אני טקסט פוליטי.
אוהד פישוף
האם אטליז היא להקה ישראלית? אסף אבידן והמוג'וז? Drunk Machine? מבחינה טכנית טהורה, כן; כולן להקות שחבריהן אזרחים ישראליים והן מבוססות בארץ. אבל עצם העובדה שיש להידרש לפרטים טכניים כאלו על מנת לברר את הנושא מצביעה על כך שלא מדובר בעניין ברור מאליו; אחרי הכול הלהקות שהזכרתי שרות ומנגנות ונראות באנגלית. האם, מלבד הדרכון, יש בהן משהו ישראלי?
לפני שנמשיך, ראוי לשאול האם יש חשיבות לעניין הלאום. מבחינה אסתטית התשובה היא "לא" נחרץ. אבל מבחינה סוציולוגית זו שאלה קריטית. זאת משום שאין ממש מוזיקה ישראלית. הקאנון הישראלי מתחיל ביצירות רוסיות עם תיבול אוריינטלי ונגמר ביצירות ערביות עם תיבול יורו-טראשי, ובאמצע שיר עם בסקי בתור סגן-המנון. העניין הוא לא שסוגות אחרות באמנות הישראלית הן טהורות יותר; הן בהחלט לא. אלא שבכל הנוגע להיברידיות של המוזיקה הישראלית, התפרים גסים יותר והמנייריזם זועק יותר. אפשר לטעון נגדי שטלוויזיית הפריים טיים הישראלית לועזית כמעט לחלוטין, אבל "רוקדים עם כוכבים" אינה משודרת באנגלית, ולא יעלה על הדעת שכך יהיה.
המאפיין העיקרי של המוזיקה הישראלית, אם כן, הוא השפה העברית. אולי זו הסיבה שמבקרי מוזיקה ישראליים מקדישים תשומת לב כל-כך רבה לליריקה והסיבה לכך שמאיר אריאל זוכה למעמד של אל-למחצה. ויש בוודאי משהו קבוע ונוקשה במחסום השפה – והרי מה מבקשים הישראלים אם לא מחסום אחרי מחסום שיגן עליהם מפני העולם? – מבחינת המשמעות "אני אוהב אותך" ו-"I love you" פירושם זהה, אך המצלול וההטעמה הופכים אותם לביטויים מוזיקליים שונים לחלוטין. גם אם ההרמוניה והמלודיה שאולות מתרבות אחרת האינטונציה של המילים המושרות היא עדיין ישראלית. למעשה, היא מה שהופך את השיר לישראלי. אם נמשיך עם הספקולציות, אולי זו הסיבה שלישראלים יש פטיש לזמרים: גם אם הליריקה מטופשת או חסרת פשר, הצליל שלה הוא ללא ספק ישראלי.
מי, אם כן, הם המוזיקאים הישראלים שאינם שרים בעברית? ישנם, כמובן, הווקליסטים הקלאסיים והג'אזיים, הכבולים – בדרכים שונות מאד – למסורת מחייבת. ישנם גם אמנים אלקטרוניים, שממילא מוכרים בעיקר בחו"ל וממילא לא הם ולא קהלם מקדישים תשומת לב יתרה לליריקה. וישנה סצנת האינדי. נכון, לא כול אמני האינדי שרים באנגלית (לפי רשימת המשתתפים באינדינגב האחרון החלוקה היא בדיוק חצי-חצי). בנוסף לכך, חלקן של הלהקות המצטופפות תחת המטרייה הרחבה הזו אכן מופיעות בחו"ל באופן קבוע ולכן יש להן תמריץ לשיר בלועזית. אבל הביצה מלאה בלהקות שמעולם לא הופיעו ולעולם לא יופיעו בחו"ל . מה צורך יש להן לשיר בלועזית?
התשובה תלויה בניסוח השאלה: העניין הוא כמובן לא לשיר באנגלית אלא לשיר-לא-בעברית. אם משה פרץ ומירי מסיקה שרים בעברית, החבר'ה עם הזקן והטלקסטר לא יכולים או לא רוצים להשתמש בכלי המוזיקלי הזה, בדיוק כפי שאמנים מסוימים מסרבים להשתמש באוטו-טיון.
תל-אביב, האמיתית והמטפורית (זו שכוללת כמה רחובות מירושלים), רוצה להיות אוטופיה, כלומר יותר-ממקום ולא-מקום; יותר כמו לונדון וברלין ובשום פנים ואופן לא נתיבות או אום-אל-פחם או רחובות אחרים בירושלים. בינתיים היא מתפקדת כמו ספינת גולים שמעולם לא עזבה את המעגן; לא ממש אקסודוס ולא בדיוק אלטלנה. לא-לשיר-בעברית הוא פרפורמנס של צעירים יפים ומבריקים שאין להם אומץ או כסף לעזוב. הוא מסמן לכל שאר השחקנים בשדה המוזיקלי שהם לא בקטע של הישראליות, שהם קוסמופוליטיים, שהם לא פלחו"ד קרנפים או מסייעת אריות אלא בנות יענה.
כל זה לא אומר שהמוזיקה לא טובה, רק שהיא לא רלוונטית. כשליאור נרקיס שר "ערב טוב לך, את מושלמת" הוא אולי נשמע עילג (או כול-כך-עילג-שזה-מבריק), אבל הוא משתתף בעיצוב הישראליות. הוא מנסח את נומך-המצח הישראלי, הוא מגדיר יפה-יפה את המטופשות של היהודים-הדמוקרטים. ואף אחד לא יחשוב לרגע שליאור נרקיס, או זמר מזרחי אחר – כאשר הם מסלסלים בערבית – הוא פחות ישראלי, או חלילה סמולן. כי ליאור נרקיס מגדיר מהי ישראליות ואף אחד לא יגיד לו שהוא לא ישראלי. ובכלל, לאיפה כבר יש לו ללכת? לאן הוא יחזור, למרקש? מזרחיים לא יכולים לקבל דרכון זר. אבל כשהאומואים מתל-אביב מצייצים באנגלית אליוט-סמית'ית-תום-יורקית נוגה ברור שהם מפנטזים על מקום אחר, על קיום לא לוונטיני, שהם וויתרו על השיח עם המקום שבו הם פועלים כאמנים. ואני אפילו לא מדבר על שירה פוליטית חלילה. אני ריאליסט. אבל אם אתה כבר שר על הפופיק שלך, אז שיר על הפופיק ולא ה-bellybutton, אפילו ששתי המילים מצחיקות עם האליטרציה הילדותית הזו אבל הן לא מצחיקות באותו אופן אחת מצחיקה עם פ' ואחת מצחיקה עם b וזה אומר משהו זה עושה את כל ההבדל שבעולם.
פלצן מתנשא 
אני יורה רגע מהקורקבן:
ראשית – יש כאן כמה הכללות מאד גסות, כאלה שיביכו אפילו את הרשומות הפופוליסטיות ביותר –
רק בישראל יש לאנשים פטיש לזמרים?!
*כל* המוזיקאים הישראלים שכותבים באנגלית רוצים לא להיות כאן? למה שלא תערוך מחקר סוציולוגי אמתי ותשאל אותם? יעניין אותי מאד לקרוא ראיונות עם מוזיקאים שינסו לענות על השאלה הזו. (כמובן שגם אני נדרשת לענות עליה לעתים תכופות). האבחנה שלך על אותם "אומואים" תל-אביביים היא משעשעת ואני יכולה לדמיין לפחות כמה דמויות שיוכלו להתאים לה, אבל זו לא תמצית דמותם של כל מוזיקאי האינדי בארץ.
שנית, אתה כותב בעצמך שעברית היא "כלי מוזיקלי", כלומר אתה מודע לשיקולים אמנותיים בבחירת שפה, ועלית בעצמך על עניין המצלול והאינטונציה. האם תפרסם מאמר שיזעק כי הבחירה בגיטרה חשמלית (כלי אמריקני/אנגלי מובהק) היא חתירה כנגד ההוויה הישראלית, ושכל המשתמשים בה ולא בעוד – הגרסא המזרח תיכונית אם תרצה, שואפים לחיות במקום אחר?
