נעלם הצורך בגיבורי גיטרה. האם עידן גיבורי הגיטרה פס מן העולם? מותר לקוות שלא. כשפורקיפיין טריי החלו לעשות מוזיקה כבדה יותר, סטיבן ווילסון הצהיר שהדברים המעניינים ביותר במוזיקה היום קורים במטאל. הדור החדש של אצולת המטאל, להקות כמו אופת' ומשוגע, סוחב את הרוק בכללותו על כתפיו. רוב צרכני הרוק של ימינו עצלים מכדי לעכל את האפוסים בני עשר הדקות של אופת' או את מקצבי ה-23/16 של משוגע, אבל החידושים הטכניים והסגנוניים שלהן, ובעיקר העובדה שהלהקות הללו לא מתביישות בוירטואוזיות שומטת-הלסתות שלהן, עשויים לחלחל לאט-לאט לכיוון המרכז. אם מביאים בחשבון את העובדה שנירוונה הושפעה מ-Celtic Frost לא פחות משהושפעה מהביטלס, ייתכן מאד שהדברים שמתבשלים היום בחדרי חזרות בשוודיה יהפכו בעוד חמש שנים לתנועה שתעיר את הרוק האנגלו-אמריקני מנמנום הדיכאון שלו; אם המהפכה הזו לא תבוא, הדורות הבאים עוד עלולים לחשוב שרוק'נ'רול הוא הז'אנר ההוא שתפקידו להרוס שירים של מייקל ג'קסון. 

15 Responses to אחרון גיבורי הגיטרה

  1. שירה הגיב:

    אני מסכימה איתך בגדול, למרות שיש עוד אחד; ג'ון פרושיאנטה שמו, והוא גיבור אמיתי.

  2. נמרוד ברנע הגיב:

    יש לכתוב פייסבוק?

  3. נמרוד הגיב:

    לשירה: פרושיאנטה הוא גיבור, אבל עבודת הסולו שלו, שלדעתי מזכה אותו בתואר (אני לא מת על RHCP) היא סוד די כמוס. אגב, עומאר רודריגז-לופז מהמארס וולטה, בן טיפוחיו של פרושיאנטה, די עונה על הגדרת גיבור גיטרה, על כל הטוב, הרע והיומרני שבדבר.

    לנמרוד: לא נראה לי שהבנתי את השאלה; התכוונת לשאול האם יש לי פייסבוק?

  4. נמרוד ברנע הגיב:

    כן.
    אני קורא את הבלוג שלך ונראה לי שהיה נחמד לשוחח איתך גם בפייסבוק.

  5. נמרוד הגיב:

    הקש nimrod lin בחיפוש של פייסבוק ותבוא על שכרך.

