גיאחה, דבנדרה וערמומיותו של הפוליטי

1.

הו, דבנדרה. דבנדרה הוא כמו היזיזה המגניבה שלנו, ההיפית חסרת הדאגות, זאת שקיווינו שתנחם אותנו אחרי שהחברה הקבועה שלנו, הפיקסיז, זרקה אותנו בפתאומיות מכאיבה (אם כי הסימנים כבר היו שם מזמן, אנחנו מהרהרים בדיעבד). אנחנו ודבנדרה קבענו להיפגש לאיזה סשן ריבאונד קטן ונטול מחויבויות, על מנת להקל מעט על הלב הדואב. ורגע לפני – רגע לפני! – דבנדרה מודיע שהיא הולכת עם מישהו אחר (עם עיגולדים כמו של הומו סמולן). אול הופ איז גון, אינדיד.

אבל אני אדם אופטימי מטבעי, ומשתדל לראות בכל דבר את צדדיו החיוביים. ביטולו של דבנדרה, ותגובתו הנרגשת של גיאחה לביטולו, מאפשרים לי לדבר על ערמומיותו של "הפוליטי", כך שמעז יצא מתוק. ראשית חכמה, אני רוצה להצהיר שאני מאד מכבד את גיאחה כבלוגר, ומאד אוהב לקרוא אותו – אם כי אף לא הצלחתי להתחבר ל"אינדי" הזה שהוא כל הזמן ממליץ עליו – ואפילו אין לי שום כוונה להחרים אותו אחרי שהוא כינה אותי ואת בני מיני בשמות גנאי (כי חרמות לא עובדים!). הדברים הבאים אינם ביקורת על דבריו (לשם כך קראו את מרמיט), אלא מה שאצל האקדמאים הזונות שקוראים להחרים את ישראל מכנים "קריאה צמודה".

2.

כאשר אריסטו טוען שהאדם הוא חיה פוליטית, הוא לא מתכוון לכך שהאדם נוטה מטבעו לשלשל פתקים בקלפי. "פוליטי" מלשון "פוליס", עיר המדינה היוונית. אריסטו תפס את עיר-המדינה כדבר-מה שלם, ככוליות העומדת בפני עצמה, כסוג של משק אוטרקי מטאפיזי. מספרים עליו שכאשר היה יוצא את שערי אתונה, הוא היה נעשה מדוכדך וחסר מנוחה – עד כדי כך זיהה את המרחב האתונאי עם האידיאל האתונאי (אלוהים, אני מקווה שאני לא מבלבל אותו עם סוקרטס). פוליטיקה, אם כן, היא מכלול היחסים בין תושבי הפוליס, כאשר הפוליס אינה תפאורה נייטרלית, אלא שחקן מרכזי בדרמה הפוליטית. כל מה שקורה בפוליס, משום שהיא מרחב שהוא גם אידיאל חברתי/שלטוני, יש לו נגיעה לכל מי שמצוי בפוליס. אריסטו הוא הראשון שמסביר לנו שהכול, בהכרח, הוא פוליטי.

לא כולם מסכימים עם אריסטו; למשל, הרבה אוהדי הפיקסיז ששואלים מדוע צריך לערבב בין מוזיקה ופוליטיקה. הרי, הם אומרים, אנחנו שמאלנים (זאת אולי הנחה סבירה, אבל זו רק הנחה), למה צריך להעניש אותנו? בלוגנים (בלוגרים + סמולנים) אחרים כבר הצביעו על הטענה הזו כעל מס שפתיים, המבקש להניח לאותם שמאלנים לחיות את חייהם הנוחים מבלי להשקיע מרץ או רגש או פוסט במצב הפוליטי. אני אוסיף שזו בעיניי טענה מכוננת של סוג מסוים של "תל-אביביות", התל-אביביות שתופסת את תל-אביב כעיר מקלט, כנווה מדבר א-פוליטי; תל אביב לא כמרחב גיאוגרפי, או לא רק, אלא כאידיאל. האקט הפוליטי המכונן של הפוליס התל-אביבית הזו, הוא, באופן פרדוקסאלי, זה שמבקש בכל כוחו להגדיר אותה כמקום לא פוליטי (והשוו לדיון בריבונות אצל ג'ורג'יו אגמבן).

אבל הפוליטיקה, או לפחות ההכרה האריסטוטלית שכולנו קשורים לבלי היתר זה בזה, נוטה להתגנב בחזרה אל נווי-המדבר הא-פוליטיים. מדוע? סיבה אחת היא שמרחב א-פוליטי הוא מרחב "מטוהר", כלומר, מרחב שכל הזמן צריך להגדיר מה *לא* ראוי להיות בו. דע עקא, לא רק שפעולת הטיהור מסייעת להגדרה של הפוליטי, ובכך מעניקה לו נוכחות, היא בעצמה פוליטית ולכן פעולת הטיהור עצמה הופכת את המרחב לפוליטי; חישבו על סצנות מתוך קומדיות שבהן הגיבור השלומיאל מנסה לנקות כתם מביש ורק הופך אותו ליותר בולט.

3.

האופן שבו הפוליטי כל הזמן מלכלך את הא-פוליטי ניכר בפוסט הנרגש של גיאחה. כך הוא פותח את הרצאת דבריו:

"הכל פוליטי", אומרת הקלישאה שבטח מישהו המציא כדי לקדם את האג'נדה שלו, אבל זה לא מה שהרגשתי ברגע שבו השכנים שלי התקשרו למוקד העירוני לברר מה זה צעקות השבר האלה מדירה 6, כשאהובתי בישרה לי בזהירות שדבנדרה בנהארט ביטל הערב את שתי ההופעות שלו בישראל השבוע ומפלי אכזבה הוטחו בי בבת אחת. מה שהרגשתי לא היה קשור לפוליטיקה בכלל. זו הייתה אכזבה אישית. עמוקה, חותכת וכואבת.

(שימו לב שהטענה של גיאחה כי התיבה "הכול פוליטי" היא המצאה פוליטית היא בעצמה טענה פוליטית במובן הצר של המילה, משום שהיא מאשימה את הממציא בניסיון לקדם את מטרותיו)

ברור, אם כן, שגיאחה מתכוון לדבר כאן על רגשותיו האישיים, לא הפוליטיים. אבל לא עוברות כמה פסקאות וגיאחה מוצא שעיר לעזאזל:

בפרסום בוואלה צוין שפעילי שמאל ישראלים (ואני מניח שגם לא ישראלים) הפצירו בבנהארט לא להגיע. אני לא יודע עד כמה המידע הזה נכון, אבל אני מניח שבין אם הייתה לפניות האלו השפעה ובין אם לא, פניות היו גם היו. אז תנו לי לומר לכם משהו, אם במקרה כמה מתומכי החרם התרבותי ופעיליו קוראים כאן: אתם סתם מטומטמים…במציאות, יש כאן הרבה מאוד אנשים שמבואסים תרבותית. לא פוליטית. לא דיפלומטית. הם מבואסים על הופעה שהתבטלה, נטו, והם כנראה יטוסו לראות את מי שהם אוהבים בחו"ל. והם שונאים אתכם מאוד. אבל אתם כבר רגילים לזה, זה הדלק שלכם. "אם כולם שונאים אותי, כנראה שאני עושה משהו נכון", הא?          