שלישית – בימים אלו של גלובליזציה קפיטליסטית, עת אנו מבלים שעות רבות ביממה בצריכת השפה האנגלית (אם בצפייה, בהאזנה, בגלישה או בבליעה) מן הראוי היה שנפסיק להעמיד פנים שאין לה לאותה שפה שלטת השפעה על חיינו, מוחנו ושפתנו האהובה אנו. אנחנו לא מדובבים את הטלוויזיה והסרטים שלנו, וכמובן שמאזינים להמון מוזיקה באנגלית.(אולי אפילו יותר מאשר בעברית!)ברור שיש לכך השפעה על כתיבה, מה גם שמוזיקאי (ובכלל אמנים) יוצר על סמך כלל התבניות המוזיקליות שנחקקו בראשו, ובהן גם תבניות מצלוליות וכו'.. לכן ברור שאם נתח גדול מה"קלט" הוא באנגלית, גם חלק גדול מה"פלט" יהיה כזה.
ועוד על אמריקניזציה של השפה – בתור מורה לעברית (ובעלת רגישות לשפה) אני שומעת לא פעם אנשים מכל המינים מתרגמים ביטויים שלמים מאנגלית. צירופים כמו "לקחת מקלחת/תמונה" מזעזעים אותנו, אבל הידעתם ש"אם כבר אז כבר" הוא ביטוי גרמני שתורגם? (מתאים להם אגב..) השפה העברית, מהיותה "שחקנית מתחדשת" במגרש השפות המדוברות לוותה והטמיעה לאורך ההיסטוריה (גם הקדומה ביותר) ביטויים, שורשים וכמובן מילים שלמות משפות אחרות, במיוחד ארמית, גרמנית וערבית. לטעמי יש היום נטייה מוגזמת לשימוש במילים לועזיות שכבר יש להם מילה בעברית ובכך נגרם לשפה עוול – דלדולה במקום העשרתה, אבל זה דיון נפרד. מטבעם של אנשים ושפות, שהם מושפעים אלו מאלו. גישה טהרנית להגדרת תרבות היא צדקנית במקרה הטוב ומסוכנת (מבחינת גזענות) במקרה הרע.
אם נחזור לענייננו – השפה האנגלית משפיעה מאד על כולם בישראל, ובוודאי שמעצם היותה עוד כלי בכתיבת שיר, יש למוזיקאי חופש לבחור בה. אני כן מאמינה שחשוב ליצור בשפת הקודש, ולו רק בשביל להפיח רוח חיים בסצינת המוזיקה בעלת הטקסטים העילגים (מכל העדות והסוגים) השלטת כרגע ברדיו.
עד כאן מהקורקבן, בוקר טוב.
ראשית כל, אני לא מוקיע את סצנת האינדי בכללותה (כי, כאמור, ישנם מספיק אמנים ששרים בעברית)ולמעשה אני לא מוקיע את האינדי כלל, אני מנסה להסביר את ההשלכות של בחירה באנגלית. אם הטון סרקסטי, זה רק משום שאצל מוזיקאי אינדי המרחק בין הפריטנזיה לבין מה שנשמע בפועל הוא המשעשע ביותר.
שנית, אני בהחלט מסכים שהעברית עצמה היא בת כלאיים. זה לא משנה את העובדה היא נתפסת כשפה מובחנת וייחודית וגרוע מכך, כשפה שבה דיברו אבותנו בארץ ישראל התנ"כית. רוב הישראלים יודעים שמה שהם מאזינים לו נשמע כמו הביטלס או בוב דילן, אבל אם תספרי להם שהעברית היא תוצר מודרני הם ינפנפו בתנ"ך וישאלו אותך איך זה שהם יכולים לקרוא בו. לקחת את העברית מהשיר הישראלי ולקחת את האותנטיות שלו (גם אם האותנטיות שלו מומצאת, כמו כל אותנטיות). זה ההבדל בין דחייה של הגיטרה החשמלית ודחייה של השפה העברית.
במילים אחרות, אני טוען שבחירה בשפה, בוודאי בסיטואציה הישראלית, הוא אקט פוליטי. אבל הפוליטיקה שאני מזהה בבחירה לשיר באנגלית היא פוליטיקה של וויתור ובריחה. אני חושב שאפשר לשיר באנגלית על ישראל, אבל לדעתי חוץ מכמה להקות פאנק ומטאל אין יותר מדי להקות שעושות את זה בארץ. מאידך גיסא, גם שיר האהבה הבנאלי ביותר בעברית משתתף בחרושת התרבות הישראלית וכאשר טובי מוחותינו בוחרים לשיר באנגלית הם משאירים את הבמה לעילי בוטנרים של העולם (גם בזה אנחנו מסכימים).
לכן גלובליזציה היא לא תירוץ. היא מצב נתון. ואם כבר להשתמש באנגלית, אז להשתמש בה כפי שאהרון מספר הדקדוק הפנימי משתמש בה, על מנת לומר משהו על מצבו. אני חושב שהשימוש באנגלית הוא יותר רפלקס (הו, האירוניה..) מהצהרה אסתטית או פוליטית.
בכל מקרה, ברור שכל אחד חופשי לעשות כרצונו. אבל כן יש כאן סוג של בריחת מוחות (או אוזניים. או אצבעות. מה שמסמל מוזיקאים).
אני מתקשה ליישב את הקפיצה שלך מ"אני טוען שבחירה בשפה, בוודאי בסיטואציה הישראלית, הוא אקט פוליטי" לטיעון ההפוך בתכלית "השימוש באנגלית הוא יותר רפלקס מהצהרה אסתטית או פוליטית".
אתה אומר כאן דבר והיפוכו. ובמאמר עצמו, בו אתה מסתכל על השימוש באנגלית כבחירה פוליטית, אתה יוצר כמה קביעות מעט הזויות לדעתי.
"המאפיין העיקרי של המוזיקה הישראלית, אם כן, הוא השפה העברית" – זה גובל בטאוטולוגיה. אתה קובע יש מאין שהמאפיין של המוזיקה העברית הוא X, ומאחר ונושא המאמר שלך הוא Y, אתה מסיק שהוא לא רלוונטי למוזיקה הישראלית. באותה המידה הייתי יכול לטעון שהמאפיין של המוזיקה העברית הוא גיטרה חשמלית \ פופ ים תיכוני \ שירים על בחורות ולטעון שכל שאר המוזיקה היא מחוץ לגדר.
"העניין הוא כמובן לא לשיר באנגלית אלא לשיר-לא-בעברית" – זו טענה מעניינת, אבל קשה שלא לראות בה ניתוח פלספני-פלצני בדיעבד. אני מכיר אינספור מוזיקאים. עוד לא שמעתי על מישהו שקם בוקר אחד והחליט באופן מודע לשיר בשפה זו או אחרת כהצהרה פוליטית (אלא אם מחשיבים את חיים צינוביץ' ופרוייקט הג'יבריש שלו…).
זה נכון ששפה היא כלי. אבל היא לא כלי כמו שחצוצרה היא כלי. כשאתה מחליט להוסיף חצוצרה למוזיקה שלך, זה נעשה מתוך החלטה מודעת. כשאתה יוצר ושר באנגלית, לרוב זה פשוט אינסטינקט סגנוני. אולי יש לזה השלכות פוליטיות במבט על. אבל אין פה כוונה, ועל כן הלעג שלך לאותם מוזיקאים אינו במקום.
"כל זה לא אומר שהמוזיקה לא טובה, רק שהיא לא רלוונטית" – רלוונטית למה? אתה בוחר להסתכל על הסיטואציה מעמדה מתנשאת (כיאה לבלוג שזהו שמו) וטוען שהמוזיקאים ששרים באנגלית "וויתרו על השיח עם המקום שבו הם פועלים". ומבלי משים, אתה מגדיר בשבילם מהו אותו מקום שבו הם פועלים. מי אמר שהם פועלים בקיסריה ובערוץ 2? אולי הם פועלים בלבונטין ובאינדינגב? זה גם בסדר, וזה גם רלוונטי, פשוט לקבוצה קטנה יותר של אנשים. ובוא לא ניתמם, זה לא שאם מחר אטליז היו מתחילים לשיר בעברית הם היו מחממים מחר את קובי פרץ. אתה רואה ביצירה באנגלית בריחה? אני רואה בזה יצירת תרבות אלטרנטיבית. אתה טוען שיצירה באנגלית מוציאה אותך מהתרבות הישראלית? אני טוען שיצירה באנגלית מעשירה את התרבות הישראלית. אחרי הכל, כאמור, זה אתה שקבעת יש מאין שמוזיקה ישראלית היא רק בעברית. לא באמת הסברת למה אין בה מקום לאנגלית, ערבית, רוסית או צ'רקסית לשם הדיון.