  6. Jack-In-Box הגיב:

    אתה אומר פה הרבה דברים, נכונים יותר ופחות, אבל בכלליות התמונה שאתה מנסה לצייר לא בהכרח מבשרת רעות, אולי להיפך. דבר ראשון, כמעט כל הנגנים בלהקות הרוק האלטרנטיבי הידועות כיום יודעים לנגן על הכלי שלהם, והם בדרך כלל נעים בין נגנים סבירים למצויינים. אם ואן היילן מייצג בעיינך את איך גיבור גיטרה אמור להישמע, אז לא תודה. קורט קוביין לעומת זאת היה אייקון רוק וזמר הרבה הרבה לפני שהוא היה גיטריסט. הגדולה שלו וההכרה שלו ניתנו לו *למרות* ולא בזכות זה שהוא מחזיק גיטרה ביד. הוא היה מלחין מקורי ותמלילן מבריק וחד, אך הוא לא היה גיטריסט גדול. הוא הביא אותה בריפים ויש לו כמה הוקים נהדרים על הגיטרה בשירים של נירוונה, אבל הוא לא התבלט מעולם כנגן. ברוק, בניגוד לג'אז למשל, הטכניקה שדרושה לנגן היא די משנית. כמו שכולם כבר יודעים, לא צריך להיות וירטואוז גדול כדי להיות מוזיקאי רוק גדול. אפילו ג'ימי הנדריקס, שהיה נגן מקורי והביא סאונד חדש כמעט לגמרי, היה די רחוק משלמות מבחינה טכנית.
    עוד דבר שדי הפריע לי היא הטענה הזאת שההיפ הופ כביכול לקח לרוק את הכתר בכל הנוגע לפולחן האישיות והסקסיות. זה נכון אולי מנקודת המבט של המכירות, אך מה שההיפ הופ עשה, ברובו (כמובן לא בכולו) הוא סוג של אקספלוייטיישן של הסקס סמים ורוקנרול. ז"א הקהל רוצה סקס ובחורות לפנים – אין בעייה – ניתן לו את זה בכמויות. אם ברוק אומרים Let's spend the night together, אז ההיפ הופ לוקח את זה צעד קדימה ומדבר על זיונים ופשע, ובבוטות. אין עם זה שום בעיה על פניו, אך בדרך נשכחה הכנות, כתיבת השירים והאותנטיות. כן האותנטיות. לאמינם, קנייה ווסט ופידידי אני לא מאמין בדר"כ – לקורט קוביין ולתום יורק – כן. ככה זה.
    בסופו של דבר הרוק האלטרנטיבי הצליח בגדול, אם לשפוט לפי דבריך – הילדודס משחקים בגיטר הירו ושומעים היפ הופ פופולרי (את דאלק למשל לא שומעים יותר מדי ילדים עד כמה שידוע לי), וחובבי המוזיקה בני ה-20 +, אלה שבדרך כלל כבר מקדישים קצת יותר מחשבה וזמן למוזיקה שלהם – מעדיפים את רדיוהד, סוניק יות' וטיוי און דה רדיו. אין פה שפיטה של "מי יותר טוב" – זאת המציאות ברוב המקרים. אם הסקסיות כיום היא Lick My Pussy או You gotta lick it before we kick it, אז אני מעדיף את המוזיקה שלי אפלטונית.
    ועוד דבר אחד בנוגע לרדיוהד ואפקס טווין – להשוות ביניהם זה לא ממש רלוונטי. רדיוהד (והרוק האלטרנטיבי ברובו) לא ממש ניסו להיכנס לטריטורייה הזאת של אמביינט וטכנו, שם אפקס טווין פועל. רדיוהד כולה אימצו חלק מהאסתטיקה האלקטרונית של האמנים האלה מ Warp ונינג'ה טיון, ועשו איתה משהו אחר לגמרי ולא פחות טוב (אם לא יותר טוב) – השתמשו בה לכתיבת שירים. רדיוהד מעולם לא היו בדיוק אוונגארד, מקסימום פופ עם קצת אוונגארד בקצוות , וגם אפקס טווין לא בדיוק המציא את הגלגל. לנסות למקם אנשים שונים על סקאלה דימיונית שכזו היא די פאתטית.

  7. גרג' הגיב:

    כל התיזה שלך, נובעת מתפיסת מוזיקה מצומצמת.

    חבל.

  8. לאור החוסר וירטואזיות של קוביין, אני מתקשה עם ההגדרה שלו כגיבור גיטרה – מדובר פשוט במוזיקאי מצויין שבמקרה ניגן גם על גיטרה (אני בספק אם נירוונה הייתה להקה שונה בהרבה אם היה לה גיטריסט אחר וקוביין היה משמש כסולן בלבד). בכל מקרה, האלקטרוניקה לא הרגה את הגיטרה – פשוט החזירה אותה למקומה הראוי – כלי נגינה שצריך לעשות בו שימוש לטובת השיר. הגיטרה היא כלי ולא מטרה.

    והנה יש היום שפע של להקות נפלאות אנלוגיות לחלוטין (מודסט מאוס, וולף פרייד), כאלו שלא מפחדות מאלקטרוניקה (טי וי און דה רדיו, סופר פארי אנימלס, אוף מונטריאול) וכאלו שמציגות רף חדש בשילוב בין אלקטרוני לאנלוגי (כמו באטלס, שמסנטזים הכול, מהגיטרות עד השירה, מלבד התופים האנלוגיים לחלוטין, ובכך מציבים את המתופף הנפלא שלהם במרכז).

    כל האמנים הנפלאים האלו (וגם פרושיאנטה בקריירת הסולו שלו) לא מוכרים כגיבורים פשוט כיוון שהם לא מספיק פופולאריים – ומה לעשות, תעשיית המוזיקה היום רחבת היקף, מפוצלת, ומלאת ז'אנרים יותר מדי מכדי לאפשר למשהו שהוא לא פופ פשטני להשתלט על מרכז הבמה. זה לא כל כך נורא – במקום אמנים שנשרפים באש התהילה יש אמנים טובים לא פחות שעובדים קשה מאלבום לאלבום ונותנים תפוקה ללא הקלישאות המיותרות של הרוקנרול.