 בואו נעזוב רגע את ההתקפה על פעילי השמאל. לא צריך להיות דרידה כדי להבחין שגיאחה הפך פתאום לפוליטי. אותי מעניין החלק השני של הציטוט שבו מנסה גיאחה לחזור ולהיות לא-פוליטי, ובו הוא מצהיר שיש אנשים שהתבאסו תרבותית. מה זה ביאוס תרבותי? כיצד הוא מנותק מן הביאוס הפוליטי, כאשר ברור שהביטולים התרחשו עקב סיבות פוליטיות? זו לא הנקודה. הנקודה היא שבכל פעם שלגיאחה מתפלקת הערה פוליטית הוא ממהר להזכיר לקוראיו את עצמו ואת ה"חבר'ה הטובים" כאנשים לא-פוליטיים, להבדיל מהממשלה המטומטמת ומהפעילים המניאקים. אבל מכיוון שההפרדה בין הפוליטי ללא-פוליטי הוא בעצמה האקט הפוליטי בפ' הידיעה, הוא אינו יכול להתאפק ומסיים בהבחנה פוליטית על מניעי הפעילים: "והם שונאים אתכם מאוד. אבל אתם כבר רגילים לזה, זה הדלק שלכם."

4.

על מנת להבין את הפער בין תפיסתו של גיאחה והקהל שהוא מייצג ובין שאר העולם הבה נפנה להודעה של דבנדרה. ההודעה של דבנדרה משתמשת באמצעים רטוריים דומים לאלו של גיאחה:

We love the land and people of Israel, and have been looking forward to our third show there with unimaginable anticipation. Unfortunately, we tried to make it clear that we were coming to share a human and not a political message but it seems that we are being used to support views that are not our own. We will be overjoyed to return to Israel on the day that our presence is perceived and reported on as a cultural event and not a political one. We truly hope that day comes soon.

דבנדרה מסביר כי הוא היה רוצה שההופעה שלו תיתפס כאירוע תרבותי, לא פוליטי. כמו אוהדיו המאוכזבים, גם הוא מפריד בין תרבות לפוליטיקה. אלא שבעוד שאוהדיו הישראליים רואים בהפרדה הזו סיבה טובה להופיע, דבנדרה רואה בה סיבה טובה *לא* להופיע. שוב, מדובר באירוניה מרה: דבנדרה טוען שההצגה שלו בתור מי שמפריד בין תרבות ופוליטיקה (הפרדה שהוא תומך בה בהודעת הביטול) הפכה את ההופעה שלו לעניין פוליטי ולכן הוא נאלץ לנקוט באקט הכי פוליטי שמוזיקאי יכול לנקוט: ביטול ההופעה. מבולבלים? זה מה שקורה כשפעולת הטיהור יוצאת משליטה.

5.

הקורא הרגיש בוודאי רותח מזעם. "אתה, הבלוגן המבריק ביותר ברחבי הבלוגוספירה הישראלית מוצא לך מטרה קלה בדמותו של גיאחה. אתה חכם על חלשים. כמה מתאים לשמאל הרדיקלי". קורא יקר, אני מבטיח לך כי המטרה הסופית אינה השחרת (או הלבנת) פניו של גיאחה בפרהסיה. יש כאן ניסיון להבהיר את הכשל האינהרנטי בסוג הטיעון שגיאחה ומאוכזבים אחרים נוקטים בו. ויש משהו בטיעון הזה שמזכיר טיעונים ישראליים כלליים יותר.

ישראל היא דמוקרטיה יהודית, היחידה במזרח התיכון, וכנגזרת של האקסיומה הזו, לעולם לא תפעל ביוזמתה ומתוך אינטרס, אלא תמיד תגיב על הפרובוקציות של הערבים, שמן הרגע שהגענו לכאן וניסינו להפוך אותם למיעוט לא מסוגלים להפסיק להציק לנו. היכולת של מאוכזבי הפיקסיז/דבנדרה (כטיפוס אידיאלי, אני לא מדבר על כל ה-15,000) לתפוס את עצמם כאנשים נורמאלים, תרבותיים שרק רוצים שהשלום יבוא כבר, בנויה על הדחקה שיטתית של ההיסטוריה הישראלית ושל כל מה שקורה מזרחה מכפר סבא. הנורמאליות הישראלית בנויה על שורה של הפרדות אידיאולוגיות (פוליטיקה/תרבות), סוציולוגיות (המתנחלים/כל השאר) ופיזיות (גדר ההפרדה). הנורמאליות הישראלית הוא מרחב מטוהר, ובכל פעם שמישהו, יהיה זה מחבל מתאבד או אמן שמבטל הופעה, מצביע על מחירו של הטיהור, נעלמת מסכת הנאורות הישראלית וכל הזעם והכוח והעלבון מתפרצים החוצה.

6.

האם חרם תרבותי הוא טוב לישראל? אינני יודע. בטווח הקצר הוא ילכד את השורות ויגביר את תחושת צדקת הדרך של הישראלים הנורמאלים. אבל בהתחשב בצורך של הישראלים הנורמאלים להצדיק את מערביותם, ייתכן שבטווח הארוך משהו בביטחון-העצמי האקסיומטי יתערער. האלטרנטיבה, אני מאמין, היא החלקה איטית לעבר מעמד של מדינה משוגעת נוסח איראן/צפון-קוריאה (ואתם חשבתם שההשוואה לדרא"פ היא גרועה. להם לפחות יש מונדיאל). הביטולים, כמו המשט, מאלצים את הישראלים לבחון את הנחות היסוד שלהם, לגבי מהו הפוליטי במקרה הראשון, ולגבי הלגיטימיות של אלימות במקרה האחרון. הפגיעות הללו, שמכאיבות כל-כך לישראלים, עשויות לגרום להם לקום ולעשות מעשה. זה לא חייב להיות המעשה הנכון (ראו ערך "אם תרצו"), אבל לפחות הוא יוציא את הישראלים מן הנמנמת ה(א-)פוליטית שנפלה עליהם בעשור האחרון, שבו הם השתכנעו שאין פרטנר ואין ברירה וכל מה שנותר לנו הוא ניהול הסכסוך והקזת הדם העונתית. הישראלים מגלים שגם לשנ"צ יש מחיר. האם ההתמודדות עם המחיר תהפוך את ישראל למדינה טובה יותר לאזרחיה ולא-אזרחיה, או שהיא תוציא ממנה את כל הנטיות האנטי-דמוקרטיות שהיא מקפידה לכלוא כל-כך טוב בפנים, כמו מטרוניתה מלאה גזים? ובכן, אין לי תשובה. אבל אם ישנה תשובה, אני מניח שנגלה אותה בקרוב.