וסתם לשם ההבהרה – יש מדינות בהן נהוג וברור שהמוזיקה המקומית היא גם בשפת המקום וגם באנגלית. גרמניה למשל.
על הדרך, אגב, מוזיקה ישראלית באנגלית מאפשרת לייצא את התרבות הישראלית לחו"ל באופן דומה לכך שסרטים ישראליים כוללים כבר בעותק המאסטר שלהם תרגום של הקרדיטים לאנגלית, אבל זה כבר דיון אחר.
ראשית כל, אתה בהחלט צודק שהניסוחים שצטטת סותרים זה את זה. צריך לחדד ולומר שבחירה בשפה היא אקט שיש לו *השלכות פוליטיות*, אבל הוא לא בהכרח אקט מודע-פוליטית. אני מניח שחלק מהמוזיקאים בוחרים באנגלית כברירת מחדל וחלקם בוחרים בה במכוון.
לגבי הקביעה שלי כי עברית היא ה-sine qua non של המוזיקה הישראלית, ברור שזו קביעה א-פריורית ושעליה נשען כל הטיעון. אתה מוזמן להציע טענה נגדית. אבל אני מציע שתחשוב על שיר בשפה שאתה לא מכיר. לרוב תוכל להבין מה קורה מבחינת קצב, הרמוניה ומלודיה, אבל אם אתה לא יודע באסקית, לא תצליח להבין על מה שרים. זה האלמנט שהופך את השיר ל"זר" מבחינתך ולבאסקי מבחינת הבסקים. מוזיקה, בהכללה, היא אוניברסלית. שפות, מאידך, נוטות להיות אזוריות.
אני מסכים שהאינדי מנסה ליצור אלטרנטיבה. אני חושב שמדובר באלטרנטיבה גרועה. זו אלטרנטיבה שאומרת, מצד אחד, ויתרתי על השתתפות בשיח הישראלי כי אני בוחר לדבר בלעז למרות שאני יודע עברית, ומצד שני, אני לא מעז לעזוב לבריטניה או לארה"ב שם האנגלית היא שפת-התרבות. זו אלטרנטיבה של טמינת הראש בחול (או בחו"ל) ו-ויתור. ואני אפילו לא מדבר על "המצב". זו אלטרנטיבה של להשאיר את הבמה לעברית הגיספנית ולשיר באנגלית בינונית ומטה. זה אומר לקבל על עצמך זהות קוסמופוליטית קלושה וגנרית בזמן שאתה נמס בלחות הלבנטינית. ערבית היא שפה שיש לה קשר למקום הזה. גם לרוסית ולצ'רקסית. אין פה אוכלוסייה גדולה של אנגלו-סקסים. אנגלית היא שפה שאולה של אמנים ובני המעמד הבינוני. אנגלית מסמלת את הרצון העז לא להיות כאן, לא להיות פרובנציאלי.
לבסוף, סרטים ישראליים כוללים תרגום של הקרדיטים לאנגלית, אבל הם לרוב עדיין משוחקים בעברית. כשנראה סרט שבו שני ילידי הארץ יושבים בקפה תל-אביבי ומדברים אנגלית למרות ששפת האם של שניהם היא עברית, אז אפשר יהיה להשוות סרטים ישראליים למוזיקת שוליים ישראלית.
אתה שב וקובע שיצירה באנגלית היא ויתור על השתתפות בתרבות הישראלית, ומשתמש בטענה הזו כדי להוכיח ש… היוצרים מוותרים על השתתפותם בתרבות הישראלית. מהלך לוגי מורכב מידי בשבילי, אני מודה.
יש בישראל, כמו בכל מקום אחר, תרבות מיינסטרים, ותרבויות שוליים רבות. אז ראשית, אזכיר שיצירה באנגלית מהווה מזה שני עשורים לפחות נדבך משמעותי מאוד במוזיקת השוליים הישראלית. כן, הישראלית. זו שנוצרת בישראל ע"י ישראלים ונצרכת ע"י ישראלים. שנית, דווקא בשנים האחרונות אנו עדים למהפך, בו שירים באנגלית של אסף אבידן ותמר אייזנמן פרצו את חומות הפלייליסט וחדרו לתרבות המיינסטרים הישראלית. כן, שוב הישראלית. זו שמסרבת להגדיר את עצמה באמצעות שפה בלבד. אבל בוא לא ניתן למציאות לבלבל אותנו.
הבאת את הביטוי "שפת התרבות". אז אכן השפה השלטת בתרבות הישראלית היא העברית. לשמחתנו, זו לא דיקטטורה פה, והחזק והשלט לא אמור או צריך למחוק את הקטן והאלטרנטיבי (ותודה לאל שכך הדבר, אחרת לשורה של דברים בעולמנו, מחד"ש ועד ערוץ 8, לא הייתה זכות קיום).
בנוסף, תרבויות לא מתחלקות רק לפי מדינות. הרבה לפני שהייתה תרבות ישראלית, הייתה תרבות מוזיקלית כלל עולמית, וגם בתרבות הזו הייתה שפה שלטת. פעם היא הייתה גרמנית. היום היא אנגלית. אם נחיל את הכלל שלך ("יצירה באנגלית אינה יצירה ישראלית") דרך החתך הזה ולא דרך החתך הצר והמקומי שלך, הרי שכל שיר בעברית כלל לא יכול להיחשב ליצירה מוזיקלית, שהרי הוא "מוותר על השתתפות בשיח התרבותי המוזיקלי הכלל עולמי".
סלח לי, כן? אבל זה קשקוש.
נראה לי שהייתה לך פה נקודה מעניינת על המשמעויות החבויות בנטייה לאנגלית שהולכת ומתחזקת במוזיקת השוליים, ובדרך קצת נסחפת ובמקום להאיר את המאפיינים האלו והשלכותיהם, בחרת לשפוט אותם מעמדה של קומיסר תרבות.
חרושת התרבות הישראלית מכילה גם שירה באנגלית, כפי שסצנת המזון הישראלית מכילה גם את מקדונלד'ס (אם אתה רוצה גלובליזציה) וגם את מוזס (אם דווקא מתחשקת לך גלוקליזציה). מה לעשות, ככה זה – בישראל יש קבוצות מסוימות שרואות את עצמן, במודע ובמוצהר, כחלק ממגמות תרבותיות גלובליות; ועוד קבוצות שעושות זאת בפועל, גם אם הן טוענות אחרת. שתי הקבוצות הללו לא יותר או פחות ישראליות האחת מהשניה – הן רק מציעות סוגות שונות של ישראליות.
בכלל, הקביעות שלך במאמר הזה דומות לטענה שלוח השידורים של ערוץ 2 אינו ישראלי כי הוא מכיל את 'כולם אוהבים את ריימונד', או שקולנוע אינו בילוי ישראלי כי מרבית הסרטים לא יוצרו בארץ, או ש'נערה עם קעקוע דרקון' אינו משפיע על התרבות הישראלית. אתה, עובדתית וגם תיאורטית, פשוט טועה.
צר לי, אבל אתה טועה.
"כולם אוהבים את ריימונד" יוצרה בארה"ב ויובאה לארץ. מוזיקה ישראלית באנגלית מיוצרת בארץ ומבוצעת, לרוב, בפני דוברי עברית. תאר לך שערוץ שתיים מעלה סיטקום על משפחה בחולון שבה כל המשתתפים מדברים צרפתית בלי שום סיבה נראית לעין. תאר לך שדוד גרוסמן כותב ספר ביוונית אבל מפרסם אותו רק בארץ. זו ההשוואה הנכונה.