    הייחוד של הגראנג' הוא שהוא היה הפעם האחרונה שאמנים טובים (גם אם לא הטובים ביותר – גם בשנות ה-90 היו אמנים טובים מנירוונה וסאונדגרדן) תפסו את מרכז הבמה, רגע לפני שהאינטרנט בא וטרף את כל הקלפים מחדש. הפופולאריות הזאת של הגראנג' עשתה לא מעט נזק – הרבה אנשים בגילי גדלו על הגראנג', וזאת גם הפעם הראשונה שמוזיקה טובה הוגשה להם עם כפית. וכיוון שהם לא שומעים מוזיקה טובה סביבם, הם מניחים ש"מאז נירוונה אין כבר מוזיקה טובה".

    ואם עומאר רודריגז-לופז הוא גיבור גיטרה, אז טוב שהם נכחדו מהעולם. כישרון וטכניקה יש לבחור בשפע, אבל אם זה בה אם הפומפוזיות והנפיחות של המארס וולטה, אני מעדיף לוותר.

  9. יאיר יונה הגיב:

    כתבת יפה מאד, אני רק חושב שהסיבה שאין יותר גיבורי גיטרה במובן הקלאסי של העניין היא בגלל שכבר אין לך רוקסטארז יותר. כי תכל'ס, רק רדיוהד והצ'יליפפרז\אר אי אם וכל הסקאלה הזו, נשארו באמת סופרסטארז שיפוצצו היכלים של אלפי אנשים. זה בגלל שבזמן אמת, ההכתרה שלהם התרחשה בזמן שהחלוקה לנישות מוזיקליות לא הייתה כל כך מעצבת טעם קהל כמו היום.
    היום, כשהפילוחים מגדירים נישות הרבה יותר קטנות מבחינת קהל, ספק רב אם תמצא להקה שמתרוממת לגדלים של אלפי אנשים בהופעה כמו בשנים עברו. סביר שמדי פעם זה כן יקרה, אבל זה יקרה לעתים רחוקות מאד.
    קח נניח את הוויט סטרייפס, שמבחינת הappeal שלהם, היו יכולים באלבום האחרון שלהם (או לפניו?) להגיע בדיוק למעמד ש REM הגיעו אליו כשהוציאו את הסינגל The One I Love. לוויט סטרייפס היה את Seven Nation Army. תחשוב על זה, בתקופה אחרת, הוויט סטרייפס היו הופכים הלהקה הגדולה ביותר באלבום.
    וכשווילקו הוציאו את Sly Blue Sky ו My Morning Jacket את Z – זו נקודת הפריצה. אבל זה לא קרה להם. כן, הם גדלו והתנפחו עד מאד, ולפחות ל'מורנינג ג'קט', ההתנפחות דפקה את האלבום הבא שיצא באיזה מאה רמות פחות טוב, אבל עובדה – בנקודת הפריצה, בנקודת האמת – זה לא קרה להם. הם גדלו, אבל הם לא נהיו RHCP בתקופת בלאד שוגר. וזה בגלל שהפריצה של כל הלהקות האלה (וגם הוויט סטרייפס), הפכה אותם לגיבורי הקהל האלטרנטיבי + הנספחים מהמיינסטרים שמדי פעם אוהבים לשמוע את Black Rider של וויטס, כי יש להם זיקה מסוימת לאקספרימנטל. אבל הכמות הזו לא מספיקה כדי להפוך אותם לסטארים, כמו שקרה לצ'ילי פפרז או REM, או נירוונה או פרל ג'ם.שיר טפשי כמו Black Hole Sun (שאני מאד אוהב, אבל אין בו איזו בשורה חדשה לעולם) – פרץ את הדרך לסאונדגרדן. בשלב הזה, נקודת הרתיחה היתה כל כך גבוהה, שגם אם הם היו עומדים על הבמה ועושים פירואטים, אנשים היו קונים את זה בכמויות.

    וזו בדיוק הסיבה שגיבור הגיטרה מת לגמרי. כי כפי שאמר איזה גיטריסט וכותב שירים ישראלי
    No More Heroes. ההירוז עכשיו נמצאים ב HBO, וההירוז המוזיקלים שייכים, כרגיל, לנוער. והנוער היום רוצה לדפוק את הראש עם ביונסה ובריטני, הרבה יותר מאשר עם גיטריסטים רוקיסטים שלא חפפו שלושה שבועות. כן, הרוקיסטים ימשיכו לזיין את בנות ה 16 העצובות שמחפשות משהו להזדהות איתו ורושומות את המלים של The End של הדורז על הקלמר מג'ינס שלהם – אבל זה השולים. המג'וריטי מחפש Boobes and ass. זה הדור שבו אנחנו חיים היום, וסליחה על הארכאיות.