כיצד תגיב לרטינותיו של מעריץ הפיקסיז? המדריך השלם.

מסכנים מעריצי הפיקסיז. זו עונת המלפפונים התרבותית וחם ושום דבר מעניין לא קורה, חוץ מאיזה משט, אבל הם לא מתעניינים בספורט ימי. ופתאום הפיקסיז מבטלים! למה זה מגיע לנו?! מה עשינו רע?!

הלום-צער יושב מעריץ הפיקסיז בחדרו החשוך, שם את "דוליטל" בריפיט, ומיד הוא מציע רציונאליזציות שונות ומשונות לאסון שנחת עליו. לטובת קוראי הבלוג אני מציע מדריך לתהליך האבל שעובר על הפיקסיז וכיצד יש להתמודד עימו:

1.     "אבל אני שמאלני!" – דבר אחד טוב יצא מהביטול של הפיקסיז: אמת מידה חדשה לשמאלניות. אם הדבר הכי מטריד שקרה לך השבוע הוא הביטול של הפיקסיז, אתה לא שמאלני.

2.     "זאת צביעות! מה, ארה"ב לא כובשת את עיראק?" – הטיעון הזה מזכיר את הסיפור על האנס ששואל את השוטר שאוסר אותו אם אין לו איזה רוצח לתפוס. מכיוון שנישול ואלימות הם חלק מתהליך ההקמה של כמעט כל ישות מדינתית, כל ביקורת המושמעת על ידי כל אזרח של כל מדינה היא באופן א-פריורי צבועה. אי לכך, שום ביקורת אינה לגיטימית. וזו המטרה של מערך ההסברה הישראלי: לא להתייחס לתוכן הביקורת, אלא להפוך את עצם השמעת הביקורת ללא לגיטימית. כולנו חטאנו וכולנו אשמים, אבל אין פירוש הדבר שאיש אינו צריך לתת דין וחשבון על מעשיו, וגם אם יש בביקורת מוסרית קורט מובנה של צביעות, היא עדיין עדיפה על ניהיליזם, או גרוע מכך, אדישות.     

3.     "זו ענישה קולקטיבית!" – והמצור על עזה הוא לא ענישה קולקטיבית?

3.1. "כן, אבל הפלסטינאים בחרו בחמאס!" לא ממש, ובכל מקרה, האם הישראלים לא בחרו בשרון ונתניהו? לפי הלוגיקה הזו, כל מי שתומך במצור על עזה חייב לתמוך באופן אוטומטי גם בחרם על ישראל.

4.     "החרם לא יעבוד!" – אם המצור הפיזי על עזה עובד, מדוע שמצור תרבותי לא יעבוד? ואם המצור לא עובד, מדוע הוא קיים?

5.     "אנחנו לא דרום-אפריקה!" – נכון, אבל יש נקודות דמיון: המשטר בשטחים, למשל, די דומה לאפרטהייד. המשטר בתוך הקו הירוק יותר ליברלי, ובכל זאת האפליה נגד הלא-יהודים מובנית ומערכתית. בכל מקרה, אין כאן שני משטרים נפרדים, אלא שתי זרועות של שלטון יחיד. האפרטהייד בשטחים אולי אינו נוגע לרוב אזרחי ישראל (זו מטרתו) אבל הם מקיימים אותו ותורמים לו.

6.     "למה שהפיקסיז לא יופיעו בכל זאת אבל יימחו נגד הכיבוש?" זו האופציה הכי גרועה. כך מעריצי הפיקסיז יוכלו לאכול את עוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להתנהג כאילו הם חיים במדינה נורמאלית וגם להרגיש כאילו הם הכניסו לממשלה המרושעת, בלי לעשות שום דבר אפקטיבי.

7.     "אני מחרים את הפיקסיז!" – אירוני, לא?

8.     "אם כבר לבטל – לפחות שייעשו את זה מסיבות אידיאולוגיות ולא יימרחו אותנו" האמת, צודקים מעריצי הפיקסיז.

הביטול של הפיקסיז היה מכוער ושלומיאלי, אבל לפחות הוא הכאיב לכמה אלפי אנשים שבדרך כלל הדבר שהכי מעניין אותם הוא מד הכניסות לבלוג המוזיקה שלהם. אני לא תומך בחרם תרבותי מאורגן, משום שהוא מיד יילכד את שורות הישראלים. אבל חרם לא-רשמי, הוא יכאב הרבה יותר. הוא יכאב משום שהוא בלתי צפוי ומשום שאין איזה ארגון דמוני שאפשר להאשים אותו באנטישמיות וטרוריזם. חישבו על הטרור שיאחז את ההיפסטר אם הוא לא יידע עד הרגע האחרון ממש, האם ההופעה של [שקר כלשהוא] תתקיים. זו הדרך היחידה שבה ההיפסטר יכול להבין, ולו בדרך עקומה, כיצד חיים הלא-אזרחים הפלשתינים. במחי ביטול אחד, הפיקסיז הפכה שוב ללהקה רלוונטית.    

מן השפה לחוץ

Y'know that ringing in your ears? That 'eeeeeeeeee'? That's the sound of the ear cells dying, like their swan song. Once it's gone you'll never hear that frequency again. Enjoy it while it lasts

Chlidren of Men

לפני מספר שנים פרסמתי ב"וואלה!" רשימה שעסקה בכרסום עמדת "האינטלקטואל" של סופרי ישראל. הצעתי שם הסבר מטריאליסטי לגוויעתו של האינטלקטואל: מצד האחד, האליטה איתה גרוסמן/עוז/יהושע הזדהו ירדה מגדולתה ומאידך, ריבוי מקורות המידע והתקשורת מגחיך את טענתו של האינטלקטואל לאמת (עובדתית או מוסרית) שאין בילתה.