איך זה רלוונטי? הרי כבר הסכמתי איתך שהאנשים הללו שואפים לבסיס הזדהות שאינו ישראלי בלבד. לטעון שבגלל זה הם לא ישראלים, או לא רלוונטיים לישראליות, או אינם שותפים ליצירה ישראלית זה לא פחות ממגוחך. זה בערך כמו לטעון שחבר כנסת שהשם שלו לא מעוברת אינו באמת חבר כנסת. הם פועלים בישראל; הם מייצגים מגמה בחברה הישראלית; הם חלק מהתרבות הישראלית. זה הכל.
אם היית רוצה לאפיין מגמות, או להבין תופעות, בסדר גמור. אלא שאתה רוצה לשלול קטגורית. זה לא מעניין, ופחות או יותר תמיד, גם לא מדויק. הייתי יכול לפתח את הטיעון – למשל לאתגר את ההנחה (המוזרה) שלך ששפה היא האלמנט היחיד המרכיב תרבות; או שצריכת תרבות זרה היא עניין לגיטימי בתרבות, אבל תרבות מקומית המתחפשת לתרבות זרה לא; או שמוזיקה היא אוניברסלית אבל מילים מקומיות (בחייך!) – אבל באמת שאני לא רואה בכך טעם. בסיס הטיעון שלך פשוט מופרך מדי בעיניי.
ברור שהמוסיקה הזו רלוונטית לישראל ולישראלים, בדיוק כמו שהמוסיקה של ריהאנה, ביונסה, מטאליקה או להקת אינדי איזוטרית מחו"ל רלוונטית לאנשים כאן. להקות האינדי ששרות באנגלית אכן מרחיבות את השיח התרבותי הישראלי, אבל גם אותם אמנים שהזכרתי קודם. אנחנו לא עם לבדו ישכון, ויש גם אינטרנט.
הטענה של נמרוד היא שהיצירה איננה ישראלית – המילים לא ישראליות (בעברית) והתוכן איננו קשור לישראל.
זה שישראלים רבים מוצאים את אותם האמנים רלוונטיים בכל זאת, אין הדבר סותר את הטענה. זה גם לא יוצא דופן, אחרי הכל ישראלים גם רואים קולנוע הוליוודי, צופים בסדרות מתח אמריקאיות ורוקדים סלסה. זה לא הופך את CSI לסדרה ישראלית ואת ריקוד הסלסה הפופולרי לישראלי. כלומר, הישראלים צורכים גם תרבות שאינה ישראלית.
המבחן שאני מציע הוא כזה: אם המוסיקה הייתה נוצרת בידי אדם כלשהו (אפשר גם ישראלי, למשל קרן אן) שאינו חי ופועל בארץ מכורח נסיבות חייו, האם המוסיקה הייתה נחשבת לישראלית? ואם כן, מדוע?
ליואב – למה להציע מבחנים? היצירה הזו ישראלית כיוון שהיא נוצרת בישראל, בידי ישראלים, ונצרכת בידי ישראלים. אם נמרוד היה שואל האם היצירה היא בעלת מאפיינים *ייחודיים* לישראל הדיון היה בעל טעם. אבל הוא לא שואל, הוא קובע: אם זה לא בעברית, אזי זה לא ישראלי, וזו בריחה מהמציאות. המציאות בישראל, וזה די ברור, היא מציאות שבה גם דברים שאינם בעלי גוון מקומי ברור ומובהק (ונניח כרגע לכך ש"גוון מקומי" הוא לא מושג ברור כלל, ועצם קיומו – בעיקר בחברת מהגרים בת פחות מ-70 – מוטל בספק) נצרכים ומיוצרים בידי ישראלים. זו המציאות, לא בריחה ממנה. *למה* זו המציאות, ו*אצל מי* זו המציאות *ובאיזו מידה* אלו כבר נושאים ששווה לדון עליהם.
כל החלק השני של המאמר מסביר מי הם האנשים שבוחרים לעשות אמנות בשפה לועזית שאינה שפת האם שלהם, ולמה.
שנית, הטיעון שלי הוא לא שהשפה היא הדבר היחיד או החשוב ביותר שמגדיר תרבות. הטיעון הוא שבדיוק בגלל שהמוזיקה הישראלית היא מוזיקה היברדית, העברית, שקהילת הדוברים שלה מרוכזת כמעט באופן בלעדי בישראל, היא הדבר האחרון, הסף, הגבול, שמבדיל בינה ובינה מוזיקה לא ישראלית. בדיוק כפי שגבול אמור להגדיר את תווי המתאר של מדינה, השפה משרטטת את גבולות הקהילה. זה לא טיעון מהותני על מהי מוזיקה ישראלית "אמיתית", אלא טיעון פוסט-סטרוקטורלי על הגבולות של התרבות הישראלית. לכן הטענה פה היא לא שמוזיקה לועזית-ישראלית היא לא "אותנטית", אלא שהיא עסוקה בחציית גבולות החוצה. והביקורת היא שאין כאן טרנסגרסיה מודעת שמבקשת לערער על הגבול (כמו הבחירה לשיר ברוסית או ערבית) אלא בריחה פשוטה. למה? כי הבחירה לשיר באנגלית היא באופן כמעט מוחלט בחירה של אנשי המעמד הבינוני שמבקשים זהות קוסמופוליטית (האירוניה היא שקוסמופוליטית פירושה ליברפולית או ניו-יורקית) כתגובת-נגד ברורה לפרובנציאליות המאוסה של ישראל. אתה לא רואה זמרים מזרחים מנסים לשיר באנגלית, ולרוב גם לא זמרי מיינסטרים, למרות שגם הם עושים מוזיקה מערבית (מה, איה כורם לא שומעת טורי איימוס?). מי שעושה מוזיקה בלועזית בארץ – ג'אז, מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלטרנטיבית – אלה באופן ברור האליטות ומוזיקאים שמכוונים לאליטה. והחלום הכי גדול של האליטיסט הישראלי הוא לא להיות ישראלי.
אוקיי. אז אם נמתן את דבריך ונחזיר אותם לזירת המציאות, אחד החלומות הגדולים של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה בישראל (או, לפחות, חלקים ממנו) הוא להיות קוסמופוליטי וגלובלי.
כן, אז? מה בין זה לבין נימת הבוז הנוטפת מדבריך? הרצון זה לא הופך אותם ללא-ישראלים, או אפילו לכאלו שרוצים להיות לא-ישראלים. זה הופך אותם לכאלו שרוצים שישראל תהיה מדינה, באופן מלא או חלקי, שהיא קוסמופוליטית. למה זה נסיון בריחה? בריחה ממה, בדיוק? ממדינה שהייתה בן-כלאים מומצא ומודרני עוד לפני שהיא נולדה? בריחה מכלכלה ותרבות שהמימד הגלובלי שלהם הוא עצום, ומשפיע על כל השכבות בישראל? מה זאת הטהרנות הזו? אתה חושב שמוזיקה מזרחית היא "אותנטית" ו"ישראלית" יותר? היא הרי הושפעה ממוזיקת רוק. אז מה מטריד אותך, שהם רוצים להצליח (גם) בחו"ל? למה, בדיוק, זה בעייתי? מה ההבדל בין זה לבין אמדוקס?
הפוסט הזה כל-כולו לוקל-פטריוטיות. הוא מחבק בחום אנשים שלא קיימים בתוך תרבות דמיונית, ודוחה בבוז את המציאות בשם השטחות שהן אפילו לא תיאורטיות, אלא רק אידיאולוגיות.
גלעד כהנא (דווקא אחד מכותבי העברית המוכשרים, לדעתי) דיבר על הבחירה לכתוב באנגלית לפני די הרבה שנים בראיון בעיתון: הוא דיבר על הקושי לבטא בעברית את עניין החרמנות המרכזי כל כך ברוקנרול – ואפילו את ההסבר הזה (בעברית כמובן) הוא עשה בצורה מאוד יצירתית ומשכנעת שלצערי אני לא יכול לחזור עליה. שפת הקודש נוטה להרחיק את עצמה מסקס (מין?) וחושניות – אפשר אפילו לטעון שהרחקת החושי והחושני היא המהות של השפה הספציפית הזאת – אופן "הפעולה" שלה.
עם כל זאת, אני בעד העמדה הבסיסית של הפלצן: כל יצירה במילים, מהומרוס, עבור בדודו אהרון ועד בטוקבקים בבלוג, שואפת, אולטימטיבית, להשתמש במילים כדי לפרוץ את גבולות הביטוי של אותן מילים ממש ולהביע משהו "מעבר" למילים. אם עברית לא טובה כדי לבטא חרמנות, נניח, והיוצר נורא רוצה להביע במילים מצב מסוים של חרמנות – הבחירה באנגלית במקרה כזה היא פשוט בחירה לא יצירתית, או אפילו אנטי-יצירתית (סוג של בריחה, במילות הפלצן). זה גם האופן שבו הבחירה הזו היא בחירה (לא-) פוליטית: האופן שבו עברית לא מביעה טוב חרמנות הוא נגזרת אידיאולוגית של האופן שבו השפה העברית פועלת ומבקשת לייצר תודעה מסוימת. במובנים מכריעים זהו בדיוק "תפקידו" של היוצר, כולל דודו אהרון: לזהות נטייה במציאות החברתית להדחיק היבט מסוים (במקרים רבים אישי) של הקיום באמצעי התרבות, ובראשם השפה, ואז חרף זאת להשתמש באותם אמצעים כדי "להציף" את ההיבט הזה החוצה – כך משהו *נוצר*, ואם המשהו הזה גם עובד, אז הוא חודר לשפה – כלומר למציאות החברתית/אידיאולוגית/פוליטית ומשנה אותה. כלומר יוצר תרבות בשפה הרלוונטית למציאות שמתוכה נובעת היצירה עצמה (מוצא דרכים לבטא חרמנות, לדוגמה, שגם ילדה או ילד בני 16 מפרדס חנה יוכלו להשתמש בהם כשהם יוצאים לדייט ראשון)
שוב מהקורקבן ובקצרה
התחלנו לגעת כאן במשהו שהייתי שמחה לפתח עליו את הדיון – מעין תסמונת שטוקהולם תרבותית.
ניתן לומר (גם אם באופן פופוליסטי למדיי) שישראל נכבשה מבחינה תרבותית (כמו גם מדינות "מזרחיות" רבות אחרות ובכלל) על ידי אמריקה.
האמריקניזציה הזו, שעד עכשיו בדיון קראנו לה "גלובליזציה", גורמת לנו לתחושות סותרות של הזדהות וסלידה מהתרבות האמריקאית. הוכחות בזעיר אנפין – אותה קוסמופוליטיות נחשקת שמתבטאת ברצון להיות כמו בניו יורק, העובדה ש"סרט זר" הוא כל סרט שלא הופק בארה"ב או ישראל, העובדה שאני יכולה לשלוף כמה שמות של נשיאים אמריקאיים, ואפילו סעיפים מהחוקה האמריקאית (כולל ציטוטים מדוייקים של מה אומרים השוטרים כשהם עוצרים חשוד) כולל ידע בסיסי בגאוגרפיה של ארה"ב, אל מול חוסר הידע המשווע על כל מערכת פוליטית או ממשלתית של כל מדינה אחרת (כולל ישראל לפעמים), וכמובן הידע העצום שלי (בהשוואה לידע שיש לי של תרבויות אחרות) במוזיקה ובאנגלית (כמו גם בקולנוע, טלוויזיה, ומעט ספרות ואמנות פלסטית). כמו כן, המוני העם החוגגים את "חג האהבה" בפברואר, משתכרים במסיבות סילבטר, מניפים דגלי ארה"ב ביום העצמאות ואומרים OMG.
שלא לדבר על שלטים של חנויות, ושמות של מקומות.
זו לא בדיוק בריחה, זו הזדהות/רצון להיטמע בתרבות כובשת.
אני חושב שהשימוש במילה "כיבוש", במקרה הזה, היא קצת נמהרת.
לא שאין אימפריאליזם אמריקני, אבל הישראלים נספחו אליו ברצון גדול – אחרי השבר עם הבריטים ב-1939, בן-גוריון הבין שארה"ב תצא מהמלחמה בתור מעצמת על וקשר את גורל היישוב ברצון הטוב האמריקני. אנחנו עד עצם היום הזה מתקיימים על חשבון המענקים האמריקניים, והורינו בוודאי זוכרים את הרכבת האווירית ב-1973. כמובן שיש לבסיס הכלכלי משמעות תרבותית. ישראל מדמיינת שהיא לא לוונטינית, אבל היא גם לא יכולה להיות אירופה, שהקיאה את היהודים מתוכה. מה נשאר? ארה"ב, ידידת ישראל האחרונה. לכן, ההזדהות הגמורה, היאיר-לפידית, עם התרבות האמריקנית היא לא סתם קוסמופוליטיות או גלובליזציה – היא מרכיב בסיסי בזהות הישראלית. לא עם כבוש, אלא מדינת חסות, או כמו שחוקר אחד כינה את ישראל – surrogate colonialism.
נו בדיוק
או כמו שרציתי להגיד ונמלכתי בדעתי
my point exactly
אדם,
אני פחות או יותר האדם האחרון שאפשר להאשים אותו בפטריוטיות, לוקאלית או אחרת. אני מצפה מלהקות ישראליות לשיר בעברית כי זו השפה שבה מתנהלת הישראליות, לא כי מדובר בשפה טובה יותר, או השפה "שלנו". ושוב, אמדוקס היא לא דוגמא טובה. אמדוקס מכוונת לחו"ל והיא חייבת לעבוד באנגלית. באותה מידה פטרתי להקות שהוכיחו שהן מוכנות לצאת לטורים מפרכים בחו"ל (אטליז, קרוסלה, טיוי בודהאז וכולי). הבעיה שלי היא רק עם להקות ישראליות שמייצרות מוזיקה לועזית לישראלים אחרים.
פעם אחרונה ודי: הישראליות מתנהלת במגוון שפות, שחלקן – לגמרי בכוונה – מוצאות את בסיס הזהות שלהן (ולאו דווקא את קהל היעד) מחוץ לגבולות הגיאוגרפיים של המדינה. לא רק שככה תרבות, באופן כללי, עובדת לעתים מזומנות – ככה, בפועל, עובדים חלקים מהישראליות. כל טיעון אחר הוא אך ורק אידיאולוגי – לא אמפירי ולא תיאורטי.
"זו השפה שבה מתנהלת הישראליות" – אתה בוודאי מודע לכך שצירוף המילים הפופולרי ביותר בשפה העברית הוא "יאללה ביי", נכון?
נמרוד, הנסיון שלך לכפות ניתוחים אקדמיים שכלתניים על תהליך שהוא אינסטינקטיבי ויצירתי בעיקרו ובמהותו גורר אותך למחוזות תמוהים, בלשון המעטה.
לשיטתך, זה לא בסדר ליצור ולשיר מוזיקה באנגלית, עד הנקודה שבה היוצר יוצא אל מחוץ לגבולות המדינה, ואז זה נעשה פתאום בסדר גמור.
מעניין.
אז מה אתה מצפה ממוזיקאים לעשות בלימבו התיאורטי שבו אתה תוקע אותם, בין הנקודה שבה זה לא בסדר לבין הנקודה שבה זה פתאום נעשה בסדר? לשיר בעברית בתחילת דרכם, ועל המטוס לתרגם את כל השירים לאנגלית כמו כוורת ב-76'?
שמע, חבר, אולי באקדמיה הטענות האלו נשמעות טוב. באמנות זה פשוט לא עובד ככה. אתה יוצר את מה שאתה יוצר, ואיפה שיש לזה קהל – לשם אתה הולך. אם זה מבטא, במבט על, תהליכים כאלו ואחרים שעוברים על דור היוצרים הצעיר – סבבה, זה אכן מעניין. אבל לטעון שיש מסלול שהוא לגיטימי ומסלול שאינו לגיטימי, או לטעון שיש לך "ציפיות מלהקות ישראליות לשיר בעברית" – זה כבר הזוי. תצפה מהן
הטיעונים האלו שלך יכולים, באופן דיי מפתיע לאור היכרותי איתך, לצאת גם מפיה של שרת התרבות והיצירות הציוניות שלה.
[…] This post was mentioned on Twitter by Dan-ya Shwartz, Liron Blecher. Liron Blecher said: RT @danjas http://bit.ly/eiSebX הפלצן המתנשא על הבחירה לשיר באנגלית […]
יש משהו מגוחך בהופעות של זמרים ששרים באנגלית. בין השירים הם אומרים "תודה רבה" ומדברים עם הקהל בעברית. קשה לי להתחבר למוזיקאים ישראלים שבחרו באנגלית לא רק כי זה לא רלוונטי אלא מפני שיש בזה זיוף מסוים. הם חושבים, מדברים ומתנהלים בעברית אז זאת השפה שהם צריכים לכתוב בה. אם אפרת גוש הייתה שרה באנגלית היא באמת מהווה רק חיקוי זול לאיימי ווינהאוס. כשאסף אבידן ישיר בעברית הוא יהיה פחות גימיק של זמר שנשמע כמו ג'ניס ולד זפלין וההצלחה שלו תחרוג מביצת מבקרי המוזיקה וסצנת האינדי. בינתיים, האנגלית לא מראה סימנים של נסיגה וקצת חבל לי שדניאלה ספקטור שכבר הגיחה למיינסטרים בחרה לשיר באנגלית באלבומה החדש.
רק משהו קטן לגבי דניאלה ספקטור. היא לא בחרה לשיר באנגלית באלבומה החדש. היא בחרה להוציא אלבום עם שירים באנגלית שהיא כתבה. חלק ניכר מהשירים האלה הם שירים שהיא ניגנה בהופעות בשנתיים וחצי האחרונות לפחות (הזמן שאני מכיר אותה). אם כבר ההצלחה של האלבום בעברית קצת דחקו את השירים האלה החוצה מתוך ההופעות וחבל, כי הם באמת מעולים.
לי, הדיון הזה יצא מכל החורים, כבר לפני 10 שנים.
כבר אז דיברו על זה. העובדה שעד עכשיו כל יוצרי האנגלית לא תרמו שיר אחד לקאנון היא הוכחה שהכל סתם.
השפה, היא המוזיקה הישראלית.
עליה אפשר לשים לחן, רוסי, בלקני, ג'אזי, יווני. הכל. יש שפה והיא הכח.
כל השאר קשקוש.
והאינדי הישראלי, עוד בדיחה, מי כתב שהוא אלטרנטיבה פה ?
לחברה אוהד פישוף,
אתה צודקת בכל מילה !
ביום חמישי השבוע הייתי בהופעה של ברי סחרוף וחשבתי בדיוק את כל מה שאמרת.
גם תיסלם חשבו שהם לא יכולים לשיר בעברית, ובאמת אנגלית מתנגנת כל-כך טוב, אבל היא לא מפה.
לזר בוי, הדמות של הפרא האציל שיוצר בדם לבו ללא יכולת לבחינה פנימית ממש ממש מעוררת אמפתיה. אני מניח שאם היינו חיים במאה השמונה עשרה זה אפילו היה מוכר לך טוב. הרצון להאשים את הכותב באקדמיזציה מנותקת מאמנות הוא באמת מפלט אחרון מפני דיון רציני.
אם אתה רוצה את זה במילים לא אקדמיות אז שרון כבר ניסח את זה בפשטות: *זיוף*
אנשים שחושבים מרגישים ונושמים עברית בוחרים דווקא באמנות שלהם לנסות להביע את עצמם באנגלית.
דרך אגב האנגלית של רב אמני האינדי שאני שמעתי בארץ רחוקה מאוד מלהיות ברמה המתקרבת לשפת אם, מה שהופך את הבחירה באנגלית למעניינת במיוחד (את הטקסטים לקצת פחות מעניינים).
דיון מעניין. אני מסכים בגדול.
השורה התחתונה היא שרוב האינדי הישראלי באנגלית לא מצדיק את הזמן שלי כמאזין.
אם הם נמצאים בתחרות עם ארקייד פייר אז התחרות שלהם קשה. (יאללה נראה אותם, אני פתוח).
ואם בא לי לשמוע משהו קרוב יותר לתרבות שלי אז אני אעדיף לשמוע את ברי סחרוף או מאיר אריאל או מי מהם שיעניק לי את שפת האם שלי מולחנת. יש לזה ערך מוסף בעיני.
הדוגמה של דנה ספקטור היא מעולה. מאוד אהבתי את הראשון שלה וקשה לי להאמין שאני באמת הולך להיכנס לחדש שלה. לא בגלל שאני טהרן פטריוט שלא שומע זמרות אמריקאיות, אני מת על זמרות פולק אמריקאיות, זה בדיוק העניין.
בשורה התחתונה, אם הלהקות האלה עושות שיקול של הסיכוי של היצירה שלהם לגעת באנשים, אז אם אין להם מה להציע ברמה העולמית כדאי להם לשיר בעברית.
אם הם רק רוצים לנגן לכמה חבר'ה בשביל הסבבה ולא להיות חלק מהתרבות העברית אז גם אחלה.
הטענות על חלקם בתרבות ועל הקשר לשפה העברית הן נכונות בעיני וזה דיון חשוב לא בתחום המוסיקלי כמו בתחום הסוציולוגי, ככה שאין לאמנים מה לגונן יותר מדי על המוסיקה שלהם. כמות הקהל הזניחה היא ההוכחה לכך שהטענה נכונה. אם הייתה פה איזושהי אמירה פוליטית מודעת זה היה יותר אפקטיבי, אבל אפילו את זה אין, זו סתם בחירה אמנותית בינונית.
bjork, peter john and bjorn, we are from barcelona, daft punk, air, phoenix, anouk, K's Choice, soulwax, Sepultura, the cardigans…
אני מניח שלא צריך להיות חוקר מוזיקה גדול בשביל לזהות את המכנה המשותף. שירה באנגלית על אף שלא מדובר בשפת האם היא לא המצאה ישראלית ורחוקה להיות משהו שמייחד את התרבות הישראלית. אם כבר, מדובר בתופעה רווחת (בעיקר במדינות צפון אירופה) שהגיעה לישראל באיחור ניכר. אז יכול להיות והדיון הזה מתנהל בהולנדית או בשבדית ברגעים אלו ממש, אבל יש לי הרגשה שהאיסלנדיות של ביורק והעובדה שהיא שרה באנגלית לא מפריעה במיוחד לרוב האנשים שקוראים את הפוסט הזה. לרוב, ההייתחסות למוזיקה בלעז,או למוזיקה בכלל, היא אחת – האם היא טובה או לא. האם היא מרגשת או לא. אישית, כשאני שומע מוזיקה ישראלית באנגלית הרבה יותר חשוב לי שהיא תהיה מעניינת ומרגשת מאשר להתעמק בשאלה האם זו בריחה מהתמודדות אם השפה העברית והאם אפשר להגדיר את המוזיקה הזו כישראלית בכלל. בעיני זו שאלה שהתשובה עליה היא כמעט מובנת מאליה. את טל כהן שלו שמעתי לראשונה בפאב של קיבוץ עין השופט. חיפאי צעיר ומתולתל שר בקול היפה שלו ביום שבת שימשי במרחב הירוק של קיבוץ עין השופט. בחיי שאני לא יכול לדמיין סיטואציה הרבה יותר ישראלית מזה (אפילו הבירה הייתה גולדסטאר. והיה חומוס שקניתי מפורדיס על השולחן. נשבע!). את השירים הראשונים של רות דולורס וייס שמעתי בהופעה חינמית בבית המוזיקה בירושלים. היא עדיין לא שרה בעברית באותו שלב. לא חושב שזה שינה לי במשהו. לא חלמתי לחיות בארץ אחרת, לא נהנתי מהמוזיקה שלה בגלל שהיא באנגלית ולא ישראלית בעליל. נהנתי מהמוזיקה שלה בגלל שהיא מעולה. בגלל שהיא מרגשת עד דמעות. והיא מרגשת עד דמעות כשהיא שרה את משירי ארץ אהבתי או כשהיא שרה את השיר הנפלא הזה: http://www.youtube.com/watch?v=hOcqcMODDT4
אלוהים יודע למה אנשים יוצרים בשפה שהם יוצרים בה. לפעמים הבחירה היא הכי מודעת שיש ולפעמים היא נובעת מסוג של חוסר ברירה. המילים לא עולות בעברית. גדלתי על רוסית אבל אני בספק אם אי פעם אוכל לכתוב בה שיר. נבוקוב לעומת זאת בילה את מרבית חייו מחוץ לרוסיה אבל כשהוא ישב לכתוב את לוליטה הוא כתב אותה ברוסית ורק לאחר מכן תרגם אותה לאנגלית. לדמות הראשית הוא נתן שם שהמשמעות שלו לקוחה מלטינית. אני לא חושב שמישהו זעם עליו על כך. לא נראה לי גם שi love you terminal היה יותר ישראלי אם הפזמון היה בעברית (ואני יודע שהשימוש באנגלית הוא חלק מכוון של משורר רוק נדיר ואולי דוגמת הנגד הראשונה שעולה לראש בקרב המתנגדים למוזיקה ישראלית באנגלית.) רונה קינן כתבה שירים נפלאים באנגלית בתחילת דרכה. היא כתבה שירים נפלאים בעברית בהמשך. הרמירזים כותבים את השירים שלהם באנגלית (אבל עדיין קוראים לקטעים אינסטרומנטליים בשמות שהם ישראלים להפליא, תלתלים למשל http://www.youtube.com/watch?v=fTWevb7wyX0 מצטער על איכות הסאונד).
לא כל מי ששר באנגלית עושה זאת בגלל שהוא מייחל ליום שהדרכון האירופאי שהוא הצליח לגרד בזכות הסבא ניצול השואה שלו ייקח אותו ללונדון, בדיוק כמו שכוכבת הפופ השבדית הגדולה robin עדיין גרה בדירה קטנה בשטוקהולם (כפי שהוידיאו הזה מוכיח http://www.facebook.com/video/video.php?v=441549679325&comments&ref=mf) אבל בגלגל"צ עדיין יודעים לספר פעם ב20 דקות שהיא עודה רוקדת לבדה (באנגלית זה נשמע יותר טוב :). לפעמים אנשים שרים שהם dancing פשוט כי זה נשמע להם מרקיד יותר מלשיר "אני רוקד" (או איך שלא אומרים את זה בשבדית).
התפיסה התרבותית והאומנותית של אדם מורכבת מכל כך הרבה רבדים ואסוציאציות, שרובם מגיעים מתרבויות שהן בכלל זרות לתרבותו. כשאדם שר מנקודת מבטו של איקרוס (הברנש עם הכנפיים והשעווה הנמסה), זה עד כדי כך קריטי שהוא ישיר זאת בעברית? אפילו אם הוא גר בדרום תל אביב, וקוראים לו צביקה? יש בכך משהו קצת צבוע בעיני. בעיקר בעולם שבו אף אחד לא מטיל דופי בשבדיותה של להקה ששרה באנגלית צחה על קרב ווטרלו.
ולגבי הנקודה הישראלית ובעיקר העברית. השפה העברית היא דבר מתחדש כמו שציינה שירה, משהו שבמשך שנים רבות נלחמו ,באופן מקומם לעיתים, על החדרתו וטהרתו. גם בתחרויות שירים בינלאומיות התעקשנו לשיר, עד השנים האחרונות לפחות, אך ורק בעברית (גם אם שמות השירים הזוכים היו בעלי משמעות בינלאומית/סוג של ג'יבריש).אנחנו לא במקום הזה מבחינת שפה יותר, בין אם נרצה ובין אם לאו. אליעזר בן יהודה יכול כבר להרשות לאיתמר לדבר קצת ערבית עם הפועלים בנמל, אולי אפילו לשמוע קצת ביטלס בתקליטון שהגיע מעבר לים. שום דבר רע לא יקרה לישראליות. היא גם ככה שמעה די והותר ביטלס בסתר למרות שגולדה לא רצתה… אסף אבידן הוא אחד מאמני הרוק הבולטים בארץ ב3 השנים האחרונות, אולי הבולט שבהם מבחינת אהבת הקהל. באופן לא כל כך מפליא הוא חולק קהל עם אביב גדג'- שניהם אמני שוליים אהובים ומוערכים (מי יותר ומי פחות). האחד שר באנגלית (או ליתר דיוק גונח בייבי כאילו היה ניצול להקת בנים מהניינטיז) השני שר בעברית הכי ישראלית שיכולה להיות (בלוז ראש חודש נניח http://www.youtube.com/watch?v=9J2VZmX7iBg). ההשפעה של הדברים ששניהם יצרו בתרבות הישראלית הוא לא משהו שאפשר למחוק. כשאסף אבידן מוצג כאמן ישראלי בגלגל"צ, אם נלך על לב ליבה של הישראליות (איזה מונח תפל וחסר משמעות אמיתית), והוא שר על חולשתו באנגלית, הוא באופן מובהק תופעה ישראלית. המוזיקה הישראלית המושרת באנגלית היא תופעה שמתרחשת כאן. לעיני קהל ישראלי. מרקידה רגליים ישראליות. מפוצצת אוזניים ישראליות. אינדינגב הוא תופעה ישראלית וכשלושת אלפים ישראלים באו למדבר לשמוע פסטיבל שחצי מהמופיעים שלו שרו באנגלית, אני לא חושב שזה משהו שאפשר לבטל או לטעון שאין כאן רצון לקחת חלק בתרבות הישראלית- כי כך אתה מבטל את הקהל ואת החלק שלו בתרבות הישראלית. ההבחנה המזלזלת לגבי אופיים של היוצרים באנגלית אולי נכונה למקרים מסויימים (ויצא לי בהחלט להיתקל בלא מעט כאלה) אבל בסופו של דבר היא בעיקר ילדותית.
ויותר מכל דבר אחר, הדיון הזה עדיין מרגיש לי קצת מיושן. כאילו חיממת במיקרו תערובת של דעות מאיזה בלוג מ2005. לא אוהב את גבע אלון? לא נורא, גם אני לא. אתה לא חייב. אבל כשאתה בא לנגח את האנגלית שהוא שר בה, לפחות תגיד על זה משהו עם קצת יותר עומק מהטוקבקיסט המצוי. (סתם מחשבה משעשעת שעברה לי בראש, כמה ביטויים מאונגלזים נכנסו לטקסט הארוך יתר על המידה שכתבתי?)
רק תוספת קטנה וסוג של התנצלות.
"babe im gonna leave you" יכול היה להיכתב בכל שפה, בכל מקום בעולם.
"ציידי השאוורמה" (http://www.youtube.com/watch?v=ev25HurIaw8), "נשים ישראליות" (http://www.youtube.com/watch?v=m7b10YYf-NE) ו"עראק של יום ראשון" (http://www.youtube.com/watch?v=WF3atiPCof8 ) לא היו נוצרים בשום מקום אחר.
ובקריאה שניה של המאמר יש בו יותר מהסתכלות שטחית בלבד. אז על כך אני מתנצל.
אני עם מיכאל.
בקשר למה ששרון אמר/ה – ניסיתי להראות קודם שאנחנו (או לפחות אני) מתנהלים וחושבים גם באנגלית בחיי היומיום ובדיוק בגלל זה יכולה האנגלית גם לחדור לנו לאמנות.
שנית, האם אפרת גוש לא מהווה בכל מקרה חיקוי זול לאיימי ווינהאוס? רק בגלל שהיא תרגמה את זה לעברית זה הופך את זה פחות לחיקוי? פשוט כי "גם לנו יש כזה עכשיו"? זה קצת מצחיק, למרות שיש בזה משהו אני מניחה. כל המוזיקה ה"סלונית" של שנות ה-50 מבוססת על תרגום וייבוא ז'אנרים שלמים ושירים (אפילו במדויק) לעברית. כנראה שעכשיו אנחנו פשוט מייבאים בלי לתרגם.
ריצ'רד – האם אתה יכול להצביע על שירים בעברית שנכנסו ישר עם היוולדם לקאנון הישראלי? לדעתי ביזור התרבות האינטרנטי לא מאפשר את הפיכתן של יצירות חדשות לקאנון, כי כבר אין כוכבי ענק חדשים חוץ מהענקים של פעם. (בעצם, יש את ממ"ב..)
ומעבר לכך, ממילא יקח זמן של לפחות כמה שנים עד שנדע מה מכל המוזיקה הזו נשאר כסמן תרבות ונחקק בזיכרון, בין אם בעברית ובין אם באנגלית.
התגובה של מיכאל דיי סגרה את הדיון מבחינתי והבהירה עד כמה הוא ילדותי וצר.
מילה אחרונה לבעז ולעובדיה – בעז, הזכרת לי את הקטע בסימפסונז בו מוצג תשדיר של כת נוצרית כלשהי, בו מגיע יום הדין וכל החוטאים טובעים בים של לבה רותחת או משהו. יש שם בחור אחד שזועק לפני מותו "למה, למה *בחרתי* להיות הומו?".
אתה ושאר החבר'ה כאן יכולים לבוז וללעוג ולסלוד מהשימוש באנגלית ולראות בה זיוף עד מחר. אבל לרוב האמנים שמשתמשים בה זו לא בחירה אלא אינסטינקט, בדיוק כמו שהשימוש בסולם מסויים הוא לרוב לא בחירה מושכלת אלא אינסטינקט.
ועובדיה – כפי שכבוד הפלצן המתנשא כתב בפוסט שלו, אם ניקח את פסטיבל אינדינגב כדוגמה מייצגת, הרי ש-50% מהאינדי המקומי הוא בעברית. והפלא ופלא, גם להם יש את אותה כמות קהל (האמת, בתור מי שהולך להמון הופעות, נדמה לי שהסטטיסטיקה היא דווקא לטובת הלהקות ששרות באנגלית). אז הטיעון שלך לא ממש מחזיק מים, ואני שב ומזכיר שאם אטליז יתרגמו את שירהם לעברית מחר, הם עדיין לא ממש יפרצו בענק.
פוסט מעניין, גם תגובות מעניינות.
אתחיל באי-הסכמה עם החלק הראשון. יש סגנונות מוזיקלים ישראלים, עם מאפיינים משלהם, מעבר לעברית. גם אם זה פחות מובחן ממוזיקה יוונית, נניח.
לחלק המרכזי, מעבר לדברים שכתב מיכאל, אוסיף שהבחירה של אמן לשיר בשפה שאינה שפת המקום שבו הוא חי יכולה להגביל את האפשרויות האמנותיות שלו. נפגעת היכולת ליצור עולם קונקרטי. אפשר לשיר על לוסי אין דה סקייז, קשה לשיר על פני ליין. הבדידות של אלינור ריגבי היא אוניברסלית, אבל היא הולכת לכנסייה ולא לעזרת נשים.
זה מתחיל כבר במשהו בסיסי, כמו שמות.
זה די פשוט: לחברה
שלך קראו ורד,
ולא ג'יין או אן או טורי
וכשנפרדתם, היא אמרה:
"מצטערת"
היא לא אמרה: "איים סורי".
אם נשים בצד שיקולים אידאולוגיים-פטריוטיים (לגיטימיים ורלבנטיים, אגב: יותר סביר שאקנה דיסק של אמן ישראלי מאשר דיסק של אמן מחו"ל, משיקולים אידאולוגיים-פטריוטיים), ונתרכז באמנות, הפגיעה הזו בטווח האפשרויות של המילים לא חייבת להיות משמעותית. גם הבנה מינורית ביותר בבייסבול, שכל מקורה מהטלוויזיה, מספיקה כדי להנות מ"הום ראן" של תמר אייזנמן, לדוגמה.
אבל הפגיעה משמעותית דוקא באגף הזמרים-יוצרים הרגישים, שהאינדי משופע בו. שם כן מצפים לשירים שהם חתיכות עולם, ושם יש סכנה שהמילים ינסו ליצור עולם קונקרטי מחומרים מעובדים, משירים ומסרטים ומתוכניות טלוויזיה ולא מהחיים (כי החיים בישראל דוברי עברית; מובן שזה לא חל על יוצרים שבעצמם חיו תקופה משמעותית בחו"ל), והתוצאה תהיה מלאכותית, מזויפת, קלישאתית. סכנה כזו קיימת גם בשירים עבריים, ויעידו כמויות הגשם הבלתי-פרופורציונליות שנוטפות בכל-כך רבים מהם, ולא מעט הבלחות של נהרות או הרים מושלגים. אבל בכתיבה בעברית אפשר להתחמק ממנה ביתר קלות, וליצור שיר שיש בו ערך מוסף למאזין הישראלי. אני לא מדבר בהכרח על משהו מאד מקומי כמו "גרוס בא מרומניה\כרמלה מבגדאד…". גם בשורה כמו "זה אוטובוס אחרון\ וחיכיתי לך כל הלילה" של נדב אזולאי יש טעם לוקאלי, אפילו שאוטובוסים אחרונים יש בעוד מקומות.
תודה על הפוסט. מומלץ אצלי בקולנוע-מוזיקה
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/2312-1612.html
אסתי כ.
רק רציתי להגיד לכל יושבי הדיון שאני חושבת שהדיון כאן חשוב ומעניין ועוסק בשאלות רלוונטיות (לי בכל אופן), שבעידן שלנו צריך כל כמה חודשים לפתוח מחדש לאור השינויים בחיינו כמו הגלובליזציה. הדבר היחיד הלא רלוונטי בתגובות הוא משפטים כמו "אין טעם אפילו להסביר לך למה הטענה שלך שגויה…" ודומיו, כי החשיבות היא בעצם הדיון ורק מתוך התנגשות והתכה של רעיונות יצא משהו חדש כמו מסקנה.
ושלא תחשבו לרגע שאתם לא שקופים בתגובות שלכם. בקלות אפשר להבחין איפה אתם מחליטים להתעלם מאספקטים מסויימים כשאתם מעוניינים לטעון טענה. יש הבדל בין ליצוק את טענתכם על הרצפה ולראות שיוצא עיגול לבין ליצוק את טענתכם לתבנית של עיגול. סתם חשבתי לידע אתכם שאתם עירומים. וזה משעשע אותי, אבל הופך את מה שאתם טוענים ללא רלוונטי לכלום. והדיון הזה מעניין וחשוב מדי בכדי שיגרר כרגיל לפן הלא מעניין של הדברים – התחרות.
לכותב הפוסט רציתי לומר שאני חושבת שיש כאן בילבול אצל מגיבים מסוימים. באמנות, במדע, בתיאוריה, רבים מעלים שאלות (וזה חשוב), אבל מעטים מאד מעיזים להעלות תשובות. אז בעוד מגיבים מסויימים קוראים לך מתנשא על כך, אני רואה בכך אומץ ועומק ואמת (גם אם זה נכון וגם אם לאו).
אז כל הכבוד.
ולגבי התשובה שאתה מציע, יש הרבה תגובות כאן שמתרעמות על הטענה של הפוסט שהעברית היא המאפיין המרכזי של המוזקה הישראלית, אבל אף אחד לא מתווכח עם העובדה שאין למוזיקה הישראלית מאפיינים אחרים ייחודיים לה. המסקנה: תגידו תודה שהכותב נתן למוזיקה הישראלית מאפיין כלשהו להשען עליו כי אם לא היה עושה זאת המסקנה הנחרצת היתה שאין מוזיקה ישראלית כלל, כיוון שאין לה מאפיינים ייחודיים לה. זה כמו שתגידו שבמבה ושקדי מרק לא נחשב באמת לאוכל, או אז ביטלתם את כל פאר היצירה הקולינרית הישראלית המקורית. אז אני רוצה להגיד תודה גם לכותב וגם לאוסם על שנותנים לי תחושת שייכות.
שלום רב. מעניין לקרוא ולהכיר נקודות מבט אחרות בהתקשר למוזיקה ולשפה.. אינני מסכימה עם כך שמילים ושפה עצמם בונים את השיר.. לפי דעתי ישנה משמעות למילים, זה נכון, אך כיום פחות כיוון שהתייחסות רבה היא אך ורק למלודיות של השיר..