    אז גיבור הגיטרה מת כי מת הקונספט של רוקנרול סואיסייד אנד סופרסטאר. כי לפני 15 שנה, ג'ק וויט היה אלוהים בכבודו ובעצמו, ג'ים ג'יימס היה הרגיש שיודע לדפוק את הראש, ג'ף טויידי היה הניל יאנג החדש (ותופס את משבצתו של ג'ייסון מולינה מאלקטריק מגנוליה, רק בגלל יתרון הפופולריות).טיוי און דה רדיו זה הדבר הכי טוב שקרה בחודש האחרון מאז המאסטרפיס האחרון שהוכרז, אז איך הם לא כובשים את הרדיו? גיבור הגיטרה מת. הסופרסטארדום מת. אגב, הוא עוד ישוב, לגמרי הוא עוד ישוב. כמו בכל אופנה. ואז הקקות של הפופ הממוסחר יסתכלו בעינים מצועפות ויחפשו לאן להפנות את ההשקעה (כי להקות בנים, בנות וזמרים כבר היה, אולי זה הזמן לעבור לכלבי ים). ואנחנו שוב נכבוש. נוכל להתקלח פעם בשלושה שבועות ולזיין את בנות ה 17 עם האיילינר מתחת לעינים, העצובות שמחפשות שינחמו אותם בתקופה הקשה של חייהן. רק שנצטרך לשמור על עצמנו טוב טוב, כי הרוק הזה, של הנוער רחמנא ליצלן, זה די מסוכן זה, לא?

  10. נמרוד הגיב:

    שלום לכולם,

    עקב המגבלות הצורניות של וורדפרס, אני לא אענה לכל תגובה בנפרד וממילא נדמה שהרוב התגובות הן וריאציה על "המוזיקה הטובה לא מתה, זה גודל השוק שהשתנה". ולמעשה, אני מסכים, מוזיקה טובה לא נעלמה (כפי שהפסקה האחרונה בפוסט טוענת, אם כי אני מניח שרוב האנשים לא יחשיבו מטאל סקנדינבי כמוזיקה "טובה" או כ"מוזיקה"). אני גם מקבל את הטענה שגיבור הגיטרה נעלם בעיקר עקב שינויים מבניים בתעשיית המוזיקה.

    עם זאת, שאלה אחת בעינה עומדת. עד כמה שאני מבין "גיטר הירו" ונגזרותיו הם להיטים גדולים. ואני שואל את עצמי מדוע, כשאנחנו רואים פחות ופחות להקות רוק מפלצתיות ממשיות, ז'אנר הרוק המנופח הופך ללהיט קונסולות. האם "גיטר הירו" הוא הפרגטוריום אליו נשלחות תופעות מוזיקליות כשהן מתות? האם, כמו שטענתי בפוסט עצמו, מדובר בסימולקרום ריק המקדש רק את פני השטח, ואולי, לאור התובנות שהעלתם – מדובר בגעגוע אמיתי להילה הדתית של הרוק?

    קל לגחך לנוכח אוסף הקלישאות שמרכיב את המשחק. אבל אם מביאים בחשבון את המגבלות הטכניות של קונסולות בימינו, האם ייתכן ש"גיטר הירו", על כל חסרונותיו, הוא מוצר נוסטלגי המנסה להחיות טו לחיות מחדש תת-תרבות ששוק המוזיקה הכחיד?

  11. הליברוב הגיב:

    ג'ק אין דה בוקס:
    אפקס טווין אולי לא המציא את הגלגל, אבל הוא לפחות המציא את הסקטבורד

    (ולא, רדיוהד לא המציאו את המכונית החשמלית)

    מאוד אהבתי את המאמר למרות שבאופן כללי אני לא ממש מתחבר לכמה מהרעיונות, כמו לקשר את קורט קוביין לגיטרה או לגלאם רוק. אבל היה כיף לקרוא.

  12. איפי הגיב:

    לטעמי הקטן העובדה שפרושונטי מתחזק קריירת סולו מרתקת ומגוונת ועדיין מנגן עם החריפים האדומים עושה אותו גיבור. אולי לא גיבור גיטרה אבל גיבור.