 

והנה, בעודי קורא מאמר של הסוציולוג גיל אייל, שכלל אינו עוסק בספרות – אם כי הוא עוסק באינטלקטואלים – נתקלתי בפסקאות הללו, המציעות הסבר שונה (ומשלים) להיפותזה המטריאליסטית. אני מצטט באריכות:

 

"Abraham Cordova argued that, during the 1920s, the Hebrew writers' association managed to establish itself as the cultural center (i.e., the legitimate source of "sacred" culture) of the Jewish community in Palestine. This group bequeathed to Israeli dominant culture its distinctive discourse, already institutionalized by the end of the nineteenth century in the cultural centers of Odessa and Warsaw, and brought wholesale to Palestine by the Hebrew writers who left those centers (the major figures were Ben Zion, Klausner, Barash, Rabinowitz, Bialik, and Tchernichowsky).

The specific quality of this discourse derived from its East-European nativity: it was centered on the revival of the Hebrew language, emphasizing the uniqueness and distinctiveness of a Jewish ethnic identity. The definition of the collectivity as a cultural-linguistic "nation" was linked with "the image of the 'sofer' [writer] as a sage who has some claims to spiritual leadership and mastery of Hebrew culture." While in the diaspora this image included an active role in Zionist politics, in Palestine it was limited by the monopoly of Labor Zionist leaders such as Ben-Gurion over political decision-making. Nonetheless, the "sofer" still claimed to be the moral guide of the new Jew. In the words of one of the Odessa-Warsaw group: "The sofer was … a teacher, a guide, a patron, a spiritual father, a man divinely inspired, a high priest. He was a saint and hence, every word printed was a sacred word. The sofer was the flag bearer." According to Cordova, Labor Zionist leaders recognized this claim: their formative years in East Europe were marked by a struggle against the Yiddish-speaking "Bund," in which they upheld the cause of Hebrew. Both groups shared a "common universe of discourse," in which writers were the distinguished guardians of Hebrew culture, while Labor leaders were their most significant audience. Thus a "modus vivendi" evolved, as the twin positions of these two elites were differentiated and reinforced.

The writers' claim for "moral leadership" was in effect a bid for monopoly over identity-making. When they arrived in Palestine in the 1920s, neither they nor their socialist allies possessed the institutional means to enforce such a bid in a small but heterogeneous Jewish community under a British mandate. Inevitably they were challenged by alternative intellectual circles that offered alternative programs for making Jewish identity. In a sense, it was in the context of competing bids for cultural hegemony that the two allies – the writers and the Labor Zionist leadership – "found" one another and were able to establish their partnership."

 

Gil Eyal, "The Discursive Origins of Israeli Separatism: The Case of the Arab Village", pp. 404-405

 

על פי קורדובה ואייל, סמכותו של "הסופר" נבעה משני מקורות: ראשית חכמה, איזו הבנה עמוקה של נפש האדם וה-Conditio Humana. אך המקור השני – שליטה בעברית – חשוב יותר לענייננו, משום שהוא ייחד את המפעל הציוני מהבונדיסטים שדיברו יידיש, המתבוללים והנוצרים האירופאים שדיברו בשפה הוורנקולרית, ומתושבי פלסטין, שדיברו ערבית. השליטה הוירטואוזית בעברית, היא המדיום שבו התנהלה המהפכה הציונית, הפכה את הסופרים לאליטה שעיצבה את תוכנה וברה של ההוויה היישובית והישראלית.

לכן, אני רוצה לטעון שהקריאוליזציה של העברית, לא פחות מהחלשות האחוס"לים, ייתרה את האינטלקטואלים. למעשה, מדובר בשני הצדדים של אותו מטבע, שהרי הסופרים ותנועת העבודה היו צרורים בברית היסטורית. הקריאוליזציה של התרבות הישראלית היא אפקט ישיר של הליברליזציה והגלובליזציה של השוק הישראלי. השפה הישראלית לא רק הפכה ל"לועזית" יותר (עקב הכללתה בתחום החסות האמריקני) אלא גם – כתוצאה ממגבלות האינהרנטיות למדיום כמו ה-SMS, טוויטר, ושורת הסטאטוס – לפשוטה יותר, סימבולית (קרי: אמוטיקונאית) ואומנוטופאית יותר.

שפה קריאולית כזו זקוקה בוודאי, והיא תצמיח בוודאי, סופרים ואינטלקטואלים משלה. אבל אין היא יכולה לשאת את האריכות, היומרנות והעודפות של הסופרים המעזים לכתוב טקסטים ארוכים משמונה מאות מילה. התרבות הקריאולית שבה אנו חיים היא תרבות שבה כולם כותבים ואיש אינו קורא עוד; ריגושים מהירים ומספקים יותר קורצים אלינו מכול פינה. הסופרים אינם נשמעים עוד לא רק משום שהאליטה שאותה הם מייצגים הפכה לבלתי רלוונטית; הם אינם נשמעים משום שרוב הישראלים שכחו את השיח (אם לא את השפה) שמתוכו האינטלקטואלים מדברים.      

הכוונה אינה לבכות את מותו של ה"סופר". אולי מעט. המטרה היא להראות כי הליברליזציה של ישראל אינה בהכרח "נאוריזציה" של ישראל. ישראל הופכת באופן דיאלקטי לגלובלית יותר ולקסנופובית יותר. בדרך כלל נהוג לטעון שקבוצות מסוימות (שמרניות, מסורתיות), נוטות לדחות את הגלובליזציה ואילו קבוצות אחרות (מודרניות, מפותחות) נוטות לאמץ אותה. אני חושב שהאימוץ הישראלי הגורף של התרבות האמריקנית מצד אחד וההקצנה היודוצנטרית מאידך, מראים לנו כי העירוב בין הגלובלי למקומי יכול לדור בכפיפה תחת אותו גג אידיאולוגי. היעלמותו של שיח הסופרים והעברית שליוותה אותו קשורה קשר הדוק להיעלמותו של השיח הדמוקרטי והרגישויות שנבעו ממנו; לא משום שהסופרים היו מגינה הגדולים של הדמוקרטיה, אלא משום ששתי התופעות הללו הן חלק ממגוון דרכי ההתמודדות של תרבות בדלנית מטבעה (והציונות, על רגל אחת, היא ייאוש מן המערב וסלידה מן המזרח) עם היסחפותה הבלתי נמנעת בזרם הגלובלי האדיר.    

לקריאה נוספת: ארץ האמורי על המודל הסינגפורי

עונש שבת 27.6.2009

• מחקר חדש על קשרי תרבות בין יהודים וערבים בפלסטינה הע'וסמנית.

• יאיר טרצ'יצקי מסביר ללהט"בים שבירושלים, כמו בירושלים, צריך להחדיר ללבבות את קבלת האחר, לאט, בהדרגה, עם הרבה משחק מקדים וחומרי סיכה. ואני אומר, אם יש משהו שירושלים צריכה זה זיון טוב בתחת. זה ייפתח לה את הסינוסים.

• טור יפה של רוביק רוזנטל על גלעד שליט.

• אוניברסיטת קליפורניה זיכתה מרצה שהשווה בין ישראל וגרמניה הנאצית. אני מציע לו להתחיל להשוות בין איראן לגרמניה הנאצית; אולי הוא יהפוך לראש ממשלה.

• צה"ל יוצא, טנטטיבית, מערים בגדה.

• בן 18 רצח אדם רק בגלל שהוא ערבי. יש לזה מילה בעברית. היא ממש עומדת לי על קצה הלשון – מ…מש…מר…מ' משהו.

• מפגינים למען גלעד שליט ניסו למנוע מעבר מזון לעזה. אין כמו פעילות אנטי-הומניטרית על מנת לקדם מטרה הומניטרית.

• הגיון ימני: אם הלסבים וההומואיות צועדות בירושלים, אנחנו נצעד בערים ערביות.

• בלייר ובוש תכננו להתגרות בעירק על מנת שזו תפתח לעברם באש. מזכיר קצת את התעלולים של צה"ל בגבול סוריה לפני 1967.

• מתנחלים יעבירו לשוטרי מג"ב סדנאות לשמירה על זכויות אדם, בתגובה לסדנאות דומות שיעבירו ארגונים "פרו-פלסטינאים" (קרי: ארגוני זכויות אדם). הרי זה כמו לבקש מבני סלע שיעביר סדנאות בהעצמה נשית.

• בן דרור ימיני כתב כתב כמה שטויות בחייו, אבל הרשימה שלו עם בן כספית עוברת כל גבול. מה דחוף לומר להם על האירועים המרתקים באיראן? שזה לא בסדר שעל ישראל צועקים ולאייתולות לא עושים כלום. מה הקשר לבחירות באיראן? אין קשר, אבל למה לא לנצל את ההזדמנות כדי להתבכיין?

•  מסתבר שאסור לייבא ספרות ילדים בערבית ממצרים וירדן.

•  אבל מותר לקרוא לערבים תולעים.

אתן מוזמנות לשלוח לינקים.

Statement of Purpose

בימים אלו אני בודק אופציות ללימודים בחו"ל. כחלק מהפרוצדורה צריך להכין תיאור קצר של כוונותיך האקדמאיות. זו הטיוטה שהכנתי, אף על פי שסביר להניח שהגרסא המסויימת הזו לא תגיע לשולחנם של פרופסורים אמריקניים עטויי-טוויד:

 

In the summer of 2005, Israel evacuated all its civilians and military forces from the Gaza Strip. This unilateral withdrawal, termed “Disengagement” or Hitnatkut, was facilitated and executed by a right-wing government headed by Ariel Sharon, the onetime godfather of Israeli settlement in the OT. One of the commonest arguments in favor of the Disengagement was the so-called “demographic threat”, that is, the fear that the number of Palestinians under Israeli rule will exceed that of Israeli Jews. While the hawkish Sharon didn’t suddenly turn into a dove, he did reach the conclusion that it was necessary to sacrifice the ideal of the greater Land of Israel in favor of a Jewish majority under Israeli rule. This marks nothing less than a paradigm-shift in Israeli right-wing thought and in Israeli political thought in general: seen in tandem with the erection of the barrier wall and the legitimization of “population swaps”, a euphemism for transfer, the disengagement suggests that safeguarding the Jewish majority in the Jewish state has become the outmost imperative of Zionist politics, even at the price of giving up most of the OT.

Although it has only recently become so paramount, this demographic anxiety isn’t new. In the aftermath of World War II, the leaders of the Yeshuv, faced with the decimation of the European Jewry and an impending conflict with the Arabs, had to shift their focus to the Arab Jewry, rebranded Mizrachim, who became the new demographic reserve of the beleaguered Jewish state. Major demographic concerns, from the fate of European Jews, through the flight/deportation of the Palestinians and the massive immigration of Mizrachi Jews, riddle the decision-making of the Zionist leadership in those years, and those demographic decisions, which shaped not only the contours of the young Jewish state and its society but also the contours of the Israeli-Arab conflict, I intend to explore in the first part of my project.

 The second set of politico-demographic decisions I aim to explore takes place in the wake of the 1967 war, when, awash with religious and nationalistic fervor, the Eshkol Government had decided to occupy the West Bank and the Gaza strip, although it was fully aware, and anxious about, the burden of maintaining control over millions of hostile and embittered Palestinians refugees. My intention is to elaborate on the demographic reasoning used in the debates over the fate of the OT, and why and how it was trumped by an amalgam of religious, nationalistic and security argumentations. 

Finally, The Disengagement of summer 2005 should be seen as the complete reversal of summer 1967. At face-value the disengagement was devised to stall the peace process, but it also reflected a deeper, almost primal, fear: that the Jewish state would be taken over by non-Jews, not forcefully, but simply through the power accorded to a majority in a democratic regime. To avoid a scenario, provided by Israeli demographists, where the Palestinians under Israeli rule would become a majority, the Sharon government was willing to unilaterally forfeit the Gaza Strip and was planning further concessions in the West Bank. The fear of a non-Jewish majority not only ended the right-winged dream of a Greater Land of Israel, it has also facilitated the ascendency of a new secular and overtly ethnocentric Right, as evident in the results of the last elections, when Israel Beytenu, a political party espousing transfer and loyalty tests, became the third largest party in the Knesset

A genealogy of the “demographic threat” allows us not only to rethink some of the most crucial political decisions ever made by Zionist leaders, it also affords us the chance to deal with the deepest anxieties defining the Israeli psyche: the bio-politics of “who is a Jew”, the attitudes of Israeli Jews towards the Palestinians and other non-Jewish citizens, and the tension between the Jewish aspect of the state of Israel and its democratic aspect. It is my aim to tackle those issues by re-interpreting the writings and decisions of the Zionist leadership, and hopefully shed some new light on Israeli mentality.  

גלעד שליט, הדיאלקטיקה של הנאורות הישראלית ואיך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את אביגדור ליברמן

בלינק מצורף העלון של המכינה הצבאית ע"ש רבין, שבו התפרסמו אותן עדויות להתאכזרות חיילי צה"ל במסגרת "עופרת יצוקה"; אבל אני רוצה דווקא להתייחס לרשימה הקצרה של ד"ר יגיל לוי, הטוען שהאלימות הגדולה שהפעיל צה"ל כלפי הפלסטינאים נובעת מחוסר היכולת ההולך וגדל של החברה הישראלית לספוג אבידות בנפש. עוצמת האש האדירה נועדה, בין השאר, לצמצם למינימום את הסיכוי לפגיעה בחיילים.

זו טענה חשובה מכמה סיבות.  ראשית, לצד ההתאכזרות "המקומית", "הספוראדית" ו"הלא-ערכית" של החייל בשטח, לוי מצביע על אכזריות מתוכננת, מחושבת, מערכתית וערכית (במובן הזה שהיא מציבה במודע את ערך חיי החייל הישראלי מעל לערך חיי האזרח הפלסטינאי). אף על פי שאינני בטוח שלוי מסכים איתי, אני מאמין שטענתו – במידה שהיא נכונה  – מפריכה את הטענה הרווחת כי האכזריות שהפגינו חיילי צה"ל היא עניין מקומי וכשל ערכי. אולם אין פירוש הדבר כי שתי רמות האכזריות מוציאות זו את זו: האכזריות ברמת החייל, זו ה"ספונטנית", קיימת לצד ובתוך האכזריות המערכתית. 

שנית, וזו נקודה חשובה יותר, אנחנו עדים כאן לדיאלקטיקה מעניינת. הבה נפנה רגע לפרשת גלעד שליט. ההתגייסות ההמונית למענו חשפה, באופן פרדוקסאלי, זרם עמוק של אינדיבידואליזם בתרבות הישראלית: הפעילות למען שחרורו מציבה את חיי האדם היחיד מעל לשיקולים האסטרטגיים של מדינת ישראל, דהיינו הקולקטיב; היא מדגישה את היותו אדם ובן על פני היותו חייל. אני לא הראשון לציין כי הן פרשת שליט והן מלחמת לבנון השנייה חשפו תגובה היסטרית ביחס למות חיילים במהלך מילוי תפקידם. הרי זהו סימפטום ברור של חברה אינדיבידואליסטית, המציבה את היחיד, כיחיד, מעל היותו חלק מקולקטיב.

אבל האינדיבידואליזם המערבי הזה, אף על פי שהוא מקושר עם תרבות שוחרת-שלום ונאורה, לא הפך את החברה הישראלית לחברה שוחרת-שלום ונאורה; נהפוך הוא – כפי שמוכיח המבצע האחרון בעזה, הוא רק הפך אותה לחברה המסכינה עם אכזריות הולכת וגדלה: ככל שגדלה הרגישות לחייו של האינדיבידואל היהודי, כך קטנה הרגישות לחייו של ההמון הפלסטינאי. וזו דיאלקטיקה מעניינת של "נאורות", דיאלקטיקה המגחיכה את ניסיונם של הוגים ליברליים לצייר את הדמוקרטיה הליברלית כאופי השלטון המוסרי והנאור ביותר. דמוקרטיות ליברליות נוטות אמנם להטיב עם מי שהן מכלילות כאזרח, אך אין להן שום מעצורים אמיתיים ביחס לפגיעה במי שאינו נכלל בקולקטיב הלאומי שלהן. למעשה, ניתן לטעון כי ככל שהן נוטות לגונן על אזרחיהם, כך הן תפעלנה באכזריות גדולה יותר נגד מי שאינו אזרח.

מכאן אני רוצה לעבור דווקא לליברמן. איך קשור ליברמן לסיפור הזה? ליברמן מסמן בעיני הרבה נאורים ישראלים סכנה לדמוקרטיה הישראלית, ואת צל צילו של פיתוי פשיסטי. אולם אני מבקש לטעון, לאור הניתוח לעיל, שליברמן הוא בסך-הכל איש-קש הנועד לשכנע אותנו, הישראלים הנאורים, כי ישראל עדיין איננה עריצות אכזרית, וכי אם רק נוכל לחסום את ליברמן בדישו, ישראל תישאר מה שהיא: הדמוקרטיה (הנאורה) היחידה במזרח התיכון. ישראל היא אכן דמוקרטיה נאורה למדי ביחס לאזרחיה היהודים, אולם הנאורות הישראלית שוכחת להזכיר כי ישראל היא גם דמוקרטיה לא נאורה ביחס לאזרחיה הלא יהודים, ורודנות אכזרית ביחס ללא-אזרחיה. במילים אחרות, ליברמן כסמל תרבותי הוא ניסיון להכניס סדר שקרי בבלגן הישראלי: לכאורה, ליברמן יהפוך את ישראל למדינה פשיסטית אכזרית. מן המשפט הזה ניתן להסיק כי (א) ישראל עדיין איננה נתונה תחת משטר פשיסטי ומתוך כך: (ב) ישראל איננה אכזרית. חציו הראשון של המשפט אמנם נכון אבל בינו ובין הסיפא אין שום קשר סיבתי: למען האמת, מדינת ישראל היא דמוקרטיה נאורה ואכזרית. היא אכזרית (בין השאר) משום שהיא נאורה.  

ייתכן, אם כן, שישראל צועדת לעבר פי פחת פשיסטי, אולם סביר יותר להניח שישראל תישאר דמוקרטיה יודוצנטרית. פשיזם צומח היכן שיש אכזבה גדולה מן ההליך הדמוקרטי, צורך בגיוס העם ובהכשרת שרצים שאין חברות נאורות אמורות לסבול. אולם מכיוון שהדמוקרטיה הישראלית, על גופי התקשורת שלה, הוגיה ושופטיה, עוסקת בהכשרת שרצים כה נמרצת ונלהבת, אין שום צורך בהתגלגלות במורד המדרון הפשיסטי'. ליברמן, אם כך, איננו סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית, משום שהדמוקרטיה הזו שמורה ממילא ליהודים, וליברמן אוהב יהודים עד מאד. תפקידו התרבותי היחידי הוא לאפשר לנו לדמיין את ישראל כנאורה-עדיין וכדמוקרטית-עדיין, בזמן שהיא איננה כזו כלל וכלל.

האנטמולוג

היא נפרמת בין אצבעותיי

עיניה, שבחרו לתאום כל יום את עומק חולצתה

ידי צבי הים שלה

עמקים רכים, מרחב של עור נרעד

צבעי המים בקולה

חיוך שידע לאזן על קצותיו שתי לחיים

מבלי לאבד את שיווי המשקל

 

כל אלה נשמטים ממני

 וטורחות בסך נמלי המרחק

נחיליהן מתמתחים כמו מחוגי שעון

לייבש את ביצות הזיכרון

נושאות אותי עקוד מכאן

מצמיחות לי עור קרני וגס

 

כדי שאוכל לצאת עטוי שיריון של דימויים קרושים לרדוף 

לנעוץ את הפרפר באות חדה

 אל מתק שעם כמו מיטת כלולות

להכתיר לו נזר של כותרת, לקצוץ את מחושיו

לעקוב עת דמדומים שרופי שוליים כיצד  קמלות כנפיו

כיצד בוצעות ממנו רימות המשמעות עולל מילה ועוד עולל מילה

כיצד הוא מתרוקן מכל עסיס ימיו

נבוב

מאובן לכדי קליפה

כמעט שירה

כמעט שירה

כמעט שירה

תיאוריה בדבר הצלחתו של הגראנג'

ככה נראה הסולן של פרל ג'אם:

וככה נראה הסולן של נירוונה:

וככה נראה הסולן של סאונדגרדן:

וגם ליין סטאלי לא היה מכוער.

המסכות הסמויות מן העין

ספוילרים ל-"ווצ'מן".

נטייתם של פילוסופים צרפתיים לצאת בהצהרות מפוצצות – "אין דבר מחוץ לטקסט", למשל – ידועה ברבים, והיא מקור מרכזי לבוז שרוחשים הוגי השכל הישר לאותם אקרובטים פרנקיים של המחשבה. אבל לפעמים יש מאחורי הסיסמאות הגורפות הללו מהלך מחשבתי מעניין. דוגמא אחת היא טענתו של לאקאן כי "יחסי המין אינם קיימים". אני אנסה לפרש את הסלוגן הזה בעזרת קו-עלילה מתוך הסרט "ווצ'מן".

לורי, אקס-סילק ספקטר, עוזבת את ד"ר מנהטן הסטואי ועוברת לגור עם דן, אקס-נייטאוול, בעברו נער פוסטר לגבורת-על והיום מובטל מכריס.  כצפוי לורי – פגועה מהאפטתיות של ד"ר מנהטן – מנסה לפתות את דן הגמלוני, אך אף על פי שדן עצמו מפגין נכונות, חלציו אינם מתפקדים.

זמן מה אחר-כך דן ולורי שבים ועוטים עליהם את חליפות הלייטקס שלהם ויוצאים לחלץ את דייריו של בית בוער; מלאים באנדרלין ותחושת כוח, חגיגת הניצחון שלהם הופכת לסצנת סקס מביכה להפליא.

מה הקשר בין העלילונת הזו ובין טענתו של לאקאן כי יחסי המין אינם קיימים? הרי סניידר משתמש בכל אמצעי סינמטי על מנת להבהיר לנו שיחסי מין קיימים ומקויימים, לרוב על רקע מוזיקה בלתי מתאימה בעליל.

למעשה, לאקאן אינו טוען כי האקט הפיזי של הרבייה אינו קיים. אבל הוא כן טוען שהתפיסה של מעשה האהבים כרגע האינטימי ביותר ששני בני אדם יכולים לחלוק שגויה מעיקרה. סקס אינו הרגע האולטימטיבי שבו אנחנו לומדים על או יודעים את בני זוגנו, אלא רגע שבנוי – אינהרנטית – על הטעייה או הבנה שגויה.

מדוע? יחסי מין הן רגע שבו הנפש מתקרבת באופן מסוכן למפגש עם הממשי הלאקאניאני. כזכור, לאקאן מאמין שהסובייקט האנושי, כסובייקט האנושי, חי בתוך ומתוך השפה האנושית. תופעות נוכחות בתודעה רק במידה שיש להן, או שניתן לתת להן, שם. הממשי הוא בדיוק מה שקשה לתודעה  לשיים. לא כל מה שמכוער או מאיים הוא הממשי, אבל הממשי, בדיוק מכיוון שהוא אינו מתאים למגירות השפה, מופיע תמיד כמשהו מכוער, מאיים או מפלצתי.

מבלבל? חישבו על אחד הרגעים המכריעים בזוגיות: ההתפשטות הראשונה במהלך הזיון הראשון. האיזורים הארוגניים, שעד עתה היו ארוזים יפה יפה בעטיפותיהם השונות, נחשפים לראשונה. כל מי שניתקל בשערה סוררת, במרקם דוחה, בריח לא נעים או בגודל לא מספק יודע עד כמה הגילוי עשוי לצנן את התשוקה המינית באבחת-עין אחת.

הפרט העקום שמכבה את אש הלהבה הוא (וריאציה על) הממשי. זהו הגוף במלוא גופניותו, הגוף שעינינו אינן מסוגלות לצלם בפילטר רך על מנת שייספק את הפנטזיה שלנו. לכן אקט מיני מוצלח אינו רגע של גילוי, אלא של הסתרה ושל טשטוש. עצם קיומם של יחסי מין תלוי ביכולתנו להשליך את הפנטזיות שלנו על הגוף האחר וביכולתו של הגוף האחר לשמש קנבס לפנטזיות הללו. מכיוון ששום גוף אינו יכול להשתוות לפנטזיה, מין – ואינטימיות בכלל – דורשים מידה רבה של קוצר-ראייה, אי שימת לב לפרטים ואוטו-סוגסטיה.

בחזרה לסרט: מדוע בפעם הראשונה שלורי ודן מנסים לקיים יחסי מין, דן סובל מאימפוטנציה ואילו בפעם השנייה הסקס ביניהם אפי? באופן אירוני, דווקא המגבלות המדיומליות של הקולנוע מדגישות ביתר שאת את אופיה של הפנטזיה. פנטזיה אינה חייבת להיות ויזואלית; היא יכולה להיות לא-מודעת לגמרי או מנוסחת כקוד סמנטי: "אני ועוד שלושה זרים" "אני אונס/נאנס", או אפילו, כפי שהבין פרויד, "ילד מוכה".

אבל הקולנוע הוא מדיום ויזואלי המשועבד ל-showing. ומה שנראה בסצנה השנייה ונעדר מהסצנה הראשונה הוא התחפושות של לורי ודן. בסצנה הראשונה לורי ודן הם בני אדם רגילים, בודדים, מבולבלים ומזקינים. הממשי המטריד (והמסרס), אם כן, אינו ממשי פיזי, אלא ההבנה של דן – ואולי גם של לורי – שהוא has-been עייף הניזון משאריות העבר. בסצנה השנייה לורי ודן הם הסילק ספקטר והנייט אוול, ורק מתוך הפרסונות הללו הם מסוגלים לקיים יחסי מין. במילים אחרות, לורי ודן צריכים להתחפש על מנת להתפשט. התחפושת היא ביטוי קולנועי לאופן שבו הפנטזיה מכסה על הגוף הממשי והופכת אותו לאובייקט נחשק.

לא בכדי מדובר כאן ב-masked heroes. כאשר רורשאך בורח מהכלא הוא מחפש את "הפנים שלו", כלומר, את המסכה שלו.  המסכות של הווצ'מן לא באמת מבדילות אותם מבני אדם רגילים, אלא רק מדגישות את אנושיותם – הם, כמו כל בני האדם, זקוקים למסך העשן של הפנטזיה ולקוצר הראייה של הנפש על מנת להיראות אנושיים, ברי אהבה ו-fuckable באופן כללי. אלא שבעודד גיבורי העל נידונו לעטות מסכות מחוץ, רוב בני האדם עוטים את מסכותיהם מאחורי העיניים.

אם ישנו שמאל, יופיע מיד

מבחינת השמאל הישראלי, המערכה הנוכחית בעזה היא הזדמנות פז לחשבון נפש. לצורך ענייננו, השמאל הישראלי הוא סכום כל אלה שמתנגדים למבצע על רקע מוסרי. לשלטון הישראלי נוח לקרוא למבצע "מלחמה". מבצע הוא בכל זאת חלק משגרה; הוא אינו עוצר את היומיום במסילותיו. מלחמה, לעומת זאת, היא כבר אופרה אחרת. מלחמה היא מצב חירום, ובמצב חירום כולם אמורים ליישר קו ולהצדיע.

אבל גם השמאל מעדיף מלחמה על מבצע. נגד מבצע די טיפשי להפגין, ובסטיקר וירטואלי שאומר "אני מתנגד למבצע בעזה" אין אותו עונג צדקני; מה פתאום אני מתנגד למבצע הזה ולא לכל אלה שהיו לפניו? ככה שהמלחמה טובה לכולם – גם למוראל הלאומי, גם לסקרים של ברק וגם למצפון השמאלי. 

מבלי להכחיש את התגובות הקשות ואת האלימות הפיזית נגד המתנגדים למלחמה, אני חושב שלשמאל הישראלי יש מעט מאד סמכות (להבדיל מלגיטימציה) מוסרית להפגין נגד הפצצת עזה. לא משום שמגיע לעזתים, ולא משום שזו ה"דרך היחידה" לפתרון את בעיית הקאסמים. חוסר הסמכות של השמאל הישראלי נובע מההיסטוריה האומללה שלו ושל היישובים בטווח הקאסמים. עד כמה שאני יודע, ואתם מוזמנים לתקן אותי, השמאל הישראלי לא שם זין על שדרות, נתיבות ואשדוד. מעולם לא שמעתי על יוזמה שמאלית לסייע לאנשים הללו, מעולם לא שמעתי על חקיקה בעדם, מעולם לא שמעתי על עצרות ועל עצומות וסערות בלוגוספריות.

הטיעון הזה נשמע דומה מאד לטענה הטוקבקיסטית, אבל הוא אינו זהה לו. לטוקבקיסט לא אכפת מההרוגים והפצועים והנכים העזתיים. מבחינתו הם לא-יהודים ובזה נגמר הסיפור. איש הימין הוא חיה שבטית ומה שנמצא מחוץ לשבט שקוף מבחינתו. אבל, מבחינתי שמאל הוא שמאל רק באשר הוא אוניברסלי – *כל* בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, נולדו שווים. אם אנחנו מקבלים את ההגדרה האוניברסליסטית לשמאל, עלינו לשאול מהי פשר ההתעלמות השמאלית מתושבי שדרות. הרי גם הם, אפילו שהם ישראלים ויהודים, בני אדם, וכמו הפלסטינאים גם להם מגיע לחיות בסביבה לא אלימה. ובכל זאת, השמאל הישראלי התעלם ומתעלם מהם.

טענות כמו "לתושבי שדרות יש את הממשלה שתדאג להם" לא מחזיקות מים. ראשית, משום שהממשלה לא דואגת להם, ושנית, משום שבאותה מידה אפשר לטעון שלעזתים יש ממשלה שדואגת להם; טענה כמו "הסבל של תושבי שדרות מגיע לחדשות ואילו זה של העזתים – לא" נכונה, אבל היא מתייחסת רק לייצוג ולא לסבל עצמו; ובכלל, כל טענה נוסח "עניי העיר האחרת קודמים" רק מחזקת את ההפרדה הלאומנית בין שתי הערים המטאפוריות הללו.

במילים אחרות, השמאל הישראלי התעלם במשך שנים ארוכות מסבל לא מבוטל של קבוצה גדולה של *בני אדם*. עתה, כשהוא רוצה – בצדק – לשכך את סבלם של בני אדם אחרים, אפשר וצריך לשאול אותו: איפה היית עד עכשיו? מדוע בני האדם הללו ראויים לתשומת ליבך ואילו בני אדם אחרים לא? אם השמאל הישראלי עושה איפה ואיפה בין בני אדם, אזי במקום להציב אלטרנטיבה לשבטיות הימנית, הוא בסך משתעק אותה upside down, כמו בקמרה אובסקורה. במקום להיות אוניברסליסטי, הוא מאדיר את השבטיות הפלסטינאית על פני זו היהודית (ובעיניי, זו נבלה וזו טרפה).

אני אבהיר שוב שאין לי בעיה עם התנגדות למבצע; יש לי בעיה עם התנגדות סלקטיבית לאלימות. ואם ישיבו לי נציגי השמאל "אבל ברור שאנחנו מתנגדים לירי על שדרות" אני פשוט אשאל אותם אם הם טרחו למען שדרות כפי שהם טורחים למען עזה. אם אכן התשובה היא "לא", אזי השמאל נכשל, לא כפרוייקט לאומי אלא כפרוייקט אוניברסליסטי.

ייתכן ששדרות אבודה לשמאל הישראלי. את מעט העזרה הלא-ממשלתית שקיבלו השדרותיים הם קיבלו מאופורטוניסטים ואנשי ימין. אבל השמאל – ואני מכליל את עצמי בתוכו – חייב להתעשת ולחזור ולתפוס את העמדה האוניברסליסטית אל מול העמדה השבטית. זו זכות הקיום היחידה שלו. הוא חייב לפעול למען בני אדם סובלים באשר הם, גם אם הם בחרו, בבחירות דמוקרטיות, שלטון רודני ואלים. באופן פרדוקסלי, אני חושב, רק כאשר השמאל הישראלי ימלא את תפקידו האוניברסליסטי ויעזור – כל סמולן לפי יכולתו ולפי צרכיו – לאנשים שנופלים עליהם טילים, לא משנה מאיזו עדה, רק אז תהיה לו סמכות מוסרית, ואפילו לגיטימיציה מצד הלאומנים היהודים, לומר את דברו במסגרת השיח הישראלי.