  13. רון הגיב:

    לא חסרים גיטריסטים טובים. אם להשתמש בחרוז מהיר, סטיב ואי עדיין חי. הגיטריסטים המיומנים ביותר חיים לא רע. יש מספיק חלטורות לקיים מוזיקאים ברמה טובה. מה ששונה כיום זהו מעמד תדמיתו של הגיטריסט ביחס לתדמיות הצלחה אחרות. בשנות ה-60 ה- 70 וה-80 אודיו היה המדיום העיקרי, בעקבות קית' ריצ'רדס טאונסנד ג'ימי פייג' ובעיקר הנדריקס התפתחה התדמית הספציפית הזאת של הגיטר הירו, אבל מאז נהיו כל כך הרבה כאלה עד שמרוב עצים לא רואים יער.
    כל מי שמנגן עדיין מעריך כמה גיטריסטים טובים, כך שמקומם של פייג', הנדריקס, זאפה וסאטוריאני ואחרים מובטח היסטורית.

  14. עידו שחם הגיב:

    סחטיין על הכתיבה, אבל הטיעון הוא קשקוש עיתונאי פומפוזי. המהפכה השחורה של שנות התישעים? קאם און. המוזיקה השחורה השתלטה על האדם הלבן לפחות מאז הבלוז של תחילת המאה העשרים! אפילו ההיפ הופ התחיל להיות גדול בשנות השמונים (עם ניצנים בסוף השבעים?) לא בתישעים (ולראיה בלונדי עושים ראפ ב-"ראפצ'ור", אירוסמית' וראן DMC, סאלט נ'פפה, ועוד). שלא לדבר על זה שהניינטיז היו מלאות ברוק, בטח שבמיינסטרים.

    בכל מקרה, כמו כל כרוז שבלה בלה מת, זה פשוט לא נכון. ג'וני גרינווד מרדיוהד, מאט בלאמי ממיוז, עומר רודריגז ממארס וולטה, ג'וש הום מקווינס אוב דה סטונאייג', שני הגיטריסטים של הסטרוקס. הם עושים ראפ? מנגנים על חליל (אולי ג'וני מנגן)? לא, הם גיטריסטים וגיטריסטים שבהחלט משאירים חותם על עולם המוזיקה. לאחרונה אולי אפילו אפשר להגיד שמארני סטרן היא סוג גיבורת גיטרה חדשה שכזו.

    בואו לא נשכח שבלי גיבורי גיטרה אמיתיים אפשר לפטר את צוות מפתחי גיטר הירו. גיטר הירו זה צל, צל של גיבורי גיטרה, וללא גיבורי הגיטרה אין צל. אם כבר גיטר הירו עשה בדיוק אפקט הפוך למה שאתה מתאר – קאמבאק פסיכי והמון כבוד לרוק ולגיבוריו לאורך השנים, ממש הוציא שירים ולהקות מתהום הנשייה.

    לא אופתע אם לא מעט אנשים יושפעו מהמשחק לקנות גיטרה משלהם ולעשות מוזיקה. כי להיות גיטריסט זה לא סתם ללחוץ במקום הנכון בזמן הנכון בפוזה הנכונה, זה גם אקט יצירתי, זה לעשות פאקינג מוזיקה.

  15. אוטרפה הגיב:

    "הא!" אמרתי לעצמי, "איזה פלגיאטיסט חסר בושה!" רטנתי, וניסיתי להזכר אם נתקלתי בטיעון הזה [הרוק הפסיק להיות *מסוכן* והמוסיקה השחורה תפסה את מקומו ברובריקת הסקסי] בפיצ'פורק השבוע.

    ואז נזכרתי שניתקלתי בציטוט מתוך הרשימה שלך בתחילת העונג של השבוע. אהם.

    על כל פנים, התזה מעניינת. לדעתי, אגב, ראוי לתת מקום גם למהפכת ה-DIY, שבשקט-בשקט תפסה את מקומם של לייבלי האינדי, שבתורם הפכו למיינסטירים. בעולם המייספייס, שבו כל תולע עם תכנת מיקס על הלפטופ תולה את שיעמומיו הבינוניים על הרשת, מייחצ"ן את עצמו ומנצח בכל מיני תחרויות שיעמומונים מקומיות – נורא קשה לסנן את המוץ מהתבן. או, למעשה, לצלוח את ערימות הקש שמונחות כל בוקר על סף הרסס שלך.

    אפרופו עונג ואפרופו DIY – גיאחה מקשר, ממש אחרי הציטוט אותך, לדיון תגובות מרתק עם יונתן קוטנר, בעונג הקודם, שבו קוטנר מסביר בדיוק כמה עבודה נדרשת מחיילי חלחל"צ להתמודד עם כמויות הסינגלים הבלתי ניתנות לעיכול מדי שבוע ולמה צריך מקצוען בשביל עבודת יח"צ-הפצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: